מסיפורי הממלכה האבודה
רחל בוכה עוד לא חתונה
באותו בוקר שהיו אצלנו צעקות חזקות בשכונה, אני קיבלתי אפס ביומן. את היום הזה אני אזכור לעולמי עולמים. כי זה היה האפס הראשון שקיבלתי ודבר כזה לא יוצא מהראש בחיים.
לפעמים אני רוצה לשכוח, אבל לפעמים אני רוצה לזכור, בשביל ללמוד לקח. זה מה שהמורה המקושקשת תמיד אמרה וגם המורה המחליפה.
כמו בכל בוקר רגיל, אחרי שקמתי והתלבשתי לבד, הכנתי סנדוויץ' שאני אוהבת, שוקולד 'השחר העולה' ועל זה פירורים של קוקוס, ובסוף חתכתי לשניים. אחרי זה מימייה עם מיץ פטל מתוק מאוד, שאני שמה הרבה כמות, וארבע קוביות שוקולד, שאני חותכת בסכין יחד עם העטיפה, בדיוק באמצע, וככה יש לי גם ציור של חצי פרה. השוקולד, זה דבר חדש כאן, בגלל שיש אצלנו עכשיו מלחמה, ומותר בבית־ספר להביא ממתקים, אבל רק עכשיו.
לפני שאני סוגרת את הבית טוב־טוב, אני יודעת ששאבי מחכה לי כבר במקום של התיבות דואר, ואני תמיד משקיפה עליו מלמעלה ורואה את השיער החלק שלו, שנופל לו על העיניים, וזה נראה כאילו יש למטה איש קטן עם כובע קטיפה.
בכניסה אנחנו מחליפים חצי סנדוויץ', לפעמים מספרים על המפלצות שראינו בלילה, יודעים שזה על שין קוף ריש, צוחקים בפה סגור והולכים יד ביד עד שמגיעים לבית־ספר. שם אנחנו נפרדים עד להפסקות.
ביום הזה לא ראיתי אותו דרך החור שיש במדרגות וקצת התפלאתי, אבל המשכתי לרדת לאט־לאט, ובדיוק בין הקומה שלי לקומה של רחל לוי השכנה, התחלתי לשמוע צרחות חזקות מאוד, אוי כמה חזקות. בלב, הייתי בטוחה ששוב פעם התחילו מכות, כי ככה זה אצלנו בשכונה, לפעמים.
כמה שירדתי יותר למטה, היו יותר ויותר צעקות חזקות והמון דיבורים מבולבלים וכל מיני רעשים של רדיו מקולקל. ורק כשהייתי לגמרי בחוץ, בשטח של הכניסה הגדולה, ראיתי מלא אנשים עומדים מסביב לג'יפ של צבא. גוש גדול של אנשים, כאילו קשורים ביחד, ומעליהם הציצו כל מיני אנטנות, והיו שם כמה אנשים בבגדים של צבא, ובין מילים וגמגומים, קצת בשקט וקצת חזק, מישהו אמר: ״תן זריקה״, והיה שם איש אחד עם חלוק של רופא, וכל מיני פטפוטים בבולגרית, וצפצופים של רדיו ושומעים ״עבור״ ״עבור״, וכולם ביחד ואף אחד לא זז ואבק שעולה למעלה, כמו עשן. הכול היה ערבוביה.
מבין הרגליים הצפופות של האנשים ראיתי את רחל השכנה שלנו, שוכבת וקמה מהחול, קצת קופצת וקצת עומדת, ושוכבת וצועקת וצורחת ונותנת בעיטות באדמה, ובכלל אין לה כוח לכלום, ותפסו לה את הידיים, ומישהו החזיק לה את הראש, והיא השתוללה כמו חיה, בתוך כלוב של אנשים.
החזקתי את התיק אוכל שלי חזק־חזק, וחיפשתי בעיניים שלי את שאבי, ולא ראיתי. לא ראיתי כלום.
אחר כך מה שאני זוכרת זה השער של הבית־ספר, שהיה כבר סגור. לא ידעתי מה לעשות והבנתי שעכשיו מאוחר, ולא ידעתי בכמה זמן זה מאוחר, ואולי כבר כולם התחילו לקרוא שיעורי בית, והמורה המחליפה, שרה, כבר רושמת בלוח דברים חשובים, או שהתחילו להתכונן לחגיגה הקטנה שהיא ארגנה, ואוי התפקיד שלי, ומי יגיד במקומי, ואולי יהיה מישהו אחר שילמד את התנועות שלי, כי אני רבקה שהולכת עם כד על הכתף, ואליעזר העבד של אברהם, שהוא קובי שיושב לידי, מסמן לי לבוא אליו. ואני הולכת והולכת, בעיניים כמעט עצומות.
ועכשיו מי יפתח לי את השער?
אני עומדת בשער, מכניסה את הראש בין הברזלים. מחכה.
עבר קצת או הרבה זמן, ואני מתחילה להיזכר בשכונה שלנו, ובכל הדברים האלה שהיו שם, למטה. ובכלל עכשיו לא אכפת לי כלום, אני רק רוצה שמישהו יפתח לי את השער, שיבוא כבר מישהו. מה אני עומדת כאן לבד. ואיפה שאבי היום, ומה הוא יודע, ומה הוא ראה, אולי הוא לא ראה, ועכשיו מה יהיה, מה עושים? שמישהו יפתח כבר את השער הטיפש הזה.
הלב שלי דופק חזק. מרחוק אני רואה את מנשה השרת ואת מר קְרוֹסְט המנהל, הולכים כמו זוג במסדר בוקר. מנשה מחזיק ביד מלא מפתחות ושניהם מתקרבים, אולי בשביל לפתוח לי. למר קרוסט המנהל יש בלוטה אדומה בראש, הקרחת שלו מנצנצת לכל הכיוונים, יש לו משקפיים עבים, וגם הם נוצצים, ונראה כאילו מדורה אדומה מתקרבת אליי, והעיניים שלו כמו עיניים של קרפדה, והוא כל הזמן ממצמץ ומקמט את המצח, כאילו הוא חושב, ואת כל זה אני רואה יותר ויותר טוב, כששניהם מתקרבים.
מר קרוסט מסתכל עליי, והגבות שלו מתחברות, הבלוטה בוערת לו בראש ונהיית ממש אדומה, ובקול צרוד ומשתעל הוא אומר: ״עכשיו באים?״
מנשה עומד בשקט ואחר כך זז, כאילו מישהו צובט אותו מאחורה, ולפי הג'ולה האדומה שמצביעה על המנעול, הוא מתחיל לפתוח את השער.
ועוד פעם מר קרוסט עם השיעול והדיבור ביחד, ״עכשיו באים?״
ואני אמרתי, ״השכן שלי מת.״
מר קרוסט נפנף ביד שלו ואמר בקול כועס: ״בלי סיפורים. רוצי לכיתה.״
התחלתי לרוץ בכל הכוחות שהיו לי, הילקוט דופק לי על הגב, התיק אוכל ביד אחת ובעיניים שלי נהיו מלא דמעות. חוץ מזה שאני איחרתי קצת או הרבה, גם מנשה והקרוסט הזה איחרו הרבה, והשער היה סגור ואני חיכיתי מלא זמן, וככה זה נחשב כאילו שאני באתי באמת מאוחר.
נמאס לי מהכול. וליד הדלת של הכיתה אני שמה את האוזן ושומעת את שרה המורה המחליפה קוראת בקול חזק, ״הולכת לה רבקה בשדה הפתוח,״ ובראש אני מדמיינת את התפקיד שלי, שהוא חשוב מאוד, אבל בלי מילים, כי הכול אומרת שרה שהיא הקריינית, ואנחנו רק עושים תנועות.
ועכשיו אני צריכה להיות בפנים עם כד, מחזיקה אותו בשתי ידיים, שמה אותו על הכתף משמאל, הולכת בכיתה לאט, כמו מלכה, מסתובבת בין הטורים, וכל הילדים מסתכלים רק עליי, וככה מטיילת בין החלונות לדלת הזאת, שעכשיו אני עומדת מאחוריה, שומעת הכול ולא רואה כלום.
בלב אני יודעת שגם היא תתחיל לצעוק. אני מחכה קצת, והיא ממשיכה, ״השדה רחב ופתוח, ורבקה בו לבדה.״
היא והשדה הפתוח שלה, מי ראה פעם שדה סגור? יש בכלל כזה דבר שדה פתוח. אבל מורים יש להם כוונות אחרות, ואולי יש לה בראש משהו אחר שהיא עוד לא גילתה לנו, כי אנחנו כל הזמן בחזרות.
מול הבית שלי יש שדה ענק. לא רואים את הסוף. הכול מלא פרחים, ושיחים וירוק בחורף, ומלא קוצים סגולים בקיץ. עכשיו עשו בו תעלות כאלו, שאם יש אזעקה, כל השכונה שלנו צריכה לבוא בריצה לשדה ולהתחבא בתוך התעלות שהגדולים חפרו. שאבי ואני רצים לתעלה מתי שאנחנו רוצים, מתיישבים עם שקית ממתקים ועושים אחד לשני פרצופים וכל הזמן צוחקים.
אדון יעקב לוי, הבעל של רחל, השכנה מקומה שנייה, היה מארגן את הכול, כי הוא אמר שאת החפירות האלה הוא מכיר מארץ בולגריה, ושם גם הייתה להם איזו מלחמה, שאני לא מכירה. הוא גם סיפר לכל השכונה שהיריות עברו להם מעל לראש, וזה לדעתי ממש סכנה. אבל כאן, אצלנו, איך אני יכולה להסביר, אין סימנים של מלחמה. בלילה עובר איש עם רמקול ואומר לכבות אור, ויש ניירות כחולים על החלונות, אבל בחיי שלא שמעתי כל הזמן הזה משהו שמראה שיש מלחמה. היו בבית־ספר תרגולים כאלה של התחבאות מתחת למדרגות, שהמורה המקושקשת וגם המורה המחליפה כל כך התלהבו מהם, וזה נראה כמו במקום ההצגה הגדולה לסוף השנה, שזה לא, בכלל לא דומה למלחמה. על אמת, בשבילנו זה כיף ענקי כל החזרות האלה, ואנחנו רצים ומתחבאים מתחת למדרגות בלי שום אזעקה. חוץ מזה שעד היום לא שמענו אפילו ירייה אחת.
עכשיו אני בכלל לא יודעת כמה זמן עבר, מזל שעוד מעט חופש גדול ויהיה לי שעון. אבל בלב יש לי הרגשה רעה, ועכשיו בטוח שבאמת מאוחר.
אני דופקת בשקט על הדלת ולוחצת על הידית, מכניסה את הראש קצת, רגל אחת ועוד רגל, ואחר כך כולי כבר בתוך הכיתה, עם הילקוט על הגב והתיק אוכל ביד.
המורה המקושקשת מסתכלת עליי במבטים נדהמים כאלה, כאילו שפעם ראשונה היא רואה אותי, ואולי אני בכלל ילדה חדשה שהגיעה לכיתה. וגם היא שואלת, ״עכשיו באים?״
בבית־ספר שלנו, לכל הגדולים יש אותן שאלות ואני שותקת, כי מה זה משנה מה אני אגיד, בלאו הכי היא כבר לקחה את יומן הכיתה, וביד השנייה את העט הכחול שלה, ואני רואה איך היא מחפשת את השם שלי ואומרת בקול חגיגי: ״אפס ביומן על איחור. ובפעם הבאה...״
טיפשה, טיפשים, הלוואי שתמותו, כולכם.
זה מה שיש לי בלב בזמן שאני הולכת לשבת במקום שלי.
על השולחנות של כולם יש ספר עברית, ואני יודעת שהחזרה להצגה נגמרה. לא אכפת לי מכלום ואני לא רוצה את התפקיד שלי הטיפשי הזה, והלוואי שתמותו. כולכם.
קובי לוחש לי, ״תפתחי בעמוד 72.״
בכל כיתה א', ואנחנו כבר כמעט בסוף כיתה ב', בחיים לא היה לי אפס, וכבר אני יודעת שזה כתם לכל החיים. ככה המורה אומרת לנו כל יום. ואני מתפללת בלב שיגיע כבר החופש הגדול, וגם אני אסתלק מהבית־ספר הזה, של המטומטמים, כי אני עוברת דירה.
אני פותחת בעמוד 72, סיפור שכבר קראתי מזמן, אין לי חשק להשתתף, ואפילו שבהצגת קבלת הספר היה לי תפקיד ״ספר הוא אוצר יקר עליו נשמור מכל משמר״, אני עושה אוזן חמור גדולה על חצי דף וסוגרת את הספר. ממילא אני לא מבינה כלום כי לא הייתי כאן, וממילא אני מכירה את הסיפור ״נירית והנורית״, ובכלל אין לי כוח לכלום.
ועוד מעט יהיה צהריים ואני צריכה ללכת הביתה, ואני עייפה, ובבית מחכים לי, ועד שיגיע הצהריים, ובכלל, יש הרבה בלגן אצלנו בשכונה.
בבניין שלי, למטה, עומדים הרבה אנשים בכניסה וגם יושבים על כל המדרגות. לאנשים יש כיפה על הראש ולנשים יש מטפחת. כולם מדברים בשקט־בשקט. מול הדלת של רחל יש מלא אנשים ואני אומרת כל הזמן ״סליחה״, ״סליחה״, ועוברת בזריזות למעלה, נזהרת מאוד לא לדרוך עליהם ולעבור בשקט את כולם. כשפתחתי את הדלת שלי במהירות, כבר לא הייתה לי טיפת כוח.
ישבתי על הספה והסתכלתי באוויר. הורדתי לאט־לאט את הילקוט עם הספרים, ואת התיק אוכל שמתי בשקט על שולחן, רק הוצאתי את השוקולד עם החצי פרה, והתחלתי לאכול ביסים קטנים קטנים, ובינתיים הוצאתי את שני החצאים של הסנדוויץ' וזרקתי בשקט לפח, ושכחתי בכוונה את כל הילדים שמתים מרעב בארץ שקוראים לה קמבודיה, שאני בכלל לא מכירה אותם ולא יודעת איפה זה.
את הנעליים הורדתי ונשארתי בגרביים, דורכת רק על השטיח. את החצאית קיפלתי ושמתי על הרדיו שלא ידעתי אם להדליק אותו או לא, ובסוף החלטתי להשאיר אותו מכובה. משכתי בכוח את הגומיות של הקוקיות ואפילו שזה כאב שתקתי, סגרתי את החלונות טוב־טוב והדבקתי עוד דף כחול על החלון, ובכל הבית נהיה אור של תכלת, ומתוך כל השקט והתכלת שמעתי.
שמעתי אנשים יורדים במדרגות, וכל מיני בכי, שלפעמים נשמע כמו צחוק, ואולי בכלל מישהו צוחק שם. אנשים מדברים בפה סגור או שרים בזמזום, ורק את רחל שמעתי טוב מאוד, מבין כל הרגליים שיורדות במדרגות, ומבין כל הפטפוטים והצחוק והצעקות, היא בכתה בקול חזק: ״איז'ו, איז'ו, עוד לא חתונה,״ כל הזמן רק את זה, עד ששמתי מהר את הידיים על האוזניים בשביל לא לשמוע כלום.
שכבתי על הספה, עצמתי את העיניים חזק, בכל הכוח, עד שראיתי שחור. ואת הידיים לחצתי על האוזניים. ולא היה כבר כלום.
נשארו לי עוד תשע־עשרה פעמים ללכת לבית־ספר. לקחתי את הלוח שנה הגדול, שמצויר עליו בקבוק גדול 'מיץ פז', ספרתי במדויק את הימים, ובתוך הכתום של המיץ עשיתי קווים, אחרי שדילגתי על כל השבתות.
תשע־עשרה פעמים בדיוק. וזה אומר ללכת בבוקר לפני כולם, ולחזור בצהריים, לעלות במדרגות במהירות ולהיות בבית, עם העבודות שלי.
אני מחליטה לעצמי החלטות. לקום מוקדם בבוקר, לצחצח שיניים, לשטוף פנים, לנקות אוזניים, להסתרק חזק בלי קשרים ולעשות קוקיות. להכין שיעורי בית מצוין, לעשות קוויים אדומים וקישוטים. לקרוא כל יום שני דפים מספר עברית, שני דפים מספר תורה, לאכול את כל הסנדוויץ', להתכונן טוב מאוד למבחנים, להצביע בשיעורים, לא לשכוח את המפית לארוחת עשר, לאכול בפה סגור, למחוק במחק, לא לעשות קשקושים במחברת, לשים אצבע רווח בין מילה למילה.
את כל הדברים החשובים האלה אני מחליטה לרשום לי על דף ולקרוא כל יום, שלא אשכח, את זה אני חייבת.
ועוד פעם נזכרתי בכל היום הזה שהתחיל לי מהבוקר. ועוד פעם נהיו לי צביטות קטנות באף ואני יודעת שאת היום הזה אני לא אשכח לעולמים, איך בפעם הראשונה שלי קיבלתי אפס לכל החיים.
קמתי בשקט־בשקט והדבקתי עוד נייר כחול על החלון, לסתום את הכול, עד שנהיה הכול תכלת, תכלת, תכלת. ועם הדמעות והתכלת הכנסתי את הראש לחושך של הארגז צעצועים ולחשתי לתלמידים הפנינים שלי, ״תלכו לישון, לילה טוב. הגג סגור. אין יותר כלום.״