כך היינו

מבוא

הספר שלפניכם נולד בימים קשים שעד אז לא ידענו דוגמתם — ימי מגפת הקורונה. באחד הימים שבין סגר א לסגר ב, בעת שרווח לנו מעט, שכנעו אותי אנשים טובים לקפוץ למים העמוקים של ים הפייסבוק והציעו לי לחלוק שם קבוע — בכל יום או כמה פעמים בשבוע — את הידע שלי בנושאי תולדות ארץ ישראל והתקשורת הישראלית.

הרמתי את הכפפה וקפצתי למים. לאחר פחות משבוע גיליתי כי קולי אינו קול קורא במדבר, ויש השומעים לו ואף מגיבים. מספר חבריי בפייסבוק עלה מיום ליום, ובעת כתיבת הדברים האלה כבר הגיע לאלפים. ללא ספק האיר לי פייסבוק פנים. זכיתי להכיר חברים חדשים, וחשוב לא פחות — התוודעתי מחדש לחברים מן העבר.

חלף שבוע ועוד שבוע, וגם החודשים נקפו מאז 11 באוגוסט 2020 — מועד פרסום טורי הראשון. הסיפורים והפרשות החלו להיאסף. היה מי שהבחין שיש לאוסף הזה ערך מוסף והציע לפרסמו בספר. את היוזמה הניעה ד״ר מרים קצ'נסקי, יושבת הראש של מכון לבון — מכון לחקר תנועת העבודה ע״ש פנחס לבון. המכון העמיד לרשות הספר את אוצר התמונות הענקי שלו, ואת התוצאה המשולבת של החומר הכתוב והחומר המצולם יוכלו הקוראים לראות בעמודים הבאים.

יהיה בוודאי מי שישאל: הרי הנושאים שהספר מטפל בהם אינם חדשים, ומה הרבותא בעוד פרסום? תשובתי היא שסיפורי ארץ ישראל ומדינת ישראל בשנותיה הראשונות הם אוצר בלום שלעולם אי אפשר להקיפו בשלמות, ונוסף על כך, תלוי איך הדברים מוגשים — במילה, במשפט ובתמונה. אני מאמין שבסיפורים ובפרשות שבספר שלפנינו יש חידושים ותיאורים שרואים אור לראשונה, וגם הדברים הידועים יותר משמשים לאנשים צעירים וצעירים פחות חלון למבט על ארץ לא מוכרת להם.

אם כן, הבה נצא לדרך, למסע במחוזות רחוקים וקרובים — אל הסיפורים והפרשות שכדאי להכיר לזכור, אל מה שהיה.

הספר הזה מוקדש לזכרה של ד״ר מרים קצ'נסקי, שכאמור, דרבנה אותי לכתוב אותו ואף ערכה את גרסתו הראשונה. מרים נפטרה בשלהי שנת 2021.

ד״ר מרדכי נאור

על התצלומים

התצלומים בספר זה הם מהאוספים של מכון לבון. במכון קיימים שלושה אוספים, הכוללים יותר מחמישים אלף תצלומים, והם מספרים את תולדות תנועת העבודה, התנועה הציונית בארץ ובגולה, היישוב בארץ ומדינת ישראל. טווח השנים של התצלומים נע מהמחצית השנייה של המאה התשע עשרה עד שנות השבעים של המאה העשרים. מרביתם תצלומי מקור, שאינם נמצאים במקומות אחרים. נוסף על כך, במכון לבון נמצא אוסף אברהם סוסקין, מחשובי הצלמים שפעלו בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים, ובו יותר מששת אלפים תצלומים. במכון לבון נמצא גם אוסף התצלומים של העיתון דָּבָר, ובו מאות אלפי תצלומים, רובם משנות החמישים.

תחקיר ויזואלי: אריאל גלעדי, מכון לבון.

אנשי חיל

עוד בתנ״ך (נחמיה ד, יא) אנו מוצאים את הפסוק ״הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל עֹמְשִׂים בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח״, כלומר לצד העבודה בעת בניין הארץ יש להחזיק כל העת, במצב הכן, את השלח, כלי הנשק.

ואכן, כמו שהיה בשיבת ציון הראשונה, לפני יותר מ־2,500 שנה, כך גם בשיבת ציון המודרנית היה צורך להגן, משלבים מוקדמים למדי, על הנפש ועל הרכוש. סיפורי המגינים והלוחמים היו שזורים בסיפורים ובפרשות של המייסדים והבונים — בשנים הרחוקות וגם בשנים מאוחרות יותר.

מפקדים, קורסים ראשונים, יוזמות מקוריות, הצלחות וגם כישלונות ליוו את אלה שהחזיקו בשלח מאז ההתחלות הצנועות עד ימי צה״ל. מי שרוצה ללמוד את ההיסטוריה של שיבת ציון המודרנית חייב להפנות את מבטו גם אל ההיבט הזה שלה.

אמר או לא אמר?

בי״א באדר, כמעט בכל שנה, מתעורר הוויכוח הישן: אמר או לא אמר? הכוונה, כמו שרבים יודעים, למילותיו האחרונות של טרומפלדור: ״אין דבר, טוב למות בעד ארצנו״.

ארבעים שנה כמעט לא היו עוררין על האמירה הזאת. אחרי כן, מתחילת שנות השישים, קמו מערערים ומתנגדים שחיפשו הסברים ונימוקים מדוע לא אמר טרומפלדור את הדברים. לדוגמה, הרי הוא לא שלט היטב בשפה העברית. היו אפילו שאמרו שברגעיו האחרונים הפליט קללה ברוסית...

דומה שהגיעה העת לקבוע אחת ולתמיד מה אמר טרומפלדור, והמשימה אינה קשה ביותר, שכן יש קטעי עיתונים מהזמן ההוא ועדויות של אנשים שהיו ליד טרומפלדור ברגעיו האחרונים. אברהם הרצפלד, לימים איש ציבור נודע וחבר כנסת שהגיע עם התגבורת לתל חי, כתב באותו לילה: ״נגשתי אליו והוא הכרני בקול וענה על שאלתי מה שלומך: 'לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ ישראל'״.

ב־8 במרץ 1920, שבוע ימים לאחר יום הקרב, פורסמה בהארץ רשימה לא חתומה שכותרתה ״הימים האחרונים בגליל העליון״, ובה המשפט הזה: ״על שאלת הרופא מה שלומו, ענה: 'קל [הוקל] לי. טוב למות בעד ארצנו'״. בחודשים ובשנים שלאחר מכן נתקבע חצייה השני של התשובה כאמירתו האחרונה של טרומפלדור. באותו גיליון של העיתון כתב זאב ז'בוטינסקי דברים דומים: ״אלה היו דבריו האחרונים של יוסף טרומפלדור, בראותו את צער חבריו בפני הקרבן הגדול הזה: 'אין דבר — טוב למות בעד ארצנו'״.

באותו יום עצמו, 8 במרץ 1920, ראתה אור ביומון דאר היום ידיעה גדולה שכותרתה ״גִבורי הגליל״. על רגעיו האחרונים של טרומפלדור סופר כך: ״אחרי שנסוגו הערבים, אספו היהודים את מתיהם ואת טרומפלדור נשאו עטוף בשמיכה ויעברו לכפר גלעדי. בדרך פנה אחד הצעירים אל טרומפלדור וישאלוהו לשלומו. זה ענה: 'יותר קל. אבל טוב למות בארצנו'. זמן מה אחר כך פרחה נשמת הגיבור״.

יוסף טרומפלדור במדים במלחמת העולם הראשונה

פחות משבועיים ימים לאחר קרב תל חי, ב־12 במרץ 1920, הובאו בגיליון כ״ט של עיתון הפועלים קונטרס שתי עדויות נוספות. ישעיהו ד' (דרז'נר), אחד ממגיני תל חי, כתב: ״דבריו האחרונים [של טרומפלדור] בתשובה על השאלה מה שלומו היו: טוב למות בעד המולדת״. וד״ר גרי, הרופא שהגיע מכפר גלעדי עם התגבורת, העיד: ״הלכתי לראות את הפצועים. את טרומפלדור בדקתי הראשון. הוא היה במצב חלש מאוד, חִוֵר, ושכלו אתו. הוא בקש שיתקנו לו את התחבושת. היו לו שני פצעים גדולים בחלק העליון של הבטן ופצע קטן על ידו הימנית. חבשתי את פצעיו והרגעתיו. כאשר שאלתיו לשלומו הוא ענה 'אין דבר, כדאי למות בעד הארץ'״.

גם פנחס שניאורסון, שהחליף את טרומפלדור הפצוע כמפקד תל חי, אישר ברשימה שפרסם בקונטרס פחות מחודש ימים לאחר קרב תל חי, את דבריו האחרונים של טרומפלדור בנוסחה ״טוב למות בעד ארצנו״. דברים דומים סיפר זלמן בלחובסקי, תלמיד גימנסיה הרצליה שהצטרף למגיני תל חי וחבש את טרומפלדור הפצוע. גם הסופר יוסף חיים ברנר כתב בהספדו לטרומפלדור: ״שמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית, הרוממה, של הגיבור כרות הזרוע: 'טוב למות בעד ארצנו' ... אשרי מי שמת בהכרה זו — ותל־חי למראשותיו״.

עליית הגג בחצר תל חי. מימין אפשר לראות אבן המסמנת את המקום שטרומפלדור נפצע בו

מכל האמור לעיל עולה בבירור כי העדויות והדיווחים הראשונים זהים או דומים במהותם, וקשה להעלות על הדעת תיאום עמדות. אין גם לדבר על המצאת מיתוס מאוחר יותר, שכן עוד בחודש הראשון לאחר הקרב פורסמו דבריו של טרומפלדור ברחבי הארץ והעולם היהודי. כך, בשבועון העולם, ביטאון ההסתדרות הציונית שהופץ בעת ההיא בלונדון (בעברית), הובאו המילים ״טוב למות בעד ארצנו״ בגיליון שפורסם ב־26 במרס 1920.

ויש עוד שתי נקודות שמחייבות הבהרה: (א) אם אמר טרומפלדור את הדברים האלה בעברית; (ב) אם התאים לו לומר את המשפט הזה. בעניין הנקודה הראשונה: שולמית לסקוב, הביוגרפית של טרומפלדור, מציינת: ״במרוצת השנים הלך וגדל השימוש שעשה טרומפלדור במילים עבריות במכתביו, ובתקופת חייו האחרונה היה משלב בתוכם משפטים עבריים שלמים. לפיכך, לא כל כך תמוה שידבר עברית ברגעיו האחרונים״. בנוגע לנקודה השנייה, פעמים לא מעטות התבטא טרומפלדור בכתב ובעל פה, שאם ניטל עליו למות, ישמח לעשות זאת למען מולדתו. כך עשה במכתביו מגליפולי ובהזדמנויות אחרות. כך למשל במכתב שכתב לאחיו שמואל עוד ב־1910 (עשר שנים לפני קרב תל חי), הניח טרומפלדור שאם תפרוץ מלחמה בארץ, הוא יהיה בוודאי בקו הראשון ו״אם אפול בקרב — מאושר אהיה. אדע לשם מה אני נופל״.

הנה כי כן, ארבע המילים: ״טוב למות בעד ארצנו״ או דומות להן נאמרו מפיו. הן שהזינו את המיתוס והן שצמחו יחד איתו. הגיע הזמן להפסיק את הניסיונות להפריך אותן ולקבל את מה שקבעו כל חוקרי התקופה: טרומפלדור אמר ״טוב למות בעד ארצנו״.

קורס הליצנים

ארגון ההגנה, שחגג ביוני 2020 מאה שנה להקמתו, קיים בשנותיו (1948-1920) עשרים קורסי מפקדים, המקבילים לקורס הקצינים של צה״ל בימינו. את הקורסים סיימו כ־1,400 מפקדים, ורבים מהם היו לימים הקצונה הבכירה והבינונית בצה״ל ב־25 שנותיו הראשונות. די לציין שתשעת הרמטכ״לים הראשונים של צה״ל היו מדריכים או חניכים בקורסי המ״מ האלה.

שלושה מהקורסים נשאו כינויים לא שגרתיים. הקורס השני, ב־1925, נקרא ״איטליה״ משום שהחניכים נצטוו לספר, מטעמי סודיות, כי נעדרו מבתיהם וממקומות עבודתם בשל טיול לאיטליה. הקורס ב־1938 זכה לכינוי ״קורס הפִּישֶׁרִים״ משום שהחניכים לא היו מרוצים ממפקדיהם, ובאחד המִסדרים השתינו לאות מחאה...

אספר הפעם על קורס ייחודי, לא רק בגלל שמו ״קורס הקוֹמֶדְיָינְצִ'יקִים״ (ליצנים ביידיש), אלא גם — ובעיקר — משום שהיה זה קורס המ״מים־קצינים הראשון, ב־1921. הוא התקיים במשך חודש (ואולי חודש וחצי — אין עליו פרטים מלאים) בשני מקומות: בתל אביב ובכפר גלעדי. בתל אביב נערכו מקצת האימונים וכן השיעורים העיוניים בחצר גימנסיה הרצליה, ואימוני כושר היו על שפת הים, ששם גם הקימו החניכים מאהל והתגוררו בו. בתל אביב פיקד על הקורס אלימלך זליקוביץ'־אבנר, שהיה מחיילי הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה ולימים אלוף בצה״ל הצעיר.

״תמונת המחזור״ של הקורס. במרכז התמונה נראים שני המפקדים: אלימלך זליקוביץ' בבגד מעין צבאי, ולימינו יצחק לנדוברג (שדה) בפלג גוף עליון חשוף

בתל אביב נחשפו הקורס, המשתתפים בו ואימוניו לעיני רבים, ולכן הוחלט לחפש מקום דיסקרטי יותר. המקום שנבחר — כפר גלעדי — היה בקצה הארץ ממש, רחוק מעין כול. בשלב הזה נתמנה למפקד יצחק לנדוברג (שדה), לימים דמות ידועה בהגנה, מקים ״הנודדת״, פלוגות השדה (הפו״ש) והפלמ״ח, ובמלחמת העצמאות מראשוני האלופים בצה״ל. ניסיונו הצבאי של לנדוברג היה עשיר — מתקופת שירותו בצבא הצאר ובצבא האדום ברוסיה.

המרחבים הפתוחים שסביב קיבוץ כפר גלעדי אפשרו אימוני שדה נרחבים, אך מורשת הצבא הבריטי של כמה מהמדריכים הביאה להקצאת שעות רבות לתרגילי סדר (ת״ס). אנשי השומר בכפר גלעדי לגלגו על המתאמנים וכינו אותם ״קומדנייצ'יקים״ (ליצנים). איש השומר צבי נדב כתב בזיכרונותיו: ״היינו לועגים ומתלוצצים על הסדרים שהוכנסו, על הנוהג לעמוד דום לפני המדריך או המפקד. לנו, הפועלים הוותיקים, היו סדרים אלה זרים ומוזרים. חשבנו אותם למיותרים וראינו בהם נטייה למיליטריזציה״.

יגאל שפי, שכתב את הספר ״סיכת מם־מם״ (על קורסי הקצינים של ההגנה), ציין כי עוד בשלב זה הוקצה מקום גם לנושא המודיעין: ״הוא נקרא 'הכרת הסביבה' ובמסגרתו ערכו החניכים ביקורים בכפרי הערבים, הדרוזים והמִתְוַאלים [כך כונו בימים ההם השיעים בדרום לבנון]״.

בראייה לאחור, מציין שפי, הייתה אכזבה מהקורס, לא מעט בשל סגנונו הצבאי, שנבע מהשפעת הצבא הבריטי ושרבים מראשוני ההגנה פסלו אותו. עם זאת, הקורס הזרים מפקדים ומְפקדות לשורות המדולדלות של ארגון ההגנה, שבקושי ציין שנת קיום אחת. אמרנו מְפקדות — ולא במקרה! — שכן בקורס השתתפו שלוש נשים, ואפשר לראותן בתמונה.

רוב החניכים היו חיילים בגדודים העבריים ואנשי ההגנה העצמית היהודית באוקראינה, שעלו זמן לא רב לפני כן לארץ והשתייכו לגדוד העבודה. היו מהם גם כמה מחברי ארגון השומר וחברי המכבי מתל אביב ומירושלים.

כדאי לשים לב לתמונת המחזור של הקורס. במרכזה נראים שני המפקדים: אלימלך זליקוביץ' בבגד מעין צבאי ולימינו יצחק לנדוברג (שדה), חציו העליון של גופו חשוף. רוב החניכים נהגו להצטלם אז בחזות חשופים. רק שני גברים אחרים, שיושבים משני צידי מפקדי הקורס, ושלוש הנשים, צולמו בלבוש מלא.