פתח דבר
אוקטובר 2018
קרני השמש חדרו מבעד לשלבי התריסים וריצדו על שמיכת הפוך העבה. ליטפתי באצבעותיי את הנקודות הזעירות שהשמש ציירה ובליבי בקשה אחת בלבד — להרגיש, ולו לרגע קצר, את חום השמש על גופי.
אבל זו הייתה שמש שקרנית, שמש שמפזרת הבטחות.
שמש שקרנית.
שקרנית כמוך.
שקרנית כמוהו.
התובנה דקרה אותי היישר בתוך הלב, כמו הייתה שבר זכוכית שהקצה שלו אינו מחודד מספיק, ובזמן שעשה את דרכו אל תוכי, קרע לגזרים את כל מה שנקרה בדרכו. הכאב הלך והתעצם עד שנהיה כמעט בלתי נסבל.
צמרמורת מקפיאת דם עברה בי מכף רגל עד ראש. החזרתי את היד אל מתחת לשמיכה, עצמתי עיניים ושקעתי במחשבות. פקחתי אותן שוב רק כאשר נשמע רחש בפתח החדר. ליאור עמד שם, אוחז בידיו מגש בצבע לבן. לא הייתי צריכה לבחון את המגש כדי לדעת מה מונח עליו. הוא השתהה לרגע קצר והשתדל לא להרעיש בזמן שבדק אם אני ערה.
״בוקר טוב,״ אמרתי בשקט והבטתי בחיוך הגדול שהתפשט על פניו והאיר את החדר כולו. הוא נכנס והניח את המגש על השידה לידי. הכרחתי את עצמי להשיב לו חיוך והבטתי בו כאילו זו הפעם הראשונה.
הוא לבש מכנסיים כהים מחויטים וחולצה לבנה מגוהצת. כמה קווצות מהשיער השטני שלו מצאו את דרכן אל מצחו, והוא ניער את הראש בניסיון להחזיר אותן למקומן הטבעי. כמעט ביקשתי ממנו להתקרב אליי, כדי שאוכל להחליק את השיער למקומו, כמו שעשיתי עשרות פעמים מאז שהכרנו.
אבל רק כמעט.
״את ערה.״
הנהנתי והמבט שלי נדד אל המגש, שם חיכו לי בסבלנות, כפי שחשבתי, קנקן שוקו חם ושתי עוגיות גרנולה טריות. הוא התיישב בקצה המיטה והניח את כף ידו על פניי, ואני, בהיסח הדעת, רכנתי אליה ונתתי לאצבעותיו לשוטט על פניי.
את צריכה לספר לו.
הוא צריך לדעת.
הצד הרציונלי שבי ניסה להכריח אותי להוציא את המילים מהפה, אבל ליבי התעקש להשאיר אותן בפנים.
״את צריכה משהו לפני שאני הולך לעבודה?״
״לא, שום דבר, אני בסדר,״ השבתי כשהוא רכן אליי, סידר את הכרית מאחורי ראשי והידק את השמיכה סביב גופי. אך כשהוא התיישר מעט והתרחק ממני, גופי בגד בי. אחרי רגע ניסיתי לבלוע את האנחה בחזרה, אבל לא הספקתי.
״את בטוחה שאת בסדר? את רוצה שאשאר היום בבית?״ הוא התיישב לידי, הניח אגודל מתחת לסנטרי והכריח אותי להרים את ראשי. ״תמר?״ הוא קימט את מצחו ובחן את תווי פניי.
״אני בסדר, אתה יכול ללכת. היא בטח תתעורר עוד רגע.״
עננה חלפה על פניו כשהזכרתי אותה ודקירה נוספת מאותה חתיכת זכוכית ננעצה שוב בליבי. החנקתי את זעקת הכאב שכמעט נפלטה מתוכי ובמקום זה חייכתי.
״את מתקשרת היום לדוקטור נתנזון?״
״בוודאי.״ הנחתי יד על ליבי כאות להבטחה.
ליאור רכן אליי והצמיד את שפתיו לשפתיי לנשיקת פרידה שהייתה חלק משגרת הבוקר שלנו, אבל הפעם הוא התקשה להתנתק, כאילו הרגיש.
״אתה תאחר לעבודה,״ התרחקתי מעט, אך מיד גם הנחתי את כף ידי על זרועו.
״אז מזל שאני הבוס,״ הוא קרץ לי, הניח את כף ידו החמה על כף ידי, ורכן לנשק אותי שוב, ״את בטוחה שאת לא רוצה שאשאר?״
״בטוחה.״
״אוקיי, אשתדל לחזור היום מוקדם,״ הוא אמר רגע לפני שיצא מהחדר, אבל שנינו ידענו שזה לא יקרה.
רק אחרי שדלת הבית נטרקה נתתי לדמעות לפרוץ החוצה. הזעם שלהן היה כל כך עצום עד שהן טלטלו את כל גופי. רק כשנרגעתי מעט הנחתי למחשבות שלי לקחת אותי אחורה בזמן. ראיתי בדמיוני את הפגישה הראשונה שלנו, ואז את השנייה. נזכרתי בתחושה העילאית של האושר שהציף אותי ביום שבו הוא הציע לי נישואין, ומשם המשכתי לטייל ולדלג בין תחנות נוספות בזמן הזוגי שלנו. קירבתי יד קרה אל הלב המרוסק שלי וניסיתי בכל הכוח להיזכר בימים שבהם שכן בתוכי לב שלם ומלא אהבה, כמו שהיה בשנת הנישואין הראשונה שלנו, כשעוד חשבתי שצפויים לנו חיים ארוכים של זוגיות מאושרת. אילו לא היה קורה מה שקרה, קרוב לוודאי שהיינו מוצאים את עצמנו עשרות שנים לאחר מכן מזדקנים זה לצד זה.
