קרן שמש מאוחרת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קרן שמש מאוחרת
מכר
מאות
עותקים
קרן שמש מאוחרת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

קרן שמש מאוחרת

4.7 כוכבים (55 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

"את יודעת מה אומרים על רוחות? אתה לא רואה אותן אבל אתה כל הזמן מרגיש אותן."

רונה ויצמן:

טרגדיה הפוקדת את דוקטור רונה ויצמן ואת משפחתה מכניסה את חייה לסחרור בלתי צפוי, אשר בסופו היא נבהלת ובורחת עם בתה החורגת הרחק מהמדינה שבה גדלה, מהקהילה שאותה שירתה בנאמנות ובמסירות, ומהחברים שאותם אהבה. שנים ספורות לאחר מכן, כשהיא מקבלת את ההצעה שעליה תמיד חלמה, היא חוזרת. 
אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד.
הסובבים אותה לא מחכים לה בזרועות פתוחות וחלקם אף יאיים לחצות גבולות. וכשהסחרור שממנו היא ברחה ידמם בין חיים למוות על מיטת בית החולים, היא תגלה שהייעוד שבו בחרה, לעשות סדר באי־הסדר שהטבע יוצר, הוא הרבה יותר קשה ומורכב מכפי שחשבה. 

איזי (איתמר זיו):

אירוע לא צפוי מטלטל את עולמו של איזי ובתוך כל הכאוס הוא מוצא את עצמו נלחם בלא מעט חזיתות, נחוש בכל מאודו לנצח בכולן. החשובה ביניהן תאתגר את יכולותיו ותעמיד את החוסן שלו במבחן חייו. 
בין שדות הכרמים והירוק העז של עמק האלה, מבואות ירושלים והסכר המכושף החוצץ ביניהם, היא הייתה הכול בשבילו, היא הייתה החלום והמציאות יחד, אבל היא גם הייתה אסורה. 

קרן שמש מאוחרת הוא ספרה הרביעי של קרן. קדמו לו כוונות נסתרות, מתחת לפני השטח ומי אלמה, שזכו להצלחה מסחררת בקרב הקוראים והקוראות וגרפו שבחים רבים. 

פרק ראשון

פרק 1

רונה


“גברתי איפה תרצי שאניח אותם?”

“אימא, חכי רגע.” אני מרחיקה את הטלפון מהאוזן שלי ופונה להביט מעבר לנַטָּל כדי לראות מה כתוב על הארגזים. “הם האחרונים?” אני שואלת.

“כן.”

“תניח אותם במטבח, בבקשה.” הוא עוקף אותי ומניח אותם על הרצפה ליד המקרר.

“אימא, נדבר מאוחר יותר. ברגע שיתאפשר נבוא לבקר אתכם, דרישת שלום לאבא.” אני מנתקת ומניחה את הטלפון על השולחן בסלון. בריזה קרירה של שלהי החורף מתגנבת דרך דלת היציאה לגינה הפתוחה למחצה, ואני שואפת אותה חזק אל ריאותיי. השמש עדיין ממשיכה במסעה מעלה, שולחת קרניים זוהרות ורעננות של בוקר. ליבי ומוחי סופגים את העובדה שחזרתי, אני באמת בבית. בדומה להחלטה הקשה שקיבלתי לפני כחמש שנים – לעזוב את הארץ עם גלי, בתו של בעלי המנוח – גם החזרה הייתה לא פחות קשה.

אני מוציאה מהמקרר שני בקבוקים גדולים של מים מינרלים, לוקחת כמה כוסות חד־פעמיות שמונחות על השיש, ומגישה אותם לאחד הבחורים.

“קח, שיהיה לכם לדרך.”

“תודה, גברת ויצמן.”

“תודה לכם,” אני אומרת. הדלת נסגרת ודממה נעימה משתחלת לה פנימה. מהר מאוד זוג רגליים חסרות מנוחה מפרות אותה ומטופפות במורד המדרגות מהקומה השנייה.

“הם הלכו?” שואלת גלי.

“כן, ממש עכשיו,” אני עונה. “בא לך לעזור לי?” אף־על־פי שהשאלה שלי נשמעת רטורית למדי, אני לא רוצה שגלי תרגיש שהעזרה שלה היא מובנת מאליה. גם לה החזרה לארץ לא פשוטה. זה לא רק לחזור לבית שבו היא בילתה את שנות ילדותה, אלא גם לבית שבו היא איבדה את היקר לה מכול. כשהגענו אתמול בבוקר, נדרש לנו נצח כדי לפתוח את הדלת ולהיכנס. חמש שנים הבית עמד מיותם, עמוס בזיכרונות ובריחות שרק חיכו לעטוף אותנו בהם, ומזה הכי פחדנו. עם כל צעד שהתקדמנו החשש הלך וגבר כי אף אחת מאיתנו לא באמת ידעה למה לצפות.

האמת שלא הייתי חייבת לחזור, הייתה לי קריירה שמילאה אותי ושימחה אותי. סיימתי התמחות נוספת, שהייתה מאתגרת, הייתי בשלב שבו החיים שלי היו בנסיקה משמעותית, ושמי הלך לפניי על אף גילי הצעיר. עם זאת, הלב שלי היה עצוב. ולמרות אותן החוויות שטלטלו את חיי וגרמו לי לעזוב את הארץ, ידעתי בתוך תוכי שזה יהיה עניין זמני. השורשים שלי הם כאן. הזיכרונות המשמעותיים שעיצבו את מי שאני הם מכאן. והידיעה שגלי אמורה להתגייס לצבא בקרוב רק תרמה להחלטה שזה הזמן לחזור איתה לארץ.

אני תוחבת מאחורי אוזנה קווצת שיער סוררת שנחה על מצחה. פני החרסינה שלה הן כמו בד קנבס אשר יד מכשפת הילכה קסם עליו. היא בדיוק כמו אבא שלה – משורטטת, מרשימה ואצילית.

“את בסדר?” אני שואלת.

“אני בסדר גמור.” מספיק מבט אחד ממנה שיגרום לי להשתנק מרגש. אני בולעת את הגוש ואוספת אותה אליי, מחבקת אותה חזק כמו מבקשת את סליחתה על שהרחקתי אותה מהסביבה שבה גדלה כל חייה.

אני מתרחקת ממנה מעט רק כדי לספוג את האהבה שקורנת מעיניה. חמש שנים הן הרבה זמן לביסוס קשר בין אם לבת, והתקופה שבה חיינו יחד רק היא ואני, רחוקות מהסביבה הטבעית שלנו, רק העצימה את מערכת היחסים שלנו והמחישה את חשיבות הקשר בינינו.

“רוצה לשתות איתי קפה?” אני שואלת וזוכה לחיוך.

“כן, אני אכין,” היא עונה. בעודי מתיישבת על אחד מכיסאות הבר שעדיין עטופים בניילון, הדלת לפתע נפתחת והלב שלי כמעט נופל אל הרצפה ואני בעקבותיו.

“תתביישי לך.” גופי נרפה כשאני מזהה את הנזיפה מקולה של אלונה, החברה הכי טובה שלי זה כמעט שלושים שנה. דמותה הניצבת כמו קליאופטרה בשמלה קייצית לבנה וארוכה, ובתספורת קארה שחור ופוני נפוח מצליחה לבלבל אותי לרגע. אבל רק לרגע, כי הייתי צריכה לדעת שאלונה זיו לעולם לא תוותר על כניסה דרמטית.

“שאני אבין, זה חלק מהתפקיד החדש שלך?” אני שואלת בעודי מנסה להסדיר נשימה ומתאפקת לא לצחוק.

“אולי.” היא מותחת את צווארה ומנפנפת בשערה. “משכנע?” אני מנענעת בראשי. לא משנה מה היא תלבש או איזו פאה היא תחבוש, את המראה הדרמטי שלה שהולך איתה לכל מקום אף אחד לא יכול לקחת ממנה. עולם התרבות יודע את זה והיא יודעת את זה. שיער זהוב, עיני שקד וגוף מהמם שהיא דואגת לטפח אף־על־פי שעברה כבר את גיל הארבעים.

“בחיי, אלונה, את לא נורמלית.” ידי עדיין נחה על החזה בניסיון להרגיע את הבהלה שבליבי.

“זאת לא תשובה, גברת ויצמן.” קולה מתרה בי.

“כן, משוגעת,” אני עונה. “זה בהחלט משכנע.”

“מצוין, סיימת להסדיר נשימה?” היא מחייכת חיוך מנצח.

“בדרך לשם.”

“יופי, אז בזמן שאת בדרך לשם, מה דעתך לקום ולתת לי חיבוק?” אלוהים, התגעגעתי אליה כל־כך.

“רק אם את מבטיחה שלא תבקשי מיוליוס קיסר להוציא אותי להורג.”

“מאחר שאת בארץ כבר עשרים וארבע שעות ולא טרחת לדלג בעשרה צעדים בינוניים לכיוון הבית שלי, לדפוק על הדלת ולומר ‘שלום הגענו’, זאת הבטחה שלא אוכל לקיים.”

“גברת זיו היקרה, את עכשיו בלבלת לי בשכל? כי הבת שלך אמרה לי שהקמת אוהל על בימת התיאטרון ואי־אפשר להשיג אותך עד לערב הפרימיירה.” סנטרה מזדקר וידיה נחות על מותניה.

“לא הייתי אומרת אוהההההל,” היא מושכת את המילה האחרונה. “רק שק שינה בחדר האיפור, את יודעת איך זה בימים שלפני הפרימיירה.” צחוק בלתי נשלט פורץ מתוכי.

“בואי כבר ותני לי חיבוק יא נודניקית,” אני אומרת ופורשת את ידיי לצדדים. איפשהו באמצע הדרך גופה מתנגש בגופי וידינו עוטפות זו את זו. הפעם האחרונה שהתראינו הייתה לפני חצי שנה, כשהיא באה לבקר אותי במרילנד, ארצות הברית, במקום שבו גרנו – דבר שהיא הקפידה לעשות באופן קבוע אחת לשישה חודשים. המרחק מעולם לא היה פקטור בעיניה, והקשר שלנו התהדק ואף התחזק עוד יותר. כשהיא מבחינה בגלי היא מתנתקת ממני וצועדת במהירות לכיוונה.

“גלינקה, תראי אותך, עקפת את אימא שלך.” היא אוספת את גלי אל בין זרועותיה.

“עקפתי אותה עוד לפני שעזבנו,” מצהירה גלי במשיכת כתף ובחיוך ממזרי. אלונה מתבוננת בנו בעיניים מבריקות.

“אז זהו?” היא שואלת בקול חנוק. “חזרתן לתמיד?”

“נראה לי,” אני עונה בהיסוס משהו. “אני עדיין מתקשה להאמין.”

“אנחנו חייבות לחגוג את החזרה שלכן.” היא מזדקפת ומכחכחת בגרונה. “תקשיבו, אני צריכה להיות בתיאטרון בעוד שעתיים, יש לי חזרה גנרלית. השגתי לכן זוג כרטיסים לפרימיירה בעוד יומיים. מושבים בשורה הראשונה, השמות שלכן הועברו לסדרן הראשי ואחר כך ניפגש לדרינק. מה אתן אומרות?” היא נמצאת כאן פחות מחמש דקות וכבר עשתה לי סחרחורת.

“כל־כך טוב שחזרתן.” אלונה חופנת את לחייה של גלי בעוד ידה נחה על כתפי. “התגעגעתי ממש.”

“גם אנחנו,” גלי ואני אומרות יחד.

“מה שלום הבנות?” אני שואלת אותה והבטן שלי מתהפכת.

“נועם צריכה להתגייס עם גלי, כמו שאת יודעת, ושירה נמצאת עכשיו באיזה חור בצפון הודו מנגנת באיזה צינור מעץ ועושה סדנאות שתיקה או השד יודע מה. נשארו עוד שישה חודשים עד שהיא תחזור לארץ. ואיזי?” גופי קופא לשמע שמו. אלונה ממשיכה את תשובתה כאילו זה הדבר הטבעי ביותר להגיד, אף־על־פי שלא שאלתי עליו. “אני מתגעגעת אליו, רונה.” כאב לצד גאווה ניצתים בעיניה. “את צריכה לראות אותו. אני מקווה שתוכלו להיפגש בקרוב כי הוא בקושי מגיע לכאן. מאז שהוא עזב את הבית לפני שנה, זה נס אם הוא מגיע לכאן יותר מפעם בחודש.”

“באמת?” גלי זוקרת גבה.

“כן, הוא גר במושב בן שמן. האמת שזה פחות מחצי שעה נסיעה מכאן, אבל אני בקושי רואה אותו מאז קבלת הדרגה לפני חצי שנה. הוא מגיע הביתה אחת לשבועיים, לפעמים שלושה, תלוי בפעילות שהוא משתתף בה. אתן יודעות, אם זה תלוי בו הוא לא יפספס אף אחת מהן.” היא מעווה את פניה בחוסר שביעות רצון. “ואם זה לא מספיק, אני צריכה לחלוק בו עם איזו בחורה שתמיד תלויה לו על הצוואר.” אני נושכת בטעות את הלשון וטעם מתכתי ממלא את פי.

“אני מאחרת,” היא אומרת לפתע, מנשקת אותי על לחיי ומטה את ראשה לכיוונה של גלי. “גלינקה, תשמרי על אימא?” היא לא מחכה לתשובה ויוצאת. הדלת שנטרקת אחריה משאירה שובל שאריות של סופת הטייפון שזה עתה הכתה בסלון הבית שלי. השקט המדומה מסביב רק מבהיר לי שהסופה הבאה תכה חזק יותר, ואני לא יודעת אם אני מוכנה לה.

“אלוהים, היא לעולם לא תשתנה,” אומרת גלי בשעשוע.

הטלפון שלי רוטט בכיס המכנסיים שלי, על הצג מופיע פרופסור רוזן, מנהל בית החולים שבו אתחיל לעבוד מחר.

“פרופסור רוזן, מה שלומך?”

“שלומי מצוין, איך את? התמקמת?”

“אני בדרך לשם.”

“שמח לשמוע. אחכה לך במשרד שלי בשעה חמש, בניין דווידסון קומה שבע.”

“מצוין, אני אגיע.”

“ורונה...”

“כן פרופסור רוזן.”

“בהצלחה.”

“תודה.” ליבי לפתע מאיץ את פעימותיו. האתגר והאמון שפרופסור רוזן הניח בכפות ידיי הוא לחלוטין לא מובן מאליו. הוא יגרור אחריו אחריות עצומה, משמעת עצמית, דיוק והתמסרות מוחלטת לתפקיד. לא שלא הייתי כזאת בשבע־עשרה השנים האחרונות, אבל הפעם אני יודעת מראש שאני נכנסת לגוב האריות, והם לא יהיו אריות שינמנמו כל היום ויקומו מדי פעם בפעם כדי לטרוף את הקורבן הבא. הפעם אני נכנסת למקום שבו האריות הם מהזן הרענן, הצעיר והאכזרי שלא יקבל לביאה שאיננה שייכת ללהקה שתיכנס ותיקח להם נתח מהטריטוריה. לא תהיה להם ברירה, הם יצטרכו להתמודד עם זה.

“רונה?” אני קופצת לקולה של גלי.

“כן, מותק.”

“נראה לי שכדאי שנתחיל לפרוק את הארגזים. אני צריכה להגיע בשתיים ללשכת הגיוס כדי לסגור כמה עניינים פורמליים.”

“כן, כדאי שנתחיל.”

“תגידי, מתי מגיעים האופנועים?” היא שואלת.

“מחר אחר הצהריים.”

“יופי, רק עוד יום אחד לסבול את הפקקים כאן.” אף־על־פי שגם אני מתגעגעת לאופנוע שלי, אפשר לשמוע את חוסר הסבלנות שלה עד לקצה השני של המושב. אני יכולה להבין אותה. לפני ארבעה חודשים היא קיבלה ממני מתנה ליום הולדתה – אופנוע מדגם הונדה CRF250L. זה אופנוע שהיא חלמה עליו מהיום שבו הוציאה רישיון בגיל שש־עשרה. כשהיא הגיעה לגיל שמונה־עשרה והוציאה את הרישיון הנדרש לאופנוע מהסוג הזה, הוא עמד בחצר האחורית של הבית שלנו והמתין לה.

אני מגניבה מבט מהיר לעבר נוכחותו העוצמתית של הסכר המכושף שקם לתחייה במלוא הדרו עם בוא עונת הגשמים, ונותן לנו את הזכות ליהנות ממימיו המשוישים רק לכמה חודשים ספורים בשנה, עד שהם מתאדים ונעלמים כלא היו עד לחורף הבא.

* * *

בעודי מפלסת את דרכי בין האנשים בכניסה לבניין דווידסון המרשים למדי, גופי נטען באדרנלין טהור ששמור רק למקומות מהסוג הזה. זה חזק ממני. אף־על־פי שאני נמצאת רק בקומת המשרדים, הצצה קלה בחדר המיון הספיקה כדי שגופי יתמלא ציפייה וכמיהה להיות חלק ממה שקורה שם. להילחם בכאוס שהטבע יוצר. אולי הוא זה שקובע את החוקים אבל לנו יש את היכולת לכופף אותם. נשבעתי לזה, יום־יום שעה־שעה, לא לוותר ולהציל חיים בכל הכלים שעומדים לרשותי.

כולם חושבים שלהיות רופא זו שליחות – לא שאני לא מסכימה עם האמירה, אבל לטעמי זו מילה הירואית למדי. יש משהו במקצוע הזה שהוא גדול מהחיים, הכול נע על הציר של קבלת החלטות נכונות בזמן קצוב ובמינימום טעויות, ולעשות סדר באי־סדר שהטבע יוצר יומיום.

רפואה זו השאיפה והיכולת לשנות מצב נתון למצב אחר וטוב יותר. זו התמסרות מוחלטת וללא פשרות. כבר בשנה השנייה ללימודי הרפואה ידעתי שכירורגיה זה התחום שבו ארצה להתמחות, לא הייתה התלבטות או חשיבה שנייה. לא עניין אותי שזו אחת ההתמחויות התובעניות ביותר, שברובה נשלטת על ידי גברים. הרצון להוכיח כאישה שאת יכולה להצליח ואף מעבר לזה, הוא זה שהניע אותי ללכת בכל הכוח ולא לוותר. האמנתי ביכולות שלי – הייתי חרוצה, צמאה לידע וסקרנית אף יותר. התקבלתי להתמחות בכירורגיה כללית והייתי טובה מאוד. אהבתי את זה, זו הייתה התקופה היפה בחיי, התקופה שבה התאהבתי והתחתנתי עם מי שהיה המנטור שלי והיווה עבורי מודל לחיקוי. היה לי כל מה שחלמתי עליו, עד לרגע שבו הטבע התערב שוב.

נלחמתי בו, נלחמתי בו בכל הכוח אבל הוא היה חזק ממני והפסדתי.

בליל של זיכרונות מרגשים ועצובים צפים מכל כיוון, את חלקם אנצור כל חיי ואת חלקם אני נלחמת למחוק עד היום ללא הצלחה. אני מנענעת בראשי בניסיון להתנער מהם וממהרת לבדוק את המראה שלי – מעבירה את ידיי על מכנסיי השחורים המחויטים, בודקת שאין לכלוך או חוט סורר על חולצת המשי האדומה שלי, וצועדת בביטחון על העקבים הגבוהים שלי. לא סתם בחרתי להתלבש ככה. החל ממחר, כשאתחיל לעבוד, עקבים יהיו הדבר האחרון שאנעל בין כותלי בית החולים.

כשאני עוצרת מול דלת משרדו של פרופסור רוזן, מנהל בית החולים, אני בולעת את הרוק ונוקשת על דלת משרדו. קולו הנשמע מבפנים קורא לי להיכנס.

“רונה.” הוא נעמד כשאני פותחת את הדלת, פורש את ידיו לצדדים בחיוך כן ומלא. אני ניגשת אליו ומחבקת אותו.

“פרופסור רוזן, נפלא לראות אותך.”

“רונה, בבקשה ממך, לפחות בשעה הקרובה בואי נוותר על הרשמיות.”

“בסדר גמור, יאיר.”

“זה כבר יותר טוב, בואי שבי.” הוא מנחה בידו לעבר הכיסא, ואני מתיישבת בעודו מקיף את שולחנו ומתיישב מולי.

“איך את מתאקלמת?”

“אני שמחה לחזור. המעבר לארצות הברית אף פעם לא נועד להיות קבוע, ידעתי שאחזור לכאן.”

“ואני המרוויח העיקרי, או נכון יותר לומר, בית החולים הוא המרוויח העיקרי.” משהו רך ונוגה חולף בעיניו של פרופסור רוזן. “עודד היה שמח לדעת שחזרת.” חור שנפער בתוכי לפני חמש שנים גדל עכשיו עוד קצת.

“כן. כאן הכרנו, כאן התאהבנו.”

“וכאן את סוגרת מעגל. הוא היה גאה בך, כל־כך.”

אני נושמת נשימה עמוקה כדי להדחיק פנימה את הגוש שצורב את גרוני.

“אני מודה שהייתי מופתעת מאוד מההצעה שלך ועדיין לא יכולה שלא לשאול שוב, אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?”

“חד משמעית, את הבנאדם הכי מתאים לתפקיד.” קולו נחרץ. “אני עוקב אחרייך כבר הרבה מאוד זמן. את מוערכת, ממושמעת וחדורת מטרה. אין לי ספק שתנהלי את יחידת הטראומה של בית החולים ביד רמה.”

“אני מודה לך על האמון.”

“תוכיחי לי שהימרתי על הסוס הנכון.” הוא מתרומם מכיסאו ומזדקף. “מוכנה להכיר את הנפשות הפועלות?”

“מעולם לא הייתי מוכנה יותר.”

“תנשמי עמוק, רונה, ותפתחי עור של פיל, האנשים שאת עומדת לפגוש עכשיו לא יעשו לך חיים קלים. הם יבחנו אותך תחת עדשת המיקרוסקופ ויחפשו כל סיבה אפשרית להוכיח לי שקיבלתי החלטה שגויה, אבל את שייכת עכשיו לקבוצה שלי.” פניו מרצינות. “זו שמעניינת אותה אך ורק טובת יחידת הטראומה.”

אני בולעת את הרוק. מנהלת יחידת הטראומה, אני מגלגלת את המילים על לשוני, ללא קול, נפעמת בכל פעם מחדש שזה מה שאעשה החל ממחר בבוקר. לשם חתרתי, לשם כיוונתי. ידעתי שזאת פסגה שאכבוש אך לא חשבתי שזה יקרה מהר כל־כך. לא מזמן מלאו לי שלושים ושמונה ורק לפני שלוש שנים סיימתי את ההתמחות השנייה שלי בטראומה. שיחת הטלפון שהגיעה מפרופסור רוזן לפני שלושה חודשים הפילה אותי מהרגליים, פשוטו כמשמעו, כי את המשך השיחה ניהלתי מהרצפה. רגליי פשוט לא החזיקו אותי מרוב התרגשות.

עצם העובדה שאני האישה הראשונה והיחידה בארץ שמונתה לנהל יחידת טראומה מסבה לי גאווה רבה, אך לצד היוקרה והשם אני יודעת שאצטרך להקריב לא מעט. החיים שלי יתנהלו על רכבת הרים ללא תחנות עצירה הן מבחינה פיזית, הן מבחינת נפשית והן מבחינה תודעתית. האם אני מוכנה לכך?

אני מעיפה מעליי את האיומים שקיבלתי בחודש האחרון, מחייכת לעצמי כשהמעלית נעצרת ואנחנו פוסעים לכיוון יחידת הטראומה.

רוק אנד רול, רונה.

עוד על הספר

קרן שמש מאוחרת קרן גנון רופין

פרק 1

רונה


“גברתי איפה תרצי שאניח אותם?”

“אימא, חכי רגע.” אני מרחיקה את הטלפון מהאוזן שלי ופונה להביט מעבר לנַטָּל כדי לראות מה כתוב על הארגזים. “הם האחרונים?” אני שואלת.

“כן.”

“תניח אותם במטבח, בבקשה.” הוא עוקף אותי ומניח אותם על הרצפה ליד המקרר.

“אימא, נדבר מאוחר יותר. ברגע שיתאפשר נבוא לבקר אתכם, דרישת שלום לאבא.” אני מנתקת ומניחה את הטלפון על השולחן בסלון. בריזה קרירה של שלהי החורף מתגנבת דרך דלת היציאה לגינה הפתוחה למחצה, ואני שואפת אותה חזק אל ריאותיי. השמש עדיין ממשיכה במסעה מעלה, שולחת קרניים זוהרות ורעננות של בוקר. ליבי ומוחי סופגים את העובדה שחזרתי, אני באמת בבית. בדומה להחלטה הקשה שקיבלתי לפני כחמש שנים – לעזוב את הארץ עם גלי, בתו של בעלי המנוח – גם החזרה הייתה לא פחות קשה.

אני מוציאה מהמקרר שני בקבוקים גדולים של מים מינרלים, לוקחת כמה כוסות חד־פעמיות שמונחות על השיש, ומגישה אותם לאחד הבחורים.

“קח, שיהיה לכם לדרך.”

“תודה, גברת ויצמן.”

“תודה לכם,” אני אומרת. הדלת נסגרת ודממה נעימה משתחלת לה פנימה. מהר מאוד זוג רגליים חסרות מנוחה מפרות אותה ומטופפות במורד המדרגות מהקומה השנייה.

“הם הלכו?” שואלת גלי.

“כן, ממש עכשיו,” אני עונה. “בא לך לעזור לי?” אף־על־פי שהשאלה שלי נשמעת רטורית למדי, אני לא רוצה שגלי תרגיש שהעזרה שלה היא מובנת מאליה. גם לה החזרה לארץ לא פשוטה. זה לא רק לחזור לבית שבו היא בילתה את שנות ילדותה, אלא גם לבית שבו היא איבדה את היקר לה מכול. כשהגענו אתמול בבוקר, נדרש לנו נצח כדי לפתוח את הדלת ולהיכנס. חמש שנים הבית עמד מיותם, עמוס בזיכרונות ובריחות שרק חיכו לעטוף אותנו בהם, ומזה הכי פחדנו. עם כל צעד שהתקדמנו החשש הלך וגבר כי אף אחת מאיתנו לא באמת ידעה למה לצפות.

האמת שלא הייתי חייבת לחזור, הייתה לי קריירה שמילאה אותי ושימחה אותי. סיימתי התמחות נוספת, שהייתה מאתגרת, הייתי בשלב שבו החיים שלי היו בנסיקה משמעותית, ושמי הלך לפניי על אף גילי הצעיר. עם זאת, הלב שלי היה עצוב. ולמרות אותן החוויות שטלטלו את חיי וגרמו לי לעזוב את הארץ, ידעתי בתוך תוכי שזה יהיה עניין זמני. השורשים שלי הם כאן. הזיכרונות המשמעותיים שעיצבו את מי שאני הם מכאן. והידיעה שגלי אמורה להתגייס לצבא בקרוב רק תרמה להחלטה שזה הזמן לחזור איתה לארץ.

אני תוחבת מאחורי אוזנה קווצת שיער סוררת שנחה על מצחה. פני החרסינה שלה הן כמו בד קנבס אשר יד מכשפת הילכה קסם עליו. היא בדיוק כמו אבא שלה – משורטטת, מרשימה ואצילית.

“את בסדר?” אני שואלת.

“אני בסדר גמור.” מספיק מבט אחד ממנה שיגרום לי להשתנק מרגש. אני בולעת את הגוש ואוספת אותה אליי, מחבקת אותה חזק כמו מבקשת את סליחתה על שהרחקתי אותה מהסביבה שבה גדלה כל חייה.

אני מתרחקת ממנה מעט רק כדי לספוג את האהבה שקורנת מעיניה. חמש שנים הן הרבה זמן לביסוס קשר בין אם לבת, והתקופה שבה חיינו יחד רק היא ואני, רחוקות מהסביבה הטבעית שלנו, רק העצימה את מערכת היחסים שלנו והמחישה את חשיבות הקשר בינינו.

“רוצה לשתות איתי קפה?” אני שואלת וזוכה לחיוך.

“כן, אני אכין,” היא עונה. בעודי מתיישבת על אחד מכיסאות הבר שעדיין עטופים בניילון, הדלת לפתע נפתחת והלב שלי כמעט נופל אל הרצפה ואני בעקבותיו.

“תתביישי לך.” גופי נרפה כשאני מזהה את הנזיפה מקולה של אלונה, החברה הכי טובה שלי זה כמעט שלושים שנה. דמותה הניצבת כמו קליאופטרה בשמלה קייצית לבנה וארוכה, ובתספורת קארה שחור ופוני נפוח מצליחה לבלבל אותי לרגע. אבל רק לרגע, כי הייתי צריכה לדעת שאלונה זיו לעולם לא תוותר על כניסה דרמטית.

“שאני אבין, זה חלק מהתפקיד החדש שלך?” אני שואלת בעודי מנסה להסדיר נשימה ומתאפקת לא לצחוק.

“אולי.” היא מותחת את צווארה ומנפנפת בשערה. “משכנע?” אני מנענעת בראשי. לא משנה מה היא תלבש או איזו פאה היא תחבוש, את המראה הדרמטי שלה שהולך איתה לכל מקום אף אחד לא יכול לקחת ממנה. עולם התרבות יודע את זה והיא יודעת את זה. שיער זהוב, עיני שקד וגוף מהמם שהיא דואגת לטפח אף־על־פי שעברה כבר את גיל הארבעים.

“בחיי, אלונה, את לא נורמלית.” ידי עדיין נחה על החזה בניסיון להרגיע את הבהלה שבליבי.

“זאת לא תשובה, גברת ויצמן.” קולה מתרה בי.

“כן, משוגעת,” אני עונה. “זה בהחלט משכנע.”

“מצוין, סיימת להסדיר נשימה?” היא מחייכת חיוך מנצח.

“בדרך לשם.”

“יופי, אז בזמן שאת בדרך לשם, מה דעתך לקום ולתת לי חיבוק?” אלוהים, התגעגעתי אליה כל־כך.

“רק אם את מבטיחה שלא תבקשי מיוליוס קיסר להוציא אותי להורג.”

“מאחר שאת בארץ כבר עשרים וארבע שעות ולא טרחת לדלג בעשרה צעדים בינוניים לכיוון הבית שלי, לדפוק על הדלת ולומר ‘שלום הגענו’, זאת הבטחה שלא אוכל לקיים.”

“גברת זיו היקרה, את עכשיו בלבלת לי בשכל? כי הבת שלך אמרה לי שהקמת אוהל על בימת התיאטרון ואי־אפשר להשיג אותך עד לערב הפרימיירה.” סנטרה מזדקר וידיה נחות על מותניה.

“לא הייתי אומרת אוהההההל,” היא מושכת את המילה האחרונה. “רק שק שינה בחדר האיפור, את יודעת איך זה בימים שלפני הפרימיירה.” צחוק בלתי נשלט פורץ מתוכי.

“בואי כבר ותני לי חיבוק יא נודניקית,” אני אומרת ופורשת את ידיי לצדדים. איפשהו באמצע הדרך גופה מתנגש בגופי וידינו עוטפות זו את זו. הפעם האחרונה שהתראינו הייתה לפני חצי שנה, כשהיא באה לבקר אותי במרילנד, ארצות הברית, במקום שבו גרנו – דבר שהיא הקפידה לעשות באופן קבוע אחת לשישה חודשים. המרחק מעולם לא היה פקטור בעיניה, והקשר שלנו התהדק ואף התחזק עוד יותר. כשהיא מבחינה בגלי היא מתנתקת ממני וצועדת במהירות לכיוונה.

“גלינקה, תראי אותך, עקפת את אימא שלך.” היא אוספת את גלי אל בין זרועותיה.

“עקפתי אותה עוד לפני שעזבנו,” מצהירה גלי במשיכת כתף ובחיוך ממזרי. אלונה מתבוננת בנו בעיניים מבריקות.

“אז זהו?” היא שואלת בקול חנוק. “חזרתן לתמיד?”

“נראה לי,” אני עונה בהיסוס משהו. “אני עדיין מתקשה להאמין.”

“אנחנו חייבות לחגוג את החזרה שלכן.” היא מזדקפת ומכחכחת בגרונה. “תקשיבו, אני צריכה להיות בתיאטרון בעוד שעתיים, יש לי חזרה גנרלית. השגתי לכן זוג כרטיסים לפרימיירה בעוד יומיים. מושבים בשורה הראשונה, השמות שלכן הועברו לסדרן הראשי ואחר כך ניפגש לדרינק. מה אתן אומרות?” היא נמצאת כאן פחות מחמש דקות וכבר עשתה לי סחרחורת.

“כל־כך טוב שחזרתן.” אלונה חופנת את לחייה של גלי בעוד ידה נחה על כתפי. “התגעגעתי ממש.”

“גם אנחנו,” גלי ואני אומרות יחד.

“מה שלום הבנות?” אני שואלת אותה והבטן שלי מתהפכת.

“נועם צריכה להתגייס עם גלי, כמו שאת יודעת, ושירה נמצאת עכשיו באיזה חור בצפון הודו מנגנת באיזה צינור מעץ ועושה סדנאות שתיקה או השד יודע מה. נשארו עוד שישה חודשים עד שהיא תחזור לארץ. ואיזי?” גופי קופא לשמע שמו. אלונה ממשיכה את תשובתה כאילו זה הדבר הטבעי ביותר להגיד, אף־על־פי שלא שאלתי עליו. “אני מתגעגעת אליו, רונה.” כאב לצד גאווה ניצתים בעיניה. “את צריכה לראות אותו. אני מקווה שתוכלו להיפגש בקרוב כי הוא בקושי מגיע לכאן. מאז שהוא עזב את הבית לפני שנה, זה נס אם הוא מגיע לכאן יותר מפעם בחודש.”

“באמת?” גלי זוקרת גבה.

“כן, הוא גר במושב בן שמן. האמת שזה פחות מחצי שעה נסיעה מכאן, אבל אני בקושי רואה אותו מאז קבלת הדרגה לפני חצי שנה. הוא מגיע הביתה אחת לשבועיים, לפעמים שלושה, תלוי בפעילות שהוא משתתף בה. אתן יודעות, אם זה תלוי בו הוא לא יפספס אף אחת מהן.” היא מעווה את פניה בחוסר שביעות רצון. “ואם זה לא מספיק, אני צריכה לחלוק בו עם איזו בחורה שתמיד תלויה לו על הצוואר.” אני נושכת בטעות את הלשון וטעם מתכתי ממלא את פי.

“אני מאחרת,” היא אומרת לפתע, מנשקת אותי על לחיי ומטה את ראשה לכיוונה של גלי. “גלינקה, תשמרי על אימא?” היא לא מחכה לתשובה ויוצאת. הדלת שנטרקת אחריה משאירה שובל שאריות של סופת הטייפון שזה עתה הכתה בסלון הבית שלי. השקט המדומה מסביב רק מבהיר לי שהסופה הבאה תכה חזק יותר, ואני לא יודעת אם אני מוכנה לה.

“אלוהים, היא לעולם לא תשתנה,” אומרת גלי בשעשוע.

הטלפון שלי רוטט בכיס המכנסיים שלי, על הצג מופיע פרופסור רוזן, מנהל בית החולים שבו אתחיל לעבוד מחר.

“פרופסור רוזן, מה שלומך?”

“שלומי מצוין, איך את? התמקמת?”

“אני בדרך לשם.”

“שמח לשמוע. אחכה לך במשרד שלי בשעה חמש, בניין דווידסון קומה שבע.”

“מצוין, אני אגיע.”

“ורונה...”

“כן פרופסור רוזן.”

“בהצלחה.”

“תודה.” ליבי לפתע מאיץ את פעימותיו. האתגר והאמון שפרופסור רוזן הניח בכפות ידיי הוא לחלוטין לא מובן מאליו. הוא יגרור אחריו אחריות עצומה, משמעת עצמית, דיוק והתמסרות מוחלטת לתפקיד. לא שלא הייתי כזאת בשבע־עשרה השנים האחרונות, אבל הפעם אני יודעת מראש שאני נכנסת לגוב האריות, והם לא יהיו אריות שינמנמו כל היום ויקומו מדי פעם בפעם כדי לטרוף את הקורבן הבא. הפעם אני נכנסת למקום שבו האריות הם מהזן הרענן, הצעיר והאכזרי שלא יקבל לביאה שאיננה שייכת ללהקה שתיכנס ותיקח להם נתח מהטריטוריה. לא תהיה להם ברירה, הם יצטרכו להתמודד עם זה.

“רונה?” אני קופצת לקולה של גלי.

“כן, מותק.”

“נראה לי שכדאי שנתחיל לפרוק את הארגזים. אני צריכה להגיע בשתיים ללשכת הגיוס כדי לסגור כמה עניינים פורמליים.”

“כן, כדאי שנתחיל.”

“תגידי, מתי מגיעים האופנועים?” היא שואלת.

“מחר אחר הצהריים.”

“יופי, רק עוד יום אחד לסבול את הפקקים כאן.” אף־על־פי שגם אני מתגעגעת לאופנוע שלי, אפשר לשמוע את חוסר הסבלנות שלה עד לקצה השני של המושב. אני יכולה להבין אותה. לפני ארבעה חודשים היא קיבלה ממני מתנה ליום הולדתה – אופנוע מדגם הונדה CRF250L. זה אופנוע שהיא חלמה עליו מהיום שבו הוציאה רישיון בגיל שש־עשרה. כשהיא הגיעה לגיל שמונה־עשרה והוציאה את הרישיון הנדרש לאופנוע מהסוג הזה, הוא עמד בחצר האחורית של הבית שלנו והמתין לה.

אני מגניבה מבט מהיר לעבר נוכחותו העוצמתית של הסכר המכושף שקם לתחייה במלוא הדרו עם בוא עונת הגשמים, ונותן לנו את הזכות ליהנות ממימיו המשוישים רק לכמה חודשים ספורים בשנה, עד שהם מתאדים ונעלמים כלא היו עד לחורף הבא.

* * *

בעודי מפלסת את דרכי בין האנשים בכניסה לבניין דווידסון המרשים למדי, גופי נטען באדרנלין טהור ששמור רק למקומות מהסוג הזה. זה חזק ממני. אף־על־פי שאני נמצאת רק בקומת המשרדים, הצצה קלה בחדר המיון הספיקה כדי שגופי יתמלא ציפייה וכמיהה להיות חלק ממה שקורה שם. להילחם בכאוס שהטבע יוצר. אולי הוא זה שקובע את החוקים אבל לנו יש את היכולת לכופף אותם. נשבעתי לזה, יום־יום שעה־שעה, לא לוותר ולהציל חיים בכל הכלים שעומדים לרשותי.

כולם חושבים שלהיות רופא זו שליחות – לא שאני לא מסכימה עם האמירה, אבל לטעמי זו מילה הירואית למדי. יש משהו במקצוע הזה שהוא גדול מהחיים, הכול נע על הציר של קבלת החלטות נכונות בזמן קצוב ובמינימום טעויות, ולעשות סדר באי־סדר שהטבע יוצר יומיום.

רפואה זו השאיפה והיכולת לשנות מצב נתון למצב אחר וטוב יותר. זו התמסרות מוחלטת וללא פשרות. כבר בשנה השנייה ללימודי הרפואה ידעתי שכירורגיה זה התחום שבו ארצה להתמחות, לא הייתה התלבטות או חשיבה שנייה. לא עניין אותי שזו אחת ההתמחויות התובעניות ביותר, שברובה נשלטת על ידי גברים. הרצון להוכיח כאישה שאת יכולה להצליח ואף מעבר לזה, הוא זה שהניע אותי ללכת בכל הכוח ולא לוותר. האמנתי ביכולות שלי – הייתי חרוצה, צמאה לידע וסקרנית אף יותר. התקבלתי להתמחות בכירורגיה כללית והייתי טובה מאוד. אהבתי את זה, זו הייתה התקופה היפה בחיי, התקופה שבה התאהבתי והתחתנתי עם מי שהיה המנטור שלי והיווה עבורי מודל לחיקוי. היה לי כל מה שחלמתי עליו, עד לרגע שבו הטבע התערב שוב.

נלחמתי בו, נלחמתי בו בכל הכוח אבל הוא היה חזק ממני והפסדתי.

בליל של זיכרונות מרגשים ועצובים צפים מכל כיוון, את חלקם אנצור כל חיי ואת חלקם אני נלחמת למחוק עד היום ללא הצלחה. אני מנענעת בראשי בניסיון להתנער מהם וממהרת לבדוק את המראה שלי – מעבירה את ידיי על מכנסיי השחורים המחויטים, בודקת שאין לכלוך או חוט סורר על חולצת המשי האדומה שלי, וצועדת בביטחון על העקבים הגבוהים שלי. לא סתם בחרתי להתלבש ככה. החל ממחר, כשאתחיל לעבוד, עקבים יהיו הדבר האחרון שאנעל בין כותלי בית החולים.

כשאני עוצרת מול דלת משרדו של פרופסור רוזן, מנהל בית החולים, אני בולעת את הרוק ונוקשת על דלת משרדו. קולו הנשמע מבפנים קורא לי להיכנס.

“רונה.” הוא נעמד כשאני פותחת את הדלת, פורש את ידיו לצדדים בחיוך כן ומלא. אני ניגשת אליו ומחבקת אותו.

“פרופסור רוזן, נפלא לראות אותך.”

“רונה, בבקשה ממך, לפחות בשעה הקרובה בואי נוותר על הרשמיות.”

“בסדר גמור, יאיר.”

“זה כבר יותר טוב, בואי שבי.” הוא מנחה בידו לעבר הכיסא, ואני מתיישבת בעודו מקיף את שולחנו ומתיישב מולי.

“איך את מתאקלמת?”

“אני שמחה לחזור. המעבר לארצות הברית אף פעם לא נועד להיות קבוע, ידעתי שאחזור לכאן.”

“ואני המרוויח העיקרי, או נכון יותר לומר, בית החולים הוא המרוויח העיקרי.” משהו רך ונוגה חולף בעיניו של פרופסור רוזן. “עודד היה שמח לדעת שחזרת.” חור שנפער בתוכי לפני חמש שנים גדל עכשיו עוד קצת.

“כן. כאן הכרנו, כאן התאהבנו.”

“וכאן את סוגרת מעגל. הוא היה גאה בך, כל־כך.”

אני נושמת נשימה עמוקה כדי להדחיק פנימה את הגוש שצורב את גרוני.

“אני מודה שהייתי מופתעת מאוד מההצעה שלך ועדיין לא יכולה שלא לשאול שוב, אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?”

“חד משמעית, את הבנאדם הכי מתאים לתפקיד.” קולו נחרץ. “אני עוקב אחרייך כבר הרבה מאוד זמן. את מוערכת, ממושמעת וחדורת מטרה. אין לי ספק שתנהלי את יחידת הטראומה של בית החולים ביד רמה.”

“אני מודה לך על האמון.”

“תוכיחי לי שהימרתי על הסוס הנכון.” הוא מתרומם מכיסאו ומזדקף. “מוכנה להכיר את הנפשות הפועלות?”

“מעולם לא הייתי מוכנה יותר.”

“תנשמי עמוק, רונה, ותפתחי עור של פיל, האנשים שאת עומדת לפגוש עכשיו לא יעשו לך חיים קלים. הם יבחנו אותך תחת עדשת המיקרוסקופ ויחפשו כל סיבה אפשרית להוכיח לי שקיבלתי החלטה שגויה, אבל את שייכת עכשיו לקבוצה שלי.” פניו מרצינות. “זו שמעניינת אותה אך ורק טובת יחידת הטראומה.”

אני בולעת את הרוק. מנהלת יחידת הטראומה, אני מגלגלת את המילים על לשוני, ללא קול, נפעמת בכל פעם מחדש שזה מה שאעשה החל ממחר בבוקר. לשם חתרתי, לשם כיוונתי. ידעתי שזאת פסגה שאכבוש אך לא חשבתי שזה יקרה מהר כל־כך. לא מזמן מלאו לי שלושים ושמונה ורק לפני שלוש שנים סיימתי את ההתמחות השנייה שלי בטראומה. שיחת הטלפון שהגיעה מפרופסור רוזן לפני שלושה חודשים הפילה אותי מהרגליים, פשוטו כמשמעו, כי את המשך השיחה ניהלתי מהרצפה. רגליי פשוט לא החזיקו אותי מרוב התרגשות.

עצם העובדה שאני האישה הראשונה והיחידה בארץ שמונתה לנהל יחידת טראומה מסבה לי גאווה רבה, אך לצד היוקרה והשם אני יודעת שאצטרך להקריב לא מעט. החיים שלי יתנהלו על רכבת הרים ללא תחנות עצירה הן מבחינה פיזית, הן מבחינת נפשית והן מבחינה תודעתית. האם אני מוכנה לכך?

אני מעיפה מעליי את האיומים שקיבלתי בחודש האחרון, מחייכת לעצמי כשהמעלית נעצרת ואנחנו פוסעים לכיוון יחידת הטראומה.

רוק אנד רול, רונה.