מחסיר פעימה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מחסיר פעימה
מכר
אלפי
עותקים
מחסיר פעימה
מכר
אלפי
עותקים

מחסיר פעימה

4.6 כוכבים (84 דירוגים)
ספר דיגיטלי
35
ספר מודפס
78.4 מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
39
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • הוצאה: מלודי
  • תאריך הוצאה: פברואר 2018
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 361 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 1 דק'
  • קריינות: סימה אבלגון
  • זמן האזנה: 12 שעות ו 15 דק'

שרית חיים

שרית חיים - שירם, מחברת הדואט עוצרת נשימה ומחסיר פעימה, מנחת סדנאות כתיבה ומלווה כותבים. 
שרית מעידה על עצמה שמאז שנחשפה לספר חמישים גוונים של אפור היא מאוהבת בז׳אנר הרומנטי וקוראת אדוקה. הספרים האהובים עליה במיוחד הם ספרים עם עלילה מטלטלת המחייבת קופסת טישו, ודמויות בלתי נשכחות. 
ספרה החדש, כשאעזוב אותך יצא בהוצאת ״מודן״. 

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

כנגד כל הסיכויים, יונתן מקבל הזדמנות שנייה. הוא חוזר אל מיכאלה, השוכבת בבית החולים רגע אחרי ששלחה יד בנפשה. אלא שעד מהרה הוא גם חוזר לדפוסי התנהגותו הישנים - הצורך לשלוט, לכבוש, ויותר מכול לאטום את הלב ולא לאפשר למיכאלה דריסת רגל בחייו, אינם מרפים ממנו.

אלא שמיכאלה כבר לא מוכנה לחיות בצילו. חייה החדשים מזמנים לה הזדמנות לעצמאות ולהתפתחות אישית וכלכלית, הזדמנות להכיר את עצמה מחדש ולממש את רצונותיה וכישרונותיה שאותם הדחיקה במהלך חייה המשותפים עמו.

למרות ניסיונותיו העקשניים להחזיר את מיכאלה לחיקו, ולמרות המשיכה הבלתי ניתנת לריסון ביניהם, דומה שדרכיהם עומדות להיפרד.

האם היצמדותו העקשנית של יונתן לעברו תגרום לו לאבד שוב את מיכאלה, והפעם לצמיתות? האם מנתח הלב המפורסם מסוגל לשנות את דפוסי ההתנהגות שאימץ לעצמו ולפתוח את ליבו? האם מיכאלה מסוגלת לסלוח לו, או שכבר מאוחר מדי עבור שניהם? ואולי הגורל שוב יתערב ויטרוף את כל הקלפים?

'מחסיר פעימה', ספר ההמשך של 'עוצרת נשימה', חושף את סיפורו של יונתן אביב, השדים מעברו שעליהם הוא מנסה להתגבר, והבחירה בין היצמדות לעבר לבין הזכות להזדמנות נוספת.

שרית חיים, מידענית, נשואה ואמא לשלושה. התאהבה במילה הכתובה בגיל ארבע. מאז ומתמיד נמשכה לסיפורי אהבה.כשהתוודעה לז´אנר הרומנטי התמכרה - ואז התחילה לכתוב.

פרק ראשון

פתח דבר 
יונתן
 
25 באוקטובר 2006
 
דממה מוחלטת שררה בחדר. הדבר היחיד שהפר אותה היו משיחות המכחול ורחש ערבוב הצבעים. לרגע אחד הרמתי את המכחול מבד הקנבס שלפני, וסקרתי את עשרות האמנים שהצטופפו יחד איתי בחלל הסטודיו - חבורה מגוונת של גברים ונשים שהתקבצו יחד מכל קצוות העולם - במטרה להתקבל לתכנית הלימודים בבית־הספר לאמנויות ברומא.
״Non va bene״ לחישה זועמת פילחה את האוויר. הכרתי את הקול הזה, זה היה רוברטו, אמן איטלקי מקומי שחלק איתי חדר בחמשת הימים האחרונים. ״Non va bene״ הוא חזר שוב ושוב. המבטים שלנו נפגשו מעל לראשים הסובבים אותנו. הוא הביט בי במבט מיוסר והניד את ראשו לצדדים בייאוש. לרגע התלבטתי אם לגשת אליו, אבל כבר היה מאוחר מדי. הכול קרה תוך שניות ספורות - רוברטו אחז בחוזקה במכחול והחל להצליף בו בזעם על הקנבס. הוא הפסיק רק כשעל הקנבס התנוסס כתם שחור ענק שכיסה לחלוטין את היצירה שלו.
סנאפ! שמעתי את קול פיצוח המכחול לשניים וכעבור רגע הוא פגע בקרקע. לפני שהספקתי לזוז ממקומי, הוא כבר יצא מהחדר בטריקת דלת. רוב האמנים התעלמו מההתרחשות והמשיכו לעסוק בשלהם. חוץ מצ׳אנג מיי, בחורה קטנטונת ממוצא יפני. היא בקושי הצליחה להחניק חיוך קטן של שמחה לאיד, והרצינה רק כשהבחינה שאני מביט בה. חמישה ימים יחד באותו סיר לחץ, והגֶן התחרותי התעורר לחיים. גם אם לא דיברנו על זה בקול רם, כולנו ידענו שזאת ההזדמנות האחרונה שלנו להוכיח שאנחנו ראויים לזכות במלגה. כפי שהובהר לנו בתחילת הסדנה, התמודדנו כולנו על שלושה מקומות פנויים בלבד.
העפתי מבט בשעון הגדול שהיה תלוי על הקיר - עוד שעה אחת בלבד, והכול יהיה מאחורינו. עוד שעה אחת ואהיה כבר בדרך הביתה, לקרן. טפחתי על כיס מכנסי הדגמ״ח שלי. הקופסה ובה הטבעת חיכתה שם בסבלנות. באותו בוקר, לפני שיצאתי לכאן, התכוונתי להציע לה נישואין, אבל ברגע האחרון החלטתי לחכות לחגיגות השנה להיכרות שלנו. החלטה שהתכוונתי להפר ברגע שאכנס הביתה.
חייכתי לעצמי כשעלו במוחי סצנות מהחיים המשותפים שלנו ברומא. קרן שוכבת על המיטה שלנו, עירומה, מחייכת אלי את החיוך הקסום שלה, מביטה בי בזוג העיניים הירוקות המהפנטות שלה ומושיטה לי יד כדי שאצטרף אליה; קרן מבשלת במטבח הזעיר שלנו פסטה ברוטב עגבניות, בזיליקום ושום שקנינו בשוק הסמוך, טובלת את האצבע שלה ברוטב וקוראת לי לבוא ללקק ולטעום אם התבשיל מספיק מלוח.
בחמשת הימים האחרונים עשיתי הכול כדי לא לחשוב עליה, מהפחד שלא אעמוד בפיתוי, שאעזוב הכול וארוץ אליה. דיברנו רק פעם אחת ביום, וגם זו הייתה שיחה קצרה. הכרחתי את עצמי להתרכז במשימות. הייתי חייב להתקבל. מבחינתי, לא הייתה שום אפשרות אחרת. רציתי להוכיח להורים שלי שהייעוד שלי להיות צייר, לא רופא... ואפילו יותר מזה. אמנם האהבה שלנו מילאה אותי בשמחה ולא יכולתי לדמיין את החיים שלי בלעדיה, אבל העיסוק בציור מילא אותי באושר צרוף.
הסתכלתי על הקנבס שניצב מולי וחייכתי בשביעות רצון. עם כל הצניעות, יכולתי להישבע שזו אחת היצירות הטובות ביותר בחדר. הנחתי את המכחול ונשמתי עמוק. אפשר להירגע, עשיתי את זה! לא היה לי ספק שאהיה בין שלושת הנבחרים.
אלא שבדיוק אז התחילו המחשבות להכות בי, כאילו חיכו שאפנה להן סוף־סוף מקום. נזכרתי בשיחה האחרונה שלי עם קרן אתמול בערב. המון זמן עבר עד שהיא ענתה לטלפון, וכשהיא כבר ענתה, היא נשמעה מרוחקת, אדישה… עצובה. במהלך השיחה וגם אחריה הצלחתי לשכנע את עצמי שכנראה הערתי אותה מהשינה, שזו הסיבה היחידה לחוסר החשק שלה לדבר איתי. הייתי חייב להדחיק את המציאות, כדי שאוכל לעבור את היום. אבל עכשיו כבר לא יכולתי להתעלם מהתחושה שהציקה לי וגירדה לי בכל הגוף. משהו קרה, ולא רק אתמול. משהו קרה בשבועות האחרונים.
ככל שחשבתי על זה, כך נלחצתי יותר. לא יכולתי לחכות אפילו רגע אחד נוסף. הייתי חייב להגיע אליה, לוודא שהכול בסדר, להוכיח לעצמי שזה רק הדמיון שלי שמתעתע בי. ברגע שהתבקשנו לסיים ולהניח את המכחולים, אספתי במהירות את הציוד שלי, אמרתי שלום חפוז ויצאתי מהבניין בסערה.
עצרתי את המונית הראשונה שראיתי. לפני שהיא נעצרה סופית, כבר זרקתי לעבר הנהג שטר ורצתי לתוך בניין הדירות שלנו. בחדר מדרגות התחלתי לחפש את מפתחות הדירה, ורק כשטיפסתי לקומה הרביעית נזכרתי שלא לקחתי אותם איתי בכלל.
נקשתי על הדלת וחיכיתי. ספרתי עד עשר, ואז עד עשרים, וכשלא שמעתי דבר, נקשתי שוב, הפעם חזק יותר.
״קרן, זה אני, תפתחי את הדלת!״ קראתי בקול רם. חיכיתי לשמוע את הצעדים שלה, או לפחות את הקול שלה שמודיע שהיא מיד פותחת, שהיא רק שמה על עצמה משהו, אבל שום דבר לא קרה.
המשכתי לדפוק על הדלת, אפילו ניסיתי לפתוח אותה. הנעתי את הידית למעלה ולמטה, אבל היא המשיכה בעקשנות להתנגד לי.
עצמתי עיניים לרגע, הסדרתי את הנשימה והוצאתי את הטלפון שלי כדי לחייג אליה. רק אז גיליתי שהוא כבוי, שלא פתחתי אותו מהבוקר.
רגע לפני שלחצתי על החייגן המקוצר ראיתי אותן.
שלוש־עשרה הודעות טקסט.
כולן מקרן.
רפרפתי עליהן במהירות, כל הודעה שקראתי האיצה את דפיקות הלב שלי, זיעה קרה כיסתה אותי.
״קרן…״ הפעם קראתי בשמה בלחישה, לא בצעקה.
נשענתי על הדלת ובכוח שלא ידעתי שיש בי התחלתי להדוף אותה בעזרת הכתף, עד שהיא נכנעה לי ונפרצה.
עמדתי בחוץ לשנייה אחת, משהו בי היסס ומנע ממני להתקדם, כאילו ידעתי שברגע שאכנס לדירה, העולם שלי כבר לא יחזור להיות כפי שהיה.
צעדתי צעד אחד לתוך הדירה…

שרית חיים

שרית חיים - שירם, מחברת הדואט עוצרת נשימה ומחסיר פעימה, מנחת סדנאות כתיבה ומלווה כותבים. 
שרית מעידה על עצמה שמאז שנחשפה לספר חמישים גוונים של אפור היא מאוהבת בז׳אנר הרומנטי וקוראת אדוקה. הספרים האהובים עליה במיוחד הם ספרים עם עלילה מטלטלת המחייבת קופסת טישו, ודמויות בלתי נשכחות. 
ספרה החדש, כשאעזוב אותך יצא בהוצאת ״מודן״. 

עוד על הספר

  • הוצאה: מלודי
  • תאריך הוצאה: פברואר 2018
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 361 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 1 דק'
  • קריינות: סימה אבלגון
  • זמן האזנה: 12 שעות ו 15 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
84 דירוגים
64 דירוגים
12 דירוגים
2 דירוגים
4 דירוגים
2 דירוגים
4/6/2025

מעולה! סוחף, נקרא בנשימה עצורה.

19/5/2025

הספר ממשמרגש

16/9/2024

דואט מקסים אין ספר שקשוח מאד בכל ההבטים אבל עלילה סוחפת לגמרי נקראו ביומיים שני הספרים. שרית מחכה בקוצר רוח לספרים שלך

26/6/2024

מעולה

11/1/2024

מושלם...כתוב כמו שצריך מסוגנן נכון מרגש מאוד ומחמם את הלב

25/9/2023

את הספר הראשון קראתי ממש במקרה וכשהוא נגמר רצתי לקנות את ההמשך. יופי של דואט

18/8/2023

אחרי שקראתי את עוצרת נשימה רק ספרתי את הימים עד שאתחיל את מחסיר פעימה. וכמו שדמיינתי הספר לא איכזב לרגע, לא הצלחתי להפסיק לקרוא לשנייה וכך תוך 7 שעות רצופות סיימתי את הספר!!! בניגוד לספר הראשון שהשאיר המון קצוות פתוחים והיה קשה להכיר את הדמות של יונתן לעומק הספר הזה סוגר את כל הקצוות ומסביר כל כך הרבה. נהנתי מכל שנייה ואני לגמרי ממליצה עליו :)

16/4/2023

וואווו מקסים!!! איזה שוני מהספר הראשון. גמרתי את הספר ב3 ימים!!!! אחרי הראשון נשארה בי מועקה קשה. אחרי השני הרגשתי מרותקת וכל כך מחוברת לדמויות.

6/4/2023

ספרים מקסימים, חבל שהסתיים כפי שהסתיים, מקוה שיהיה המשך

14/2/2023

אהבתי את הדואט מאוד. שני הספרים כתובים נפלא

27/12/2022

מאוד נהנתי

21/12/2022

קראתי ביומיים .. ממליצה בחום💙

10/12/2022

ספרים מעולים לא הצלחתי להפסיק לקרוא!!! תודה לסופרת המעולה

7/12/2022

דואט מעולה! כתוב טוב, מרגש סוחף ואי אפשר להניח לרגע, חבל שיש לסופרת רק 3 ספרים, בוודאות אקרא כל ספר שתכתוב

10/11/2022

מרגש, מרתק, מעציב, משמח, מלחיץ, קולח. נהנתי לקרוא.

16/6/2022

דואט מקסים. אי אפשר להוריד את הספר מהידיים. כתוב בצורה מרתקת ומעניינת.

20/5/2022

דואט מדהים, מרגש, מעניין וסוחף הדמויות חזקות הסיפור מציאותי, רומנטי, עצוב ושמח. ממליצה בחום רוצו לקרוא.

29/3/2022

נהניתי מכל רגע, רעיון לסיפור יצירתי וסוחף. נכתב נהדר, שאפו לסופרת

24/2/2022

מעולה. אהבתי

26/10/2021

נהנתי מכל רגע! דואט סוחף ונדיר

23/7/2021

מופלא

19/7/2021

ספר חמוד להעביר אתו את הזמן

12/7/2021

מהמממממםםםםםםם!!! ספר מרגש ,לא צפוי מרתק . הדמות של מיקי בספר הראשון היתה קשה לי ....ההתעללות שהיא עברה לא היתה לי קלה בלשון המעטה .... אהבתי מאוד מאוד מאוד

18/6/2021

דואט מיוחד ולא בנאלי. מצליח להיות סקסי, רומנטי ומותח במידה הנכונה. לא הנחתי מהיד...

23/4/2021

עלילה מרתקת. שווה קריאה

28/2/2021

אחד מסיפורי האהבה היפים שקראתי

16/2/2021

נהנתי מכל רגע. מסוג הספרים שלא מורידים מהיד. לקרוא לתוך הלילה

29/1/2021

מגה לייק !!!

16/1/2021

וואו שרית עושה את זה שוב! ספר מושלם ממליצה בחום!!!

6/10/2020

וואו וואוו וואוו....נהנתי מכל רגע ורגע תודה ענקית

22/9/2020

אחד הספרים הטובים שקראתי בזמן האחרון גיליתי את הסופרת המדהימה שכותבת ממש טוב קראתי את שלושת הספרים שלה ומחכה לעוד..

22/9/2020

ספר מקסים והשני עוד יותר, מנעד רגשות הקיפו אותי מכעס, התרגשות, בכי וחיבור ואהבה לכל הדמויות . לא יכולתי להפסיק לקרוא סיימתי ביומיים את שני הספרים.... ממליצה בחום!!!

12/8/2020

וואו!!!

1/8/2020

פשוט וואו אחד גדול!!!!!

6/7/2020

מקסים! עלילה סוחפת,כתוב טוב, דמויות אמינות ועמוקות. נהניתי מכל רגע!

1/7/2020

מעולה

6/5/2020

ספר מעולה אהבתי מאוד ,מומלץ בחום

4/5/2020

ספר מעולה בדיוק כמו הראשון! ממליצה בחום, הנאה מובטחת. התאהבתי בדמויות ובדרך שעברו יחד ולחוד, אהבתי שהעלילה לא צפויה. ובהחלט לא רציתי שהספר ייגמר! ❤️

27/4/2020

ספר מושלם

5/4/2020

דואט שאי אפשר להוריד מהידיים! שרית חיים תוציאי לנו עוד ספרים בבקשה!!

18/4/2019

וואו איזה ספר. מחכה כבר לספרים הבאים שלה

5/4/2019

מקסים. לא יכולתי להניח את הספר אפילו לשניה. נהנתי מכל עמוד ועמוד שקראתי.

21/9/2018

ספר מומלץ,סוגר כמו שצריך את הדואט.שרית חיים בכשרונה הרב מסוגלת לרדת לפרטים ולדקויות של רגשות והתלבטויות של הדמויות בסיפור, ולגרום לקוראים להזדהות איתם
סיימתי לקרוא את הדואט בכמה שעות

26/3/2018

ספר נהדר, לקרוא ולהנות בלי לעשות ספוילרים לספר. חמש כוכבים זה מעט.

9/2/2023

יפה מאוד

30/1/2023

דואט מקסים! סיגנון כתיבה טוב וזורם - סיימתי את 2 הספרים ביום אחד... הדמויות עברו שלל של רגשות והסופרת הצליחה להעביר את כל אותם רגשות גם אליי. הטוויסטים עברו בצורה מדהימה ....וחכמה ....💯 את הדמויות ניתן בקלות לראות בצורה ברורה מתיאורי הסופרת ואין ספק - הדואט אירוטי ולוהט ! יחד עם זאת, אם לחלק הראשון נתתי 5 כוכבים, לצערי החלק הזה קיבל כוכב אחד פחות ולו רק בגלל הדרך בה בחרה הסופרת לסיים את הדואט - זה פשוט לא עשה לי את זה... ובכל זאת, ממליצה לקרוא בסוף הדואט את "דבר המחברת" וזאת בכדי להבין למה הסופרת בחרה לסיים בצורה הזו.. יש מצב שזה ישנה לכם את התחושה לגבי סיום הדואט... סה"כ ממוצע של 4.5 כוכבים לדואט כולו - ואני נהנתי מאוד - ממליצה בחום😊

12/1/2021

מעולה , כתוב טוב, ישראלי ומשאיר טעם לעוד.

25/8/2019

וואו, מעולה! דואט נפלא, קראתי תוך יום וחצי , כל רגע מעניין, סוחף, כתוב בצורה נפלאה שאי אפשר שלא להתחבר לתחושות ולרגשות של הדמויות.
נפלא ומומלץ
מחכה לעוד ספרים של שרית חיים

11/1/2022

ספר טריוויאלי שהסוף צפוי מראש, אבל עדיין מסקן. מתאים לקריאה קלה.

6/12/2020

שני הספרים חביבים, את השני אהבתי יותר מהראשון. עלילה מאוד לא מציאותית, קצת קשה ללכת שבי אחרי הסיפור עם כל כך הרבה אפיזודות לא ממש ריאליות. שווה קריאה לחובבות חמישים גוונים של אפור וכו׳.

11/5/2025

הספר הזה הוא המשכו של הספר "עוצרת נשימה". קראתי אותו ראשון ורק אח"כ את "מחסיר פעימה". אילו הייתי קוראת בסדר הנכון, יש להניח שלא הייתי קוראת את השני. בראשון יש ספורי התעללות מינית מזעזעים; היה לי מאד קשה להכיל אותם. לשמחתי יש בספר השני מעין תיקון לראשון; הוא הרבה פחות בוטה ודי נעים לקריאה.

23/4/2025

פחות. אנשים בוגרים שמתנהגים כמו בני נוער לא בשלים. רוצה להאמין שבמציאות זה לא היה מתקיים....

4/10/2020

דמויות שטוחות ושבלוניות אבל בגדר הנסלח. מה ששבר אותי היתה הגיבורה הראשית שבעיקר בלטה בילדותיות, תלותיות, דרמטיות ובעיקר טפשות. היא כביכול עוברת תהליך אך בכל פעם איכזבה מחדש.

9/8/2023

דואט מרגש ומקסים

מחסיר פעימה שרית חיים
פתח דבר 
יונתן
 
25 באוקטובר 2006
 
דממה מוחלטת שררה בחדר. הדבר היחיד שהפר אותה היו משיחות המכחול ורחש ערבוב הצבעים. לרגע אחד הרמתי את המכחול מבד הקנבס שלפני, וסקרתי את עשרות האמנים שהצטופפו יחד איתי בחלל הסטודיו - חבורה מגוונת של גברים ונשים שהתקבצו יחד מכל קצוות העולם - במטרה להתקבל לתכנית הלימודים בבית־הספר לאמנויות ברומא.
״Non va bene״ לחישה זועמת פילחה את האוויר. הכרתי את הקול הזה, זה היה רוברטו, אמן איטלקי מקומי שחלק איתי חדר בחמשת הימים האחרונים. ״Non va bene״ הוא חזר שוב ושוב. המבטים שלנו נפגשו מעל לראשים הסובבים אותנו. הוא הביט בי במבט מיוסר והניד את ראשו לצדדים בייאוש. לרגע התלבטתי אם לגשת אליו, אבל כבר היה מאוחר מדי. הכול קרה תוך שניות ספורות - רוברטו אחז בחוזקה במכחול והחל להצליף בו בזעם על הקנבס. הוא הפסיק רק כשעל הקנבס התנוסס כתם שחור ענק שכיסה לחלוטין את היצירה שלו.
סנאפ! שמעתי את קול פיצוח המכחול לשניים וכעבור רגע הוא פגע בקרקע. לפני שהספקתי לזוז ממקומי, הוא כבר יצא מהחדר בטריקת דלת. רוב האמנים התעלמו מההתרחשות והמשיכו לעסוק בשלהם. חוץ מצ׳אנג מיי, בחורה קטנטונת ממוצא יפני. היא בקושי הצליחה להחניק חיוך קטן של שמחה לאיד, והרצינה רק כשהבחינה שאני מביט בה. חמישה ימים יחד באותו סיר לחץ, והגֶן התחרותי התעורר לחיים. גם אם לא דיברנו על זה בקול רם, כולנו ידענו שזאת ההזדמנות האחרונה שלנו להוכיח שאנחנו ראויים לזכות במלגה. כפי שהובהר לנו בתחילת הסדנה, התמודדנו כולנו על שלושה מקומות פנויים בלבד.
העפתי מבט בשעון הגדול שהיה תלוי על הקיר - עוד שעה אחת בלבד, והכול יהיה מאחורינו. עוד שעה אחת ואהיה כבר בדרך הביתה, לקרן. טפחתי על כיס מכנסי הדגמ״ח שלי. הקופסה ובה הטבעת חיכתה שם בסבלנות. באותו בוקר, לפני שיצאתי לכאן, התכוונתי להציע לה נישואין, אבל ברגע האחרון החלטתי לחכות לחגיגות השנה להיכרות שלנו. החלטה שהתכוונתי להפר ברגע שאכנס הביתה.
חייכתי לעצמי כשעלו במוחי סצנות מהחיים המשותפים שלנו ברומא. קרן שוכבת על המיטה שלנו, עירומה, מחייכת אלי את החיוך הקסום שלה, מביטה בי בזוג העיניים הירוקות המהפנטות שלה ומושיטה לי יד כדי שאצטרף אליה; קרן מבשלת במטבח הזעיר שלנו פסטה ברוטב עגבניות, בזיליקום ושום שקנינו בשוק הסמוך, טובלת את האצבע שלה ברוטב וקוראת לי לבוא ללקק ולטעום אם התבשיל מספיק מלוח.
בחמשת הימים האחרונים עשיתי הכול כדי לא לחשוב עליה, מהפחד שלא אעמוד בפיתוי, שאעזוב הכול וארוץ אליה. דיברנו רק פעם אחת ביום, וגם זו הייתה שיחה קצרה. הכרחתי את עצמי להתרכז במשימות. הייתי חייב להתקבל. מבחינתי, לא הייתה שום אפשרות אחרת. רציתי להוכיח להורים שלי שהייעוד שלי להיות צייר, לא רופא... ואפילו יותר מזה. אמנם האהבה שלנו מילאה אותי בשמחה ולא יכולתי לדמיין את החיים שלי בלעדיה, אבל העיסוק בציור מילא אותי באושר צרוף.
הסתכלתי על הקנבס שניצב מולי וחייכתי בשביעות רצון. עם כל הצניעות, יכולתי להישבע שזו אחת היצירות הטובות ביותר בחדר. הנחתי את המכחול ונשמתי עמוק. אפשר להירגע, עשיתי את זה! לא היה לי ספק שאהיה בין שלושת הנבחרים.
אלא שבדיוק אז התחילו המחשבות להכות בי, כאילו חיכו שאפנה להן סוף־סוף מקום. נזכרתי בשיחה האחרונה שלי עם קרן אתמול בערב. המון זמן עבר עד שהיא ענתה לטלפון, וכשהיא כבר ענתה, היא נשמעה מרוחקת, אדישה… עצובה. במהלך השיחה וגם אחריה הצלחתי לשכנע את עצמי שכנראה הערתי אותה מהשינה, שזו הסיבה היחידה לחוסר החשק שלה לדבר איתי. הייתי חייב להדחיק את המציאות, כדי שאוכל לעבור את היום. אבל עכשיו כבר לא יכולתי להתעלם מהתחושה שהציקה לי וגירדה לי בכל הגוף. משהו קרה, ולא רק אתמול. משהו קרה בשבועות האחרונים.
ככל שחשבתי על זה, כך נלחצתי יותר. לא יכולתי לחכות אפילו רגע אחד נוסף. הייתי חייב להגיע אליה, לוודא שהכול בסדר, להוכיח לעצמי שזה רק הדמיון שלי שמתעתע בי. ברגע שהתבקשנו לסיים ולהניח את המכחולים, אספתי במהירות את הציוד שלי, אמרתי שלום חפוז ויצאתי מהבניין בסערה.
עצרתי את המונית הראשונה שראיתי. לפני שהיא נעצרה סופית, כבר זרקתי לעבר הנהג שטר ורצתי לתוך בניין הדירות שלנו. בחדר מדרגות התחלתי לחפש את מפתחות הדירה, ורק כשטיפסתי לקומה הרביעית נזכרתי שלא לקחתי אותם איתי בכלל.
נקשתי על הדלת וחיכיתי. ספרתי עד עשר, ואז עד עשרים, וכשלא שמעתי דבר, נקשתי שוב, הפעם חזק יותר.
״קרן, זה אני, תפתחי את הדלת!״ קראתי בקול רם. חיכיתי לשמוע את הצעדים שלה, או לפחות את הקול שלה שמודיע שהיא מיד פותחת, שהיא רק שמה על עצמה משהו, אבל שום דבר לא קרה.
המשכתי לדפוק על הדלת, אפילו ניסיתי לפתוח אותה. הנעתי את הידית למעלה ולמטה, אבל היא המשיכה בעקשנות להתנגד לי.
עצמתי עיניים לרגע, הסדרתי את הנשימה והוצאתי את הטלפון שלי כדי לחייג אליה. רק אז גיליתי שהוא כבוי, שלא פתחתי אותו מהבוקר.
רגע לפני שלחצתי על החייגן המקוצר ראיתי אותן.
שלוש־עשרה הודעות טקסט.
כולן מקרן.
רפרפתי עליהן במהירות, כל הודעה שקראתי האיצה את דפיקות הלב שלי, זיעה קרה כיסתה אותי.
״קרן…״ הפעם קראתי בשמה בלחישה, לא בצעקה.
נשענתי על הדלת ובכוח שלא ידעתי שיש בי התחלתי להדוף אותה בעזרת הכתף, עד שהיא נכנעה לי ונפרצה.
עמדתי בחוץ לשנייה אחת, משהו בי היסס ומנע ממני להתקדם, כאילו ידעתי שברגע שאכנס לדירה, העולם שלי כבר לא יחזור להיות כפי שהיה.
צעדתי צעד אחד לתוך הדירה…

המלצות נוספות