הגל שסחף אותי

פרק 1

יערה

לא לפתח ציפיות. זה מה ששיננתי לעצמי בכל הפעמים שהעיניים הירוקות שלו חיפשו את העיניים שלי רק כדי לחייך אליי חיוך חם ואינטימי.

לא לפתח ציפיות. זה מה שאמרתי לעצמי כשמדי ערב קיבלתי ממנו הודעות טקסט בנושאים לא חשובים.

לא לפתח ציפיות. זה מה שהזכרתי לעצמי בכל פעם שהוא שמר לי מקום לצידו בהרצאות באוניברסיטה.

לא לפתח ציפיות. הרי זאת לא הפעם הראשונה שהוא מתנהג ככה, ואני מכירה אותו כבר מספיק כדי לדעת שהוא נהנה מהמשחק יותר משאני באמת מוצאת חן בעיניו.

לאורך כל השבוע האחרון הזכרתי לעצמי שהוא לא באמת מתכוון שיתפתח בינינו משהו רציני. אומנם זה עבד ברוב המקרים, אבל אני בכל זאת מתאכזבת כשאייל מתעלם ממני במסיבת יום העצמאות.

השנה אנחנו חוגגים בחוף הים בגעש. יש מדורה, אלכוהול ויותר מדי אוכל. ברקע מתנגנת מוזיקה בקולי קולות הודות לרמקולים שכמה מתנדבים הביאו לכאן. אני יושבת על מחצלת בעלת עיטורים גאומטריים בגוֹני ורוד, לבן ושחור שמישהו כנראה הביא מדרום אמריקה, נאחזת בבקבוק בירה וסוג של משוחחת עם שלושה בחורים שאני מכירה באופן שטחי מהאוניברסיטה. אני תקועה על מחצלת הצמר המגרדת הזאת מרגע שהתמקמתי עליה בתחילת הערב עם ירדן שותפתי לדירה, שהיא גם החברה הכי טובה שלי. רק שבעוד יותם, שמסתמן כחבר החדש שלה, מגיע כעבור כמה דקות ומושך אותה כדי שתצטרף אליו, אותי אף אחד לא בא לחלץ.

אני מעמידה פנים שאני לא שמה לב ששלושת המוסקטרים שיושבים לידי וחולקים סיגריה מנהלים סוג של קרב על תשומת הלב שלי. אני משתדלת להתעלם מכולם בצורה שווה כדי לא להשלות אותם.

כשאשחזר את הרגע הזה בלילה או מחר, ומן הסתם אשחזר אותו, כנראה אחוש רגשות אשם על היחס הקריר שלי כלפיהם, אבל כרגע העיניים שלי מחפשות את אייל. אני יודעת שהוא בסביבה כי הוא הגיע איתנו במאזדה של יותם, אבל ברגע שחנינו הוא קפץ ממנה ונעלם. אני חושדת שהוא הזדרז להסתלק בכוונה כדי להבהיר לי מראש שהוא לא מתכוון להתייחס אליי.

כשאני קמה לחפש עוד אלכוהול, בתקווה משהו מעט יותר חזק מבירה, אני סוף כל סוף מבחינה בו. גם כשהוא מוקף אנשים קשה לא לשים לב אליו הודות למראה המצודד שלו, שמתוגבר בביטחון עצמי גבוה ומתובל בנטייה לפלרטטנות. אין ספק שהוא חתיך, רק שבמקרה של אייל זה יותר מעניין של מראה חיצוני. מבנה הגוף הגברי שלו בשילוב עם תווי פנים עדינים, עיניים ירוקות ושיער חום כהה כמובן לא מזיקים, אבל הקסם האישי שלו הוא מה שמשדרג את המוניטין שלו מעוד פרצוף יפה לאחד הבחורים הנחשקים בקמפוס.

ההקלה שאני חשה למראהו כשאני מאתרת אותו מתחלפת בקשר לא נעים שמתהווה בבטן שלי כשאני שמה לב לבחורה שעומדת לצידו. הם נראים לגמרי 'בעניין זה של זה', והקשר בבטן שלי מתהדק עוד קצת. במקום לחזור לבנים על המחצלת אני משנה כיוון ועוברת ליד הצמד, שהם ממש לא חמד, מקווה שאייל יבחין בי ויתייחס אליי. הוא לא, אז אני מעמידה פנים שאני מחפשת משהו וממשיכה הלאה, מאתרת כיסא פנוי וממהרת להתמוטט עליו. פשוט תשכחי ממנו וזהו, אומר המלאך הקטן שמתיישב על הכתף שלי, וכרגיל הוא צודק.

אני מנסה למקד את המבט בגלים שנשברים על החוף ואוזרת כוחות כדי להמשיך ולהתמודד עם הערב הזה, אבל העיניים שלי לא מפסיקות לנדוד אליהם. עכשיו הם צוחקים ממשהו, נראים קצת שיכורים, והיא מניחה יד על הזרוע שלו, כביכול באגביות.

מגע קל בכתף שלי קוטע את הרהוריי ומקפיץ אותי בבהלה, אבל זאת בסך הכול ירדן.

״מה קורה, יערה? את ממש שקטה הערב.״ היא רוכנת אל האוזן שלי בניסיון להתגבר על המוזיקה הרועשת. התלתלים הכהים שלה מדגדגים אותי בכתף.

״הכול בסדר. סתם מצב רוח כזה.״ אני מסוככת בידיים על פי כשהיא מפנה אליי את האוזן שלה בהמתנה לתשובה.

המבט שלי חוזר מעצמו אל אייל, וירדן עוקבת אחריו עד שגם העיניים שלה נתקלות בו. ובה.

״אל תגידי לי שזה בגללו,״ היא אומרת, לא טורחת להסוות את הבוז שלה. במקום להתאמץ ולענות לה אני פשוט מושכת בכתפיי. זה רק מרגיז אותה יותר. ״גברת יערה אביבי, חשבתי שכבר הסכמנו שהוא לא שווה אותך. את יכולה להשיג פה כל מי שרק תרצי. מה דעתך על אחד מאלה שמחכים לך על מחצלת הסקביאס? הם דווקא נראים חמודים.״ היא מצביעה לכיוון מקום הישיבה הקודם שלי, וכשאני לא מגיבה היא ממשיכה להטיף לי. ״קחי את עצמך בידיים. את כבר בת עשרים ושלוש ולא נהיית צעירה יותר. תפסיקי כבר להתאכזב ממנו ותתחילי ליהנות.״

אני מהנהנת באופן לא מחייב, והיא מלטפת לרגע את הכתף שלי, ושוב נוטשת אותי וחוזרת ליותם שעומד בצד ומחכה לה. הוא מחבק את המותניים שלה והם מתרחקים, מצחקקים ממשהו שהוא לוחש לה באוזן.

האמת היא שההתעלמות הזאת של אייל לא באמת מפתיעה אותי. זה מה שקורה בכל פעם שאנחנו מעט מתקרבים, כשאני מתחילה להשתכנע שיש לו רגשות כלפיי. רגע אחד הוא מסתכל עליי בעיניים הירוקות האלה שלו וגורם ללב שלי לדפוק חזק כל כך עד שאני בטוחה שכולם מסביבי שומעים אותו, וברגע שאחריו הוא מתנהג כאילו הוא לא מכיר אותי, ועושה הכול כדי להבהיר שאין לי שום חשיבות עבורו. ואולי זה אפילו לא זה והאמת הרבה יותר פשוטה. הוא פשוט פלרטטן שלא דופק חשבון, ואני רק עוד אחת שאפשר לפלרטט איתה.

מוזר לחשוב שעד לפני שנתיים בכלל לא ידעתי מי זה אייל לוי. הפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה ביום הראשון או השני ללימודים. הבחנתי בו מרחוק ודי נדלקתי עליו, כמו כולן. הוא חתיך בטירוף ואי אפשר להתעלם ממנו, אבל זה היה קראש שטחי כמו שיש לי מדי פעם על בחורים שאני נתקלת בהם.

בחודשים הראשונים הקשר בינינו הסתכם ב'היי' מנומס, שאפילו לא כלל שאלות נלוות כמו 'מה נשמע?'

כעבור זמן מה שמעתי שהוא יוצא עם מישהי שיש לה מנת משכל של ציפור, ומכיוון שאני מאלה שמאמינות שבת זוג היא גבול שאסור לעבור, איבדתי עניין באופן טבעי.

רק בחלוף עוד כמה חודשים ירדן התחילה להתקרב ליותם, שהוא חבר של אייל, וכך גם אנחנו התחלנו להסתובב באותה חבורה.

בשלב כלשהו ירדן שאלה אותי אם גם אני שמה לב שאייל מחפש תירוצים להיות לידי, והבנתי שהיא צודקת. נזכרתי איך הוא הצטרף ליותם כשהוא בא לבקר את ירדן כדי שנבלה יחד ארבעתנו, וגם בפעם ההיא שהוא הציע לי להצטרף אליו ואל נועם לסרט, סתם כי הוא חשב עליי ותהה אם אני פנויה.

והייתה גם מסיבת פתיחת השנה בקמפוס, כששוחחתי עם בחור חמוד עם עגיל בגבה שניגש אליי. אפילו שקלתי לתת לזה הזדמנות, עד שאייל החליט להצטרף אלינו ועמד קרוב אליי כל כך, שבסופו של דבר הבחור עם הפירסינג ויתר והלך. אייל לעומתו נשאר לצידי לאורך כל המסיבה.

יום אחד הוא בישר לי חגיגית ובאופן אישי שהוא ומוח ציפור כבר לא, וזה מה שדחף אותי סופית אל תוך הרשת שלו.

רק דבר אחד היה חסר. הוא אף פעם לא עשה את הצעד הנוסף בניסיון להוביל את הקשר בינינו שלב אחד קדימה כדי שנהיה יותר מסתם ידידים.

בהתחלה קיוויתי שיש לזה סיבה פשוטה. אני עצורה יחסית ופלרטוטים לא באים לי בטבעיות, ולכן אין לו מושג שגם לי יש רגשות כלפיו.

כדי להבהיר שאני מעוניינת התחלתי להעביר לו רמזים עדינים, בכל זאת אני לא הבחורה הכי נועזת שיש, מתוך תקווה שזה מה שיעודד אותו להעלות הילוך ביחסים שלנו. למשל התיישבתי לידו כשכולם נפגשו בבר, או השארתי את היד שלי במקומה כשהזרועות שלנו במקרה התחככו.

זה היה השלב שבו הבנתי משהו מהותי שהפך לדפוס חוזר בתקשורת בין אייל וביני. בכל פעם שאני עושה צעד פעיל לכיוונו הוא מתרחק ומתייחס אליי כמו אל עוד ידידה מהפקולטה. כשאני מבינה את הרמז ומתרחקת הוא מתחיל לחפש את קרבתי, ומחזיר אותי למעגל הקרוב שלו.

למיטב ידיעתי, לכל אורך השנה האחרונה, מיום שנפרד ממוח ציפור, אייל לא ממש התחיל עם אף אחת אחרת, וגם לא יצא לדייטים, אפילו שלא חסרות לו הזדמנויות.

לא מזמן שמעתי במקרה את יותם ונועם מדברים עליו. לפי נועם אייל אמר לו ש'אם הוא לא יתפוס זיון בקרוב, הוא כנראה יתפוצץ'. אני לא מבינה מה הקושי שלו. הוא יכול להשיג כמעט כל בחורה פנויה בסביבתו. מה שאני כן יודעת זה שאם היו לו כוונות רציניות בנוגע אליי, הוא כבר היה עושה עם זה משהו.

אני מנסה להמשיך ולהתרכז בגלים ולנחש לאיזה מרחק על החוף כל אחד מהם יגיע, אבל כאילו בכוונה אייל ובת הזוג שלו מחליטים להיכנס למים, וגם לשדה הראייה שלי.

בדרך למים הם נעצרים על החול. הוא חולץ את הנעליים שלו בעזרת כפות הרגליים, ובתנועות חדות פושט את החולצה ואת מכנסי הג׳ינס שלו, נשאר עם תחתוני בוקסר בלבד.

אימוני הריצה והכושר שהוא מקפיד עליהם כמעט באובססיביות ניכרים בגוף השרירי והחטוב שלו, ואני בולעת את הרוק בניסיון לא לתת למראה להשפיע עליי. הוא מקבל ממני ציון 9 ולא 10 עגול רק בגלל הצבע הלבן החיוור של העור שלו, אבל זה כנראה ישתפר בחודשים הקרובים ככל שהקיץ יתקדם. אם הוא היה שואל אותי, הייתי מייעצת לו גם לעשות קעקוע כדי להוסיף קורטוב של חספוס למראה הילד הטוב, אולי איור גאומטרי בשחור־לבן על הזרוע או על החזה.

אייל כבר מוכן להיכנס למים, אבל הוא ממתין לה בזמן שהיא מתיישבת על החול וחולצת את נעלי העקב שלה. היא נשארת בחצאית המיני, אבל מתעסקת קצת עם החולצה. לרגע נראה שהיא מתכוונת לפשוט אותה, אבל היא בסך הכול קושרת אותה מעל הפופיק. אני מציינת לעצמי בסיפוק שהבטן שלה הרבה פחות שטוחה משלי, אבל לאייל זה פחות מפריע בשלב זה של הערב, והעיניים שלו בוחנות את הגוף שלה בהנאה.

הם נכנסים למים יד ביד, רצים לתוך הגלים, מצחקקים, משפריצים מים זה על זה, ואני ממשיכה להסתכל עליהם בתקווה שיגיע גל ענק שישטוף את שניהם ויעלים אותם מהחיים שלי. כשאני מבינה שזה כבר לא יקרה, אני מתעשתת ומחליטה לאמץ את ההצעה של ירדן ולשכוח מאייל, לא רק במסיבה אלא מעתה והלאה.

אני מודה, הגעתי להחלטות דומות גם בעבר ולא עמדתי בהן, אבל הפעם הזאת שונה כי לראשונה אני מסתכלת על הדברים בצלילות ומבינה משהו על עצמי. אני לא אוהבת את מי שאני עם אייל, ואפילו לא מחבבת.

תמיד שאפתי להיות אישה חזקה ודעתנית. אפילו קשוחה, כזו שהיא לא פראיירית ואי אפשר להתעסק איתה. אני חושבת שככה גם הסביבה תופסת אותי, אבל הקשר עם אייל הופך אותי למישהי אחרת שאני לא רוצה להיות. אז זהו. הערב גב הגמל נשבר סופית והמלך מוזמן להסתובב עירום. לי כבר לא אכפת.

מעודדת ומאוששת מה'אני' החדשה אני קמה לקחת משקה נוסף ומשם מתקדמת לאזור הריקודים, מצטרפת לירדן, יותם, נועם ועוד כמה מכרים, ומאפשרת לאלכוהול להשיל ממני את המחסומים ולרקוד בחופשיות יותר מבדרך כלל.

אני נכנסת לגמרי לאווירה ואפילו רוקדת צמוד למדי עם נועם, שנראה די מרוצה מתשומת הלב וזורם איתי. אני מקווה שהקרבה לא תכניס לו רעיונות לראש כי החברות בינינו חשובה לי. בתוכי אני גם יודעת שנועם ממילא לוקח הכול בקלילות. אבל בשעות הקטנות של הלילה, כשהרחבה מתחילה להתרוקן, אייל ובת הזוג שלו שוב נמצאים מולי, רוקדים יחד ונוטפים מים. הם לא טבעו בים רק לפני כמה רגעים?

אף פעם לא ראיתי את אייל שיכור כל כך. היא מחזיקה אותו כדי שלא ייפול, מנצלת את ההזדמנות לחבק אותו.

אני מפנה אליהם את הגב וממשיכה לרקוד.

פרק 2

יערה

כשירדן, יותם ואני נכנסים לדירה של נועם בשעת צהריים מאוחרת, יושבים בסלון כבר כעשרה אורחים. מהצצה במרפסת הגדולה שמתפרשת לאורך כל הסלון נראה שגם שם יש עוד כמה.

אני מתפצלת מיותם ומירדן, הרי יש גבול לכמה אפשר להרגיש כמו גלגל חמישי, ופונה קודם כול למטבח כדי להניח שם את תבנית הבראוניז שהבאתי.

״יום עצמאות שמח.״ נועם מבחין בי מייד ופונה אליי לחיבוק מהיר ונשיקה על הלחי. ״הספקת לישון קצת אחרי המסיבה אתמול?״ אני מודה שבקושי, והוא לוקח מהדלפק בקבוק חצי מלא של יין אדום, מוזג לכוס חד־פעמית ומושיט לי אותה, יודע בדיוק מה אני צריכה. אני מחייכת אליו ופונה לצאת, אבל נתקלת בגוף קשה ובידיים חסונות שתופסות אותי ובולמות את התנופה שלי.

עוד לפני שאני מרימה את הראש אני כבר יודעת במי מדובר, לפי הריח המובהק של הסבון שלו.

אייל משחרר באיטיות את הזרועות שלי, על פניו מתפשט חיוך מסנוור. אני מחייכת חיוך לא מחייב, חולפת על פניו ופונה לעבר המרפסת בניסיון להתרחק.

הבנות שמסתודדות שם מחייכות אליי, אני משיבה להן 'היי' סתמי ומנופפת גם לשני הבחורים שעומדים ליד המנגל.

עם אף אחד מהם לא מתחשק לי לדבר, אז אני ניגשת למעקה בקצה השני של המרפסת, נשענת עליו ומשקיפה אל הרחוב, נהנית מהרוח, מהשקט ומהריחות המגרים שגורמים לבטן שלי לקרקר.

בחוץ יש אווירה של בוקר חג. גבר עם זקן היפסטרי ואישה בחצאית מתנפנפת מנסים בסבלנות להושיב תינוק בוכה ברכב. זוג בני נוער במכנסיים קצרים ובכפכפים הולכים יד ביד, חולפים על פניהם ומגחכים.

השלווה שלי נמשכת לא יותר מכמה שניות כי מתברר שאייל עוקב אחריי. הוא נעמד לידי, נשען בגבו על המעקה ומשלב ידיים בתנוחה שמדגישה את השרירים שלו. קשה לי להסיר ממנו את העיניים וזה מרגיז אותי.

״יום יפה, נכון?״ הוא מנסה לפתוח בשיחה, ובוחר בנושא הסתמי ביותר בספר החוקים. אני מהנהנת קלות ומכריחה את עצמי להסיט ממנו את המבט. בזווית העין אני רואה שהוא סוקר את הסלון ההומה מאנשים ומחזיר את עיניו אליי. ״אני באמת לא מבין למה כולם נשארים לשבת בתוך הבית כשבחוץ נעים כל כך.״ הוא בוחן אותי כמה רגעים, עד שהוא מבין שאין לי כוונה לשתף פעולה עם השיחה המאולצת, ומתייחס לראשונה לפיל שבחדר. ״אני לא יודע מה קרה לי אתמול.״ הוא מגחך, ״לא הייתי שיכור ככה מאז הצבא. היה צריך לתפוס אותי כדי שלא אפול.״

אני מגיבה בהמהום לא מחייב, ממשיכה להסתכל על הרחוב, מתאפקת לא לשאול אותו על מישהי מסוימת שתפסה אותו, אבל עוצרת את עצמי כדי שהוא לא יחשוב שאכפת לי. בחוץ התינוק סוף סוף נרגע וההורים שלו נותנים זה לזה ׳כיף׳, נכנסים לרכב ונוסעים משם.

״את יודעת, בכלל לא ראיתי אותך אחרי שהגענו למסיבה. היה משהו מעניין שהפסדתי?״ הידיים שלי מתאגרפות מעצמן. הוא ממש נחוש לשוחח על המסיבה הארורה, אבל ממני הוא לא יקבל את התענוג. כשהוא מבין שגם על זה אין לי כוונה להגיב הוא מושיט את היד שלו ונוטל את כוס היין הריקה ממני. אפילו לא שמתי לב ששתיתי הכול. ״אני לוקח לעצמי בירה ומביא לך גם, סבבה?״ הוא ספק שואל ספק מחליט בשבילי.

רק אז אני מרימה אליו את העיניים והוא מחייך אליי, מסיט עם היד הפנויה שלו קווצת שיער מאחורי האוזן שלי ומפתיע אותי כשהוא לוחש לי, ״היי לך, את נראית טוב היום.״

״רק היום?״ אני שואלת בהתגרות ושוב מסיטה את המבט.

יש לי צמרמורות בכל הגוף, אבל הוא לא צריך לדעת את זה. הוא מתחיל לענות, בטח משהו מתחכם ומלוקק. יש לו משפטים כאלה בשפע. אני לא מתכוונת להישאר שם כדי לשמוע את התשובה שלו, אלא נכנסת בחזרה לתוך הדירה בתקווה שיבין את הרמז וישמור מרחק.

כמה חברים שיושבים על הספה מבחינים בי ומסמנים לי להצטרף. נועם ושיר מפנים לי מקום ביניהם, אבל עוד לפני שאני מספיקה לברך אותם אייל מגיח מהמטבח, שני בקבוקי בירה בידיו.

הוא מזיז אותי קצת לכיוון שיר ומתיישב ביני ובין נועם. הירכיים שלנו צמודות, אבל זה לא מפריע לו להתרווח עוד יותר. הוא גם מניח את היד שלו על המשענת מאחוריי ומעביר את האצבעות בשערי באגביות מתוכננת. אם מישהו שלא מכיר אותנו היה מסתכל מהצד, הוא בהחלט היה עשוי לחשוב שאנחנו זוג.

אני משתדלת להזעיף פנים, ומנסה להתעלם מהחמימות שמתחילה למלא את הבטן שלי הודות לתשומת הלב שהוא מעניק לי. כבר יצאתי מתוך הרשת שלו והוא לא יצליח ללכוד אותי שוב.

הכוונות שלו שקופות לחלוטין. הוא בסך הכול מבין שאני מתרחקת ממנו בעקבות מה שקרה אתמול, ומנסה להבהיר לי שלא הייתה לזה משמעות מבחינתו. אין במחוות שלו כלפיי שום דבר עמוק או מחייב.

כשאחד הבנים שעמדו במרפסת נכנס אל תוך הדירה ובידיו תבנית מלאה בבשרים כולנו קמים וניגשים למזנון. אני ממלאה את הצלחת שלי בהמבורגר ובשיפודים ומתיישבת על כיסא פלסטיק ליד ירדן ויותם.

עד עכשיו עמדתי היטב בכללים שהגדרתי לעצמי ומצב הרוח שלי הולך ומשתפר.

אייל שוב מתיישב לצידי, בידו צלחת מלאה בסלטים ונקניקייה אחת. הזרועות שלנו מתחככות בזמן האוכל, אבל אף אחד מאיתנו לא מתרחק.

כשמוציאים את הקינוחים הוא מכריז בקול שהוא מתכוון לאכול רק מהבראוניז שלי, ואחרי הנגיסה הראשונה הוא מחייך אליי, מניח יד על כתפי ולוחש לי באוזן, ״אשמח אם תכיני לי עוגות כאלה כל החיים.״

***

אני שוכבת במיטה, אבל השינה ממני והלאה. אומנם כשקרסתי לתוכה לפני שעה חשבתי שיידרשו לי בדיוק שתי דקות להירדם, אבל מאז אני מתגלגלת בין הסדין לשמיכה, מנסה להורות למוח שלי להפסיק לשחזר את אירועי היום. נמאס לי לנתח כל מילה או מחווה של אייל, ואני לא מתכוונת להמשיך לתכנן מה לומר ואיך להתנהג בכל פעם שאנחנו מבלים יחד. אני חייבת לשים סוף לעניין הזה ולעצור את הדפוס הלא בריא של החברות שלנו, ויש רק דרך אחת לעשות זאת. עליי לשוחח איתו בפעם הבאה שנתראה, להתוודות על הרגשות שלי ולהכריח אותו להפסיק לשחק איתי.

רק כשהדברים יהיו גלויים וחד־משמעיים אצליח להוציא אותו מהראש שלי ומהלב ולהיזכר שהוא לא הבחור היחיד ביקום.