אזרחי העולם נחלקים ל-2: אלה המודעים לשפת הגוף, האינטונציה והמילים ואלה שלא. האחרונים הם אנשים שקופים והראשונים קוראים אותם ואת המחשבות שלהם.
משהו אישי
את כוחה של שפת הגוף גיליתי ממש במקרה בגיל 14 ומאז היא מרתקת אותי. זה היה בחופש הגדול. ביקשתי להתקבל לעבודה כמחלק מקומונים באחד העיתונים באזור מגורי. הגעתי בעקבות מודעה בעיתון ביום שלישי ב-16:00 בדיוק כפי שנתבקשו המועמדים. המשרד היה בקומה שנייה והתור השתרך כבר לאורך מדרכת הרחוב. עשרות נערים המתינו שם לראיון עבודה ששימש כשסתום בדרך למשרה המיוחלת שתעניק לנו קצת כסף מדי חודש עבור עבודה שבועית של כמה שעות.
הראיונות היו ראיונות בזק, מהירים ואחד אחר השני יצאו עוד ועוד נערים מאוכזבים שלא התקבלו. אני זוכר שמאוד רציתי את המשרה הזו. זה היה ראיון העבודה הראשון שלי והוא היווה מעין מבחן בגרות: ראיון עבודה, משרה קבועה, משכורת והכל בגיל 14.
כל נער שיצא מהמשרד והודיע שלא התקבל נטע בי את התחושה שזה קשה מאוד אבל עדיין יש סיכוי כי המקומות הבודדים עודם פנויים.
הגיע תורי, נכנסתי פנימה, ישבתי זקוף, חייכתי, ידיים שעונות ביציבות על משענות הכסא. נשאלתי כמה שאלות ועניתי.
"התקבלת", אמר לי המראיין הנחמד שהתברר מאוחר יותר כי היה זה מנכ"ל המקומון.
הוא הוסיף:
"תגיע ביום חמישי ב-16:00 ויסבירו לך מה לעשות. משכורת כל יום חמישי אחרון של החודש. בהצלחה".
אמרתי 'תודה' ופניתי לדלת. רגע לפני שמשכתי את הידית הסתובבתי חזרה למראיין:
"אפשר לדעת למה אני כן וחברי שיצא רגע לפני לא התקבל?" שאלתי.
"כן", השיב המראיין והסיר את המשקפיים: "שפת הגוף שלך משכנעת".
"תודה", אמרתי. לא הבנתי אז בדיוק מה היא שפת הגוף אבל רשמתי לעצמי שיש כאן משהו שצריך ללמוד ולחקור אותו.
מאז, אני עושה זאת. זה עובד.
הו־הו, ועוד איך זה עובד.
