מארז בילי שייקספיר

פתח דבר

שש שנים לפני
ענבר

המום ונדהם אני יוצא ממשרדו של מארק סטנלי, ראש הסגל לאומנויות האפייה בבית הספר לקולינריה בניו־יורק. הרגליים שלי בקושי נושאות אותי קדימה והדממה במסדרונות הפקולטה קודחת לי ברקות כאילו מבקשת ממני להתעשת תכף ומייד. אני נאבק בקצב פעימות ליבי שדוהר בפראות, אבוד בתוך המחשבות והשאלות שמאיימות להכניע אותי.

תנשום, ענבר. תנשום.

מרומה ובעיקר נבגד אני מחליק בגבי על קיר המסדרון, מניח את ראשי בין כפות ידיי ובין שאיפה לנשיפה מנסה להבין מדוע היא עשתה את זה. היא הייתה טובה בדיוק כמוני אם לא יותר. בטחתי בה, חלקתי איתה את הרעיונות שלי, את החלומות שלי, את כל השאיפות שלי. עבדנו יחד במשך חצי שנה כדי להגיע לרגע הזה ולחגוג יחד את סיום הלימודים.

אחרי שעידן ואני סיימנו יחד את לימודי הקולינריה, הוא חזר הביתה ואני המשכתי לחצי שנה נוספת כדי ללמוד ולהתמקצע במה שאני אוהב יותר – קונדיטוריה.

אני מנסה לעכל את מילותיו של ראש הסגל, "עליך להמציא מנה חדשה כדי לסיים את הלימודים ולקבל תעודה." ראשת המחלקה שישבה לימינו של סיימון לא האמינה לאף מילה שאמרתי ולאף וטיעון שהצגתי וכמעט הוציאה אותי מדעתי. כל מה שהיא ראתה לנגד עיניה זה סטודנט רמאי. "ניפגש מחר בעשר בבוקר, אל תאחר." היא התיזה.

רטט הטלפון שמרקד בכיס הפנימי של הז'קט שלי מעיר אותי מהמחשבות המעונות שלי. אני שולף אותו ועונה.

"ענבר." קולו הרציני של סער גורם לי להזדקף, וכל המילים שנאמרו במשרד לפני דקות אחדות ולא הפסיקו להסתחרר סביבי מתאדות ברגע.

"הכול בסדר?" אני שואל בחשש.

"כן, אחי, הכול בסדר. אני צריך שתעלה על מטוס ותחזור לארץ." הלב שלי נופל נפילה חופשית להשד יודע לאן, ולרגע אני מפסיק לנשום.

"למה, מה קרה? אימא בסדר?" אני חייב אוויר.

"אימא בסדר, פיזית." אני קם, ניגש אל דלת היציאה ודוחף אותה כדי שאוכל לצאת החוצה.

"פיזית? מה זה אומר פיזית? היא בסדר או לא בסדר?" אני מתחיל לאבד את הסבלנות.

"היא בסדר. לא קרה לה כלום, אבל אתה חייב לבוא."

"אתה בצפון?" אני שואל, מבולבל לגמרי.

"לא," הוא עונה בנחרצות, "הצגת את המנה שלך?"

"כן..."

"יופי," הוא קוטע אותי, "אנחנו מחכים לך." מה נסגר איתו, הוא צוחק עליי?

"סער, יש לי כרטיס טיסה למקסיקו בעוד שבוע, אני צריך לבטל אותו?" החזרה שלי לארץ מתוכננת רק לעוד חודש וחצי. אני מחכה לחופשה הזאת מהרגע שרגליי דרכו בקמפוס לפני שנה וחצי.

"כן." הוא קובע, כאילו הוא לא גזל ממני עכשיו את שארית החמצן שעוד נותרה בי, "שלח לי את פרטי הטיסה המקורית שלך חזרה לארץ, ואני אדאג לשנות לך אותה." עכשיו אני ממש מודאג.

"סער!" אני שואג, "מה קרה?!" כמה סטודנטים מסובבים את ראשם לעברי אבל זה רחוק מלהזיז לי.

"זה לא לטלפון." קולו עדיין רגוע אבל הוא לא יכול לעבוד עליי. אני מכיר אותו יותר מדי טוב. הוא בחיים לא היה מבקש ממני לבטל את הטיול למקסיקו אם זה לא היה רציני, הוא יודע כמה חיכיתי לזה, "כל מה שאתה צריך לדעת זה שכולם בסדר אבל עידן ואני צריכים אותך."

שלושה ימים לאחר מכן

אווה לביא.

סגרו את המסעדה.

תביעה.

מילים ועוד מילים. אני בתוך סיוט מתמשך שמסרב להסתיים. אם חשבתי שהשארתי את הצרות שלי בניו־יורק כשעליתי על המטוס, מתברר שהן רק עברו מוטציה אכזרית שהתפשטה לשאר בני המשפחה שלי.

אני יושב על הבר הקבוע שעידן ואני מבלים בו בכל פעם שאנחנו באים לבקר את סער. ראשי שמוט בין כפות ידיי. השיר של משינה 'אין מקום אחר', וקרקושי הצ'ייסרים שהברמן מניח על הבר מפריעים לי לעבד את המידע שהם הנחיתו עליי עכשיו. שלושה ימים מזורגגים שאני נע בין כעס, לחץ ופחד – שלושה הלכי רוח שלחלוטין לא מאפיינים את מי שאני. טבעתי בים של שאלות אבל דבר לא הכין אותי למה ששמעתי עכשיו.

אני לא מצליח להבין, איך אישה מסוגלת לעשות כאלו דברים לאישה אחרת? ועוד לאימא שלי. היא הייתה חברה שלה ואשת אמונה. איפה לעזאזל האחווה? החברות? הגיבוי? המסעדה היא החיים שלה, היא מקור החדווה שלה והסיבה שלה לקום בבוקר. דוד יפתח מת לפני עשרים שנה והשאיר לה את המסעדה שלו, וברגע ההוא, במותו, כאילו העניק לה את החיים שלה בחזרה. אחרי כל הזוועה שהיא חוותה במשך שנים מצד הזקן – האלימות, ההשפלות, הבושה וההסתרה – המסעדה הייתה זו שריפאה אט־אט את הנפש שלה, את הביטחון שאבד וחזר. והיא מצידה הקדישה את כל זמנה כדי להוביל אותה לשגשוג ולצמיחה בהצלחה מעוררת השתאות.

עידן ואני נשבענו להיות חלק מהדבר הזה כדי לשמר את המותג 'טבריה הקטנה'. נשבענו לשמר את החיוך שלה, כדי שבכל פעם כשהיא תיכנס למסעדה אנחנו נראה את הניצוץ הזה, שיכול להאיר רחוב שלם, בעיניים שלה. זה מגיע לה. היא האישה הכי טובה שאני מכיר.

"אחי, אני מצטער על מקסיקו," אומר סער. הוא לוגם לגימה ארוכה מבקבוק הבירה ומניח אותו על הבר, "זה זמני, ברגע שנייצב את המסעדה אני מבטיח לך שעידן ואני נצטרף אליך." לא אכפת לי ממקסיקו, אכפת לי רק שנוכל להתגבר על המצב ולצאת ממנו.

"אין מצב שאני עוזב אותה לרגע."

"היא לא תינוקת, ענבר," מתערב עידן, "אנחנו נתגבר על זה. שמעת את סער, יש לו תוכנית וגם את המשאבים להוציא אותה לפועל."

"אני לא מבין, לא ראית כלום?" אני יורה לעבר עידן. בניגוד אליי הוא היה איתה בחצי השנה האחרונה.

"תירגע, ענבר," מבקש סער.

"אל תגיד לי תירגע!" אני יורה בחזרה, "אם לא היית עקשן כל־כך והיית קרוב יותר למשפחה שלך, ואם אתה," אני מפנה את ראשי בחזרה אל עידן, "היית שם לב יותר למה שקורה סביבך וסביב העובדת הזאת שלכם, דבר ממה שסיפרתם לי לא היה קורה."

המבט ההמום על הפנים שלהם הוא יותר ממה שהלב שלי יכול להכיל. מעולם לא דיברתי אליהם בצורה כזאת, כל שכן חשבתי כך. הם כל עולמי ואין דבר שלא אעשה עבורם. די במבט אחד או במילה מכיוונם כדי שאהפוך עולמות ואצא למלחמות בשבילם. לפני שאני מספיק להתנצל הטלפון של סער מזמזם. הוא ממהר לקום מהכיסא ומתרחק כדי לענות.

"אני הולך להשתין," אומר עידן ונמנע מקשר עין, ולעזאזל אם זה לא מחסיר ממני פעימה. הוא מסמן לברמן להביא לנו סיבוב נוסף של משקאות, "מסוגל להיות לבד לכמה רגעים?" כתפיי נשמטות בתבוסה כשהוא מוסיף בעוקצנות.

"עידן..."

"תתקרר קצת." הוא טופח על השכם שלי ומתרחק, משאיר אותי מלא בחרטות ובתסכולים שרק מחפשים מוצא כדי להשתחרר. אין להם מושג מה קרה בניו־יורק. רציתי לספר להם אבל אחרי היום, איך אני יכול? אני לא יודע על מי הם יכעסו יותר – עליי או על עצמם. אני אספר להם אבל לא עכשיו. אין לי ברירה אלא להסתכל על חצי השנה האחרונה בניו־יורק כעל חוויה יוצאת דופן. אני לא מתחרט לרגע שנסעתי ללמוד שם. המטרה הייתה לצבור ידע ולהביא אותו למסעדה, וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות. כל השאר לא חשוב. גם לא רמאית שהצליחה להתל בי ולגרום לי להחליט החלטה שספק אם אשלים איתה אי־פעם.

הראש שלי כואב והאלכוהול שזורם לי בדם מסחרר אותי לרגע. זה לא מונע ממני לקחת מייד את הבקבוק השישי שהברמן מניח לפניי, וללגום ממנו כאילו זה הבקבוק האחרון שנותר על כדור הארץ. אני חייב קצת שקט כדי לעשות סדר במחשבות שלי, אבל מלמולי נשים ורעשי גרירה של כיסאות מאחורי שולחן חורק מקבעים את אי־השקט ששורר בתוכי.

אני מסובב את הראש מעט לאחור ומבחין בשלוש בחורות ובגבר שהתיישבו סביב שולחן מרובע קטן, ממש לא רחוק ממני. אני מאבד עניין ומסובב את הראש בחזרה. אני מת לעוף מפה. מיציתי את המקום, את השיחה וגם את השתייה, אבל לפני שאני קם אני שומע את השיחה שלהם.

"דוקטור פרידמן אישרה לי את הצעת המחקר."

"תזכירי לי מה הייתה ההצעה?" שואל הגבר שבחבורה.

"עובדות לא שוות ועבודה לא שווה, תרומתה של החברה לאפליה מגדרית כפולה והשלכותיה."

"זאת חתיכת שאלת מחקר."

"אני צריכה להסתכל על זה מנקודת מבט עיתונאית ובעיקר מנקודת מבט נשית."

"זה קצת לא הוגן, את לא חושבת?"

"למה? כי אני אישה?" משהו בנימת הדיבור שלה צד את תשומת ליבי, היא תקיפה ויהירה. "להפך, תחשבו על זה, יש לי כאן הזדמנות להוכיח לא רק את מה שהעולם יודע אלא בעיקר את מה שהעולם לא יודע. ההיסטוריה לא משקרת. משחר האנושות מעולם לא היינו ולעולם לא נהיה שוות ערך לגברים." מה, לעזאזל...

אני לא יכול שלא לסובב שוב את הראש כדי לראות מי הקיאה עכשיו צרור של מילים מטופשות שאין להן חצי אחיזה במציאות. חשוך קצת ואני חצי שיכור לכן אני מוצא את עצמי ממש מתאמץ לחבר את המילים לפנים, אבל שום דבר לא מתחבר לי. הדמות שיושבת מאחוריי וממלמלת שטויות במיץ מתהדרת בזוג עיניים ענקיות בצבע תכלת שיכולות לסנוור אפילו את השמש. יש לה פני חרסינה חיוורות ושיער בלונדיני כל־כך שהוא נראה כמעט לבן, אסוף בזנב־סוס מתוח ומהודק המתחיל מקודקוד ראשה. היא נראית כמו מעודדת בקבוצת פוטבול אמריקנית מקומית, וכל מה שחסר לה הוא זוג פונפונים להשלים את המראה המלוקק. היא מזדקפת בכיסאה כמו מי שמוכנה לזנק על כל מי שיחלוק על דבריה.

"לא משנה עד כמה נילחם להוכיח את עצמנו, נקודת הפתיחה שלנו תמיד תהיה מדרגה אחת נמוכה יותר." אני יכול להישבע שמישהו שפך בנזין לתוך האוזניים שלי. מדרגה אחת נמוכה יותר? מאיפה הגיעה הבחורה הזאת? "תחשבו על זה, אין תרבות אחת בעולם שלא הציבה לנשים תקרת זכוכית רק כי הן נשים. מהשבטים באפריקה ועד לוול־סטריט בניו־יורק." אני לא יכול לשמוע את זה יותר.

"וזה התירוץ שלך לעובדה שאתן כאלה רעות זו אל זו?" אני יורה לעברה בקול שקט ויציב. המבט שלה מזנק לעברי בשאלה, מבהיר לי שהיא שמעה היטב את מה שאמרתי.

"סליחה, אמרת משהו?"

אני מרים את בקבוק הבירה לאט ומקרב אותו אל פי, נותן לה לחכות לפרשנות שהיא יודעת שתכף תגיע. אני לוגם את שארית הנוזל, מניח את הבקבוק על הבר וחוזר להביט בה.

"את לא מפסיקה לקשקש שטויות, אז סיכמתי לך את כל הבולשיט שהקאת פה בשאלת מחקר נגדית. האם זה התירוץ שלכן לכך שאתן כאלה רעות? ולפני שתאשימי אותי במיזוגיניה, תרשי לי להצהיר שאפילו שאתן רעות, אתן יודעות לפצות על זה יופי בתחומים אחרים." כל הארבעה מסביב לשולחן בוהים בי כאילו אני איזו חיה בקרקס. על הזין שלי ילדות השמנת האלה שעד לא מזמן עשו סמים רק כי זה גרם להן להרגיש שהן שוות משהו. ואני בכלל לא מדבר על האבות שלהן שנאלצו לשלוח אותן להוציא תואר במדעי הכלום ושום דבר, רק כדי שיוכלו להתרברב בפני החברים המעונבים שלהם באיזה ערב פוקר יוקרתי שהן סיימו בהצטיינות את האוניברסיטה. אני בטוח שהם הוסיפו בלב שלהם תפילה לאל הטוב על כך שהן שרדו את הלימודים.

"עושה רושם שכבר חקרת את השאלה הזאת בעצמך," היא מחזירה.

"עושה רושם שאת חדת הבחנה."

"תרצה להוסיף מהגיגיך לשולחן?" ברור לי שהשפה הגבוהה שהיא בחרה להשתמש בה עכשיו נועדה לתדלק את השיחה, אבל אני שותק וזוקר לעברה גבה מתריסה. "אני רק תוהה. אם אנחנו הרעות כאן בסיפור אז מה אתם? הגיבורים? המושיעים? המרביעים? כי לפי איך שאני רואה את זה, בלעדינו אתם כלום ושום דבר." אני לא יכול שלא לגחך כשהיא מוסיפה.

"זה בדיוק ההבדל בינינו לביניכן, אני לעולם לא אומר את המשפט האומלל שיצא לך מהפה עכשיו בקונוטציה שלילית. אני ממליץ לך לעשות מקלחת טובה שתנקה אותך מכל הקשקושים ומהשנאה שירקת פה. חבל, זה יצמיח לך שערות על הפנים."

"שערות על הפנים?" יש מצב שהלסת שלה ננעלה עכשיו? יופי, מתאים לי לשחרר קצת קיטור.

"אני מרשה לעצמי לנחש שלא היית רוצה שזה יקרה או שאולי כן." אני מושך בכתפי.

"אתה חושב שאם תעליב אותי זה יגרום לי לחשוב אחרת על התהליכים המעוותים שקורים בחברה שלנו? אתה לא יותר מבחור משועמם, שתוי ומתוסכל, שמחפש תשומת לב נשית בצורה קצת מוזרה. אבל נחש מה? אנחנו אולי יודעות לפצות על זה בתחומים אחרים כמו שאמרת, אבל איזה מזל שמרביתנו יכולות לבחור עם מי ומתי." אני לא מתרגש מהמכה שהיא השחילה לי מתחת לחגורה אף על פי שאני צריך.

"תהליכים מעוותים שקורים בחברה שלנו?" אני מנענע בראשי וצוחק, אך עד מהרה הצחוק דועך כשאני נזכר מה קרה לפני שלושה ימים ומה שמעתי עכשיו מסער ומעידן. "תני לי לומר לך אלו תהליכים מעוותים אני רואה. אני רואה נשים שדורסות נשים כדי להתקדם, אני רואה נשים שתמיד אבל תמיד ירגישו שהן טובות פחות, גם אם לעולם לא נתנו להן ולו לרגע אחד להרגיש ככה. אני רואה נשים שמשקרות כאילו זה מקצוע בפני עצמו, ואני בעיקר רואה נשים שלעולם לא יהיו מרוצות מהמקום שבו הן נמצאות. נשים כמוך רק מנציחות את זה, ובעיקר מנציחות את הפער שאת כל־כך מנסה לצמצם עם שאלת המחקר המגוחכת שלך. עכשיו אם לא אכפת לך את נמצאת בבר לא במדשאה של גילמן."¹ מודה באשמה שביליתי באוניברסיטת תל־אביב יותר מפעם אחת, אל תשאלו אותי למה. סתם תקופה שבה החרמנות עלתה על גדותיה והביקורים אצל סער היו יותר מסתם ביקורים. "אז אם יש לך נושא מעניין אחר לדבר עליו אני והאוזניים שלי נודה לך." לפתע יד לופתת אותי בזרוע ואני מסובב את הראש למבט החצי־שואל, חצי־כועס של עידן.

"את תצטרכי לסלוח לאח שלי, אני מבטיח לך שמחר בבוקר הוא לא יזכור כלום ממה שהוא אמר. פשוט תשכחי ממה שקרה כאן, את יותר ממוזמנת לדבר על כל מה שבא לך."

"לא שאני צריכה את האישור שלך, אבל תודה."

"היי," קולו של סער נשמע, "מצטער, זאת הייתה שיחה חשובה מחו"ל. הכול בסדר?"

"הכול מצוין." עידן ואני עונים יחד.

1 מדשאה מול הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל־אביב.

פרק 1

ענבר
הווה

"להביא לך כרית ושמיכה?"

"אה?" אני מרים בקושי את הראש מהבר עליו נמרחתי ומתאמץ לפקוח את העיניים. אני קולט את עידן נועץ בי עיניים חסרות סבלנות מהסולם עליו הוא עומד, בעודו מחבר את שרשרת הנורות לתקרה.

"נו, קום כבר!" הוא נובח.

"אלוהים, אתה כמו קיפוד על אקסטזי," אני נאנח ומתרומם לישיבה, משפשף את עיניי ומסיט את השיער מהמצח, "אתה מוכן להירגע?"

"אין לנו את כל היום, וזה שאתה עושה אהבה עם החלומות שלך במאוזן בשעה ארבע אחר הצהריים רק מעכב אותנו." הפיהוק לא מאחר לבוא. שיט, עפתי לעולם אחר בו אני הולך לישון ולא קם עד שבוע הבא.

בעוד יומיים תתקיים הפתיחה של המסעדה החדשה שלנו בתל־אביב. זהו סופו של מסע שהתחיל לפני שנה, כשהשתעשענו ברעיון לפתוח סניף נוסף של 'טבריה הקטנה'. לא חשבנו פעמיים כשאמרנו שאם זה יקרה, זה יקרה בתל־אביב. לא חששנו מהעובדה שאנחנו שני דגיגונים שרוצים לדלג מעל גדר הבריכה אל הים הפתוח בו שוחים אין־ספור דגים לצד לא מעט כרישים. כל מה שרצינו היה להביא את 'טבריה הקטנה' למרכז, להיכן שמעניין באמת, נוסף על כך רצינו להיות קרובים לסער.

לא עניינה אותנו התחרות בסצנה הקולינרית הבוערת של העיר הגדולה. ידענו שהנכס העיקרי שלנו זה אנחנו, עידן וענבר, שני אחים שאוהבים להאכיל אנשים ובעיקר אוהבים לארח ולעשות שמח. נשמע מקורי? ממש לא אבל זה מאה אחוז אמיתי. מה שאתם רואים הוא מה שאתם מקבלים. אלו שיגיעו אלינו יגיעו בזכות האוכל, האווירה והיחס. כך היה כשהמסעדה פעלה בטבריה וכך יהיה גם כאן. שום דבר לא השתנה, רק המיקום.

כששיתפנו את סער בתוכנית שלנו לפתוח מסעדה בתל־אביב הוא נתן לנו רוח גבית שהטיסה את הפרויקט קדימה, ומהרגע שחתמנו על השכרת הנכס נכנסנו לטירוף של ארבעה חודשים ולסחרחורת בלתי נגמרת שמסרבת לחלוף. התקופה הזו היא כמו שאיפה של חומר טוב שדואגת להשאיר אותך בהיי הכי גדול שלך.

אבל עכשיו אני פשוט מותש וסריקה מהירה של מה שקורה סביבי גורמת לי לנשוף בכבדות את האוויר החוצה ולצחוק. לפחות ארבעה אנשים עמלים על פירוק הריהוט שהגיע לפני שעתיים, צוות נוסף עובד על חיבורי חשמל אחרונים וצוות אחר של מלצרים פורק מהארגזים את כלי האוכל והסכו"ם. אני בכלל לא מדבר על הפסנתר שאמור להגיע מחר ועל הניקיון שצריך לעשות כאן.

"אתה רוצה לשתף את הקהל מה מצחיק אותך?"

"אתה קולט שבעוד יומיים אנחנו פותחים?" אני יודע שהשאלה שלי רטורית, אבל אני צריך לשמוע את זה.

"רוצה לדבר על זה? תכף המטופל של שעה שלוש מסיים והכורסה תתפנה, תוכל לשכב עליה ולאכול לי את הראש."

"אחי, הלחץ שלך יאכל לך את הכבד."

הוא מתעלם מההערה שלי ויורד שני שלבים בסולם.

"תן לי כבר את השרשרת שלידך ובוא נגמור עם החרא הזה. אני מת מרעב, השעה כבר ארבע ולא הכנסתי פירור לפה."

"תעזוב את השרשרת הזאת, אני אתלה אותה עוד מעט. בוא נקפיץ כמה ברבוניות במטבח." עידן זוקר גבה ואני לא מפספס את המבטים ששולחים לעברי החבר'ה שעובדים כאן, כאילו הצעתי לו מנחה מהמלך שלמה.

"ברבוניות אתה אומר?"

"ליד איזו סלסילה של עגבניות חריפות, שום, קצת זיתים סוריים ולימון."

"שכנעת אותי כבר בברבוניות." הוא יורד מהסולם ואני מנתר מהבר.

"אתה כזה קל להשגה," אני אומר.

"מי יכול להגיד לא לברבוניות?"

אנחנו נכנסים למטבח, הלב הפועם של הממלכה שלנו. קרענו את התחת כדי לקבל את התוצאה שאותה רצינו. משטחי עבודה מפלדת אל־חלד וגריל מטורף באורך של כמעט חמישה מטרים הם הדבר הראשון שתופס את העין. עמדת סרוויס מהחלומות, ארונות, כיורים, שלושה תנורים, מקרר ענק שחולש על קיר שלם ומקפיא שנמצא בקצה המטבח ויכול להכיל מדינה שלמה. המפוח העגול שנעוץ בתקרה נראה כמו נברשת שנלקחה מהטיטאניק ומערכת מסננים מכנית מפחם, הכי מתקדמת שיש בתעשייה, תלכוד את כל השומנים ותמנע זיהום בארובה. כל העבודה הקשה וההמתנה לכל ההיתרים שהעירייה ושמשרד הבריאות הציבו לנו, היו שווים את הרגע בו עידן ואני נכנסו בפעם הראשונה אל מרכז העצבים של המסעדה.

אני מתאפק לא לחצות את המטבח אל החלל הפתוח השני משמאל למקפיא. המקום בו אני אופה ומכין את הקינוחים למסעדה. שלא תבינו לא נכון אני אוהב לבשל בעיקר עם עידן, אבל אני אוהב יותר להכין קינוחים. בניגוד לאחי שנמשך למלוח אני נמשכתי יותר למתוק, ובתור ילד תמיד אהבתי להיצמד לאימא שלי כשהייתה אופה עוגות.

לאחותה של אימי קים הייתה חנות למוצרי אפייה בשווייץ, וכשהיא הייתה שולחת לנו מוצרי אפייה מהחנות שלה, אחת לכמה חודשים, סער, עידן ואני היינו הולכים אחרי אימא למטבח כמו שלושה גורים שמגלים בכל פעם עולם חדש ומרתק. מהר מאוד הבנתי שהמילה הזאת שנקראת אוכל, שאותה אנחנו אומרים לפחות שלוש או ארבע פעמים ביום, מורכבת ממי שיוצר אותו וממי שאוכל אותו.

כשדוד יפתח הוריש לאימא שלי את המסעדה, עידן ואני היינו רצים מבית הספר רק כדי לבוא ולראות את הפרצופים של האנשים כשהם היו מכניסים את הביס הראשון לפה. היינו חוקרים את כל הבעות הפנים שלהם מהרגע שהם היו נכנסים למסעדה ועד שהם היו יוצאים ממנה. עם הזמן הבנו שליצור אוכל זו תורה שלמה שלא מתחילה בערבוב מוצרים ונגמרת בבישול על הסיר, טיגון על מחבת או אפייה בתנור. רצינו לחקור את זה ברמה הפילוסופית והעמוקה ביותר, כדי להבין מה אנשים מחפשים כשהם נכנסים למסעדה או לבית קפה. אני מסרב להאמין שהסיבה היא רק כדי לאכול או לשתות. זה הרבה יותר מזה. אוכל זה תרבות, אוכל מקשר בין אנשים. אוכל זו חגיגה של תחושות ורגשות כמו אהבה, תשוקה ופורקן.

נוסף על סיום הלימודים הצורם שלי בניו־יורק, הייתי צריך לחזור למצב מורכב מאוד שהצריך משני האחים שלי וממני להביא לידי ביטוי את ההצהרה שהמשפחה היא מעל לכול, ושאין דבר שלא נוכל להתגבר עליו יחד.

אני ניגש אל אסף, הסו־שף של עידן שעובד לצידו כבר חמש שנים. הוא פורק מחבתות וסירים מהארגזים שהגיעו בבוקר.

"אספי, מה דגת בחכה שלך היום אצל ריאד?"

"לקחתי ברמונדי, שרימפס, קלאמרי, פלמידה אדומה ואת הברבוניות שאכלת לי את הראש עליהם מאז שלשום." הוא מטה את ראשו לעברי, "תפנים, קשה לדוג אצלנו באזור ברבוניות בעונה הזאת של השנה, תייבאו מדרום אפריקה או מסרילנקה."

"אני לא מבין, יש ברבוניות או אין ברבוניות?" אסף מגלגל עיניים, אין לו כוח לשטויות שלי, אבל אני כבר בשוונג, "תפסיק לייבב. קבל ציון מאה על דבקות במטרה כי מה שחשוב זו התוצאה. עכשיו זוז ותן לי להתייחד איתם." אני ניגש למקרר, מוציא אותם ושוטף תחת ברז המים.

"אתה מדבר יותר מהגודל שלך," מתערב עידן בזמן שהוא מניח סיר על הכיריים ושופך לתוכו שמן, "לפני חמש דקות נחרת כמו קרוקודיל ועכשיו אתה לא סותם את הפה."

"ככה אתה מדבר למי שרוצה להאכיל אותך? תתבייש לך. נפגעתי."

"מחר יש לנו פגישה עם העיתונאית." הוא משנה נושא רק כי הוא עייף בדיוק כמוני.

"חשבתי שטרפדת את זה." אני מסיים לשטוף אותם וניגש להכין את הבלילה המיוחדת שלי שבתוכה אטבול את השובבים הקטנים.

"ניסיתי, אבל היא התבייתה עליי כאילו היא באיזו תקופת ייחום או משהו אז אמרתי לה שנוכל מחר בבוקר."

"באיזו שעה קבעת איתה?"

"בשמונה בבוקר, פה ממול, בביץ' קלאב. נקדיש לה שעה מקסימום ונחזור לכאן."

"למה, לעזאזל, דחוף לה לראיין אותנו? הפתיחה רק בעוד יומיים."

"האמת שהיא רצתה לבוא למסעדה ולראיין אותנו כאן אבל לא היה לה סיכוי."

"זה מה שחסר לנו," אני אומר, "שהיא תביא איתה איזה צלם בשקל שיצלם חרא של תמונות. התפקיד הזה שמור רק לאדם אחד."

"ראיתם את האייטם שעשו עליכם בחדשות הבידור?" שואל אסף.

"איזה אייטם?" אני שואל בחזרה, "לא זכור לי שאיזה כתב או עיתונאי דיבר איתנו." הוא מוציא מכיס המכנסיים את הטלפון שלו, מדליק אותו ומראה לי ולעידן שהספיק להתקרב ולזהות מייד היכן ומתי צולמה התמונה.

"לא צריך שום עיתונאי שידבר איתך," אומר עידן, "מספיקה תמונה שלנו שותים בירה בחוף מציצים ואוכלים קצת בייגלה ומזטים, ויש לך אייטם."

שני התאומים לבית נבו, עידן וענבר, הבעלים והשפים של מסעדת 'טבריה הקטנה' המצליחה ושל המסעדה החדשה שתיפתח בסוף השבוע הקרוב בהרברט סמואל, נצפו אוכלים במסעדה בחוף מציצים. מעניין אם טעים להם. נראה ששחקניות כדור עף בביקיני ושחקני כדורגל החופים מעניינים אותם יותר. אנחנו מצפים לראות מה הם מבשלים לנו, אם כי המראה שלהם יקשה עלינו להישאר ממוקדים באוכל.

אני מחזיר לאסף את הטלפון וניגש למקרר להוציא כמה פלפלים חריפים. אני מגיש לו אותם בזמן שהוא עובד על סלסת העגבניות ומזכיר לו שיעשה אותה חריפה.

"ענבר, מצאת מישהו שיעבוד איתך?" עידן שואל ואני מנענע בראשי.

"כל מי שבא לכאן חושב שהוא יוכל לייצר קינוחים ממתכון כתוב וזהו. אין נשמה, כולם רובוטים. אני בכלל לא מדבר על זה שלחלקם אין אפילו את ההכשרה המתאימה. אני יכול לחיות עם העובדה שאולי הם לא למדו, אבל אני צריך את הניצוץ הזה בעיניים שיראה לי שהם אוהבים את זה ונהנים מזה, שלא יפחדו לשאול שאלות ולהתעניין בעשייה."

"תקשיב, המסעדה בטבריה תצריך מאיתנו לקפוץ לשם פעמיים בשבוע ואתה תקרוס. תרביץ כמה ראיונות, אני בטוח שיגיע מישהו שיתאים לך."

"אני אהיה בסדר." אני מסיים לטבול את הדגיגונים הקטנים בתוך הבלילה ונותן לעידן שיכניס אותם אל תוך הנוזל המבעבע בסיר. רעש החריכה וצלילי השמן המתפצפץ גורמים לשיער שלי לסמור ולנחיריים שלי להתרחב מהריח.

"תקרא לכל מי שנמצא במסעדה שיעזבו את מה שהם עושים וישבו לאכול," אני אומר לאסף ומוסיף, "תוציא שני שרדונה של הר אודם, שני בלאנד דה־נואר של אמפורה ובוא לאכול איתנו."