חומרים טובים

הקדמה

לפעמים משאלות מתגשמות — אבל לא כפי שציפינו!

הכול השתנה בחיי ביום סתיו סגרירי בנובמבר. אשתי מריה ואני יצאנו לטיול רגלי, ופתאום, משום מקום, כשחצינו גשר, הכתה בי תחושה שטרם חוויתי כמותה בחיי הבוגרים. עצרתי במקום, קפוא מההלם. מריה הביטה בי, הטתה את ראשה הצידה בצורה האופיינית לה, ושאלה, "מה העניין, יקירי?" ניסיתי ככל יכולתי לתאר לה את הרגשתי. היא פלטה צחוק קטן של הפתעה ואמרה לי, "זה נשמע לי כמו אושר". כעבור חמש דקות התחושה כבר התפוגגה והריקנות הקודרת שהייתי רגיל לה חזרה. אבל סיפורנו מתחיל בעצם לפני היום ההוא.

כמה חודשים לפניו הייתי בעיר גטבורג במסגרת מסע הרצאות. נשאתי את הנאום המרכזי על תקשורת, עובדה שלאורה מה שאני עומד לספר לכם יישמע מביך עוד יותר. אחרי שסיימתי את החלק הראשון של ההרצאה הכרזתי שהגיע הזמן לצאת להפסקה. נשארתי ליד המחשב שלי בלי לעשות שום דבר מיוחד. זהו מהלך שאנחנו, המרצים, משתמשים בו לפעמים בהפסקות ביניים בתקווה שמישהו ייגש אלינו, יטפח לנו על השכם וייתן לנו מחמאה. זאת דרך נעימה להיטען באנרגיה לקראת המחצית השנייה. ואכן, בזווית העין, הבחנתי באישה שהתקרבה אלי. אבל מהילוכה המהוסס וכניסתה הזהירה למרחב הפרטי שלי, ניכר שהדברים שאני עומד לשמוע מפיה לא יהיו מחמאה. במקום זאת היא אמרה לי, "רק רציתי שתדע שבכל הדוגמאות שלך השתמשת באופן עקבי בשם של המתחרה שלנו במקום בשם שלנו". הרגשתי שאני עומד להיבלע ברצפה… איך דבר כזה יכול לקרות? אני נואם רציני. אני לא מוציא מילה מהפה בלי לשקול אותה בקפדנות. אבל זאת לא היתה הפעם הראשונה שקרה דבר כזה.

ברכבת, בדרך הביתה, חשבתי לעצמי, הקריירה שלי נגמרה! אם אני לא יודע מה אני אומר, איך אני בכלל יכול להרשות לעצמי לומר משהו? האירוע בגטבורג היה הקש ששבר את גב הגמל. קבעתי תור לרופא המשפחה. שוב.

"דייוויד, מה אמרתי לך בפעם האחרונה?" הוא דיבר בטון נוזף. "באת לכאן לפני שנתיים עם תלונה על עוויתות בפנים. אמרתי לך שהסיבה היא לחץ ושאתה צריך להאט את הקצב, לעשות פחות, לנוח ולהשתקם. לפני שנה חזרת עם תלונות על בעיות בבטן ובלב. אמרתי לך את אותו הדבר, ועכשיו אתה שוב חוזר ומספר לי שהסטרס גורם לך בעיות נוירולוגיות. מה יגרום לך להקשיב לי סוף־סוף? אם לא תשנה את חייך עכשיו, התוצאה עלולה להיות בעיות שאי אפשר יהיה לרפא. להערכתי תצטרך לפחות שלוש שנים כדי לחזור למקום שהיית בו — ואין דרך להאיץ את זה, אז אל תעלה בדעתך אפילו לנסות!"

יצאתי עם הזנב בין הרגליים ועם דמעות זולגות על לחיי, והובלתי את עצמי — את מי שפעם היה אדם בלתי מנוצח — הביתה, למיטה. ובסופו של דבר נשארתי במיטה במשך החודשיים הבאים. הדיכאון הִכה בי במלוא העוצמה והרגשתי שאני שוקע לתהומות עמוקים מאי פעם. בקיץ 2016 בכיתי בכל יום, ובכל יום תחושת חוסר הטעם גברה. כל דבר שיעמם אותי. השגרה היחידה שאני זוכר שהמשכתי לקיים היא שהתפללתי כל ערב שלא אצטרך להתעורר בבוקר, שאוכל פשוט לישון לעד. כל כך הרבה אנשים דאגו לי, כל כך הרבה אנשים רצו לעזור, אבל זה לא שינה דבר. עד יום אחד בסוף הקיץ. מה שמריה אמרה לי באותו יום שינה את חיי והניח את התשתית לכלי הראשון והחשוב ביותר שיצרתי בהמשך בשביל הקורס שלי בהנהגה עצמית ובשביל הספר הזה: מפת הסטרס.

עכשיו אני רוצה להחזיר אתכם למשפט שפתח את הספר: לפעמים משאלות מתגשמות — אבל לא כפי שציפינו! אני עובד כמרצה, כמאמן וכמדריך בינלאומי. עד לנקודה ההיא הקדשתי את כל חיי הבוגרים לתחום שלי — כישורי תקשורת המתבססים על מדע המוח, על הביולוגיה ועל הפסיכולוגיה. במשך שבע שנים חקרתי יחד עם הצוות שלי 5,000 מרצים ומנחים, וזיהיתי 110 דרכים שבהן כולנו מתקשרים. במשך שנתיים כתבתי את "110 טכניקות התקשורת והדיבור בפני קהל" — הרצאה על שימוש בסיפורים, שהיתה לנצפית ביותר בכל הזמנים ב־TEDx בנושא. בהרצאה הפעלתי אצל המאזינים מוליכים עצביים והורמונים בכוונה תחילה, באמצעות סיפורים שונים שסיפרתי. מטרתי כאן אינה להציג לכם במפורט את קורות החיים שלי, אלא להדגיש שעל אף כל הכלים, הטכניקות והשיטות האלה, עד לנקודה ההיא הצלחתי לעזור ללקוחותי להגיע רק לשבעים אחוזים בערך מיכולותיהם. מה עוד דרוש כדי להביא אותם למאה? הרי נתתי להם את כל כולי! זה היה כל כך מתסכל. במשך כמעט עשר שנים הסתובבתי בעולם בחיפוש אחר המפתח שיאפשר לי לעזור לאנשים שהרציתי בפניהם, שהכשרתי ושאימנתי אותם, לממש באמת את מלוא הפוטנציאל שלהם. אף על פי כן, ההצלחה שידעתי שהיא אפשרית חמקה מידי. לפחות עד שמצאתי את המפתח במקום הכי פחות צפוי.

הוא לא הסתתר באיזה ספר או אצל איזה מומחה — הוא היה בתוכי. אני לא אומר שהוא נמצא שם תמיד, או שאני עצמי נמצאתי במקום שהייתי צריך להיות בו כדי למצוא אותו. במקרה שלי, נאלצתי לעבור יותר מעשור של ייאוש, התקפים של דחפים התאבדותיים, קיץ שלם של בכי וחושך, ואחריהם חמש דקות של אושר על גשר, לפני שגיליתי את המפתח. הוא עלה לנגד עינַי מתוך המים כמו אקסקליבר. אפילו לא הבנתי שמצאתי אותו.

אז בואו נחזור לגשר, ולחמש דקות האושר ההן. זה היה כמו לראות צבעים או להריח ניחוחות בפעם הראשונה בחיים. אני בטוח שאתם יכולים לתאר לעצמכם את הדחף האדיר שהתעורר בי לחזור ולחוות את התחושה הזאת לאחר שהיא התפוגגה. היא הציתה בי ניצוץ, ויותר מזה, היא חוללה התפרצות געשית. מאותו רגע שום דבר לא היה יכול לעצור אותי! אני זוכר איך כשחזרנו מהטיול, רצתי לחדר העבודה שלי ומיהרתי לכתוב את כל הדברים שעשיתי לאחרונה ושיכלו אולי להיות הגורם לחוויה. לקחתי את הכלי שיכול לפתור כל בעיה בעולם — אקסל — וכתבתי את כל הדברים שעשיתי, וכמה ומתי עשיתי כל אחד מהם. כפי שאפשר היה לצפות, הניצוץ ההוא עורר את הצד האנרגטי, המאני, שבי ובמשך חמישה ימים כמעט שלא ישנתי. באותם ימים קראתי אינספור מחקרים וספרים על הנושא, שרבטתי על לוחות את כל הרעיונות שעלו בדעתי, כתבתי לעצמי הערות והכנתי סדר זמנים מפורט באקסל. אם לפעמים, הצלחתי קצת לישון, תמיד התעוררתי כעבור כשעה כדי להמשיך את טירוף המחקר על הנהגה עצמית. כעבור חמישה ימים נשלמה יצירתו של הדבר שהושיע אותי — המתכון שלי ל"חיים, גרסה 2.0".

בחודשים הבאים המשכתי להתאמן, ואז כעבור כחודש נוסף שוב הכה הברק. חוויתי עשר דקות של אושר, וכעבור זמן לא רב עשרים, ארבעים, ואפילו שישים דקות. הדקות הפכו לשעות, השעות הפכו לימים, וכשהגיע ינואר — בערך שישה חודשים אחרי ההארה שחוויתי על הגשר — השתנה האיזון, ומספר רגעי האור בחיי השתווה למספר רגעי החושך שהייתי שרוי בהם בעבר. זאת היתה השנה הכי טובה שהיתה לי עד אז. זה היה כמו לקבל את המפתחות לארץ פלאית. הכול היה כמו שרשרת בלתי פוסקת של התרגשות מלהיבה ודמעות של אושר.

מתוך סקרנות, התחלתי לאמן את לקוחותי להשתמש בטכניקות שיישמתי בעצמי — אני טיפוס כזה. ואז זה קרה: התחוור לי, ברמה מודעת לחלוטין הפעם, שסוף־סוף מצאתי את הדבר שלחיפוש אחריו הקדשתי כל כך הרבה מחיי. ההתקדמות של הלקוחות שאימנתי והכשרתי היתה מהירה יותר. הם מימשו את מלוא הפוטנציאל שלהם כמנהיגים, מורים, רופאים, נואמים או אנשי מכירות. אבל זה לא היה הכול. גיליתי שהם גם צומחים בחייהם, כיחידים וכבני אדם שחיים בין אחרים. הם באמת הגיעו למאת האחוזים. התובנות הפרטיות שלי עזרו לאנשים אחרים! המפתח הזה — או בעצם, המפתחות האלה — הם מה שאני רוצה לתת לכם כאן. אתם עומדים לקרוא על החוויות שעברתי, על הלקחים שלמדתי מעשרות אלפי בני אדם שאימנתי ושלמדו ממני על הנהגה עצמית בכל רחבי העולם, ועל המחקרים שחלק גדול מהמסע הזה מבוסס עליהם. אני מבטיח לכם, קוראים יקרים, שאם תשתמשו בטכניקות ובכלים החשובים ביותר בספר הזה, ותקדישו בכל יום זמן לאימון וליישום, תוך שישה חודשים תגלו גרסה של עצמכם ושל העולם שבמשך זמן רב — אולי תמיד — הייתם מנותקים ממנה.

בעמודים הבאים אני מזכיר לא מעט פעמים את רעיון ההנהגה העצמית, וזהו בעצם נושא הספר הזה: הוא מלמד איך להנהיג את עצמכם — איך לבחור בעצמכם את הרגשות ואת המצבים שלכם, בכל פעם שאתם רוצים או נזקקים לכך. אם, לדוגמה, אתם עומדים להשתתף בישיבה שבה עליכם להיות החלטיים, תוצאת הישיבה עשויה להיות תלויה בכמות הביטחון העצמי שתביאו אתכם. במונחי ששת החומרים שאני דן בהם בהמשך, המשמעות היא שהתוצאה תהיה תלויה בהחלטה אם להעלות את רמת הטסטוסטרון והדופמין לפני כניסתכם לישיבה.

אולי אתם שואלים את עצמם מה הקשר בין הנהגה עצמית לבין הנהגה במובן הרגיל. האם פגשתם אי פעם אנשים שהפגינו הנהגה עצמית מרשימה באמת, כלומר אנשים שמסוגלים לבחור תמיד אם להיות במיטבם, בכל מצב, למענכם, למען אחרים ולמען עצמם? אדם עם דרגה כזאת של מודעות עצמית והנהגה עצמית הופך באופן כמעט אוטומטי למנהיג טבעי בכל קבוצה. אנשים הולכים בעקבות דמויות כאלה מרצונם, לא כי הם חייבים. ההפך מכך הוא אדם חסר הנהגה עצמית — אדם שנתון לשליטת הרגשות שמתעוררים בו. אדם שמגיב במקום לפעול. אדם כזה מעורר לעיתים קרובות הרבה חרדה באחרים, ואם אנשים אחרים הולכים בעקבותיו, הם הולכים בעקבותיו לא כי הם רוצים אלא כי הם חייבים.

חלק 1: קוקטייל מלאכים, בבקשה!

אתם יושבים על כיסא הבר. העור הבלוי הוא עדות למחשבות הרבות שהרבה אנשים ניסו לעמעם באמצעות אלכוהול במהלך השנים, וודאי גם למספר קטן של חגיגות. הריח הוא אותו ריח שיש בהרבה ברים אחרים. קצת חריף וקצת ישן.

אתם רוכנים מעל לבר ועד מהרה מפנה אליכם הברמנית את תשומת לבה. "קוקטייל מלאכים, בבקשה!"

הברמנית נועצת בכם מבט מסוקרן. "מלהיב! זה הדבר הכי חם. מה לשים בפנים?"

אתם משיבים שאתם רוצים קצת מוטיבציה וחיזוק למצב הרוח. "דופמין וסרוטונין, בבקשה".

כעבור רגע היא חוזרת עם הכוס שלכם, מונחת חגיגית על מגש מוזהב. זאת כוס מרטיני יפה ובה קוקטייל ומקלון עץ שנעוץ לא בזית הירוק שאולי ציפיתם לו, אלא בחתיכת אננס צהובה וטרייה. "שתייה נעימה!"

דמיינו מה היה קורה אילו יכולנו לשנות בכזאת קלות את הרגשתנו. דמיינו שלא צריך אלא לצאת מהבית, ללכת לבר סמוך, להזמין את ההרגשה הספציפית שהיינו רוצים, לשלם קצת כסף, להרים כוסית, ולחזור הביתה עם הרגשה חדשה בגוף! ועכשיו דמיינו שזה יכול להיות פשוט אפילו יותר! דמיינו שיש לכם במוח מפעל כימיקלים שיכול לייצר שישה חומרים שבהם אתם יכולים להשתמש כרצונכם להשגת ההרגשה הספציפית שבה אתם מעוניינים — הכול בחינם! האמת היא שזה בדיוק מה שיש לכם. זה בדיוק גם הידע שאני רוצה לתת לכם בספר הזה. אני רוצה להפוך אתכם לברמנים של עצמכם, כדי לאפשר לכם לקבוע בעצמכם איך להרגיש, מתי שתרצו. מתי אתם רוצים להרגיש אנרגטיים ומלאי דופמין? מתי אתם רוצים להיות נוכחים לגמרי ומלאי אוקסיטוצין? מתי אתם רוצים להיות שלווים ומלאי סרוטונין? מתי אתם רוצים להרגיש אופוריה ולהתמלא באנדורפינים? ומתי אתם רוצים להרגיש ביטחון עצמי ומלאֵי טסטוסטרון?

מוזר — או אולי בעצם לא כל כך מוזר — שיש בחברה שלנו הרבה יותר אנשים שבוחרים לרקוח לעצמם ולבלוע דווקא את קוקטייל השטן, שבהקשר של המטפורה הזאת פירושו לחשוף את עצמם לסטרס ממושך ועז, ובעקבותיו, על פי רוב, מגיעות חרדה, אכזבה ומחשבות כפייתיות. מצב זה מתואר לעיתים כחיים ללא רגשות, בגוונים של אפור. כמו לחיות בבועה סוריאליסטית שבה כל יום דומה מאוד לקודמו. החיים פשוט נמשכים, גם אם אין בהם התפרצויות חזקות של רגשות, כולל שמחה. אולם שתייה יתרה של קוקטייל השטן תקופה ממושכת מדי עלולה להחמיר את המצב הזה ולהביא לידי דיספוריה, חרדה ודיכאון ממושך. בהחלט יש מקום לשאלה מדוע בכלל אנשים בוחרים לשתות קוקטיילים כאלה. כפי שאני רואה את זה, יש שלוש סיבות עיקריות לבחירה הזאת (אבל יש גם אחרות, כמובן):

• הסיבה הראשונה היא שאף פעם לא לימדו אותם שיש אפשרויות טובות יותר. נראה שבבית הספר אף פעם לא עוסקים בנושאים כאלה, אף על פי שאלה אולי הדברים החשובים ביותר שאפשר ללמוד על החיים: מהו רגש, אילו רגשות אני מרגיש ואיך הם פועלים, וחשוב מכול — איך אפשר ללמוד להשפיע עליהם? הרגשות שלנו משפיעים על כל דבר, ולכן הידע הזה חשוב הרבה יותר מכל הנושאים שמלמדים אותנו בבית הספר.
• הסיבה השנייה היא החברה שיצרנו, חברה שבה הצלחה נמדדת בכסף, וישנה העדפה לחתירה בלתי פוסקת להשיג עוד ועוד ממון על פני שביעות רצון נינוחה.
• והסיבה השלישית היא שאנחנו נהיים דומים לאנשים שבהם אנחנו מקיפים את עצמנו. אם החברים שלכם גומעים בכל יום קוקטיילים שטניים באמצעות היחשפות לסטרס, ללחץ, לחדשות רעות, ובאמצעות השוואת עצמם לאחרים ומסעות ציד בלתי פוסקים אחר עוד ועוד, ואם רק לעיתים נדירות הם חווים רגעים של סיפוק — אל תופתעו אם תמצאו את עצמכם לבסוף במצב דומה. זה קצת כמו עישון פסיבי.

כאשר הצלחתי להתגבר על מצבי הקודר, הידע שרכשתי על רגשותי ועל מקורותיהם בביולוגיה ובמדע המוח היה חיוני בתכלית להתקדמותי. אבל גם אם אתם מרגישים טוב, או אפילו מצוין, עדיין ייתן לכם הספר הזה פרספקטיבה מועילה ומאירת עיניים על החיים, ופרספקטיבה כזאת תעזור לכם במילוי התפקידים שלכם כבני אדם, כמנהיגים, כשותפים, כחברים או כהורים. בכל קורס שאני מעביר, לפחות אחד מהמשתתפים אומר משהו כמו "מדהים שהיינו צריכים לעבור חצי מחיינו לפני שבכלל למדנו מהו רגש, ושבעצם אנחנו יכולים לבחור את הרגשות שלנו בעצמנו!" פעם אמרה מישהי מהמשתתפים, "זה כמו לצפות בפעם הראשונה בטלוויזיה צבעונית". לשניהם היו דמעות בעיניים כשאמרו את הדברים האלה. אבל התגובות שמחממות את ליבי יותר מכול הן אלה שאני מקבל מהורים. לאחרונה קיבלתי תגובה מג'ואקים, אב שבנו בן השש, תאודור, היה נתון לזעם שלא הצליח להתגבר עליו. האב הסביר לו שאפשר לעורר רגשות באמצעות מחשבות ושאנחנו יכולים לבחור את מחשבותינו. הוא הציע לבנו לנסות לחשוב ביחד מחשבה שונה. תאודור הביט בו בהתלהבות והסכים. כעבור דקות ספורות היה על פניו של תאודור חיוך גדול והוא אמר לאביו, "תראה! תראה! זה הצליח! תראה אותי, אבא! תראה כמה אני שמח!" הייתי רוצה שתאודור ואביו יהיו מקור השראה עבורכם, ושתלמדו גם אתם את ילדיכם הצעירים והמתבגרים את הדברים שתלמדו מהספר הזה. דמיינו איך ייראה העולם אם כולנו נבין שאנחנו לא הרגשות שלנו, אלא שהרגשות הם בעיקר רעיונות על עצמנו ועל העולם — רעיונות שלאמיתו של דברים אנחנו חופשיים לבחור!

המקור לרגשות שלנו, שאותם אנחנו יכולים על פי רוב לבחור באמצעות מחשבותינו, הוא בראש ובראשונה תהליך שבו חומרים המכונים נוירומודולטורים "דוחפים" נוירונים ספציפיים לפעול בדרכים מסוימות, וכך מחוללים את הרגשות השונים שאנחנו חווים. אבל אלה לא הגורמים היחידים המעורבים בעניין. בסך הכול פועלים בגופנו כחמישים הורמונים ומאות נוירוטרנסמיטורים. יש ספרים ומאמרים רבים שמתארים בפרוטרוט את החומרים המוכרים לנו ביותר. אני יכול בהחלט להמליץ על צלילה למעמקי עולם הביוכימיה — זה יכול להיות מרתק אפילו יותר מסיפורי בילוש ורצח רבי מכר! אבל הספר הזה לא מיועד לאנשים שמתכוונים להקדיש זמן רב למחקר אקדמי מדוקדק על התגליות המדעיות השונות שנעשו. זהו ספר מדע פופולרי, והוא נכתב כדי לתת הסבר פשוט שיוכל לעזור לכל אדם להבין איך יכולה להשפיע עלינו הכימיה שבתוכנו, וכיצד אנחנו יכולים להשפיע עליה מצידנו. כשנותנים לידע שרוצים להעביר לאנשים להפוך למסובך מדי, מסתכנים בכך שהוא יהפוך ממזמין למרתיע. לעיתים קרובות הנושא שלנו נידון באופן לא מונגש, אבל אחרי שאני עצמי הייתי עֵד להשפעה של הידע הזה על עשרות אלפי האנשים שהכשרתי, יש בי מוטיבציה לנסות לתקן את המצב. הגיע הזמן שהידע הזה יהיה נגיש לכל אדם. לכן אני רוצה שזה יהיה ספר פשוט וקל לעיכול על הדבר הכי חשוב בחיינו: הרגשות שלנו. אם תרגישו צורך להעמיק או להרחיב את ההבנה של הדברים שאני דן בהם כאן, תמצאו בסוף הספר רשימה ארוכה של מקורות וחומר לקריאה נוספת.

אבל אם מעורבים בעניין מאות חומרים, מדוע בחרתי לכתוב רק על שישה? ובכן, את הבחירה בחומר זה או אחר הכתיבה שלוש דרישות ברורות.

1. כל חומר חייב להיות בעל יכולת לחולל אפקטים ניכרים באורח מיידי.

2. כל חומר חייב להיות כזה שניתן להפקה רצונית, בזמן שנרצה.

3. כל חומר חייב להיות נגיש לשימוש באמצעות כלי מעשי ופשוט.

מסיבה זו, כ־144 חומרים אחרים לא נכנסו לספר. אלה לא יכולים לחולל אפקטים מנטליים ניכרים באורח מיידי ואנחנו לא יכולים להפעיל אותם כרצוננו. לדוגמה, אסטרוגן ופרוגסטרון לא נכללו בספר, אף על פי שהם חשובים לכל בני האדם, מפני שהם לא עומדים בכל שלושת הקריטריונים.

כדי להקל עליכם להשתמש בספר הזה בחרתי להצביע על האפקטים המנטליים המשמעותיים ביותר של ששת החומרים בכל פעילות. בכל פעילות כזו תראו שכמעט תמיד משתחררים יחד שניים או יותר מבין ששת החומרים. אולם הם לא משתחררים במידה שווה, והם לא גורמים לאפקטים מנטליים משמעותיים באותה מידה. כאשר אתם רוצים להרגיש קרבה אנושית, למשל, ומנסים לקבל חיבוק מאדם אהוב, זה יגרום לשחרור הן של אוקסיטוצין והן של דופמין, אבל האוקסיטוצין (קרבה אנושית) הוא החומר שבו אתם מעוניינים. במקרה כזה, האוקסיטוצין הוא זה שתהיה לו ההשפעה החשובה ביותר, ולכן כך בניתי את הספר.

דבר אחרון אך חשוב לפני שנצא יחד למסע — אני רוצה להסביר מדוע החלק השני הוא החשוב מבין שני חלקי הספר. החלק הראשון עוסק בפיזיולוגיה ובנוירוכימיה ובדרכים שבהן אתם יכולים להשתמש בששת החומרים כדי לערבב לעצמכם קוקטייל מלאכים בכל מקום ובכל זמן, כרצונכם. אולם ההשפעה שתהיה לקוקטייל המלאכים שתרקחו תהיה זמנית. האפקטים הזמניים האלה יהיו שימושיים בישיבות, בדייטים, בפרזנטציות ובסיטואציות אחרות. במקרה הטוב האפקט יימשך שעות אחדות, במקרים נדירים הוא עשוי להימשך אפילו יום או יומיים. וכפי שתראו, כאן נכנס לתמונה החלק השני של הספר. אף על פי שהוא קצר יותר מן החלק הראשון, אל תמעיטו בערכו: תוכנו חשוב ביותר. שם אני מסביר איך ניתן להשתמש בחזרתיות ובנוירופלסטיות של המוח כדי לחולל שינויים שיוותרו קבועים, ולרקוח קוקטייל שלא ידרוש מנות נוספות — כזה שהאפקטים שלו לעולם לא יתפוגגו! שני החלקים גם יחד יעניקו לכם את כל הידע יקר הערך שתצטרכו כדי להצמיח ולפתח את אישיותכם, בדרכים שכנראה מעולם לא דמיינתם שהן אפשריות. וכדובדבן ענקי המונח למעלה, אלמד אתכם גם איך לערבב קוקטייל מלאכים בשביל אחרים — מיומנות שתועיל לכם כמנהיגים, וחשוב מכול — בקשרים האישיים שלכם.

כדי להבטיח שהספר לא ייראה לכם מרתיע, אני רוצה להדגיש שהרעיון אינו שתבלו כל רגע בחייכם במדיטציה, פעילות גופנית, הקפדה על תזונה בריאה, הפקת אנדורפינים, אמבטיות קרות, התבוננות בתמונות של ילדיכם, תרגילי הכרת תודה, שינה עמוקה למשך 19 אחוז לפחות מכלל השינה כל לילה, גיוון התזונה כדי להעשיר את אוכלוסיית חיידקי המעי, או נדיבות כלפי כל מי שתפגשו. מוטב להתייחס לספר הזה כאל אנציקלופדיה, כאל מדריך, או כאל בוּפה. אני ממליץ שתבחרו לעצמכם מעת לעת הצעה אחת או כמה הצעות מתוך הספר, ושתתרגלו אותן באופן שעם הזמן, בהדרגה, יהפוך אותן למרכיבים אוטומטיים של סגנון החיים הכולל שלכם.

אני רוצה להבהיר: השיטות והכלים בספר הזה יעזרו לכם להפוך לגרסה טובה יותר של עצמכם. לתובנות ולידע שאני מלמד כאן יש פוטנציאל לחולל בחייכם שינויים עמוקים. אבל — אם אתם מרגישים שאתם אומללים מדי, או אם אתם מתמודדים עם בעיות בריאות רציניות או נלחמים בדיכאון, עליכם לפנות תמיד לעזרה רפואית מקצועית.

בואו נתחיל!