ללא גבולות

פרק ראשון

 

השמלה נדבקה לגופי ושיערי הארוך טפטף. אצות נדבקו לשוקי וזפת הצטברה מתחת לכף רגלי.

 

עליתי במדרגות מן הים לכיוון הרחוב, עצרתי בחנות הירקות וקניתי עגבניות בשלות ופלפל אחד חריף. בחנות אחרת קניתי חומוס חם שנמזג לתוך קערה שהבאתי מהבית. משם פניתי למאפיית הפיתות.

 

המאפיה הייתה מעין כוך קטן עם טאבון שבו עבדו שני נערים. הם פתחו בידיהם את כדורי הבצק הקטנים ליריעה, הניחו אותה על כלי מעץ והכניסו לתוך התנור. הריח נישא משם לכל אורך הרחוב, ובדרך כלל השתרך ליד הדלת תור קטן.

 

הבוקר היה עדיין צעיר ואני היחידה שם. ביקשתי מהנער שיכין לי עשר פיתות גדולות.

 

"תיכנסי, תתייבשי פה בפנים, שלא תהיי חולה!" ענה לי. "עשר דקות, מוכן!"

 

נכנסתי. המקום היה עוד יותר קטן ממה שדמיינתי. טיפות מים טפטפו משמלתי ומשיערי והשאירו טביעות על הרצפה המקומחת. חיפשתי מקום לעמוד בו, הנחתי את הסל לידי ונשענתי על הקיר.

 

הנער ניגש אלי עם פיתה טרייה טבולה בשמן זית והגיש לי. "קחי, תאכלי בינתיים!"

 

לקחתי מידו את הפיתה ולחשתי, "תודה."

 

הוא המשיך לעמוד קרוב אלי, שלח את ידו והחל ללטף את לחיי בחיוך. "חילוואה, אינתי חילוואה!" אמר.

 

זו הייתה הפעם הראשונה שנער נגע בי, ומגעו היה נעים. הפניתי את מבטי הצידה עם פה מלא בפיתה.

 

הוא המשיך לגעת בפניי ולהתקרב. הסכנה וההתרגשות מסמרו אותי למקום. ידו ירדה במורד צווארי והסיטה את השיער שנדבק לעורי. הוא ליפף את קווצת השיער סביב ידו ונשק לצווארי בעדינות.

 

"תפסיק בבקשה," אמרתי בלחש, "תפסיק. זה אסור!" עדיין לא יכולתי לזוז בגלל המחשבה על הפיתות שאני צריכה להביא לארוחת הבוקר, הבושה מהעונג שחשתי מקרבת גופו, ריח הלחם שנדף ממנו ונשימתו שהייתה מתוקה וחפה מכל ריח.

 

הוא התקרב ונצמד אלי. קדמת מכנסיו הייתה תפוחה והוא החל להתחכך בי. זה היה מסעיר. רציתי עוד והתביישתי בתחושותיי.

 

"די! תפסיק בבקשה!" מחיתי חלושות.

 

הנער התעלם והמשיך לחכך בגופי את קדמת מכנסיו התפוחה בעודו מתנשף, ידו הרימה את שולי שמלתי והחלה לעלות במעלה ירכי. מגעה היה חלק ונעים. משהו בי רצה להמשיך, אולם משהו אחר החל לצעוק: "תפסיק! תפסיק, זה אסור! תפסיק!"

 

ידו הסיטה את תחתוני הצידה והחלה לגעת בחלק המוצנע של גופי. צעקות בהלה מעורבת בתשוקה פרצו מפי.

 

"את כל כך יפה," לחש לי, "אני רוצה אותך!"

 

"תפסיק, די! תן לי ללכת, זה אסור!"

 

קצב החיכוך התגבר, עיניו פלבלו וגופו החל לרעוד, כשלפתע נשמע קול גברי מכיוון מהדלת: "תפסיק מיד! מה אתה עושה?" זה היה בחור דתי חבוש כיפה.

 

הרגשתי שתפסו אותי בקלקלתי. ידעתי שזה ייפסק אך רציתי עוד. התחלתי לבכות כדי לשמור על כבודי מולו. הוא אחז בידי, לקח את הסל והפיתות המוכנות והוציא אותי החוצה כשאני רועדת ובוכה.

 

"את בסדר? איפה את גרה?"

 

שתקתי. הוא משך בידי והרחיק אותי מהחנות.

 

אחרי כברת דרך ביקשתי את הסל. הוא חייך והמשיך להחזיק בו. "איפה את גרה?"

 

"בסמטה של דונולו, תן לי את הסל אני אלך לבד!"

 

הוא התעקש וליווה אותי עד לדלת ביתנו, שם מסר לי את הסל ואמר: "אני שלמה, תשמרי על עצמך ואל תלכי לשם לבד."

 

"תודה, אני אינס!"

 

הייתי בת ארבע עשרה. זה מכבר עברנו לגור ביפו, אחרי שעזבנו את המעברה שבה שיכנו אותנו כשהגענו לארץ. בגיל חמש נפרדתי בבהלה מהארמון שלנו בקהיר, באישון לילה, ללא כל הסבר שהניח את דעתי הילדותית. כל היופי, העושר והאסתטיקה נותרו מאחור ואנחנו הגענו למעברה.

 

כעת גרנו ב"בית ערבי נטוש" בנוי סביב פטיו שחצי מגגו היה מחופה בזכוכית, על עמודים עם עיטורי גבס ומרצפות מצוירות בחום וכחול, חלקן שחוקות ודהויות. מימין לפטיו ניצב המטבח ואליו צמודים המקלחת והשירותים, ומשמאל חדרי השינה, כולם בעלי תקרה גבוהה וחלונות מאורכים עם קשתות מסורגות.

 

למרות שניקינו את הבית מדי יום עמד בו ריח קלוש של ביוב שעלה מהצנרת הרקובה, שלא היו לנו האמצעים לתקנה. אבל היו גם ריחות אחרים, של אוכל שהתבשל לאט, של תה נענע וקפה שחור ולעיתים של לחם שנאפה, בעיקר לקראת שבת.

 

אהבתי בעיקר את הים והחוף ואת חופש התנועה שהרגשתי כאשר התנדבתי לצאת ולעשות את הקניות, כדי לגנוב ירידה לחוף, להיכנס לים ולהשתכשך במים. זה גרם לי אושר. הרגשתי ילדה, אולם גופי כבר נעשה מעוגל ונשי, שדיים קטנים, עור חלק וחיוך רחב. פניי היו עגולים ושיערי חלק וארוך.

 

לא סיפרתי לאף אחד על המקרה עם הנער מהמאפיה, אולם שלמה, הבחור שהציל אותי, החל להופיע בכל מקום שבו הייתי.

 

בבוקר, בצאתי מהבית, הוא הלך אחרי וכשעצרתי עמד במרחק מה ממני. הוא לא הטריד אותי, אך היה לי כצל. הרגשתי מוחמאת ומוטרדת בו זמנית. נכנסתי לתפקיד של נערה מחוזרת כמו שראיתי באחד הסרטים. התחלתי לשים לב לבגדיי ולתנועותיי, הסתרקתי והפסקתי ללכת יחפה. כל יציאה מהבית הייתה מעין הרפתקה קטנה שהתרחשה בעיקר בראשי, כשהצל עוקב אחרי ואני מדמיינת איך אוכל ליצור דרמה חדשה כדי שיציל אותי שוב.

 

לא הפסקתי לחשוב על האירוע במאפיה. שוב ושוב ראיתי בעיני רוחי את נשיקותיו של הנער על צווארי ואת חיכוך קדמת גופו בגופי. רציתי שזה יקרה שוב. רציתי שזה יהיה מותר. רציתי להיות עירומה כשהוא עושה זאת.

 

באחד הערבים, כשהייתי בת חמש עשרה, הגיע שלמה עם נער קטן שליווה אותו, עמוס במתנות ופרחים. הוא הציג את עצמו להוריי ואמר שברצונו לחזר אחרי ובבוא הזמן להינשא. הוא דיבר בעיניים מושפלות, בשקט ובנימוס, וסיפר על המפעל המשפחתי לציפוי מתכות שבו הוא עובד עם אביו.

 

אבי ישב בשקט ובחן אותו, ואז הביט בי מעבר לשולחן האוכל, מחפש את הסכמתי.

 

בחשתי בצלחת שלי בשתיקה. הבחור הזה לא עורר בי שום תחושה, לא משיכה ולא דחיה.

 

אימא הסכימה כמעט מיד, חייכה אליו בנעימות והציעה לו להצטרף לארוחה.

 

"מה זה אומר לחזר אחרי?" שאלתי לפתע כשעיניי מביטות באבי.

 

"זה אומר שאני יהיה החבר שלך, ייקח אותך למקומות ולסרטים ואם תרצי אז יום אחד אני יתחתן אתך," ענה שלמה בעילגות שלא הוסיפה לו נקודות.

 

"אני לא רוצה להתחתן אתך. אני רוצה ללמוד, ולעשות דברים…"

 

"אינס!" אימא הביטה בי. חזה עלה וירד בהתנשפות וצמידיה שקשקו בגלל תנועת ידיה.

 

"אבא! אני לא רוצה, אני רוצה ללמוד." קולי נעשה בכייני.

 

"אתה יכול להיות חבר שלה בינתיים," אמר אבא. "אבל רק אם היא מסכימה, בלי לכפות עליה כלום. מה שיקרה יקרה לפי רצון האל. את, ילדה שלי, יכולה לחפש לך מה ללמוד. פה בעיר הגדולה עם כל הבחורים בחוץ, אולי זה טוב שיהיה לך חבר לידך. את לא חייבת להתחתן אתו, בסדר?" הוא העניק לי מבט שופע אהבה.

 

"טוב, אבא שלי!" עניתי.

 

אני ושלמה נעשינו חברים. יצאנו לסרטים, אכלנו גלידה ומדי פעם אחזנו ידיים כשטיילנו לאורך החוף. הוא תמיד ליווה אותי הביתה בסוף הערב ונישק בעדינות את מצחי. יום אחד ניסיתי לנשק אותו על פיו, אך הוא הסיט את פניו וליטף את פניי בחיוך. "עכשיו זה אסור," אמר. "אחרי שנתחתן נוכל לעשות מה שתרצי."

 

כל ניסיון שלי לחבק אותו או להיצמד לגופו זכה לאותה תגובה: "אסור, רק אחרי החתונה!" בשלב מסוים הנחתי שזו הצורה הנכונה של יחסים בין גבר לאישה, הכול מחכה עד לחתונה.

 

לקראת יום הולדתי השמונה עשרה הגיע שלמה מלווה בהוריו כדי לבקש מהוריי את ידי לנישואין. אחותי רינה, בת האחת עשרה, ישבה לידי בחדר וביקשה ממני לא להתחתן. "הוא מגעיל אותי! הוא לא טוב! אל תתחתני!" כך המשיכה ללא לאות בעודי בוחרת שמלה כדי לחגוג את יום הולדתי ואירוסיי.

 

אימא יצאה מגדרה. זה הדבר שרצתה יותר מכול: גבר שייקח אחריות על ילדתה הפראית. היא חילקה לכולם מעדנים שהכינה וחייכה בשמחה.

 

אבי ישב רציני ואסוף ליד השולחן. "נשאל את פי הנערה," אמר לבסוף.