מהפכת הגלוקוז

הקדמה למהדורה העברית

הספר שלפניכם הוא ספר חשוב עבור כל אדם שאוכל.

האוכל שרובנו אוכלים והפעילות הגופנית המעטה מדי שרובנו מבצעים, לא אידיאליים ל"מערכת ההפעלה" שלנו, שהתפתחה לאורך מאות אלפי שנים בהן בני אדם חיו בתנאים שונים, עם אוכל לא מעובד שעל מנת להשיגו צריך לזוז, ושזמינותו לא תמיד יציבה. כתוצאה מכך, שכיח מאוד שהמנגנונים שמייצבים את רמות הגלוקוז בדם משתבשים ולא פועלים באופן מיטבי.

יותר ממחציתנו סובלים מעודף משקל, טרום סוכרת או סוכרת. הקפיצות החדות ואחריהן הצניחות המהירות בגלוקוז בדם, שאני מכנה "רכבות הרים" (ואחרי שתראו את התרשימים בספר תבינו למה) מזיקות לגופנו. חלק גדול מהתנודות הללו קשורות להרגלי אכילה ויושבנות שבני אדם אימצו רק בדורות האחרונים.

הבשורה המשמחת היא שיש מה לעשות כדי לתקן את המצב. הספר לא רק מסביר באופן מעניין וקריא כיצד רמות הגלוקוז בדם מושפעות מהאוכל, אלא גם נותן פתרונות קלים לביצוע שצפויים להביא לשיפור לא רק בגלוקוז, אלא גם בהיבטים רבים אחרים של בריאות ואיכות חיים. הטיפים לשינויים פשוטים וקטנים כגון הוספת ירקות לפני האוכל, שינוי סדר המזונות והוספת תנועה אחרי האוכל כדי לנצל את יכולת השרירים שלנו לווסת את הגלוקוז, מבוססים על מחקרים מדעיים איכותיים. באופן מפתיע רוב המידע הזה לא הונגש עד כה לציבור, וחלקו יחדש אפילו לאנשי מקצוע העוסקים בתזונה.

כרופאה המעורבת בטיפול באלפי אנשים עם הפרעות במשק הגלוקוז, אני מאוד מקווה שהנגשת הידע לקהל הרחב תסייע להקטין את מספר המטופלים שיזדקקו לטיפול רפואי בהווה ובעתיד. אני ממליצה שכל קורא יאמץ לפחות חלק מהטיפים ובכך יפיק מהספר תועלת אמיתית.

ד"ר עירית הוכברג, העורכת המדעית
מנהלת שירות סוכרת, המרכז הרפואי רמב"ם, חיפה
ראש החוג לאנדוקרינולוגיה, הפקולטה לרפואה, הטכניון

קורא יקר, קוראת יקרה

מה הדבר האחרון שאכלתם?

קדימה, תחשבו על זה רגע.

אהבתם את זה? איך זה נראה? מה היה הריח של זה? מה היה הטעם של זה? איפה הייתם כשאכלתם את זה? עם מי הייתם? ולמה בחרתם בזה?

אוכל הוא לא רק טעים, הוא חיוני לנו. אבל לאוכל יכולות להיות השלכות בלתי צפויות, מבלי שנהיה מודעים לכך. ועכשיו לשאלה הקשה יותר: האם אתם יודעים כמה גרמים של שומן נוספו לבטן שלכם אחרי שאכלתם את הדבר ההוא? האם אתם יודעים אם הוא יגרום לכם להתעורר עם פצעון מחר בבוקר? האם אתם יודעים כמה משקע הצטבר בעורקים שלכם בעקבותיו או כמה קמטים הוא חרץ על פניכם? האם אתם יודעים אם הוא הסיבה לכך שתהיו רעבים שוב תוך שעתיים, תשנו גרוע בלילה או תרגישו חסרי אנרגיה כאמור?

בקיצור — האם אתם יודעים איך השפיע הדבר האחרון שאכלתם על הגוף והמוח שלכם?

רבים מאיתנו לא יודעים. אני בהחלט לא ידעתי לפני שהתחלתי ללמוד על המולקולה הקרויה גלוקוז.

עבור רובנו, הגוף שלנו הוא קופסה שחורה: אנחנו מכירים את התפקוד שלו, אבל לא ממש איך הוא עובד. לא פעם אנחנו מחליטים מה לאכול בארוחת צהריים על סמך דברים שקראנו או שמענו, במקום לפי מה שהגוף שלנו באמת צריך. "בעלי חיים נוטים לאכול באמצעות הקיבה ובני האדם באמצעות המוח," כתב הפילוסוף אלאן ווטס. אילו גופינו יכלו לדבר איתנו, זה היה סיפור אחר. היינו יודעים בדיוק למה אנחנו רעבים שוב בתוך שעתיים, למה ישנו גרוע בליל אמש ולמה הרגשנו חסרי אנרגיה למחרת. הבריאות שלנו הייתה משתפרת. חיינו היו משתפרים.

טוב, יש לי סקופ בשבילכם.

מתברר שהגוף שלנו מדבר אלינו כל הזמן.

אנחנו פשוט לא יודעים להקשיב.

כל מה שאנחנו מכניסים לפה יוצר תגובה. מה שאנחנו אוכלים משפיע על 30 טריליון תאים ו־30 טריליון חיידקים בתוכנו. בין שלל התגובות: השתוקקות לאוכל, פצעונים, מיגרנות, ערפול מוחי, תנודות במצבי הרוח, עלייה במשקל, ישנוניות, אי־פוריות, תסמונת השחלות הפוליציסטיות (PCOS). סוכרת מסוג 2, כבד שומני, מחלת לב... כל אלו הם מסרים מהגוף שלנו על בעיות בתוכנו.

אני מפנה אצבע מאשימה אל הסביבה שבה אנו חיים. בחירות התזונה שלנו מושפעות ממסעות פרסום בשווי מיליארדי דולרים, שמטרתם להגדיל את רווחי תעשיית המזון — מסעות פרסום למשקאות קלים, מזון מהיר וממתקים. ההצדקה לכך מגיעה בדרך כלל במסווה של ״מה שמשנה הוא כמה תאכלו — מזונות מעובדים וסוכר אינם מזיקים כשלעצמם." אבל המדע מוכיח את ההפך: מזונות מעובדים וסוכר כן מזיקים לנו כשלעצמם, גם כשאיננו מפריזים באכילתם, מנקודת מבט קלורית.

ובכל זאת, בגלל שיווק מטעה אנחנו מאמינים לאמירות כמו:

"ירידה במשקל קשורה אך ורק להכנסת קלוריות והוצאת קלוריות."

"אסור לדלג על ארוחת בוקר."

"פריכיות אורז ומיצי פירות הם טובים לנו."

"מאכלים שמנים הם רעים לנו."

"צריך לאכול סוכר בשביל אנרגיה."

"סוכרת מסוג 2 היא מחלה גנטית שאין מה לעשות נגדה."

"אם אתה לא יורד במשקל, זה מפני שאין לך מספיק כוח רצון."

"זה נורמלי להרגיש ישנונית בשעה 15:00 — תשתי קצת קפה."

בחירות המזון השגויות שלנו משפיעות על רווחתנו הגופנית והנפשית — ומונעות מאיתנו את האפשרות להתעורר מדֵי בוקר בהרגשה נפלאה. אולי זה לא נראה לכם עניין גדול שאנחנו לא מתעוררים מדֵי בוקר בהרגשה נפלאה, אבל אילו יכולתם... לא היית רוצים? אני כאן כדי לספר שיש דרך לעשות זאת.

מדענים חוקרים מזה זמן כיצד מזון משפיע עלינו, והיום אנחנו יודעים על הנושא יותר מתמיד. תגליות חדשות ומלהיבות התגלו בחמש השנים האחרונות במעבדות ברחבי העולם: הן חשפו כיצד גופנו מגיב למזון בזמן אמת — והוכיחו שאף שמה שאנחנו אוכלים הוא חשוב, חשוב גם כיצד אוכלים אותו, באיזה סדר ובאילו צירופים ושילובים.

מה שהמדע מראה הוא שבקופסה השחורה שהיא גופנו, יש מדד אחד שמשפיע על כל המערכות. אם נבין את המדד הזה ונפעל למקסם אותו, נוכל לשפר את רווחתנו הגופנית והנפשית לאין שיעור. המדד הזה הוא רמת הסוכר, או הגלוקוז, בדם.

גלוקוז הוא מקור האנרגיה הראשי של גופנו. את רובו אנו מקבלים מהאוכל שלנו, משם הוא נישא במחזור הדם לתאים. הריכוז שלו נתון לתנודות משמעותיות במהלך היום, וריכוזו עשוי לעלות בחדות — אני קוראת לזה קפיצות גלוקוז — ולהשפיע על כל דבר החל במצב הרוח שלנו, השינה, המשקל והעור, עבור בבריאות מערכת החיסון שלנו והסיכון למחלות לב, וכלה בסיכוי להרות.

אם אין לכם סוכרת אולי לא שמעתם על גלוקוז, אבל הגלוקוז משפיע על כל אחד ואחת מאיתנו. בשנים האחרונות הכלים לניטור המולקולה הזו הפכו ליותר ויותר זמינים. יחד עם ההתקדמות במדע שציינתי זכינו לגישה למידע רב מתמיד — ואנו יכולים להשתמש במידע הזה כדי להיטיב להבין את הגוף שלנו.

הספר מחולק לשלושה חלקים: (1) מהו גלוקוז ולמה אנו מתכוונים כשאנו מדברים על קפיצות גלוקוז? (2) מה הנזק בקפיצות גלוקוז? ו־(3) מה אפשר לעשות כדי להימנע מקפיצות בלי להפסיק לאכול את האוכל שאנחנו אוהבים.

בחלק הראשון, אסביר מהו גלוקוז, מהיכן הוא מגיע ולמה הוא חשוב כל כך. המחקרים המדעיים קיימים, אבל המידע עדיין לא מופץ במהירות מספקת. ויסות הגלוקוז חשוב לכולם, אלו שיש להם סוכרת ואלו שאין להם: כ־88% מהאמריקאים סובלים מרמות גלוקוז בלתי מווסתות (גם אם אינם בעלי משקל עודף לפי המקובל ברפואה) ורובם אינם מודעים לכך. כשרמות הגלוקוז אינן מווסתות, נחווה קפיצות גלוקוז. בזמן קפיצה, גלוקוז שוטף את גופנו במהירות, ריכוזו בדם עולה בלמעלה מ־30 מיליגרם לדציליטר (מ"ג/ד"ל — mg/dL) תוך כשעה (או פחות) ולאחר מכן צונח, לא פחות מהר. ההשלכות של הקפיצות הללו מזיקות.

בחלק השני, אתאר כיצד קפיצות גלוקוז משפיעות עלינו בטווח הקצר — רעב, השתוקקות לאוכל, עייפות, החמרה בתסמיני מנופאוזה, מיגרנות, שינה גרועה, קושי לנהל סוכרת מסוג 1 וסוכרת הריונית, החלשת מערכת החיסון, החמרת תפקוד קוגניטיבי; ובטווח הארוך — יש קורלציה בין רמות גלוקוז לא מווסתות לבין הזדקנות והתפתחות מחלות כרוניות כמו אקנה, אקזמה, פסוריאזיס, דלקת מפרקים, קטרקט, אלצהיימר, סרטן, דיכאון, בעיות מעיים, מחלות לב, עקרות, PCOS, תנגודת לאינסולין, סוכרת מסוג 2 וכבד שומני.

אילו הייתם מעלים על גרף את רמות הגלוקוז שלכם בכל דקה משעות היום, בקו המחבר בין הנקודות היו עליות ומורדות. הגרף היה משקף את עקומת הגלוקוז שלכם. כשאנו משנים את אורח החיים שלנו כדי להימנע מקפיצות, אנחנו משטיחים למעשה את עקומת הגלוקוז. ככל שעקומת הגלוקוז שטוחה יותר — כך עדיף. בעקומת גלוקוז שטוחה יותר, יורדת גם רמת האינסולין — הורמון המשתחרר בגופנו בתגובה לגלוקוז — ויש בכך תועלת, שכן עודף אינסולין קיים במצבים של תנגודת לאינסולין, סוכרת מסוג 2 ו־PCOS. עם עקומת גלוקוז שטוחה יותר, משתטחת באופן טבעי גם את עקומת הפרוקטוז — שנמצא לצד הגלוקוז במאכלים מתוקים — וגם בכך יש תועלת, שכן עודף פרוקטוז מגביר את הסיכויים להשמנה (obesity), מחלות לב וכבד שומני.

בחלק השלישי, אראה לכם כיצד תוכלו לשטח את עקומת הגלוקוז שלכם, באמצעות 10 טריקים פשוטים שתוכלו לשלב בקלות בסדר היום שלכם. בקולג' למדתי מתמטיקה ואחר כך עשיתי תואר בביוכימיה. ההכשרה הזו איפשרה לי לנתח ולזקק מחקרי תזונה רבים. נוסף לכך ערכתי כמה ניסויים על עצמי באמצעות מכשיר הנקרא חיישן לניטור רציף של גלוקוז, שמראה את רמות הגלוקוז בזמן אמת. עשרת הטריקים שאחלוק איתכם הם קלים ומפתיעים. לא תידרשו לוותר על קינוח מעתה ועד עולם, לספור קלוריות או להתאמן שעות מדי יום ביומו. במקום זה, תתבקשו להשתמש במה שלמדתם על הפיזיולוגיה שלכם בחלקים 1 ו־2 — ולהקשיב לגופכם באמת — כדי להחליט כיצד נכון לאכול. (לעיתים קרובות זה יהיה דווקא למלא את הצלחת שלכם יותר מכפי שאתם רגילים). בחלק האחרון הזה אצייד אתכם בכל המידע הדרוש כדי להימנע מקפיצות גלוקוז, ובלי שתצטרכו להשתמש בחיישן לניטור גלוקוז בעצמכם.

לאורך כל הספר אני מתבססת על הגילויים האחרונים במדע כדי להסביר מדוע הטריקים האלו עובדים ומספרת סיפורים מהחיים שמתארים כיצד הם פועלים. תראו נתונים שנלקחו מהניסויים האישיים שלי ומניסויים שנעשו בקהילת Glucose Goddess, קהילת אונליין שבניתי וטיפחתי ומונה מיליוני עוקבים. תקראו עדויות מחברים שירדו במשקל, ריסנו את ההשתוקקות לאוכל, זכו ביותר אנרגיה, ניקו את העור, נפטרו מתסמיני PCOS, הביאו לנסיגה של סוכרת מסוג 2, השתחררו מתחושת אשמה ורכשו ביטחון עצמי רב, בעזרת התובנות שיובאו לפניכם.

בסוף הקריאה, תהיו מסוגלים להקשיב למסרים המגיעים מגופכם — ותדעו מה לעשות. תחליטו החלטות תזונה מועצמות ותפסיקו להיות טרף למסרים פרסומיים. בריאותכם תשתפר וגם חייכם.

אני יודעת זאת בוודאות, כי זה מה שקרה לי.

איך הגעתי לכאן

שמעתם פעם את האמירה ״אל תתייחסו לבריאות שלכם כאילו היא מובנת מאליה״? טוב, כך אני התייחסתי לבריאות שלי, עד שתאונה בגיל 19 שינתה את חיי.

הייתי בהוואי, בחופשה עם חברים. אחר צהריים אחד יצאנו לטייל בג'ונגל והחלטנו שקפיצה ממפל היא רעיון טוב (ספוילר: זה לא היה רעיון טוב).

זאת הייתה הפעם הראשונה שעשיתי דבר כזה. חברים שלי הסבירו לי מה לעשות: "תשמרי על רגליים מתוחות לגמרי כדי שכפות הרגליים ייכנסו ראשונות למים."

"הבנתי!" אמרתי וקפצתי.

מרוב בהלה, שכחתי את העצה ברגע שזינקתי משפת המצוק. לא נָחַתִּי עם כפות הרגליים תחילה — נָחַתִּי על התחת תחילה. לחץ המים שיגר גל הלם במעלה עמוד השדרה והחוליות שלי נדחסו זו אחר זו, כמו דומינו.

שאק־שאק־שאק־שאק־שאק־שאק־שאק הן נדחסו — כל הדרך עד לחולייה השנייה של בית החזה, שהתרסקה לארבעה חלקים מרוב לחץ.

גם החיים שלי התרסקו. מאותו רגע חילקתי אותם ללפני התאונה ולאחרי התאונה.

שבועיים שכבתי משותקת במיטת בית חולים, ממתינה לניתוח בעמוד השדרה. בעודי שוכבת ערה, דמיינתי שוב ושוב, מתקשה להאמין, את מה שיקרה: המנתח יפער את החזה שלי לרווחה בקו המותן ואז מאחור, בקו החוליה השבורה. הוא ישלוף את רסיסי העצם וגם את צמד הדיסקים הסמוכים ואז יתיך שלוש חוליות יחד ויקדח מוט ברזל באורך 7 סנטימטר לתוך עמוד השדרה שלי. במקדחה חשמלית.

הסיכונים הכרוכים בהליך הבעיתו אותי: ניקוב ריאה, שיתוק ומוות. אבל לא הייתה לי ברירה. רסיסי החוליה לחצו על קרום חוט השדרה. כל זעזוע (אפילו מעידה במדרגות) היה עלול להסתיים בקריעת הקרום ובשיתוק מהמותניים ומטה. פחדתי. דמיינתי את עצמי מדממת במיטת הניתוחים, ואת הרופאים מתייאשים. דמיינתי את חיי מסתיימים ככה, רק מפני שנבהלתי בעודי באוויר, באמצע משהו שהיה אמור להיות כיף.

יום הניתוח התקרב לאט אבל בטוח, אבל כשהוא הגיע הצטערתי על כך.

כשהרופאה המרדימה התחילה להרדים אותי לקראת ההליך שאורכו שמונה שעות, תהיתי אם היא האדם האחרון שאראה אי פעם. התפללתי. רציתי לחיות. ידעתי שאם אצליח להתעורר בצד השני, אהיה מלאת הכרת תודה עד יומי האחרון.

***

התעוררתי. היה אמצע הלילה והייתי לבדי בחדר ההתאוששות. ברגע הראשון חשתי הקלה עצומה: אני חיה. ואז חשתי כאב. תיקון: חשתי הרבה כאב. הברזל החדש היה כמו אגרוף ברזל שמחץ לי את עמוד השדרה. ניסיתי להתיישב כדי לקרוא לאח. אחרי כמה ניסיונות הוא הגיע, זעוף ומלא זלזול. זו הייתה דרך עגומה להתקבל בחזרה אל העולם. בכיתי. רק רציתי את אמא שלי.

הייתי מלאת הכרת תודה. הכרת תודה עמוקה ועזה על כך שאני בחיים. אבל גם התייסרתי. כל הגב שלי הָלַם, לא יכולתי לזוז סנטימטר בלי להרגיש שהתפרים מתפקעים, והעצבים ברגליי בערו ימים תמימים. הורשיתי לקבל זריקת משככי כאבים כל שלוש שעות. אחות הייתה נכנסת לחדרי, כמו שעון, צובטת את שומן הירך שלי ומחדירה את המחט — כל פעם ברגל אחרת. לא יכולתי לישון כי הכול כאב לי כל כך ולא יכולתי לאכול כי האופיואידים עשו לי בחילה. ירדתי 11 קילוגרם בשבועיים. הרגשתי בעת ובעונה אחת בת מזל, טיפשה, מלאת חרטה, אשמה על מה שעוללתי ליקיריי ואובדת עצות.

הגוף שלי חזר לעצמו תוך חודשים, אבל מוחי ונפשי הם אלו שנזקקו לשיקום. הרגשתי מנותקת מהמציאות. כשהסתכלתי על כפות הידיים שלי, הן נראו לי זרות. כשהבטתי במראה הייתי מבועתת. משהו השתבש. אבל לא ידעתי מה.

למרבה הצער, גם אף אחד אחר לא ידע. מבחוץ נראיתי שוב בסדר. אז שמרתי על הסבל בסוד. כשמישהו שאל אותי מה שלומי, עניתי, "נהדר, תודה." למען האמת הייתי צריכה לענות, "אני מרגישה כמו זרה בגופי, אני לא יכולה להסתכל במראה בלי לצאת מדעתי ואני פוחדת פחד מוות שלעולם לא אחזור להרגיש טוב." המצב אובחן בהמשך כהפרעת דה פרסונליזציה, הפרעה נפשית שהלוקים בה חשים ניתוק מהמציאות שסביבם.

גרתי בלונדון באותה תקופה ואני זוכרת שישבתי ברכבת התחתית, הסתכלתי על הנוסעים שמולי ותהיתי כמה מהם חווים קושי כלשהו ומסתירים זאת, ממש כמוני. חלמתי שמישהו ברכבת יזהה את הסבל שלי ויאמר לי שהוא או היא מבינים — שהם חשו כמוני וחזרו לעצמם. אבל לשווא כמובן. האנשים שישבו מטר ממני לא ידעו מה מתחולל בתוכי. אני בקושי ידעתי מה מתחולל בתוכי. ולי לא היה מושג מה מתחולל בתוכם ואם גם הם סובלים.

הגעתי להכרה הברורה שקשה לדעת מה מתחולל בתוך הגוף שלנו. גם כשאנחנו מסוגלים להביע רגשות — הכרת תודה, כאב, הקלה, עצב ועוד — נשאר עוד לגלות מה גרם להם. איפה מתחילים כשלא מרגישים טוב?

אני זוכרת שאמרתי לחברה הכי טובה שלי, "שום דבר לא חשוב — לא הלימודים, לא העבודה, לא כסף — שום דבר לא חשוב יותר מלהיות בריאה, נפשית וגופנית." מעולם לא חשתי שכנוע עמוק יותר.

***

כך קרה שכעבור ארבע שנים, מצאתי את עצמי על רכבת למשרדי חברה במאונטן ויו, שישים קילומטרים דרומית לסן פרנסיסקו. כדי לנסות להבין איך לתקשר עם גופי, החלטתי לעבוד בחוד החנית של הטכנולוגיה הרפואית. בשנת 2015 חוד החנית היה גנטיקה.

התקבלתי להתלמדות בסטארט־אפ 23andMe (שנקרא כך כיוון שלכולנו יש 23 צמדי כרומוזומים הנושאים את הקוד הגנטי שלנו). רציתי להיות שם יותר מבכל מקום אחר.

ההיגיון שלי היה כזה: הדי־אן־איי יצר את הגוף שלי, אז אם אוכל להבין את הדי־אן־איי שלי, אוכל להבין את גופי.

עבדתי כמנהלת מוצר. הייתי מצוידת בשני תארים ובתשוקה לפשט נושאים מסובכים. ואת שני אלה ניצלתי היטב: התפקיד שלי היה להסביר ללקוחות שלנו על מחקר גנטי ולעודד אותם להשתתף בשאלונים. אספנו נתונים באופן חסר תקדים: בצורה דיגיטלית, אונליין, ממיליוני אנשים בעת ובעונה אחת. כל לקוח ולקוחה היו מדען־אזרחי או מדענית־אזרחית, שתרמו להתקדמות ההבנה הקולקטיבית של הדי־אן־איי. המטרה הייתה להוביל חידושים בתחום הרפואה המותאמת אישית ולהעניק לכל אחד ואחת המלצות רפואיות ייחודיות.

זה היה המקום הטוב ביותר, עם האנשים הטובים ביותר, המידע הטוב ביותר והמשימה הטובה ביותר. האווירה בחברה הייתה מחשמלת.

התקרבתי למדענים אחרים בצוות המחקר ובהמשך קראתי את כל המחקרים שהם פירסמו והתחלתי לשאול שאלות. אבל למרבה האכזבה, לאט־לאט הבנתי שיכולות הניבוי של הדי־אן־איי אינן כפי שחשבתי. לדוגמה, הגנים שלך יכולים להגדיל את הסיכוי שתפתחי סוכרת מסוג 2, אבל הם אינם יכולים לומר בוודאות האם תחלי בה. התבוננות בדי־אן־איי שלך יכולה רק לתת מושג על מה שעשוי להתרחש. ברוב המצבים הכרוניים, החל במיגרנות וכלה במחלות לב, הסיבה מיוחסת במידה רבה יותר ל״גורמי אורח חיים״ מאשר לגנטיקה. בקיצור, הגנים שלכם אינם קובעים איך תרגישו כשתתעוררו בבוקר.

ב־2018, השיקה 23andMe יוזמה חדשה. על הובלתה הופקד צוות מחקר ופיתוח רפואי, שהיה אחראי על העלאת רעיונות חדשניים. והם דנו ב... חיישנים לניטור רציף של גלוקוז.

חיישנים לניטור רציף של גלוקוז (Continuous glucose monitors ובראשי תיבות CGM) הם מכשירים קטנים המתחברים לצד האחורי של הזרוע ומנטרים רמות גלוקוז. הם פותחו כדי להחליף את מדידת הגלוקוז בדקירת אצבע, ששימשה אנשים עם סוכרת עשרות שנים וסיפקה מדדים רק פעמים אחדות ביום. עם CGM, רמות הגלוקוז נמדדות מדי דקות אחדות.

כעת עקומות גלוקוז שלמות מוצגות ונשלחות בקלות לטלפון החכם. חיישני הגלוקוז הביאו שינוי משמעותי עבור חולי סוכרת, המסתמכים על מדידות גלוקוז כדי להתאים את מינוני התרופות שלהם.

זמן קצר אחרי ש־23andMe השיקה את הפרויקט, החלו ספורטאי עילית להשתמש גם הם בחיישנים לניטור רציף של גלוקוז, והסתייעו במדידות הגלוקוז כדי למקסם את היכולות האתלטיות ואת הסיבולת שלהם. בהמשך התפרסמו כמה מחקרים שעשו שימוש במכשירים הללו והראו שגם אצל אנשים ללא סוכרת, עלולות להופיע רמות גלוקוז מאוד לא תקינות.

כשצוות מחקר ופיתוח רפואי הכריז על מחקר חדש שיבחן תגובה למזון בקרב אנשים ללא סוכרת, מיד ביקשתי ליטול בו חלק. תמיד חיפשתי את הדבר שיעזור לי להבין את גופי. אבל בהחלט לא ציפיתי לכל מה שנבע מכך.

אחות באה למשרד כדי לחבר את המכשיר לארבעה שהתנדבו, ואני ביניהם. חיכינו לה בחדר הישיבות השקוף. ואז הפשלנו שרוולים, מילולית. אחרי שניגבה את החלק האחורי העליון של זרועי השמאלית במגבון אלכוהולי, הצמידה האחות מכשיר לעורי. נאמר לי שמחט תנקב את העור ותחדיר תחתיו סיב (אלקטרודה) זעיר, באורך שלושה מילימטרים. אחר כך המחט תצא ותשאיר את הסיב במקומו ומעליו משדר שדבוק אליו. הסיב יישאר בפנים למשך שבועיים.

אחת, שתיים... קליק! המכשיר היה בפנים — וזה כמעט לא כאב.

אחרי שישים דקות אִתחול הדרושות לחיישן, יכולתי לבדוק בטלפון את רמות הגלוקוז בכל רגע נתון.1 המספרים הראו לי איך גופי מגיב למה שאני אוכלת (או לא) ולאיך שאני זזה (או לא). התחלתי לקבל מסרים מבפנים. הֵי, שלום לך גוף!

כשהרגשתי נפלא, בדקתי את הגלוקוז שלי. כשהרגשתי נורא, בדקתי את הגלוקוז שלי. כשהתאמנתי, כשהתעוררתי, כשהלכתי לישון, בדקתי את הגלוקוז שלי. הגוף דיבר אליי, ממסך האייפון, באמצעות הקפיצות והצניחות.

ערכתי ניסויים משלי ורשמתי הכול. המטבח שלי שימש מעבדה, הנסיינית הייתי אני עצמי, וההשערה שלי הייתה שאוכל ותנועה משפיעים על גלוקוז, דרך מערכת כללים ניתנת להגדרה.

די מהר התחלתי להבחין בדפוסים משונים: נאצ'וס ביום שני, קפיצה גדולה. נאצ'וס ביום ראשון, אין קפיצה. בירה, קפיצה. יין, אין קפיצה. M&Ms אחרי הארוחה, אין קפיצה. M&Ms לפני הארוחה, קפיצה. עייפה אחרי הצהריים: הגלוקוז היה גבוה בארוחת הצהריים. מלאת אנרגיה לאורך היום: הגלוקוז היה יציב מאוד. לילה של בילוי בחוץ עם חברים: רכבת הרים של גלוקוז כל הלילה. מצגת מלחיצה בעבודה: קפיצה. מדיטציה: יציבות. קפוצ'ינו אחרי מנוחה מספקת: אין קפיצה. קפוצ'ינו כשאני עייפה: קפיצה. לחם: קפיצה. לחם וחמאה: אין קפיצה.

הכול נהיה עוד יותר מעניין כשקישרתי בין מצבי הנפשי לבין רמות הגלוקוז. הערפול המוחי (שהתחיל אחרי התאונה) עמד לא פעם בהתאמה לקפיצה גדולה, ישנוניות עמדה בהתאמה לצניחה גדולה. השתוקקות לאוכל עמדה בהתאמה לרכבת הרים של גלוקוז — קפיצות וצניחות בזו אחר זו. כשהתעוררתי ישנונית, רמות הגלוקוז שלי לאורך הלילה היו גבוהות.

סיננתי את הנתונים, חזרתי על ניסויים רבים ובדקתי את ההשערה שלי מול מחקרים שפורסמו. התברר לי שכדי להרגיש במיטבי אני צריכה להימנע מקפיצות וצניחות משמעותיות ברמות הגלוקוז. אז זה מה שעשיתי: למדתי איך לשטח את עקומות הגלוקוז שלי.

גיליתי גילויים מהפכניים על הבריאות שלי. ריפאתי את הערפול המוחי שלי וריסנתי את ההשתוקקויות למזון. כשהתעוררתי, הרגשתי נפלא. לראשונה מאז התאונה, התחלתי להרגיש שוב בריאה באמת.

אז התחלתי לספר על זה לחברים שלי. ככה החלה תנועת ה־Glucose Goddess.2

בהתחלה זכיתי להרבה מבטים חלולים. הראיתי לחברים שלי את המחקרים ואמרתי שגם הם צריכים להשטיח את עקומות הגלוקוז שלהם. צרצרים.

היה לי ברור שאני צריכה למצוא דרך לתקשר את המחקרים הללו בצורה מושכת יותר. החלטתי להשתמש בנתוני הגלוקוז שלי כדי להמחיש את המדע. הבעיה בהתחלה הייתה שהיה קשה לבודד את התובנות.

כדי לתת לזה משמעות הייתי צריכה לעשות "זום־אין" לרגע מסוים ביום. אבל באפליקציה שהגיעה יחד עם החיישן לניטור רציף של גלוקוז לא הייתה דרך לעשות זאת. אז פיתחתי תוכנה על המחשב שלי, כדי לעשות זאת בעצמי.

התחלתי לנהל יומן של כל מה שאכלתי. בכל רשומה ביומן עשיתי זום־אין למקטע של ארבע שעות. למשל "17:56 — כוס מיץ תפוזים". בדקתי את רמות הגלוקוז שלי החל משעה לפני שתיית המיץ ועד לשלוש שעות לאחר מכן. ככה ראיתי בצורה נוחה את רמות הגלוקוז שלי לפני ששתיתי, בזמן השתייה ולאחר מכן.

כדי להמחיש את הנתונים בצורה ברורה יותר, הפכתי את הנקודות לקו ומילאתי את העקומה.

ואז, כיוון שמדע צריך להיות גם בסטייל, פישטתי את הצירים והוספתי תמונה של המזון מימין. זה בהחלט נראה יותר מושך.

המשך הפרק בספר המלא