עוד ספר נהדר של הסופרת. הדמויות והעלילה ריגשו אותי מאוד. מומלץ בחום 🩵.
מקסים!! איזה כיף של כספר. רומנטי להפליא, עם קצת מתח ומסתורין.. לכולנו מגיע איזי כזה . אני כבר מאוהבת
מושלם!!! לקח לי הרבה זמן להגיע לספר בגלל התקציר חשבתי שלא אתחבר לפער הגילאים אבל ווואווו כל ספר של קרן מסתבר כשלמות
חמש כוכבים 🤩לספר המופלא שקוראת אותו פעם שניה, קרן סופרת בחסד עליון כותבת מדהים, נוגעת בנושאים רבים לומדת על הדמויות, יש להן מראה, אופי, מקצוע,משפחה, המון רגש והן עגולות אמיתיות מתחברים אליהם מתאהבים בהן כואבים את כאבן. מתאהבים בדמות ואי אפשר להוריד את הספר מהידיים זה לא סתם ספר רומנטי, זה ספר עם תעלומה, יחסים מורכבים אבל (Griff Evel), שבימים אלו התעסקו רבות בגלל אלמנות מלחמה בשאלה מתי נכון להמשיך אלהה מתי נכון להתחיל יחסים חדשים, וגם דיון ביחסים בהבדל גילאים גדול. ספר מדהים . ישראלי אמיתי איכותי . תקראו לא תצטערו חפרתי....💗
הורגת אותי עם הספרים המושלמים שלך הספר עם מסר ברור על אהבה אהבתי ברמות ❤️❤️
וואו איזה כיף לקרוא... סיפורים כחול לבן .... תודה לך קרן על קרן שמש בתקופה כזו ❤️
ספר מעלף שסחף אותי בימים האחרונים ולא יכולתי להניח מידיי. כל כך טוב, מרגש, לוהט, ממליצה מאוד לקרוא.
לקח לי זמן להתחיל לקרוא את הספר כי פחות התחברתי לפער הגילאים אבל מרגע שהתחלתי לא הצלחתי לעצור. כתוב כל כך יפה כמו שאר הספרים שלה. מומלץ ביותר!
ממליצה בחום רב על הספרים של קרן גנון רופין, היא כותבת נפלא, מרתק מעניין מותח רומנטי ארוטי ישראלי. כל מה שאני מחפשת בספר. רונה ואיזי יקחו אתכם למסע של שאלות אישיות איך אני הייתי מתנהלת איך אני הייתי בוחרת, יחסים עם חברים, קולגות, שכנים אהובים יחסים עם הבדלי גיל גדולים. בחירות בחיים שמשפיעות עלינו ועל אחרים. עלילה נפלאה דמויות מעולות . אחרי שלושה ספרים שלה מיד עוברת לספר הבא.
לקח לי זמן להיכנס לסיפור אבל אחרי כמה פרקים נשאבתי לסיפור מותח, מרתק, מלא אקשן שלא נגמר, אהבה אמיתית ומרגשת. ובמיוחד הגיבורה רונה שניפצה תקרות זכוכית בהמון תחומים בחיים. ממליצה בענק!
ספר מקסים. מלבד העלילה הרומנטית גם עלילות המשנה מרתקות ומסקרנות כיצד ייפתרו. מופיע לחלוטין. מאוד אוהבת את הכתיבה של קרן. עוד ספר שלה שאהבתי מאוד!!
ספר מושלם, נהנתי כל כך מהעלילה- אין על הסופרת הזו היא פשוט מצויינת, קולעת בול למטרה בכתיבה שלה. כתיבה מרגשת, מותחת, מעניינת ופשוט נהדרת! אוףףף חבל שנגמר
כרגיל אצל הסופרת האלופה הזו, עלילה סוחפת, דמויות שנקשרים אליהן תוך כמה עמודים, כתיבה נפלאה וסיום שמשאיר אותך עם טעם של עוד... ❤️
הספר הכי טוב שלה עד היום! כתוב מהממם סיפור סוחף לא ניתן להוריד את הספר מהיד.
אם היה אפשר לתת 1000 כוכבים הייתי נותנת... הספר הזה כל כך סוחף מרתק, נהנתי לקרוא כל פרק ופרק,כל פיסקה ופיסקה. רונ'לה ואיזי זוג מדהים אין גיל לאהבה❤️
ספר מקסים, מהנה, מרגש כמו כל הספרים של קרן. שני הגיבורים חזקים. ספר חובה
קרן היקרה ,- אושר צרוף לקרוא עוד אחד מספרייך. הכתיבה שלך אינטילגנטית וסוחפת , מרגשת ושנונה. תודה גדולה על עוד ספר מדהים !
סקסי, מותח, כתוב יפה וזורם. חשבתי שפער הגילאים לטובת האישה יפריע, בפועל - ממש לא. מומלץ!
מרתק, משכנע. גם אני מהקונפורמיסטיות שמתקשות לקבל פער גילאים לטובת האישה. אבל השתכנעתי לחלוטין מהאהבה שתוארה כאן. ספר סקסי, דיאלוגים מעניינים, דמויות ראשיות מוצלחות. מומלץ!!!
הפעם ספר מתח ארווטי שונה משלושת ספריה הקודמים כתוב יפה בצורה קולחת , לדעתי פחות טוב משלושת ספרייה הקודמים שהיו רומנים מעולים ממש להיטים.
מקסים, שרון פשוט אלופה מרגשת, כותבת נפלא נהנתי מכל רגע ורגע בקריאת הספר...
אהבתי ונהניתי מאוד! למרות שהסוף לא היה אמין עד הסוף, הקריאה קלילה וסוחפת וניכר שהסופרת השקיעה במחקר ובפרטים. קראתי בזכות הדירוג הגבוה ולגמרי עמד בציפיות:)
סופרת מדהימה שמשתבחת מספר לספר יודעת להעביר סיפור בצורה כ''כ מרתקת שלא בא שהספר יסתיים
כתיבה מרתקת ומסקרנת, שאינה מאפשרת להניח את הספר...ממליצה בחום ומחכה בקוצר רוח לספר הבא של הסופרת המוכשרת הזו.
הספרים האחרים שלה היו אכזבה, מהומה על לא מאומה אך הספר הזה הוא הכי טוב שלה, כתוב בצורה קולחת, מעניין , מותח, סקסי, הכל בספר אחד
וואו! וואו! וואו! מהטובים ביותר של קרן גנון רופין. עלילה משובחת. אהבתי !
שאפו ענק!!! איזו כתיבה, איזה דיאלוגים, כמה ידע למחקר!!! מהמם!!! רוצו לקרוא!!!
אני חושבת שקרן סופרת נדירה, יש לה יכולת להדביק אותך לספר כך, שאי אפשר להפסיק לקרוא. יכולה להגיד בוודאות שהיא משתבחת כמו יין 😃, רק אצל קרן זה מתרחש עם ספרים. מספר לספר זה הופך ליותר טוב. אני אישית אוהבת את כל הספרים שלה. ממליצה לכולם לקרוא ולבנות.
ספר מדהים,מענין ומקסים!! סיימתי לקרוא ביומים. אח הספרים הכי טובים קראתי. חובה לקרוא
ספר מדהים.כתוב יפה מותח.אין שום בעיה עם סיפור אהבה עם הפרש גילים.הפעם לטובת האישה
קרן גנון רופין….. את אלופה ורעה… לא ישנתי לילה שלם. אי אפשר להפסיק לקרא. סיפור מדליק וסוחף. פשע לא לקרא את הספר. חובה!!!!!!!
ספר מושלם!!!!! מותח ומפתיע ולוהט. התאהבתי ברונה ובאיזי. כמו כל הספרים של קרן - יצירת מופת.
וואוו וואוו וואוו ועוד פעם וואוו מספר לספר של קרן אני נשארת מופעמת מהכתיבה המיוחדת שלך. את סופרת מרגשת ומיוחדת מאוד כל ספר שלך הוא יצירת אומנות . והספר הזה התעלה מעבר לכולם. איך התאהבתי ברונה איזי אלונה ובשאר הדמויות ספר ענק מהמם ויפה תודה רבה לך 💖💖💖💖💖
נשארתי ללא מילים, גמעתי את הספר, קרן תודה שוב על ספר .........
ספר מדהים ומרתק שאי אפשר להתנתק ממנו לרגע. רק לקראת הסוף, הוא נמשך מעט יותר מידי.
ספר נפלא מדהים מרגש לא עזבתי אותו לשניה סיפור מהנה על אהבה כל כך נפלאה בין אישה בוגרת לגבר יותר צעיר זהו בלי ספויילרים נוספים חייבות לקרוא 💜💜💜💜💜💜💜💜💜💜
ספר מושלם!!! לא עצרתי לשניה נהניתי מכל רגע כל כך מרגש! סיפור מקסים ומיוחד! שונה
ספר טאבו מטריף חושים מלא במתח אקשן רומן אירוטי מדליק ביותר. סוחף כתוב נפלא. סופר מומלץ בא לי לקרוא שוב שאפו ענק לסופרת
ספר נפלא, סופרת מצויינת, פער הגילאים קצת גדול מידי בעיניי, אבל שווה להיסחף עם הסיפור, אחלה דמויות, אסקפיזם במיטבו
וואוו - קרן יקרה, את משתבחת מספר לספר. אני מתה על רומנים אסורים ואת זה קראתי בנשימה עצורה. הספר כתוב קולח, מעניין, סקסי ומותח. כבר מחכה לספר הבא....
קרן שמש מאוחרת/ קרן גנון רופין אין ספק שמרגע שפתחתי את הספר והתחלתי לקרוא התמכרתי... לא ידעתי למה לצפות וההפתעה הייתה עצומה. לפתוח את הסיפור עם דמות חזקה, לא נערה, אלא אישה בוגרת שיודעת מי היא ומה היא רוצה 💪. סיפור ישראלי סוחף שיש בו הכול מהכול. לאורך כל זמן הקריאה נשארתי במתח והדמיון עבד שעות נוספות. מה קרה לפני חמש שנים? הספר הוא לא ספר מתח הוא לא פנטזיה או מדע בדיוני, זהו סיפור שיכול לקרות לכול אחת ואחד עלילה עם המון רגשות שגואים בי, התאהבתי בדמויות. מערכות יחסים, הפרשי גילים ומה שביניהם והתהיות עולות. משחקי כוח מי חזק יותר, היה קשה להניח את הספר מהיד. אין ספק שהסופרת התעלתה על עצמה, והביאה לנו כאן ספר סוחף, מרגש, מטלטל וכול מילה שאוסיף רק תגרע מהתחושות שלי. ממליצה בחום ובאהבה❤️❤❤❤
וואו! עלילה סוחפת ועשירה! דמויות מאוד מעניינות והכתיבה מרתקת. נשארתי ערה כל הלילה כדי לסיים אותו.
טוב התחלתי אתמול בשעה 20.00 סיימתי ב 3.30 לפנות בוקר ללא ההפסקה ....ממש משך אותי הספר , פעם ראשונה שאני מתוודעת לסופרת- "קרן גנון רופין" ספר מעניין כתוב בצורה קולחת מאוד מסקרנת וממכרת.מסופר על רונה אלמנה וביתה החורגת שחוזרות אחרי 5 שנים מארה"ב לארץ בעקבות משרה של רונה כמנהלת בכירה בבית החולים ומנגד באיזי תותח בשלדג שלא מוותר לרונה. בדרך הרבה טוייסטים מרגשים נוגעים בנושאים רגישים ומדוברים בחברה, כגון פער גילאים וכד. בקיצור הרבה זמן לא כתבתי והמלצתי על ספר ואני תמיד שם ....אז לא לחכות ללכת לקרוא.שבוע טוב ומבורך. "קרן שמש מאוחרת" לא השיר....הספר של קרן גנון רופין.
ספר מקסים, עוצמתי, סוחף ומרגש!! אהבתי לקרוא את דמותה החזקה של רונה. דמות מלאת כוח ועוצמה שנעמדת מול העולם בכוח ובגבורה, במקצועיות, בתבונה וברגישות נפלאה ❤️❤️ איזי, הו איזי.. מרגש ועוצמתי לא פחות… ובכלל, כל דמויות המשנה בספר כתובות באופן מדויק וסוחף. תפנית לגמרי מפתיעה בעלילה… מומלץץץ בחוםםםם ❤️❤️❤️ קרן יקרה, אוהבת את הספרים שלך, ומתרגשת מהם בכל פעם מחדש 🙏 מחכה לספרים הבאים שלך 👏👏
מושלם .סיפור אהבה אמין מאוד בעיניי למרות פער הגילאים. תודות לכל מי שהיה שותף לכתיבת הספר.
ספר שונה בנוף של הספרים שיצא לי לקרוא לאחרונה. סיפור אהבה שונה ומאתגר. הדמיות ממש שואבות אותך לתוך העולם שלהם. ספר מעולה
סיפור מקסים מקורי ומרענן, כתיבה קולחת ואינטליגנטית בתיבול קרימינלי 😜, מומלץ בחום.
אין ספק שמספר לספר קרן גנון רופין משתבחת, הספרים שלך מלאים בעומק מעבר לרומן הרומנטי ובאיכות, כיף לקרוא אותך כל פעם מחדש ומצפה לספר הבא, ממליצה מאוד!!!
וואייי איזה סיפור אסור לפספס כתיבה מעולה , סוחפת , מרגשת כל הספרים של קרן גנון רופין מעולים
ספר מעולה, סופרת מצויינת אהבתי את האהבה האסורה בין רונה לאיזי והפרשי הגיל בניהם. קרן גנון מפתיעה בכל ספר. ממליצה בחום
הכתיבה סוחפת ומרגשת. הסיפור מותח, קצבי ומסחרר. העריכה מצויינת. נהניתי מאוד.
טוב! אני חושבת שאני ממש בדרך לשנות את דעתי ורק את מי אלמה לא אהבתי ושאר הספרים שלה טובים העלילה מעניינת ומפתיעה מאוד
הכתיבה של קרן מכשפת! וטען ספק שהיא אחת הסופרות האהובות עלי - אחת שיודעת להוציא אותי ממחסומי קריאה🧚🏻♀️ גם הספר הזה כמו האחרים כתוב נפלא! דמויות עמוקות ושוות, כתיבה זורמת. הרבה עניין. מודה שעניין הטאבו בספר היה לי קצת קשה (טריגר אישי) וגם היו קצת חורים בעלילה עם תפירה סופית לא מדוייקת. ועדיין נהניתי מכל רגע! תודה קרן 🧡🧡🧡
ספר מרגש על אהבה שחוצה גבולות,ספר שיש בו גם מתח רומנטיקה,רבש וכמוהן אירוטיקה במינונים.אני כל כך אוהבת את הסופרת ןאת הספרים שהיא כתבה מומלץ בחום
ספר מקסים. מעניין כיף לקרוא … באופן אישי, לא אוהבת שהגיבורה מבוגרת יותר (ועוד ביותר מעשור!!). יחד עם זאת, הכתיבה של הסופרת הפכה את זה לאפשרי מבחינתי. כתיבה קולחת זורמת… אין טעם לחפש אמינות, זה לא הז׳אנר. פשוט לקרוא ולהנות. זהו!
אממממ ווואו מאיפה מתחילים? לקח לי מעל שבוע לסיים אותו וזה אף פעם לא קורה לי העלילה מטורפת והכתיבה נדירה! אין מה להגיד חוץ מי ספר ברמה! אבל הפער… ולמה אף אחד לא אמר לי שזה פער הפוך… נטו בגלל הפער לקח לי זמן לסיים אותו אז מי שאוהבת ספר שהיא (רונה) בת 38 עם ילדה בת 19 והוא (איזי) בן 26 והוא הבן של החברה הכי טובה שלה אז היא תהנה ממש אני נהנתי! פשוט הפער הפריעה לי
3.5 כוכבים... ההתחלה היתה בסדר...האמצע מתמרח ולא זז...הסוף נחמד... לא התלהבתי ...במיוחד שהגבר בסיפור צעיר מאוד מהגברת בסיפור (אני כנראה קצת מיושנת בדיעותיי)... בנוסף, יותר מידיי מאורעות מוזרים ולא אמינים ...לא יודעת...בקיצור לא משהו...
נתתי 3 כוכבים בגלל בעיית אמינות. הסיפור כאילו כתוב טוב וסוחף וכיף לקרא אבל יש בסיפור קטעים לא אמינים, שלא מתחברים ושלא מסתדרים ותחושה שהסיפור בהם מאולץ ולכן קשה להתחבר אליו ולהנות עד הסוף.
הפעם זה לא עבד עבורי. סיימתי את ברבור בערבה של קרן ביומיים וחצי כמו סהרורית, לא הצלחתי להתנתק ומיד רצתי לרכוש ספר נוסף שלה. הפעם זה לא צלח, בקושי בצמתי אותו, לא יודעת, הכתיבה טובה מאוד, אך לא הצלחתי להתחבר לדמויות, לעלילה, לזרימה של הספר. התבאסתי הפעם😪
פוטנציאל לא ממומש. אפשר היה לספר יותר ולפתח את עניין ההתאהבות שלהם. מנשיקה חד פעמית נולדה אהבה חוצת יבשות שהחזיקה מעמד 5 שנים מבלי שהיה ביניהם קשר נוסף. לא אמין. וגם. למה הסופרת היתה חייבת בסצינת הסקס הראשונה לתאר אותה כמו סרט כחול קשוח? כל הנחמדות הנבנית נהרסת. מה קשה לתאר מעשה אהבה בלי כל התיאורים המוגזמים? זה קיצוני מדי בהתאם לדמויות והורס את האמינות. נראה לי שאנחנו הקוראות כבר שבענו מהתיאורים המוגזמים.
בעיקרון אהבתי את הספר, אבל היה חסר לי הצד של איזי בסיפור. במיוחד בהתחלה, הכל היה נראה נורא מעורפל וכאילו הכל התרחש בראש של רונה. בנוסף, נראה כאילו פער הגילאים לא היה אישיו בכלל בסיפור, זה לא ממש הפריע לאף אחד יותר מידי, אז לא הבנתי מה הצורך להדגיש אותו כל שניה בערך
משהו לא זרם. הפער גילאים פן פשוט לא נשמע לי הגיוני ולא מצאתי. מבאססס שזה לא רשום בתקציר
באופן אישי אני פחות מתחברת לרומן עם גברים צעירים ביותר מעשור, אם הייתי יודעת מהפרק הראשון שזה הכיוון לא הייתי רוכשת.... * אין לי בעייה אם מישהי בת 45 תלך עם בחור בן 35 אבל שהבחור בגיל צעיר יותר..... מצטערת פשוט לא מצליחה להתחבר
פרק 1
רונה
“גברתי איפה תרצי שאניח אותם?”
“אימא, חכי רגע.” אני מרחיקה את הטלפון מהאוזן שלי ופונה להביט מעבר לנַטָּל כדי לראות מה כתוב על הארגזים. “הם האחרונים?” אני שואלת.
“כן.”
“תניח אותם במטבח, בבקשה.” הוא עוקף אותי ומניח אותם על הרצפה ליד המקרר.
“אימא, נדבר מאוחר יותר. ברגע שיתאפשר נבוא לבקר אתכם, דרישת שלום לאבא.” אני מנתקת ומניחה את הטלפון על השולחן בסלון. בריזה קרירה של שלהי החורף מתגנבת דרך דלת היציאה לגינה הפתוחה למחצה, ואני שואפת אותה חזק אל ריאותיי. השמש עדיין ממשיכה במסעה מעלה, שולחת קרניים זוהרות ורעננות של בוקר. ליבי ומוחי סופגים את העובדה שחזרתי, אני באמת בבית. בדומה להחלטה הקשה שקיבלתי לפני כחמש שנים – לעזוב את הארץ עם גלי, בתו של בעלי המנוח – גם החזרה הייתה לא פחות קשה.
אני מוציאה מהמקרר שני בקבוקים גדולים של מים מינרלים, לוקחת כמה כוסות חד־פעמיות שמונחות על השיש, ומגישה אותם לאחד הבחורים.
“קח, שיהיה לכם לדרך.”
“תודה, גברת ויצמן.”
“תודה לכם,” אני אומרת. הדלת נסגרת ודממה נעימה משתחלת לה פנימה. מהר מאוד זוג רגליים חסרות מנוחה מפרות אותה ומטופפות במורד המדרגות מהקומה השנייה.
“הם הלכו?” שואלת גלי.
“כן, ממש עכשיו,” אני עונה. “בא לך לעזור לי?” אף־על־פי שהשאלה שלי נשמעת רטורית למדי, אני לא רוצה שגלי תרגיש שהעזרה שלה היא מובנת מאליה. גם לה החזרה לארץ לא פשוטה. זה לא רק לחזור לבית שבו היא בילתה את שנות ילדותה, אלא גם לבית שבו היא איבדה את היקר לה מכול. כשהגענו אתמול בבוקר, נדרש לנו נצח כדי לפתוח את הדלת ולהיכנס. חמש שנים הבית עמד מיותם, עמוס בזיכרונות ובריחות שרק חיכו לעטוף אותנו בהם, ומזה הכי פחדנו. עם כל צעד שהתקדמנו החשש הלך וגבר כי אף אחת מאיתנו לא באמת ידעה למה לצפות.
האמת שלא הייתי חייבת לחזור, הייתה לי קריירה שמילאה אותי ושימחה אותי. סיימתי התמחות נוספת, שהייתה מאתגרת, הייתי בשלב שבו החיים שלי היו בנסיקה משמעותית, ושמי הלך לפניי על אף גילי הצעיר. עם זאת, הלב שלי היה עצוב. ולמרות אותן החוויות שטלטלו את חיי וגרמו לי לעזוב את הארץ, ידעתי בתוך תוכי שזה יהיה עניין זמני. השורשים שלי הם כאן. הזיכרונות המשמעותיים שעיצבו את מי שאני הם מכאן. והידיעה שגלי אמורה להתגייס לצבא בקרוב רק תרמה להחלטה שזה הזמן לחזור איתה לארץ.
אני תוחבת מאחורי אוזנה קווצת שיער סוררת שנחה על מצחה. פני החרסינה שלה הן כמו בד קנבס אשר יד מכשפת הילכה קסם עליו. היא בדיוק כמו אבא שלה – משורטטת, מרשימה ואצילית.
“את בסדר?” אני שואלת.
“אני בסדר גמור.” מספיק מבט אחד ממנה שיגרום לי להשתנק מרגש. אני בולעת את הגוש ואוספת אותה אליי, מחבקת אותה חזק כמו מבקשת את סליחתה על שהרחקתי אותה מהסביבה שבה גדלה כל חייה.
אני מתרחקת ממנה מעט רק כדי לספוג את האהבה שקורנת מעיניה. חמש שנים הן הרבה זמן לביסוס קשר בין אם לבת, והתקופה שבה חיינו יחד רק היא ואני, רחוקות מהסביבה הטבעית שלנו, רק העצימה את מערכת היחסים שלנו והמחישה את חשיבות הקשר בינינו.
“רוצה לשתות איתי קפה?” אני שואלת וזוכה לחיוך.
“כן, אני אכין,” היא עונה. בעודי מתיישבת על אחד מכיסאות הבר שעדיין עטופים בניילון, הדלת לפתע נפתחת והלב שלי כמעט נופל אל הרצפה ואני בעקבותיו.
“תתביישי לך.” גופי נרפה כשאני מזהה את הנזיפה מקולה של אלונה, החברה הכי טובה שלי זה כמעט שלושים שנה. דמותה הניצבת כמו קליאופטרה בשמלה קייצית לבנה וארוכה, ובתספורת קארה שחור ופוני נפוח מצליחה לבלבל אותי לרגע. אבל רק לרגע, כי הייתי צריכה לדעת שאלונה זיו לעולם לא תוותר על כניסה דרמטית.
“שאני אבין, זה חלק מהתפקיד החדש שלך?” אני שואלת בעודי מנסה להסדיר נשימה ומתאפקת לא לצחוק.
“אולי.” היא מותחת את צווארה ומנפנפת בשערה. “משכנע?” אני מנענעת בראשי. לא משנה מה היא תלבש או איזו פאה היא תחבוש, את המראה הדרמטי שלה שהולך איתה לכל מקום אף אחד לא יכול לקחת ממנה. עולם התרבות יודע את זה והיא יודעת את זה. שיער זהוב, עיני שקד וגוף מהמם שהיא דואגת לטפח אף־על־פי שעברה כבר את גיל הארבעים.
“בחיי, אלונה, את לא נורמלית.” ידי עדיין נחה על החזה בניסיון להרגיע את הבהלה שבליבי.
“זאת לא תשובה, גברת ויצמן.” קולה מתרה בי.
“כן, משוגעת,” אני עונה. “זה בהחלט משכנע.”
“מצוין, סיימת להסדיר נשימה?” היא מחייכת חיוך מנצח.
“בדרך לשם.”
“יופי, אז בזמן שאת בדרך לשם, מה דעתך לקום ולתת לי חיבוק?” אלוהים, התגעגעתי אליה כל־כך.
“רק אם את מבטיחה שלא תבקשי מיוליוס קיסר להוציא אותי להורג.”
“מאחר שאת בארץ כבר עשרים וארבע שעות ולא טרחת לדלג בעשרה צעדים בינוניים לכיוון הבית שלי, לדפוק על הדלת ולומר ‘שלום הגענו’, זאת הבטחה שלא אוכל לקיים.”
“גברת זיו היקרה, את עכשיו בלבלת לי בשכל? כי הבת שלך אמרה לי שהקמת אוהל על בימת התיאטרון ואי־אפשר להשיג אותך עד לערב הפרימיירה.” סנטרה מזדקר וידיה נחות על מותניה.
“לא הייתי אומרת אוהההההל,” היא מושכת את המילה האחרונה. “רק שק שינה בחדר האיפור, את יודעת איך זה בימים שלפני הפרימיירה.” צחוק בלתי נשלט פורץ מתוכי.
“בואי כבר ותני לי חיבוק יא נודניקית,” אני אומרת ופורשת את ידיי לצדדים. איפשהו באמצע הדרך גופה מתנגש בגופי וידינו עוטפות זו את זו. הפעם האחרונה שהתראינו הייתה לפני חצי שנה, כשהיא באה לבקר אותי במרילנד, ארצות הברית, במקום שבו גרנו – דבר שהיא הקפידה לעשות באופן קבוע אחת לשישה חודשים. המרחק מעולם לא היה פקטור בעיניה, והקשר שלנו התהדק ואף התחזק עוד יותר. כשהיא מבחינה בגלי היא מתנתקת ממני וצועדת במהירות לכיוונה.
“גלינקה, תראי אותך, עקפת את אימא שלך.” היא אוספת את גלי אל בין זרועותיה.
“עקפתי אותה עוד לפני שעזבנו,” מצהירה גלי במשיכת כתף ובחיוך ממזרי. אלונה מתבוננת בנו בעיניים מבריקות.
“אז זהו?” היא שואלת בקול חנוק. “חזרתן לתמיד?”
“נראה לי,” אני עונה בהיסוס משהו. “אני עדיין מתקשה להאמין.”
“אנחנו חייבות לחגוג את החזרה שלכן.” היא מזדקפת ומכחכחת בגרונה. “תקשיבו, אני צריכה להיות בתיאטרון בעוד שעתיים, יש לי חזרה גנרלית. השגתי לכן זוג כרטיסים לפרימיירה בעוד יומיים. מושבים בשורה הראשונה, השמות שלכן הועברו לסדרן הראשי ואחר כך ניפגש לדרינק. מה אתן אומרות?” היא נמצאת כאן פחות מחמש דקות וכבר עשתה לי סחרחורת.
“כל־כך טוב שחזרתן.” אלונה חופנת את לחייה של גלי בעוד ידה נחה על כתפי. “התגעגעתי ממש.”
“גם אנחנו,” גלי ואני אומרות יחד.
“מה שלום הבנות?” אני שואלת אותה והבטן שלי מתהפכת.
“נועם צריכה להתגייס עם גלי, כמו שאת יודעת, ושירה נמצאת עכשיו באיזה חור בצפון הודו מנגנת באיזה צינור מעץ ועושה סדנאות שתיקה או השד יודע מה. נשארו עוד שישה חודשים עד שהיא תחזור לארץ. ואיזי?” גופי קופא לשמע שמו. אלונה ממשיכה את תשובתה כאילו זה הדבר הטבעי ביותר להגיד, אף־על־פי שלא שאלתי עליו. “אני מתגעגעת אליו, רונה.” כאב לצד גאווה ניצתים בעיניה. “את צריכה לראות אותו. אני מקווה שתוכלו להיפגש בקרוב כי הוא בקושי מגיע לכאן. מאז שהוא עזב את הבית לפני שנה, זה נס אם הוא מגיע לכאן יותר מפעם בחודש.”
“באמת?” גלי זוקרת גבה.
“כן, הוא גר במושב בן שמן. האמת שזה פחות מחצי שעה נסיעה מכאן, אבל אני בקושי רואה אותו מאז קבלת הדרגה לפני חצי שנה. הוא מגיע הביתה אחת לשבועיים, לפעמים שלושה, תלוי בפעילות שהוא משתתף בה. אתן יודעות, אם זה תלוי בו הוא לא יפספס אף אחת מהן.” היא מעווה את פניה בחוסר שביעות רצון. “ואם זה לא מספיק, אני צריכה לחלוק בו עם איזו בחורה שתמיד תלויה לו על הצוואר.” אני נושכת בטעות את הלשון וטעם מתכתי ממלא את פי.
“אני מאחרת,” היא אומרת לפתע, מנשקת אותי על לחיי ומטה את ראשה לכיוונה של גלי. “גלינקה, תשמרי על אימא?” היא לא מחכה לתשובה ויוצאת. הדלת שנטרקת אחריה משאירה שובל שאריות של סופת הטייפון שזה עתה הכתה בסלון הבית שלי. השקט המדומה מסביב רק מבהיר לי שהסופה הבאה תכה חזק יותר, ואני לא יודעת אם אני מוכנה לה.
“אלוהים, היא לעולם לא תשתנה,” אומרת גלי בשעשוע.
הטלפון שלי רוטט בכיס המכנסיים שלי, על הצג מופיע פרופסור רוזן, מנהל בית החולים שבו אתחיל לעבוד מחר.
“פרופסור רוזן, מה שלומך?”
“שלומי מצוין, איך את? התמקמת?”
“אני בדרך לשם.”
“שמח לשמוע. אחכה לך במשרד שלי בשעה חמש, בניין דווידסון קומה שבע.”
“מצוין, אני אגיע.”
“ורונה...”
“כן פרופסור רוזן.”
“בהצלחה.”
“תודה.” ליבי לפתע מאיץ את פעימותיו. האתגר והאמון שפרופסור רוזן הניח בכפות ידיי הוא לחלוטין לא מובן מאליו. הוא יגרור אחריו אחריות עצומה, משמעת עצמית, דיוק והתמסרות מוחלטת לתפקיד. לא שלא הייתי כזאת בשבע־עשרה השנים האחרונות, אבל הפעם אני יודעת מראש שאני נכנסת לגוב האריות, והם לא יהיו אריות שינמנמו כל היום ויקומו מדי פעם בפעם כדי לטרוף את הקורבן הבא. הפעם אני נכנסת למקום שבו האריות הם מהזן הרענן, הצעיר והאכזרי שלא יקבל לביאה שאיננה שייכת ללהקה שתיכנס ותיקח להם נתח מהטריטוריה. לא תהיה להם ברירה, הם יצטרכו להתמודד עם זה.
“רונה?” אני קופצת לקולה של גלי.
“כן, מותק.”
“נראה לי שכדאי שנתחיל לפרוק את הארגזים. אני צריכה להגיע בשתיים ללשכת הגיוס כדי לסגור כמה עניינים פורמליים.”
“כן, כדאי שנתחיל.”
“תגידי, מתי מגיעים האופנועים?” היא שואלת.
“מחר אחר הצהריים.”
“יופי, רק עוד יום אחד לסבול את הפקקים כאן.” אף־על־פי שגם אני מתגעגעת לאופנוע שלי, אפשר לשמוע את חוסר הסבלנות שלה עד לקצה השני של המושב. אני יכולה להבין אותה. לפני ארבעה חודשים היא קיבלה ממני מתנה ליום הולדתה – אופנוע מדגם הונדה CRF250L. זה אופנוע שהיא חלמה עליו מהיום שבו הוציאה רישיון בגיל שש־עשרה. כשהיא הגיעה לגיל שמונה־עשרה והוציאה את הרישיון הנדרש לאופנוע מהסוג הזה, הוא עמד בחצר האחורית של הבית שלנו והמתין לה.
אני מגניבה מבט מהיר לעבר נוכחותו העוצמתית של הסכר המכושף שקם לתחייה במלוא הדרו עם בוא עונת הגשמים, ונותן לנו את הזכות ליהנות ממימיו המשוישים רק לכמה חודשים ספורים בשנה, עד שהם מתאדים ונעלמים כלא היו עד לחורף הבא.
* * *
בעודי מפלסת את דרכי בין האנשים בכניסה לבניין דווידסון המרשים למדי, גופי נטען באדרנלין טהור ששמור רק למקומות מהסוג הזה. זה חזק ממני. אף־על־פי שאני נמצאת רק בקומת המשרדים, הצצה קלה בחדר המיון הספיקה כדי שגופי יתמלא ציפייה וכמיהה להיות חלק ממה שקורה שם. להילחם בכאוס שהטבע יוצר. אולי הוא זה שקובע את החוקים אבל לנו יש את היכולת לכופף אותם. נשבעתי לזה, יום־יום שעה־שעה, לא לוותר ולהציל חיים בכל הכלים שעומדים לרשותי.
כולם חושבים שלהיות רופא זו שליחות – לא שאני לא מסכימה עם האמירה, אבל לטעמי זו מילה הירואית למדי. יש משהו במקצוע הזה שהוא גדול מהחיים, הכול נע על הציר של קבלת החלטות נכונות בזמן קצוב ובמינימום טעויות, ולעשות סדר באי־סדר שהטבע יוצר יומיום.
רפואה זו השאיפה והיכולת לשנות מצב נתון למצב אחר וטוב יותר. זו התמסרות מוחלטת וללא פשרות. כבר בשנה השנייה ללימודי הרפואה ידעתי שכירורגיה זה התחום שבו ארצה להתמחות, לא הייתה התלבטות או חשיבה שנייה. לא עניין אותי שזו אחת ההתמחויות התובעניות ביותר, שברובה נשלטת על ידי גברים. הרצון להוכיח כאישה שאת יכולה להצליח ואף מעבר לזה, הוא זה שהניע אותי ללכת בכל הכוח ולא לוותר. האמנתי ביכולות שלי – הייתי חרוצה, צמאה לידע וסקרנית אף יותר. התקבלתי להתמחות בכירורגיה כללית והייתי טובה מאוד. אהבתי את זה, זו הייתה התקופה היפה בחיי, התקופה שבה התאהבתי והתחתנתי עם מי שהיה המנטור שלי והיווה עבורי מודל לחיקוי. היה לי כל מה שחלמתי עליו, עד לרגע שבו הטבע התערב שוב.
נלחמתי בו, נלחמתי בו בכל הכוח אבל הוא היה חזק ממני והפסדתי.
בליל של זיכרונות מרגשים ועצובים צפים מכל כיוון, את חלקם אנצור כל חיי ואת חלקם אני נלחמת למחוק עד היום ללא הצלחה. אני מנענעת בראשי בניסיון להתנער מהם וממהרת לבדוק את המראה שלי – מעבירה את ידיי על מכנסיי השחורים המחויטים, בודקת שאין לכלוך או חוט סורר על חולצת המשי האדומה שלי, וצועדת בביטחון על העקבים הגבוהים שלי. לא סתם בחרתי להתלבש ככה. החל ממחר, כשאתחיל לעבוד, עקבים יהיו הדבר האחרון שאנעל בין כותלי בית החולים.
כשאני עוצרת מול דלת משרדו של פרופסור רוזן, מנהל בית החולים, אני בולעת את הרוק ונוקשת על דלת משרדו. קולו הנשמע מבפנים קורא לי להיכנס.
“רונה.” הוא נעמד כשאני פותחת את הדלת, פורש את ידיו לצדדים בחיוך כן ומלא. אני ניגשת אליו ומחבקת אותו.
“פרופסור רוזן, נפלא לראות אותך.”
“רונה, בבקשה ממך, לפחות בשעה הקרובה בואי נוותר על הרשמיות.”
“בסדר גמור, יאיר.”
“זה כבר יותר טוב, בואי שבי.” הוא מנחה בידו לעבר הכיסא, ואני מתיישבת בעודו מקיף את שולחנו ומתיישב מולי.
“איך את מתאקלמת?”
“אני שמחה לחזור. המעבר לארצות הברית אף פעם לא נועד להיות קבוע, ידעתי שאחזור לכאן.”
“ואני המרוויח העיקרי, או נכון יותר לומר, בית החולים הוא המרוויח העיקרי.” משהו רך ונוגה חולף בעיניו של פרופסור רוזן. “עודד היה שמח לדעת שחזרת.” חור שנפער בתוכי לפני חמש שנים גדל עכשיו עוד קצת.
“כן. כאן הכרנו, כאן התאהבנו.”
“וכאן את סוגרת מעגל. הוא היה גאה בך, כל־כך.”
אני נושמת נשימה עמוקה כדי להדחיק פנימה את הגוש שצורב את גרוני.
“אני מודה שהייתי מופתעת מאוד מההצעה שלך ועדיין לא יכולה שלא לשאול שוב, אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?”
“חד משמעית, את הבנאדם הכי מתאים לתפקיד.” קולו נחרץ. “אני עוקב אחרייך כבר הרבה מאוד זמן. את מוערכת, ממושמעת וחדורת מטרה. אין לי ספק שתנהלי את יחידת הטראומה של בית החולים ביד רמה.”
“אני מודה לך על האמון.”
“תוכיחי לי שהימרתי על הסוס הנכון.” הוא מתרומם מכיסאו ומזדקף. “מוכנה להכיר את הנפשות הפועלות?”
“מעולם לא הייתי מוכנה יותר.”
“תנשמי עמוק, רונה, ותפתחי עור של פיל, האנשים שאת עומדת לפגוש עכשיו לא יעשו לך חיים קלים. הם יבחנו אותך תחת עדשת המיקרוסקופ ויחפשו כל סיבה אפשרית להוכיח לי שקיבלתי החלטה שגויה, אבל את שייכת עכשיו לקבוצה שלי.” פניו מרצינות. “זו שמעניינת אותה אך ורק טובת יחידת הטראומה.”
אני בולעת את הרוק. מנהלת יחידת הטראומה, אני מגלגלת את המילים על לשוני, ללא קול, נפעמת בכל פעם מחדש שזה מה שאעשה החל ממחר בבוקר. לשם חתרתי, לשם כיוונתי. ידעתי שזאת פסגה שאכבוש אך לא חשבתי שזה יקרה מהר כל־כך. לא מזמן מלאו לי שלושים ושמונה ורק לפני שלוש שנים סיימתי את ההתמחות השנייה שלי בטראומה. שיחת הטלפון שהגיעה מפרופסור רוזן לפני שלושה חודשים הפילה אותי מהרגליים, פשוטו כמשמעו, כי את המשך השיחה ניהלתי מהרצפה. רגליי פשוט לא החזיקו אותי מרוב התרגשות.
עצם העובדה שאני האישה הראשונה והיחידה בארץ שמונתה לנהל יחידת טראומה מסבה לי גאווה רבה, אך לצד היוקרה והשם אני יודעת שאצטרך להקריב לא מעט. החיים שלי יתנהלו על רכבת הרים ללא תחנות עצירה הן מבחינה פיזית, הן מבחינת נפשית והן מבחינה תודעתית. האם אני מוכנה לכך?
אני מעיפה מעליי את האיומים שקיבלתי בחודש האחרון, מחייכת לעצמי כשהמעלית נעצרת ואנחנו פוסעים לכיוון יחידת הטראומה.
רוק אנד רול, רונה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
