בית הספר לקארמה

פרולוג

ההצלחה היא מדע. אם יתמלאו כל התנאים הדרושים, היא תקרה.

(אוסקר ויילד)

כשסיימתי לכתוב את הספר שאתם אוחזים כעת, הבנתי כמה מעט למדתי על החיים בבית הספר התיכון ובשבע שנותי באוניברסיטה, וכמה הרבה לימדו אותי החיים עצמם. החיים שהמתינו לנערה הנתנייתית שסיימה את בית ספר התיכון וחיכתה בלב פועם לגיוסה, בלי לדעת מה יזמנו לה וכמה כוח יש בידיה להשפיע על נתיבם, על הקארמה שלה.

אינני יכולה שלא להיזכר בטקס סיום הלימודים של בית הספר התיכון בנתניה בשנת 1987 וברותי וולפנר, הנערה שהייתי אז. כמה מעט שאיפות היו לי כשסיימתי את בית הספר התיכון, כמה צר היה עולמי מעבר לגבולות נתניה. חלמתי להיות עורכת דין אבל לא האמנתי שאהיה. למרות היותי עקשנית ומרדנית ולוחמת צדק, לא ידעתי שהשמים הם הגבול ולא חוף סירונית בנתניה, ולא העזתי לחלום בגדול.

יותר משלושה עשורים חלפו מאז. העולם היום הוא העתיד שלא דמיינו אז בשלהי שנות ה-80 של המאה הקודמת. לא היו טלפונים סלולריים, לא היו פייסבוק, אינסטגרם, גוגל, יוטיוב, אמזון. לא דמיינו אימיילים, לא בישלנו על משטחי זכוכית אלקטרומגנטיים, לא הדלקנו את האורות בבית מתוך אפליקציה בטלפון הנייד, לא נהגנו במכונית שיודעת להחנות בעצמה, לא שילמנו באפליקציות ולא היו לנו גישה לחשבון הבנק שלנו במגע יד וזיהוי פנים בטלפון.

לא יכולתי להעלות בדעתי שבגיל 50 אקום בשש בבוקר ואצא לרוץ בים מבחירה, שיהיה לי במשרד מתלה עמוס מדליות ממרתונים ברחבי העולם, שאהיה עורכת דין לענייני משפחה וירושה ואלווה במשך עשרות שנים אלפי נשים וגברים בתקופת המשבר הגדולה בחייהם, שאכתוב ספרים (את החלום להיות סופרת נטשתי בגיל 12 בערך), שאדע אהבות סוערות ושיברון לב ואובדנים, שאתחתן פעמיים, שאוהב בעוצמה, שאטפס על הקילימנג'רו במו רגלי, שיהיו לי ילדים מופלאים, שאגדל אותם בגאווה ואחנך אותם לידיעה שהעולם הוא כמו בופה והם צריכים לבחור מה לקחת, ושלא אחשוש להשמיע את קולי ולהותיר חותם.

רבים הדברים שלא מלמדים אותנו בבית הספר התיכון. על ספסל הלימודים לא לימדו אותנו איך לאהוב, איך להצליח, איך להתעשר או איך להתמודד עם פשיטת רגל. לא לימדו אותנו להתרגש, להתייתם, להתגרש, להתמודד עם לב שבור ולהקשיב ללב. לא למדנו איך לשבור תקרות זכוכית ואיך ליפול שוב ושוב על רצפות בטון ולקום כל פעם מחדש, וגם את חוקי הקארמה לא למדנו בבית הספר. את כל אלה היה עלינו ללמוד מהחיים עצמם, על פסגותיהם ותהומותיהם.

תוכני הספר הזה, שנכתב לאחר שנתי ה-50, נלקחו מתוך תרמיל חיי, זה שאני סוחבת על גבי מדי יום, שהיה עמי בדרך לפסגת הקילימנג'רו ובמעמקי האוקיינוס ההודי, שסחבתי בלוויות ובשמחות וליקטתי לתוכו את אותן תובנות ואמונות שעיצבו את מי שאני היום. הוא נכתב מתוך ניסיוני האישי והמקצועי ועל בסיס אמונותי האישיות שעוצבו ולוטשו לאורך חיי. הנחתי לפניכם את תפיסות עולמי על הצלחה, על חוקי החיים ועל קארמה וגורל, ואת הדרך שבה אני משתדלת להתנהל בעולם. חיבור כל פרקיו יחד הוא הנוסחה שלי לקארמה טובה, וזאת גם מטרתו של ספר זה.

אם תיקחו מהספר הזה צידה לדרך ותניחו אותה בתרמילכם, והיא תלווה אתכם ותשפיע על חייכם, או אם תשאבו ממנו השראה או תשנו את הדרך שבה אתם חושבים או מתנהלים, ולו לרגע קט - אדע שהצלחתי ועזרתי לפזר בעולם קארמה טובה.

סכין בין השיניים

פסגות הן לא מקום שניתן לשהות בתוכו זמן רב.

רוב החיים מתרחשים בטיפוס אליהן

שם בפסגות -

יש רגעים ספורים של תרועת ניצחון

של דמעות מתפרצות כמו זלעפות וזהו.

שיירה אינסופית ממתינה מאחורייך

לנעוץ גם הם את כף הרגל בחוד החנית

ותמו דקותייך.

("אני מטפסת הרים" - רחל ראובן)1

בספטמבר 2018 יצאנו, דן בעלי ואני, לטיול בנופיה המדהימים של צרפת. בטיול הקצר הספקנו לטעום את פריז, להעפיל באופניים לאלפ ד'ואז, לאכול גבינות צרפתיות על גדות נהר ולישון בטירות עתיקות. גולת הכותרת היתה ארוחת ערב במסעדת שלושה כוכבי מישלן של השפית הצרפתייה הידועה אן־סופי פיק בעיר ולנס שבדרום־מזרח צרפת. המסעדה ממוקמת במלון בוטיק איכותי של השפית, המשובץ בחפצי אמנות ובפסלים מדהימים, וחוויית הלינה בו כוללת חדר מאובזר לפרטי פרטים ומיטה משופעת בכרים צחורים ובכסתות נעימות המבשרות שינה ערבה וחלומות פז.

השפית עצמה, אישה קטנת ממדים ונמרצת, ניגשה לשולחננו לוודא שאנו מתענגים על כל ביס ושמחה לגלות שאנו ישראלים מארץ הקודש. הארוחה ארכה כשלוש שעות, כמקובל במסעדות צרפתיות המעוטרות בשלושה כוכבי מישלן. כל ביס היה עונג צרוף וכל מנה הוגשה בו־זמנית על ידי שני מלצרים עטויי כפפות צחורות והובאה לשולחן עם יין צרפתי משובח שהותאם לה במיוחד ונמזג על ידי סומלייה מקצועי.

קצת לפני הקינוח שאל דן אם שתיתי מספיק ובאותה נשימה עדכן שאני עומדת לשמוע - כשאהיה שתויה מספיק לטעמו - על תוכניותיו ליום הולדתי ה-50 שעתיד לחול בעוד כמה חודשים. הלומת יין וסמוקת לחיים הפצרתי בו לגלות לי את התוכניות. הוא ניסה לשכנע אותי לשתות עוד כמה לגימות ולבסוף אמר: קילימנג'רו.

קילימנג'רו. המילה התגלגלה על לשוני והזכירה לי שירים וספרים מילדותי. דן סיפר שהוא מתכנן לנו טיפוס על ההר הגבוה באפריקה בטרק בן שבוע - לא משהו בעייתי ברמת הכושר שלנו, אחרי ככלות הכול אני מרתוניסטית (בדימוס) והוא איש ברזל - והוסיף שאומרים שאפריקה מדהימה, שכל יום הנופים בה משתנים ושזאת חוויה לכל החיים.

כושר השכנוע של דן, הברק בעיניו ואחוז האלכוהול בדמי הביאו לתגובה לא צפויה - הסכמתי. מיד. משהו בלב שלי קרא לי לצאת להרפתקה הזאת. אז, באותו ערב, לא הבנתי שאני עומדת להחליף את המיטה הצרפתית רכת הכריות וצחורת הסדינים באוהל סיירים קטן ובשק שינה, את ארוחות הגורמה במסעדות פאר בארוחות שטח בסיסיות באוהל המטבח, ואת כוכבי המישלן החביבים עלינו ברקיע זרוע כוכבים ובירח שמאיר מעל.

קצת לפני הקינוח שאל דן אם שתיתי מספיק ובאותה נשימה עדכן שאני עומדת לשמוע - כשאהיה שתויה מספיק לטעמו - על תוכניותיו ליום הולדתי ה-50. הלומת יין וסמוקת לחיים הפצרתי בו לגלות לי את התוכניות. הוא ניסה לשכנע אותי לשתות עוד כמה לגימות ולבסוף אמר: קילימנג'רו.

כששבנו לארץ התחלנו לגלגל את התוכנית. דן מצא חברה בריטית שמבטיחה טיולי "פרימיום". באתר האינטרנט שלה מצאנו אינספור מאמרים שמתארים טיפוס הדרגתי בן שבעה ימים, שמאפשר התאקלמות נוחה לגובה, ומסבירים שדרוש שילוב של נחישות, כוח רצון וכושר בסיסי שיאפשר שש־שבע שעות הליכה ביום. עוד מצאנו באתר המלצות של מטיילים נלהבים ששבו וכתבו: חוויה של פעם בחיים. דמיינתי הליכה בשבילים, העפלה אטית ומדורגת בנופים מדהימים, דמיינתי קושי פיזי. לא דמיינתי מלחמה.

ניסינו תחילה לבדוק אם מישהו מהחברים הקרובים מעוניין להצטרף, אך הם הנידו בראשם בדממה וסירבו בנימוס. הצטרפנו לקבוצה בינלאומית שארגנה החברה הבריטית וכללה זוג הורים הודים שמתגוררים באוגנדה ויודעים הכול על הכול ובנם הגאון בן ה-23 שנשלח ללמוד בארצות הברית וישוב יום אחד להודו להינשא בשידוך; איש עסקים הודי שזה עתה עשה אקזיט; מפיק טלוויזיה ניו יורקי שציין את יום הולדתו ה-40; עיתונאי בריטי צעיר; מעצבת גרפית בריטית ביישנית; ואמריקאי בן 62 שמתגורר באיטליה ואחרי שהכול נגמר סיפר לי שרק לפני שנה וחצי עבר ניתוח מעקפים בלבו.

בואו נדבר גלויות. לא יצאתי לטיול אחרי צבא ומעולם לא הייתי בטרק. כעורכת דין העוסקת בדיני משפחה, מנהלת תיקים רבים מספור במקביל, עומדת בראש אחד המשרדים הכי גדולים בתחום ומתרוצצת מדי יום במסדרונות בתי המשפט ובתי הדין הרבניים, אני זקוקה להפוגות חו"ל רבות כדי לטעון את עצמי באנרגיה שתאפשר לי לתחזק את מפעל חיי. הפוגות חו"ל עבורי הן בדרך כלל חופשות מפנקות או חופשות צלילה, מפנקות אף הן. אף פעם לא טיול מאתגר ולינה באוהל.

מישהי אמרה לי שבכל פעם שאנחנו עושות משהו חדש אנחנו נהיות צעירות יותר, וידעתי שגיל 50 הוא זמן מעולה לעשות משהו חדש.

יצאנו לדרך בפברואר 2019, יום לאחר שנחתנו בטנזניה ופגשנו את חברי הקבוצה ואת הצוות המסור שילווה אותנו כל הדרך לפסגה, שהורכב ממדריכים מנוסים שהעפילו אל ראש ההר מאות פעמים, טבחים וסבלים (פורטרים) שתפקידם לשאת על גבם את כל הציוד ומדי יום לפרק את המחנה ולהקימו מחדש.

המסלול לפסגת הקילימנג'רו בנוי כך שכל יום קשה מקודמו. יש האומרים שהטיפוס על הקילימנג'רו הוא כמו להגיע בשבוע אחד מיערות הגשם אל הקוטב הצפוני, וכבר ביום הראשון לימדו אותנו את הכלל הראשון: בדרך הזאת נלך לאט־לאט, פּוֹלֶה־פּוֹלֶה בסווהילית. את הביטוי הזה שמענו עוד אלפי פעמים במהלך השבוע. תטפסו פּוֹלֶה־פּוֹלֶה, בצעדים קטנים - "בייבי סטפס", הם הדגישו. הדרך למעלה ארוכה וזרועת מהמורות, וההעפלה חייבת להיות אטית. עלייה לגבהים מצריכה התאקלמות לחמצן הדל בפסגות. "תטפסו לאט, אחרת תחטפו מחלת גבהים ותחזרו למטה", חזרו ואמרו לנו.

היום הראשון אכן התחיל פּוֹלֶה־פּוֹלֶה. 11 קילומטרים של טיפוס אטי בתוך ג'ונגל ירוק ומדהים עד למחנה הראשון. בדרך לפסגה סוחבים תמיד משא על הגב. אחרי היום הראשון הבנתי שכדאי להיפטר מכל מה שלא הכרחי (כמו סוללות גיבוי ובגדים להחלפה). בשעות הצעידה הרבות, כשהרגשתי כל גרם מיותר בתרמיל שנשאתי על גבי, נזכרתי בכל מה ומי ששחררתי מחיי והורדתי מגבי בדרך למעלה.

בתום היום הראשון נוכחנו לדעת שאכן אין מנוס ואנו עומדים לבלות את השבוע הקרוב בשקי שינה באוהלים כתומים קטנים, ושגם אם קיוויתי שיהיו מקלחות איפשהו בדרך - אין מים זורמים. ה"פרימיום" שהציעה החברה הבריטית כלל מזרנים בעובי שלושה סנטימטרים מתחת לשקי השינה ואוהל שירותים פרטי שמיועד רק לעשרת חברי הקבוצה. אוהל השירותים התגלה כשדרוג משמעותי לעומת השירותים הציבוריים, ובכלל, המונח "פרימיום" התגלה לפנינו במלוא יחסיותו. ה"פרימיום" של הקילימנג'רו לימד אותנו להעריך את השגרה שלנו. בעוד אנו טיפסנו לאטנו, הפורטרים קלי הרגליים טיפסו במהירות עם כל הציוד על גבם, ומדי ערב, כשהגענו למחנה, המתינו לנו במאור פנים, בשירים ועם קנקן תה חם ומשהו מתוק.

ביום השני התחלתי להבין שהליכה נינוחה בטבע לא תהיה כאן. הדרך החלה בטיפוס תלול ונמשכה שבע שעות בעלייה לא סלולה, זרועת סלעים ופראית. הטיפוס אכן היה אטי אבל מאתגר מאוד, ואני עקבתי אחר צעדיו של סנטוש ההודי, אביו של הגאון הצעיר, שהסביר לי איך לנשום נכון כדי לא לאבד אנרגיה ואיפה להניח את כף הרגל בכל שלב. הוא לימד אותי שהדרך לכיבוש העלייה היא לצעוד בסלאלום וכך לחסוך במאמץ הכרוך בטיפוס בקו ישר. תזכורת לעצמי - צעדים קטנים משמרים אנרגיה בדרך למעלה, וצריך אסטרטגיה כדי לכבוש את הפסגה.

בין לבין, המדריכים מאירי הפנים שרו לנו שיר בסווהילי, ועד סוף הטיפוס כבר ידעתי בעל פה את כל מילותיו ואף מצאתי ביניהן צמד מילים מוכרות, "קילימנג'רו האקונה מטטה" - הכול בסדר.

היינו כבר כמעט בגובה של 4,000 מטרים, האוויר היה דליל והדופק הואץ עם כל תנועה, למרות האטיות. כשהגענו למחנה המדהים ראינו מולנו קיר עצום שנראה בלתי־עביר, אך אוגוסט המדריך הסביר שמחר אנו עומדים לטפס עליו. קיר באראנקו המתנשא לגובה 250 מטרים נראה תלול ואימתני, ובעיקר כמו דרך ללא מוצא, וכולנו נלחצנו רק מלהביט בו.

בשלב הזה המדריכים כבר הבינו שאני מאותגרת טיפוס. כן, כן, עורכת הדין המוצלחת, המרתוניסטית, שגומאת קילומטרים מדי יום בטיילת בתל אביב, התגלתה כמטפסת הרים אטית, בעלת צורך מיוחד בתמיכה ובהשגחה מתמדת. את רוב הדרך חציתי כאשר בארק, אחד המדריכים המנוסים שליווה אותנו, צועד לידי ומושיט לי יד חסונה במקומות התלולים. למדתי עוד ועוד שיעורים בחיים. צניעות, למשל. ההבנה שאימוני העליות על גבעות תל אביב ובחדר הכושר לא הכינו אותי כלל לעליות של הקילימנג'רו לא היתה פשוטה לי, כמי שדרכה רצופת הישגים מנטליים.

נזכרתי בכל אותם תיקי גירושים שאני מנהלת, ואיך אנשי עסקים בכירים שמשוכנעים שיש להם את כל הכלים לצלוח את מאבק הגירושים נזקקים לליווי צמוד ולתמיכה, וקיבלתי בהכנעה את השיעור שהקילימנג'רו לימד אותי. הגבעות של תל אביב מול הקילימנג'רו הן כמו מריבת אוהבים לעומת משבר גירושים קשה. הבנתי עכשיו מה ההרגשה להזדקק לכך שיחזיקו לך את היד ויעזרו לך לצלוח את ההר שנישא מולך. בשקט ובהכרת תודה נשמעתי להוראות המדריך, אוחזת בידו כשצריך, לא מתווכחת ולא מתלוננת.

בשלב הזה המדריכים כבר הבינו שאני מאותגרת טיפוס. כן, כן, עורכת הדין המוצלחת, המרתוניסטית, שגומאת קילומטרים מדי יום בטיילת בתל אביב, התגלתה כמטפסת הרים אטית, בעלת צורך מיוחד בתמיכה ובהשגחה מתמדת.

נחזור לקיר באראנקו. אוגוסט הודיע עם היציאה לטיפוס שכולם הולכים בטור שהוא בראשו ואני מאחוריו, אף אחד לא עוקף וכולם מרוכזים, כי אמנם אין כמעט תאונות אבל הטיפוס מאתגר, כך אמר. מאתגר בשבילו פירושו בלתי־עביר בשבילי. אלא שלא היה לי לאן לברוח, ונאלצתי להסתער על המצוק האימתני. הטיפוס היה מפרך ומלחיץ. מקלות ההליכה נשארו בתיק והידיים היו עטויות כפפות כדי לאחוז בסלעים. במשך קילומטר וחצי טיפסנו על סלעים, מעברי סלעים וקירות ניצבים שמתחתם פרושה תהום. מתחנו את גבולות יכולתנו ובשלב כלשהו דן הביט בי והסכמנו שאם אנחנו עוברים את זה, אין דבר שאנחנו לא יכולים לעשות. קיר באראנקו הוכיח את זה.

כשהגענו סוף־סוף לקצה המצוק המטורף הזה נשמנו לרווחה, אך המסלול נמשך והפעם בירידות. ירידות קשות יותר מעליות עבורי גם בגלל אובדן השליטה וגם בגלל העומס על הברכיים, ובכלל נראה לי שלעלות תמיד עדיף מלרדת. למרות הקושי נהנינו מהנופים המרהיבים, והדרך הגיעה לקצה כשהגענו למחנה זרוע האוהלים הכתומים שהמתין לנו בערבו של אותו יום.

נמלאתי הכרת תודה למדריכים שסייעו לנו לסיים את היום המפרך הזה, חילקתי להם חטיפים ישראליים וסוללות גיבוי במתנה וחלקתי עם דן את הסיפוק העצום שבלהגיע למחנה ולראות מולנו קיר עננים הנצבע בוורוד עם השקיעה. העננים ליוו אותנו כל השבוע. לא מלמעלה. הם היו לידנו, הם היו בתוכנו ואנחנו בתוכם. כשאתה למעלה, בגובה של 4,000 מטרים, מה שנראה בבית רחוק ולא מוחשי, כמו ענן בשמים, נהפך לחלק ממך, וההרגשה כמעט סוריאליסטית.

במשך שבוע שלם ישנו בשקי שינה על מזרנים דקיקים באוהל סיירים קטנטן. מדי יום עברנו למחנה אחר. הפורטרים, אותם סבלים חרוצים שליוו אותנו ממחנה למחנה כשהם סוחבים על גבם את ציודנו, הקימו עבורנו מחדש מדי יום את האוהלים והניחו שם את התיקים, ופתאום אוהל קטן נהפך לסוג של בית. מחוץ לאוהל צחצחנו שיניים בעזרת בקבוק מים, ובתוך האוהל עשינו מקלחת מגבונים יסודית, "התפנקנו" עם דאודורנט וקרם פנים, ואף לא פעם אחת הבטנו במראה. וטוב שכך.

האינטימיות ביני ובין דן היתה מטורפת. הבנו זה את זה בלי מילים, היינו כמו שורדים, ובלי שהתכוונו נהנינו מהניתוק, מהירח המלא, מהשמים זרועי הכוכבים, מחיבוק בתוך האוהל. והחלומות. אולי בגלל דלילות החמצן ואולי מסיבות אחרות - כל דקת שינה היתה רצופה חלומות מוחשיים, וכולם בקבוצה דיברו על זה - היינו כחולמים.

מהר מאוד התרגלנו גם להיעדר המוחלט של תקשורת עם העולם. אתגר לא פחות קשה בשבילי. רק פעמים ספורות הצלחנו לתקשר קצרות עם העולם, ובכל שאר הזמן הטלפון היה על מצב טיסה ושימש רק לצילום ולשמיעת מוזיקה. הניתוק היה ממכר. הכניס לקצב אפריקה, העצים את החוויה, הפך אותה לפרטית שלנו. "כמו איזה שני משוגעים" התנגן לי באוזניים וקיבל משמעות חדשה.

הימים הבאים כללו התקדמות במעלה ההר ולינה במחנות שונים, כולם בגובה של כ-4,000 מטרים. אם בפרופורציות עסקינן, הרי ירושלים מתנשאים עד לגובה של 950 מטרים, הרי הגולן לגובה של 1,500 מטרים ופסגת החרמון מתנשאת לגובה של 2,800 מטרים.

ביום השלישי חלפה על פנינו אישה מקבוצה אחרת. היא נראתה מותשת וחיוורת ואני הבטתי בה ברחמים וסברתי שלקתה במחלת גבהים ולא תצליח להגיע לפסגה. כעבור שעה עצרנו להפסקת התרעננות, ואוגוסט המדריך הביט בי ושאל אם קרה לי משהו בעיניים. שלפתי את הטלפון הסלולרי כדי לצלם סלפי וגיליתי בתמונה את איש הפיל. מתברר שהגובה לא עשה חסד עם הפנים שלי והן התנפחו מאוד, בייחוד העיניים. נלחצתי מהמראה שנגלה לי בתמונה, אך לא היתה לי ברירה אלא להמשיך עם פני איש הפיל במעלה ההר. כשהגענו בערבו של היום למחנה חיפשתי קליטה סלולרית. התגעגעתי לילדים, התגעגעתי לעולם החיצון, למשרד שלי, למקלחת חמה ולקומפרסים לעיניים הנפוחות שלי, אבל קליטה לא היתה, וחוץ משק השינה וקצת שוקולד לנחמה, לא היה לי דבר ממה שביקשתי לי.

העננים ליוו אותנו כל השבוע. לא מלמעלה. הם היו לידנו, הם היו בתוכנו ואנחנו בתוכם. כשאתה למעלה, בגובה של 4,000 מטרים, מה שנראה בבית רחוק ולא מוחשי, כמו ענן בשמים, נהפך לחלק ממך, וההרגשה כמעט סוריאליסטית.

ביום שישי הכינו אותנו לליל הטיפוס לפסגה. לא שחלילה נחים במשך היום. הלכנו בבוקר ארבע שעות ארוכות ברוח שורקת ובנוף מדברי משובץ אבנים מדהימות שנראו כאילו נשרו מהירח וקרעי עננים היו מונחים ביניהן בשלווה. במהלך ההליכה התיישב לו השד הפולני על כתפי וניסה לשכנע אותי לוותר על ליל הפסגה.

"אל תהרגי את עצמך", שמעתי את אמא שלי, סבתא שלי ודודה חנה מדברות אלי במקהלה מגרונו של השד.

"גם להגיע ל-4.6 קילומטרים זה יפה מאוד".

"מה את צריכה עכשיו ללכת לילה שלם לפסגה? זה קשה מדי!"

וכך הלאה והלאה, וכבר הייתי משוכנעת לגמרי שאני עומדת להישאר במחנה ולהמתין לקבוצה שתשוב ממסע האימים הלילי לפסגה.

בהמשך, ברגע האמת, לפני היציאה לליל הפסגה, התברר שמחשבות כפירה עברו בראש של כולם. קשה מאוד לתאר את התהליך המנטלי הזה. כנראה מילים טובות שקיבלנו פעם נשמרות במגירה סודית בלב או במחסן הקארמה שלנו וממתינות לשעה שנזדקק להן. בלי להיות מודעת לכך שהן שם איפשהו אצלי, המגירה נפתחה ונשלפו המילים שכתב לי פעם לקוח: "רות דיין היא סמוראית אמיתית. אם אין ברירה היא תצא לקרב בנחישות חסרת פשרות כשהיא חמושה עד השיניים בכל מה שצריך כדי לנצח". נשלפה מן המגירה גם השורה שחברה הקדישה לי מהשיר "לוחמת" - "יש לך כוח של צבא שלם",2 וגם המשפט הקבוע במשרד שהיה סימן לנחישות גם כשקשה - "סכין בין השיניים".

זה עבד כמו קסם. הזדקפתי, סילקתי את השד הפולני מהכתף וידעתי שאני עומדת להסתער על הפסגה בנחישות חסרת פשרות, של סמוראית עם סכין בין השיניים.

כשהגענו למחנה בראפו, מחנה הבסיס לקראת היציאה לפסגה, ששוכן בגובה של 4,800 מטרים, נערך תדריך. ליל הפסגה נדמה לי כיציאה לקרב. הקבוצה נדמתה לכוח קומנדו שעומד לצאת למשימה והמדריך אוגוסט למפקד הכוח. או שהיו אלה הזיות שמקורן בגובה הרב ובדלילות החמצן?

בתדריך הסביר לנו אוגוסט שהלילה עומד להיות ארוך וקר. הוא נתן הוראות מדויקות בקשר ללבוש הנדרש (חמש שכבות עלינו ועוד שתי שכבות בתרמיל), לציוד החובה (פנסי ראש, מחממי ידיים, סוללות ספייר), לשעות המנוחה שלפנינו (לא מספיק), ולא אמר מילה על הקושי. הוא כן הדגיש עד כמה חשוב להיות חיוביים ואיך הגישה שלנו תקבע את התוצאה. עם גישה שלילית, הוא הסביר, לא נצליח להגיע לפסגה. מתברר שגם באפריקה מכירים את חוקי הקארמה.

יצאנו לדרך ב-23:00. למזלי סוללות השעון התרוקנו ולכן לא לקחתי אותו איתי. הטלפון הוטמן מתחת לשלוש שכבות של בגדים לבל יקפא, והזמן איבד כל ממד וצורה. החושך המוחלט לא אִפשר לראות עד כמה הדרך תלולה ועד כמה הפסגה רחוקה. הטיפוס היה כמו תמיד פולה־פולה.

שמונה שעות הן נצח בקור המקפיא. צעד אחר צעד צעדנו בדממה. איש לא דיבר. כל אחד מחברי הקבוצה נלחם בשדים של עצמו - וניצח אותם.

כל הכלים המנטליים שליקטנו בחיים נמצאים שם בשבילנו בתת־המודע ונשלפים לעזור לנו כשצריך. הדרך לפסגה היתה מלחמת עולם, וכדי לנצח בה גייסתי כל משאב מנטלי שהיה לי. במהלך הטיפוס הסיזיפי נערכו אצלי בראש ביקורים. אחרי הביקור המשפחתי ביקר אותי גם אלון אולמן, המנטור לפריצת גבולות, עם התמונה המנצחת שציירתי לעצמי בראש כשדמיינתי את ילדי ממתינים לי בפסגה. הרגשתי בגוף איך הבאתי את עצמי ללכת על גחלים לוהטות בסמינר של טוני רובינס, וניגנתי בראש שוב ושוב שירים מהפלייליסט שהכנתי במיוחד לאפריקה. היו בו את השירים "לוחמת", "לא קלה דרכנו", "כמו שני משוגעים" וגם "הכי טובה" של טינה טרנר. בין לבין היו שם הרבה מחשבות חיוביות וגם כמה שלא, והכול בדממה מוחלטת ובלי אף מילת תלונה. התודעה תפקדה מחוץ לגוף, הגוף הלך כמו מכונה, הקור היה מטורף. מעולם לא הלכתי שעות ארוכות במינוס 18 מעלות. עור הפנים התייבש והתקלף, האף נזל, העיניים הנפוחות ממילא דמעו והתנפחו עוד יותר, אבל הסכין נותרה בין השיניים.

ואז זה קרה.

הגענו לסטלה פוינט, בגובה של 5,600 מטרים. היום התחיל לבקוע מהחושך המוחלט, מאיר בוורוד ובכתום קרחוני ענק ופסגות הרים מעוננות במה שנראה כמו בריאת העולם. יש מראות שרק בני מזל רואים ושווה לעשות בשבילם את כל הדרך. התמונות המצולמות לא מצליחות לשקף את היופי החד־פעמי והמדהים שנגלה לפנינו. דמעות עלו בעיני גם מהקור וגם מהיופי וגם מהשיר "לא קלה היא לא קלה דרכנו"3 שבדיוק התנגן לי בראש.

הדרך לפסגה ארכה עוד 45 דקות שחלפו ביעף.

מזל טוב. הגענו לפסגת אוהורו, לגובה 5,895 מטרים, הנקודה הכי גבוהה באפריקה.

האישה שהגיעה לפסגה היא לא אותה אישה שיצאה אליה. הדרך הזאת חישלה אותי ויצקה לי עמוד שדרה מברזל. אז עוד לא ידעתי כמה אזדקק לו בעתיד הקרוב.

המדריך הדגיש כמה חשוב להיות חיוביים ואיך הגישה שלנו תקבע את התוצאה. עם גישה שלילית, הוא הסביר, לא נצליח להגיע לפסגה. מתברר שגם באפריקה מכירים את חוקי הקארמה.

אילו הייתי כוכבת בסרט הוליוודי, מסוק היה מוריד אותי מהפסגה אל סיומו ההרואי של הסרט, אבל לא היה שום דבר הוליוודי בקשיחות של אפריקה, וכבר בתדריך הזהיר אותנו אוגוסט שההגעה לפסגה היא רק חצי הדרך. מכאן מצפות לנו עוד שלוש שעות של ירידה עד לעצירה הבאה. הם כבר ידעו שאני מעדיפה עליות ושאני מתפקדת בשלב זה על אנרגיה מנטלית בלבד, ולכן בקטעים המאתגרים של הדרך אחזו בזרועותי שני מדריכים אפריקאים חסונים וגררו אותי למטה במהירות. הרגשתי כאילו אני עושה סקי במדרון תלול. רבע שעה לפני ההגעה למחנה המתינו לנו הטבח ועוזרו עם כוסות מיץ אננס וברכות על כיבוש הפסגה, ובשעה טובה בעשר בבוקר הגענו למחנה. ארוחת הבוקר נטרפה ונשכבנו מעולפים באוהל.

חשבתם שסיימנו? לאחר מנוחה קלה וארוחת צהריים יצאנו שוב לדרך. יותר מחמש שעות של ירידה תלולה במה שנראה כמו ואדי אכזב זרוע סלעים. הרגליים זעקו הצילו.

"עייפות היא לא מחלה!" הכריז בארק המדריך, ואוגוסט הרגיע: "צעד ועוד צעד ובסוף תגיעו". לפנות ערב הגענו למחנה ירוק ומקסים בפתחו של יער גשם שסימן את פאתי ההר. ארוחת ערב אחרונה, והגוף זעק לשינה. בניגוד ללילות הקודמים שלוו ביקיצות רבות, עיני נעצמו ברגע שגופי השתחל לשק השינה ונפקחו לאחר עשר שעות שינה רצופות.

התעוררנו אל היום האחרון.

בארוחת הבוקר נבחרתי לשאת דברי תודה לצוות המדריכים ולימדתי את הקבוצה להודות לפורטרים בסגנון ישראלי - קריאות כיפאק היי. הם אהבו את הרעיון והריעו למדריכים ולצוות. הצוות האפריקאי קלט מהר מאוד את הקטע, הצטרף בקריאות היי משלו וסיים בשיר הג'מבו האהוב עלינו שכבר ידענו בעל פה.

יצאנו מכאן לעוד חמש שעות הליכה ביער גשם ירוק וסבוך צמרת. מדי פעם הרמנו את הראש וראינו להקות קופי קולובוס עוקבות אחרינו בדממה ומלוות אותנו לשער היציאה מהקילימנג'רו. דמעות של התרגשות. תעודת סיום. קאט.

ולא התלוננתי אפילו פעם אחת. נשבעת.