הביטוי "האומץ להעז" מופיע בנאומו של תיאודור רוזוולט "אזרחות ברפובליקה", המכונה לעתים "האדם בזירה". רוזוולט נשא אותו בסורבון שבפריז, צרפת, ב־23 באפריל 1910. הנה הפסקה שבזכותה התפרסם:
לא המבקר הוא שחשוב, לא האיש המצביע על כישלונו של החזק או המעיר כיצד אפשר היה לעשות את הדברים טוב יותר. האשראי שמור לאיש הנמצא בזירה, האיש שפניו מוכתמים באבק, בזיעה ובדם; זה שנאבק בגבורה, שטועה, שמועד ומחטיא פעם ועוד פעם — כי אין מאמץ בלא שגגה וכישלון; זה החותר לעשייה של ממש, המכיר את הלהט הגדול, את המסירות העצומה, המכלה את כוחותיו למען מטרה ראויה; זה שטועם, במקרה הטוב, את פרי ההצלחה, ובמקרה הרע, אם העלה חרס בידו, לפחות נכשל לאחר שהפגין את האומץ להעז.1
בפעם הראשונה שקראתי את הציטוט הזה חשבתי, זו פגיעוּת. זה בדיוק מה שלימדו אותי עשור ויותר של מחקר על פגיעוּת. פגיעוּת אין פירושה לדעת ניצחון או תבוסה, אלא להבין ששניהם הכרחיים; פירושה לקחת חלק. להתחייב כל־כולנו.
פגיעוּת אינה חולשה, וחוסר הוודאות, הסיכון והחשיפה הרגשית שאנו נדרשות ונדרשים להתייצב מולם מדי יום אינם נתונים לבחירתנו. אנחנו יכולים רק לבחור את המידה שבה נהיה מחויבים ומעורבים. הנכונות שלנו להכיר בבעלות שלנו על פגיעוּתנו ולבוא איתה במגע היא שתקבע עד כמה אמיצים נהיה, ועד כמה בהירה ונהירה תהיה התכלית שנציב לעצמנו; המידה שבה נבחר לגונן על עצמנו מלהיות פגיעים תעיד על הפחד ועל הניתוק שלנו.
אם נבלה את חיינו בהמתנה לרגע שבו נהיה מושלמים או חסינים, במחשבה שרק אז ניכנס לזירה, נמצא שהקרבנו את מערכות היחסים שלנו ופסחנו על הזדמנויות שאולי לא יחזרו עוד — ביזבזנו את הזמן היקר, הפנינו עורף לכישורים ולכישרונות הייחודיים שלנו, ובכך זנחנו גם את המעשים שאיש מלבדנו לא היה יכול לעשות.
הרצון להיות מושלמים וחסינים מפתה, אבל בחוויה האנושית אין מושלמוּת ואין חסינוּת. אין לנו ברירה אלא להיכנס אל הזירה, תהיה אשר תהיה הזירה הזו — מערכת יחסים חדשה, פגישה חשובה, תהליך יצירתי או דיון משפחתי קשה — ולעשות זאת באומץ ובנכונות לקחת חלק. במקום לשבת על הספסל ולצעוק עצות ודברי ביקורת, עלינו להעז להופיע ולאפשר לעצמנו להיראות. זו פגיעוּת. וזה האומץ להעז.
הצטרפו אלי, ויחד נבחן את התשובות על השאלות הבאות:
מה מניע את הפחד מפני פגיעוּת?
כיצד אנחנו מגוננים על עצמנו מפני פגיעוּת?
מה המחיר שאנו משלמים כשאנחנו נאטמים ומתנתקים?
איך נוכל לקחת בעלות על הפגיעוּת שלנו וליטול בה חלק, כך שנוכל להתחיל לשנות את האופן שבו אנחנו חיות, אוהבות, מנהיגות ומגדלות את ילדינו?
--------------------
1 מאנגלית: יניב פרקש. התרגום ראה אור בגיליון "תכלת" 39, אביב התש"ע / 2010, ושימש גם בתרגום העברי לספרה של בראון "לקום מחוזקים". לצורך תרגום הספר שלפניכם נערכו בו שינויים קלים (כל הערות השוליים מאת המתרגם).
הישרתי אליה מבט ואמרתי, "אני פאקינג שונאת פגיעוּת". היא תרפיסטית, אמרתי לעצמי — היא בטח כבר התמודדה עם מקרים קשים ממני. וחוץ מזה, אם היא תדע כבר עכשיו עם מה היא מתמודדת כאן, נוכל לתקתק את הטיפול הזה ודי. "אני שונאת אי־ודאות. אני שונאת לא לדעת. אני לא יכולה לסבול את זה שאני נפתחת לאפשרות של פגיעה או אכזבה. זה ייסורי תופת. פגיעוּת זה מורכב. ואיום ונורא. זה עינוי. מבינה על מה אני מדברת?"
דיאנה מהנהנת. "כן, אני יודעת מה זאת פגיעוּת. אני מכירה אותה היטב. זה רגש נעלה". היא מרימה מבט ומחייכת, בערך, כאילו היא רואה בעיני רוחה דבר נפלא. ברור לי שאני נראית מבולבלת, כי אני לא מצליחה להעלות על דעתי מה היא רואה. פתאום אני חוששת מאוד לה וגם לי.
"עינוי, אמרתי", אני מדגישה. "ורק בשביל הפרוטוקול, חשוב לי לציין שאילולא היה המחקר שלי קושר בין פגיעוּת לבין חיים בלב שלם, לא הייתי כאן. אני שונאת את איך שהיא גורמת לי להרגיש".
"ואיך היא גורמת לך להרגיש?"
"כאילו העור שלי מתקלף. כאילו אני צריכה לתקן את מה שזה לא יהיה שקורה, ולהחזיר אותו לתקינוּת".
"ואם את לא יכולה?"
"אז בא לי להכניס למישהו אגרוף בפרצוף".
"וזה מה שאת עושה?"
"לא. ברור שלא".
"אז מה את עושה?"
"מנקה את הבית. אוכלת חמאת בוטנים. מאשימה מישהו. מנסה שכל מה שסביבי יהיה מושלם. שולטת בכל מה שאני יכולה — כל מה שלא מקובע במסמרים".
"מתי את מרגישה הכי פגיעה?"
"כשאני מפחדת". אני מרימה מבט כשדיאנה מגיבה בפאוזה מעצבנת בלוויית הנהון מהסוג שתרפיסטים משתמשים בו כשהם מנסים להוציא משהו מאיתנו. "כשאני חרדה ולא בטוחה מה בדיוק עומד לקרות, או כשאני באמצע שיחה קשה, או אם אני מנסה משהו חדש או עושה משהו שמעורר בי אי־נוחות או חושף אותי לביקורת או לשיפוט". עוד פאוזה מעצבנת. ההנהון האמפתי נמשך. "כשאני חושבת על כמה שאני אוהבת את הילדים שלי ואת סטיב, ועל זה שהחיים שלי ייגמרו אם יקרה להם משהו. כשאני רואה אנשים שאני אוהבת במצבים קשים, ואני לא יכולה לתקן את המצב או לשפר אותו. אני יכולה רק להיות איתם".
"אני מבינה".
"אני מרגישה את זה כשאני מפחדת שהכול יותר מדי טוב. או יותר מדי מפחיד. הייתי שמחה אם זה היה נעלה, אבל כרגע זה רק עינוי. זה דבר שאפשר לשנות?"
"כן. אני מאמינה שכן".
"את יכולה לתת לי שיעורי בית או משהו? כדאי שאני אעבור על הנתונים?"
"שום נתונים ושום שיעורי בית. אין לנו כאן מטלות או מדבקות כוכבים. לחשוב פחות. להרגיש יותר".
"אפשר בבקשה להתעלות בלי להרגיש נורא פגיעה בדרך?"
"לא".
"איזה חרא. פשוט מקסים".
אם טרם הכרתם אותי מהספרים האחרים שלי, מהבלוג שלי או מהרצאות ה־TED הוויראליות, הרשו לי להשלים למענכם כמה פערים. מצד שני, אם די היה באזכור של תרפיסטית כדי להפוך לכם את הבטן, תוכלו פשוט לדלג על הפרק הזה ולהמשיך היישר אל הנספח שעוסק בתהליך המחקר שלי. הקדשתי את כל חיי לניסיון לחמוק מפגיעוּת ולהתחכם לה. אני טקסנית דור חמישי, והמוטו המשפחתי שלנו הוא "נשק בהיכון", כך שהַרתיעה שלי מאי־ודאות ומחשיפה רגשית כנה מאוד (וכמו כן, גנטית). בחטיבת הביניים, בגיל שבו רובנו לומדים להתמודד עם פגיעוּת, התחלתי לפתח ולשכלל את מיומנויות ההימנעות־מפגיעוּת שלי.
במרוצת השנים ניסיתי הכול, החל בלהיות "הילדה הטובה" שעושה הכול מושלם, עבור בלהיות משוררת עם סיגריות ציפורן, אקטיביסטית זועמת ועד בליינית פרועה. במבט ראשון אולי נדמה שמדובר בשלבים התפתחותיים סבירים ואפילו מתבקשים, אבל מבחינתי הם היו יותר מזה. כל השלבים שעברתי היו סוגים שונים של שריונות, שהגנו עלי מפני האפשרות להיות מעורבת מדי ופגיעה מדי. כל אחת מן האסטרטגיות הללו התבססה על אותה הנחת יסוד: שמרי מרחק בטוח מכולם, ושתמיד תהיה לך אסטרטגיית יציאה.
לצד הפחד מפגיעוּת ירשתי גם לב גדול ונטייה לאמפתיה. כך קרה שבשלהי שנות העשרים לחיי עזבתי משרה ניהולית ב־AT&T, מצאתי עבודה במלצרות ובבר, וחזרתי ללימודים כדי להיעשות לעובדת סוציאלית. בחיים לא אשכח מה אמרה הבוסית שלי ב־AT&T כשהודעתי לה שאני מתפטרת: "תני לי לנחש. את עוזבת או כדי להיות עובדת סוציאלית או כדי להיות VJ בתוכנית המטאל של MTV".
כמו רבים מן הנשים והגברים שנמשכים לתחום העבודה הסוציאלית, מצא חן בעיני הרעיון לתקן אנשים ומערכות. אבל עד שסיימתי את התואר הראשון והשני כבר הבנתי שעבודה סוציאלית לא עוסקת בתיקון, אלא במתן הֶקשר וב"היעתרות". עניינה של העבודה הסוציאלית הוא להיעתר לאי־הנוחות שבְּמורכבות ובאי־ודאות, ולהשאיר מרחב אמפתי פתוח כדי שאנשים יוכלו למצוא את דרכם שלהם. במילים אחרות, מבלבל מאוד.
בעודי מנסה להבין איך בדיוק אפשר לבנות קריירה בעבודה סוציאלית, שמעתי מפי אחד המרצים שלי למחקר הצהרה מטלטלת: "אם את לא יכולה למדוד את זה, זה לא קיים". הוא הסביר שבניגוד לקורסים האחרים בתוכנית, כל עניינו של המחקר הוא חיזוי ובקרה. נדהמתי. זאת אומרת שבמקום להיאחז ולהתמסר לרגשות לא נוחים, אני אוכל לבלות את הקריירה שלי בחיזויים ובקרוֹת? מצאתי את הייעוד שלי.
הדבר המובהק ביותר שהבהירו לי לימודי התואר הראשון, התואר השני והדוקטורט בעבודה סוציאלית הוא זה: החיבור והקשר הם עילת הקיום שלנו. כבר מלידה אנחנו בנויים להתחבר אל הזולת. הקשרים האלה הם שנותנים לחיים שלנו תכלית ומשמעות, ובלעדיהם אנחנו סובלים. רציתי לפתח מחקר שיסביר את האנטומיה של הקשר ושל החיבור.
על פניו, נדמה היה שמדובר בעניין פשוט, אבל משתתפי המחקר שלי ניתבו אותו מיד למקום אחר. ביקשתי מהם לדבר על היחסים ועל חוויות החיבור והקשר הכי חשובות שלהם, ובמקום זאת הם סיפרו לי על שיברון לב, על בגידה ועל בושה — על הפחד שאינם ראויים לקשר ולחיבור של ממש. אנחנו, בני האנוש, נוטים להגדיר דברים על דרך השלילה. קל וחומר כאשר מדובר בחוויות של רגש.
במילים אחרות, רק על דרך המקרה התחלתי לחקור בושה ואמפתיה, והקדשתי שש שנים לפיתוח תיאוריה שתסביר מהי בושה, כיצד היא פועלת, וכיצד נוכל לפתח חוסן לנוכח האמונה שלא די בנו — שאנחנו לא ראויים לאהבה ולהשתייכות. בשנת 2006 התחוור לי שעלי להבין לא רק את הבושה, אלא גם את הצד השני של המטבע: "מה משותף לאנשים האיתנים והעמידים ביותר לבוּשה, האנשים שמאמינים בערכם־הם — האנשים שאני מכנה 'בעלי לב שלם'?"
ממש קיוויתי שהתשובה תהיה, "הם חוקרים את הבושה. כדי לחיות בלב שלם את צריכה לדעת הרבה על בושה". מתברר שטעיתי. הבנת הבושה היא רק מרכיב אחד מבין כל אלה שתורמים לחיים בלב שלם — לאפשרות לבוא במגע עם העולם מתוך תחושת ערך. בספר "מושלמים כמו שאנחנו"2 הגדרתי את "עשרת הדיברות" לחיים בלב שלם. הם מבהירים מה גברים ונשים החיים בלב שלם שוקדים לפתח, ולצד זאת, ממה הם לומדים להרפות. הנה הם:
1. לטפח אותנטיות: להרפות ממה שאחרים חושבים.
2. לטפח חמלה לעצמנו: להרפות מן הפרפקציוניזם.
3. לטפח רוח איתנה: להרפות מחוסר האונים ומהקהות.
4. לטפח שמחה והכרת תודה: להרפות מן הצמצום והחוסר, להרפות מן הפחד מפני החושך.
5. לטפח אינטואיציה ואמונה באמונה: להרפות מן הצורך בוודאות.
6. לטפח יצירתיות: להרפות מן ההשוואות.
7. לטפח משחק ומנוחה: להרפות מן התשישות כסמל סטטוס ומן הפרודוקטיביות כערך עצמי.
8. לטפח שלווה ורוגע: להרפות מן החרדה כדרך חיים.
9. לטפח עבודה משמעותית: להרפות מן הספק העצמי ומן ה"אני אמור/ה ל..."
10. לטפח צחוק, שירה וריקוד: להרפות מן הניסיון לשמור מרחק ולהיות "תמיד בשליטה".
כשניתחתי את הנתונים, הבנתי שבחיי שלי אני מגשימה בערך שניים מתוך העשרה. מבחינה אישית, זה היה גילוי מדכדך להחריד. זה קרה כמה שבועות לפני יום הולדתי ה־41, והניע משבר של אמצע החיים. מתברר שלהצליח להבין את הדברים האלה בשכל אין פירושו גם לחיות ולאהוב בלב שלם.
ב"מושלמים כמו שאנחנו" כתבתי בהרחבה מה פירוש הדבר לחיות בלב שלם, וכן על המשבר ההתעוררות הרוחנית שבאה בעקבות ההבנה הזו. אבל מה שאני רוצה לעשות כאן הוא לחלוק את ההגדרה לחיים בלב שלם, וכן את חמש התֶמות החשובות ביותר שעולות מן הנתונים, והובילו אותי אל פריצות הדרך שאני חולקת בספר שלפניכן. הנה טעימה ממה שייכתב בהמשך:
חיים בלב שלם פירושם לקחת חלק בחיינו שלנו מתוך מקום של ערך. פירושם לטפח את האומץ, את החמלה ואת הקשר והחיבור שיאפשרו לנו לקום בבוקר ולחשוב, לא משנה מה אספיק לעשות ומה לא, די בי כמו שאני. בלילה אני נכנסת למיטה וחושבת, כן, אני לא מושלמת ופגיעה ולפעמים מפוחדת, אבל כל זה לא משנה את העובדה, שאני גם אמיצה וראויה לאהבה ולהשתייכות.
ההגדרה הזו מבוססת על הרעיונות המהותיים הבאים:
1. אהבה והשתייכות הן מן הצרכים המהותיים של כל גבר, אישה, ילדה וילד. אנחנו בנויים לחיבור ולקשר — הם מה שמספק לחיינו תכלית ומשמעות. היעדר אהבה, שייכות, חיבור וקשר מוביל תמיד לסבל.
2. אם נחלק את הגברים והנשים שראיינתי לשתי קבוצות — בחלוקה גסה, אלה שמרגישים תחושה עמוקה של אהבה ושייכות, ומולם אלה המתקשים בכך — נמצא שיש רק משתנה אחד ויחיד שמפריד בין שתי הקבוצות הללו: אלה שמרגישים אהיבים, אלה שאוהבים ושחווים שייכוּת פשוט מאמינים שהם ראויים לאהבה ולשייכות. החיים שלהם אינם טובים יותר או קלים יותר, שיעור המתמודדים עם התמכרות ודיכאון בקרבם אינו קטן יותר, והם לא שרדו פחות טראומות, פשיטות רגל או גירושים. ואולם, בשעה שהתמודדו עם כל הקשיים האלה, הם פיתחו פרקטיקות שאיפשרו להם להמשיך להאמין שהם ראויים לאהבה, לשייכות ואפילו לשמחה.
3. אמונה עזה בערכנו שלנו אינה דבר שמתהווה מאליו — אנחנו מכוננים ומטפחים אותה, כשאנחנו מבינים את הדיברות כבחירות וכפרקטיקות של חיי היומיום.
4. הדבר המרכזי שמעסיק את הגברים והנשים שחיים בלב שלם הוא השאיפה לחיות חיים המוגדרים מכוח האומץ, החמלה והחיבור.
5. הנשים והגברים שחיים בלב שלם רואים בפגיעוּת זרז לאומץ, לחמלה ולחיבור וקשר. למעשה, הנכונות להיות פגיעים הסתמנה כערך היחיד המובהק ביותר המשותף לכל הנשים והגברים שתיארתי ככאלה שחיים בלב שלם. הם זוקפים הכול — החל בהצלחתם המקצועית, עבור בחיי הנישואים שלהם וכלה ברגעי הגאווה שלהם כהורים — לזכוּת היכולת שלהם להיות פגיעים.
כתבתי על פגיעוּת בספרי הקודמים; אפילו אחד הפרקים בעבודת התזה שלי הוקדש לה. מאז ראשית החקירות שלי, התמסרות לפגיעוּת הסתמנה כקטגוריה חשובה. הבנתי גם את היחסים שבין פגיעוּת לבין הרגשות האחרים שחקרתי. ואולם, בספרים הקודמים הנחתי שהיחסים בין פגיעוּת לבין מושגים אחרים דוגמת בושה, השתייכות ותחושת ערך, הם פרי המקרה. רק מקץ 12 שנה של העמקה חוזרת ונשנית בנושא הבנתי את התפקיד שיש לה בחיינו. פגיעוּת היא הליבה, הלב, המרכז של חוויות אנוש משמעותיות.
המידע החדש הזה עורר אצלי דילמה אישית משמעותית: מצד אחד, איך אפשר לדבר בצורה כנה ומשמעותית על חשיבותה של הפגיעוּת בלי להיות פגיעה בעצמך? ומצד אחר, איך אפשר להיות פגיעה בלי לערער על הלגיטימיות שלך כחוקרת? אם להודות על האמת, אני סבורה שנגישות רגשית היא טריגר של בושה בקרב חוקרים ואקדמאים. בשלב מוקדם מאוד בהכשרה שלנו מלמדים אותנו שריחוק צונן ואי־נגישות תורמים ליוקרתנו האקדמית, ושאם נהיה נגישים מדי, ייפתח פתח לערעור על סמכותנו המקצועית. ברוב ההקשרים הכינוי "פדנט" הוא עלבון — אבל במגדל השן מלמדים אותנו לעטות את הכינוי הזה כשריון.
איך אוכל להסתכן בכך שאהיה פגיעה באמת ואספר סיפורים על מסעי האישי המחותחת בנתיבי המחקר הזה, בלי להיראות משונה ומשובשת? מה יעלה בגורלו של השריון המקצועי שלי?
הרגע שלי להעז באמת, כפי שתיאודור רוזוולט דחק בנו לעשות, הגיע ביוני 2010, כשהזמינו אותי לשאת דברים ב־TEDxHuston — אחד מתוך אי־אילו אירועים עצמאיים במתכונת של הרצאות TED העוסקות בעולמות הטכנולוגיה, הבידור והעיצוב, ומוקדשות ל"רעיונות ששווה להפיץ".
האוצרים של TEDxHuston לא היו דומים לאף מארגני אירועים שפגשתי קודם לכן. רוב המארגנים נכנסים ללחץ קל כשהם מזמינים מומחית לבוּשה ופגיעוּת, ולפעמים מנסים גם לנהל מבעוד מועד את תוכן ההרצאה עצמה. אבל כששאלתי את אנשי TEDxHuston על מה הם רוצים שאדבר, הם אמרו רק, "אנחנו אוהבים את העבודה שלך. דברי על מה שמשמח אותך — תעשי מה שבקטע שלך. אנחנו שמחים לחלוק איתך את היום הזה". האמת היא שלא לגמרי ברור איך הם החליטו לתת לי לעשות מה שבקטע שלי, כי עד אז בכלל לא ידעתי שיש לי קטע.
בהזמנה הזו היה גלום חופש שאהבתי ושנאתי. היטלטלתי על גלי המתח שבין האפשרות להיעתר לאי־הנוחות לבין האפשרות למצוא מפלט לצד חברותי הוותיקות, תחזית ושליטה. החלטתי ללכת על זה. האמת היא שלא היה לי מושג אל מה אני נכנסת.
ההחלטה שלי להעז באמת לא נסמכה על ביטחון עצמי, אלא בראש ובראשונה על אמונה במחקר שלי. אני יודעת שאני חוקרת טובה, והייתי סמוכה ובטוחה בכך שהמסקנות שגזרתי מן הנתונים תקפות ואמינות. הפגיעוּת תיקח אותי אל המקום שאליו רציתי (או הייתי צריכה) להגיע. לצד כל זאת גם שיכנעתי את עצמי שזה לא עניין גדול: זאת יוסטון, לא יהיה לי שם קהל של אצטדיון. במקרה הכי גרוע, 500 איש באולם ועוד כמה צופי לייב באינטרנט יחשבו שאני משוגעת.
בבוקר שלמחרת ההרצאה התעוררתי אל הנגאובר של פגיעוּת מהגרועים שחוויתי מעודי. אתם יודעים איך זה כשקמים בבוקר והכול בסדר, עד שפתאום מסתער עליכם הזיכרון — הצורה שבה נחשפתם, והדבר היחיד שבא לכם לעשות זה להתחבא מתחת לשמיכה? מה עשיתי? 500 איש חושבים שאני מופרעת לגמרי, איזה דבר נורא. שכחתי לציין שני דברים חשובים. באמת השתמשתי בשקופית עם המילה "קריסה" בתור עזר לסיפור שלא הייתי אמורה לספר מלכתחילה? אני צריכה לברוח מהעיר.
אבל לא היה לאן לברוח. חצי שנה אחרי ההרצאה ההיא קיבלתי אימייל מהאוצרים של TEDxHuston — הם רצו לברך אותי לרגל העובדה, שההרצאה שלי עומדת לעלות לאתר TED הראשי. ידעתי שזה דבר טוב, ואפילו כבוד, אבל נמלאתי אימה. קודם כול, לקח לי זמן אפילו להתרגל לרעיון ש"רק" 500 איש חושבים שאני משוגעת. חוץ מזה, בתרבות שמלאה מבקרים וציניקנים, תמיד הרגשתי בטוחה יותר כשמסלול הקריירה שלי עבר מתחת לרדאר. בדיעבד אין לי מושג איך הייתי מגיבה לאימייל ההוא, אילו ידעתי מבעוד מועד שהופעה בסרטון ויראלי שעוסק בפגיעוּת ובחשיבות שבלהניח לעצמנו להיראות, תעורר בי תחושה כה בלתי נוחה של (למרבה האירוניה) פגיעוּת וחשיפה.
כיום ההרצאה ההיא שלי היא אחת ההרצאות הנצפות ביותר ב־TED.com, עם יותר מ־5 מיליון צפיות ותרגום ל־38 שפות. מעולם לא צפיתי בה בעצמי. אני שמחה שעשיתי את זה, אבל היא עדיין מעוררת בי אי־נוחות ניכרת.
מבחינתי, 2010 הייתה השנה של ההרצאה ב־TEDxHuston, ואילו 2011 הייתה שנה של דיבורים בדרכים — פשוטו כמשמעו. חציתי את הארץ לאורכה ולרוחבה, ודיברתי מול קבוצות רבות ושונות — החל בחברות פורצ'ן 500, עבור במאמני הנהגה וכלה באנשי ונשות צבא, עורכי דין, קבוצות הורים ורשתות חינוך. ב־2012 הזמינו אותי לשאת הרצאה נוספת, הפעם בכנס TED הראשי בלונג ביץ', קליפורניה. מבחינתי, ההרצאה ב־2012 הייתה ההזדמנות לחלוק את העבודה שהייתה המסד וקרש הקפיצה למחקר שלי כולו: דיברתי על בושה ועל האופן שבו אנחנו נדרשים להבין אותה ולהתמודד איתה, אם אנחנו אכן שואפים להעז באמת.
החוויה של שיתוף המחקר שלי היא שהניעה אותי לכתוב את הספר שלפניכם. לאחר שדנתי עם המו"ל שלי באפשרות לכתוב ספר למנהלים ו/או להורים, ולצד זאת ספר למורים, הבנתי שצריך להיות ספר אחד ויחיד. הרי לא משנה לאן אני הולכת ועם מי אני מדברת, נושאי הליבה בעינם עומדים: פחד, ניתוק ושאיפה לעוד אומץ.
ההרצאות שלי מול חבָרות מתמקדות תמיד במנהיגות משמעותית או ביצירתיות וחדשנות. הבעיות המשמעותיות ביותר שאנשים מציפים בפני בהרצאות כאלה — ואחת היא אם מדובר במנהלות בכירות או בפקידים זוטרים — הן תמיד על רקע של נתק, של היעדר משוב, של החשש מאיבוד רלוונטיות בתקופה של שינויים תכופים ושל צורך ביעד ובתכלית ברורים. אם נרצה לעורר מחדש את החדשנות ואת התשוקה, עלינו לעשות רה־הומניזציה לעבודה. כאשר בושה הופכת לסגנון ניהול, המעורבות מתה. כאשר אסור להיכשל, אין שום אופק של למידה, של יצירתיות ושל חדשנות.
בכל הנוגע להורות, הפרקטיקה של תיוג אימהות ואבות כטובים או רעים נפוצה מאוד — והרסנית. היא הופכת את ההורות לשדה מוקשים של בושה. השאלות האמיתיות להורים אמורות להיות "האם אתם מעורבים?" ו"האם אתם שמים לב?" כי אם כן, קחו בחשבון שתעשו הרבה טעויות ותקבלו הרבה החלטות גרועות. רגעים לא־מושלמים של הורות הופכים למתנות, כאשר הילדים שלנו רואים אותנו מנסים להבין מה השתבש, וכיצד נוכל לפעול טוב יותר להבא. אין לנו מנדט להיות מושלמים ולגדל ילדים שמחים. אין דבר כזה, להיות מושלמים. וכפי שגיליתי, מה שמשמח ילדים אינו בהכרח מה שמכין אותם להיות למבוגרים אמיצים ומעורבים. כך גם באשר לבתי הספר. טרם נתקלתי ולו בבעיה אחת ויחידה, שאינה נובעת בסופו של דבר משילוב כלשהו של נתק הורי, מורי, מִנהלתי או תלמיד־י, ומהתנגשות בין בעלי עניין שונים שנאבקים זה בזה בניסיון להגדיר תכלית אחת ויחידה.
גיליתי שהאתגר הכי קשה והכי מתגמל בעבודה שלי הוא להבין כיצד להיות גם משרטטת המפות וגם הנוסעת. המפות (או התיאוריות) שלי על חוסן בפני בושה, על חיים בלב שלם ועל פגיעוּת לא שורטטו לפי חוויות המסע שלי עצמי, אלא לנוכח הנתונים שאספתי במרוצת תריסר השנים האחרונות — חוויות של אלפי גברים ונשים המפלסים לעצמם דרך בכיוון שבו אני ועוד רבים אחרים שואפים להוביל את חיינו.
במרוצת השנים מצאתי שהיכולת לשרטט מפות ביד יציבה ובקווים נמרצים, כשלעצמה, לא בהכרח הופכת אותך גם לנוסעת דגולה. אני כושלת ומדשדשת, ולעתים קרובות מוצאת שאני נדרשת למצוא מסלול חדש. אף שאני מנסה לנווט לפי מפה שאני עצמי התוויתי, לעתים קרובות משתלטים עלי התסכול והספק־העצמי, ואני מועכת את המפה ותוחבת אותה למגירת השטויות במטבח. המסע מן המעַנֶה אל המענֵג אינו קל, אבל מבחינתי הוא היה שווה כל צעד.
מה שמשותף לכולנו — מתוך שיחות שניהלתי בשנים האחרונות עם מנהיגוֹת, הורים ומחנכים — הוא האמת שבלב לבו של הספר הזה: מה שאנחנו יודעים חשוב, אבל מי שאנחנו חשוב עוד יותר. כדי להיות, יותר מאשר כדי לדעת, אנחנו נדרשים להופיע ולהתיר לזולת לראות אותנו. לשם כך אנו נדרשים להעז באמת ולהיות פגיעים. אני סבורה שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לבחון את תרבות ה"לא מספיק טוב/ה" הנוכחת־בכול שלנו.
----------
2 הספר ראה אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה דביר, 2015.
פרק 1:
צמצום
מבט אל תוך תרבות ה"לא מספיק טוב/ה" שלנו
לאחר 12 שנה שבהן אני עוסקת בעבודה הזו ורואה כיצד הצמצום והחוסר עושים שַמות במשפחות, בארגונים ובקהילות שלנו, אני יכולה לומר שהדבר האחד שמשותף לנו הוא שנמאס לנו לפחד. אנחנו רוצים להעז באמת. עייפנו מן השיח הלאומי שעיקרו "ממה אנחנו צריכים לפחד?" ו"את מי אנחנו צריכים להאשים?" כולנו רוצים להיות אמיצים.
"כבר אי־אפשר לזרוק חתול בלי לפגוע בנרקיסיסט".
יש להודות, זה לא היה הרגע הבימתי הכי רהוט שלי. לא התכוונתי להעליב אף אחד, אבל כשאני נלהבת מאוד או מתוסכלת, אני נוטה לחזור אל השפה שהורישו לי דורות של טקסנים. חתולים מתעופפים אצלי על ימין ועל שמאל, כל מיני דברים נתקעים לי בעורף, ולעתים קרובות אני "מתפרקת לחתיכות". רגרסיות מילוליות כאלה תוקפות אותי בבית בדרך כלל, כשאני בקרב בני משפחה וחברים, אבל ברגעי השפל אני פולטת אותן גם על הבמה.
שמעתי את הביטוי על החתול אינספור פעמים בחיי, והשתמשתי בו בעצמי לא פעם, כך שלרגע לא העליתי על דעתי שבקהל יושבים כמה אלפי אנשים שמדמיינים אותי מניפה חתול הלכה למעשה וזורקת אותו על איש נפוח כלשהו. להגנתי ייאמר: בשעה שניסחתי תשובות לכמה וכמה אימיילים ששלחו לי אנשים ששמעו את ההרצאה וסברו שאלימות נגד בעלי חיים אינה עולה בקנה אחד עם המסר שלי, שעניינו פגיעוּת וחיבור, גיליתי שלביטוי המקורי אין שום קשר לחיות ממשיות. למעשה, מדובר בביטוי שמקורו בצי הבריטי, ועניינו הקושי שאיתו צפוי להתמודד כל מי שמנסה להניף את השוט המכונה "החתול בעל תשעת הזנבות" בספינה צפופה. כן, אני יודעת. גם זו לא מציאה גדולה.
ברגע הספציפי ההוא החתול הופיע אחרי שמישהי שישבה בקהל צעקה, "הצעירים היום חושבים שהם כאלה מיוחדים! מה קרה שיש היום כל כך הרבה נרקיסיסטים?" תגובתי המתחכמת והלא־מצוינת־בעליל הייתה, "כן. כבר אי־אפשר לזרוק חתול בלי לפגוע בנרקיסיסט". אבל מקורה בתסכול שעדיין אוחז בי, כשאני שומעת אנשים זורקים את המילה "נרקיסיסט" על ימין ועל שמאל. פייסבוק זה כזה נרקיסיסטי. למה אנשים חושבים שהם כאלה חשובים?! כל הילדים היום כאלה נרקיסיסטים. כולם חושבים רק על עצמם. היא חושבת שהיא יותר חכמה מכולם, ותמיד יורדת על כולם.
אף שאנשים מן היישוב משתמשים בכינוי "נרקיסיסט" כאבחנה גורפת שאפשר להחיל על כל מי שמפגין יהירות או גסות רוח, חוקרים ואנשי מקצוע בודקים בכל דרך אפשרית, עד כמה אכן ניתן להרחיב את השימוש בו. קבוצת חוקרים כזו סיימה באחרונה ניתוח ממוחשב של להיטים משלושה עשורים. הם דיווחו כי במוזיקה הפופולרית ניכרת נטייה גוברת ומובהקת־סטטיסטית אל עבר הנרקיסיזם והעוינות. הם מצאו גם ירידה במינון ה"אנחנו" ועלייה במינון ה"אני".
אותם חוקרים דיווחו גם על ירידה בשיעור השימוש במילים הנוגעות לחיבור חברתי ולרגשות חיוביים, ולצדה עלייה בשימוש במילים הנוגעות לכעס ולהתנהגות אנטי־סוציאלית כמו "שנאה" ו"להרוג". שניים מן החוקרים, ג'ין טוֶונגי וקית' קמפבל, מחברי הספר "מגפת הנרקיסיזם", גורסים כי בעשור האחרון, תפוצתה של הפרעת האישיות הנרקיסיסטית בארצות הברית גדלה פי שניים ויותר.
אם להידרש למימרה חביבה אחרת מפי סבתא שלי, נדמה שהעולם איבד את הברקסים ודוהר בירידה.
או שמא זה אכן כך? האם אנחנו אכן מוקפים בנרקיסיסטים? האומנם הפכנו לתרבות של אנשים עסוקים־בעצמם, שסובלים מתסביכי גדלות ומתעניינים רק בכוח, בהצלחה, ביופי ובלהיות מיוחדים? האם אנחנו אכן זחוחים עד כדי להאמין שאנחנו נעלים על סובבינו, גם בשעה שאיננו תורמים דבר למעשה, ואיננו מגיעים לשום הישג שיש בו ערך? האם אנחנו באמת חסרים את האמפתיה הדרושה כדי להיות לאנשים חומלים ומחוברים?
אם אתן ואתם דומים לי, אתם בטח מתכווצים בחוסר נוחות וחושבים, כן. בדיוק זאת הבעיה. לא הבעיה איתי, כמובן. אבל בגדול... זה נשמע די מדויק!
זו הרגשה טובה, למצוא הסבר — בייחוד אם מדובר בהסבר שלמרבה הנוחות גורם לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו, ותולה את האשמה בהֵם כלשהם. למעשה, בכל פעם שאני נתקלת בטיעון הנרקיסיזם, מתלווה אליו נימה של בוז, כעס ושיפוטיות. אודה על האמת, הרגשות האלה עלו בי ממש בשעה שכתבתי את הפסקה הזו.
הנטייה הראשונית שלנו היא לרפא את ה"נרקיסיסטים" בכך שנוריד אותם אל קרקע המציאות. לא משנה אם אני מדברת עם מורים, עם הורים, עם מנכ"ליות או עם השכנים שלי, התגובה תמיד זהה: האֶגומניאקים האלה צריכים להבין שהם לא מיוחדים, שהם לא כאלה מעולים, שלא מגיע להם כלום, ושהם צריכים להפסיק לעוף על עצמם. הם לא מעניינים אף אחד (זה נוסח הדברים בגרסה המתאימה לכל המשפחה).
וזו בדיוק הנקודה שבה הדברים נעשים מורכבים יותר. ומתַסכלים יותר. ואולי אפילו קצת עצובים יותר. סוגיית הנרקיסיזם חדרה למודעוּת החברתית בדיוק במידה שמאפשרת לרוב האנשים לקשור בינה לבין מכלול התנהגויות הכוללות תפיסת עצמי גרנדיוזית, היעדר אמפתיה וצורך בלתי פוסק בהערצה. מה שרוב האנשים אינם מבינים הוא שכל דרגות החריפות והחומרה שבהבחנה הזו מעוגנות בבושה. פירוש הדבר הוא שאיננו יכולים "לתקן" אף אחד אם "נוריד אותו אל קרקע המציאות", או אם נזכיר לו עד כמה קטן וזניח הוא. סביר להניח שבושה היא עילת ההתנהגויות האלה, ולא התרופה להן.
לבחון את הנרקיסיזם מבעד לעדשת הפגיעוּת
על פי רוב, אבחון ותיוג של אנשים שמתמודדים עם קשיים על רקע סביבתי או נרכש, ולא על רקע גנטי או אורגני, מזיקים לתהליך ההחלמה והשינוי יותר מאשר מועילים לו. וכשעלינו להתמודד עם מגפה מן הסוג שאינו מידבק מבחינה גופנית גרידא, סביר להניח שהסיבה למגפה הזו סביבתית, לא מולדת. תיוג של הבעיה באופן שקושר בינה לבין טיבם ומהותם של אנשים, ולא בינה לבין מעשיהם של האנשים הללו, מאפשר לכולנו לחמוק מאחריות: חבל, אבל מה לעשות. זה מי שאני וזהו. אני מאמינה לחלוטין בכך שאנשים צריכים להיות אחראים לאופן ההתנהגות שלהם, כך שאין לי שום כוונה "להאשים את המערכת". מה שאני מדברת עליו הוא הצורך לרדת לשורש הבעיה כדי שנוכל להתמודד איתה.
לעתים קרובות יש תועלת באפשרות לזהות דפוסי התנהגות ולהבין על מה הם עשויים להעיד, אבל יש הבדל בין זה לבין האפשרות להגדיר אדם על סמך אבחנה. אני מאמינה — וגם המחקר מלמד — שלעתים קרובות הדבר מחריף את הבושה ומונע מאנשים לחפש סיוע.
עלינו להבין את המגמות ואת ההשפעות האלה, אבל בעיני מועיל פי כמה, ולעתים קרובות טרנספורמטיבי ממש, לבחון את דפוסי ההתנהגות מבעד לעדשת הפגיעוּת. לדוגמה, כאשר אני בוחנת את הנרקיסיזם מבעד לעדשת הפגיעוּת אני מזהה פחד מבוסס־בושה מפני האפשרות להיות רגילים. אני רואה את הפחד לנוכח האפשרות שלעולם לא נהיה יוצאי דופן מספיק כדי שיבחינו בנו, כדי שיאהבו אותנו, כדי שנשתייך וכדי שנוכל לפתח תחושה של תכלית ושל משמעות. לפעמים דבר פשוט כמו לנסח בעיה במונחים אנושיים עשוי להספיק כדי לשפוך אור על הבעיה הזו — אור שלעתים קרובות כבה כאשר אנחנו משתמשים בתיוגים ובסטיגמות.
הגדרה חדשה זו של נרקיסיזם מאפשרת לנו להיטיב ראוֹת. היא מאירה הן את שורש הבעיה והן פתרונות אפשריים לה. אני רואה בדיוק כיצד ומדוע אנשים רבים יותר ויותר מתקשים להאמין שדי בהם כמות שהם. אני רואה בכל מקום את המסר התרבותי שלפיו חיים רגילים הם חיים חסרי משמעות. אני רואה כיצד ילדים שגדלים על תזונה קבועה של תוכניות ריאליטי, תרבות ידוענים ומדיה חברתית בלתי מפוקחת, עשויים להפנים את המסר הזה ולפתח תמונה עקומה לגמרי של העולם. אני שווה בדיוק כמו מספר ה"לייקים" שקיבלתי בפייסבוק או באינסטגרם.
הואיל וכולנו פגיעים למסרים הנמצאים בבסיסן של התנהגויות כאלה, השימוש בעדשת הפגיעוּת מוציא מן המשוואה את היסוד — "אנחנו נגד הנרקיסיסטים המחורבנים האלה". אני מכירה את השאיפה להאמין שלדברים שאני עושה יש משמעות, ויודעת גם כמה קל לבלבל בין השאיפה הזו לבין הדחף להיות יוצאת מגדר הרגיל. אני יודעת כמה מפתה זה, להשתמש בתרבות הידוענים כאַמת מידה שתבהיר לנו עד כמה קטנים החיים שלנו. ואני מבינה גם את מחשבות הגדלוּת, את המגיע־לי ואת הרצון בהערצה, שמאלחשים כולם את הכאב שמתעורר בנו כשאנחנו מרגישים רגילים ולא־מספיקים. כן, בסופו של דבר המחשבות וההתנהגויות האלה אכן מסיבות יותר כאב ומובילות ליותר נתק. אבל כשכואב לנו ועל הכף מונחות אהבה ותחושת שייכות, אנחנו ממהרים ליישם כל אמצעי שיספק לנו כמדומה את מרב ההגנה.
לעיתים יש צורך באבחנה כדי לקבוע את הטיפול המתאים, אבל אני לא יכולה להעלות על דעתי ולו דוגמה אחת ויחידה למקרה שבו לא נצא נשכרים, אם נבחן את הקושי מבעד לעדשת הפגיעוּת. אם נבחן את השאלות הבאות, תמיד נלמד משהו חשוב:
1. מה המסרים והציפיות המגדירים את התרבות שלנו, ובאיזה אופן משפיעה התרבות על ההתנהגות שלנו?
2. מה הזיקה בין הקשיים וההתנהגויות שלנו לבין הרצון להגן על עצמנו?
3. כיצד ההתנהגויות, המחשבות והרגשות שלנו קשורים לפגיעוּת ולצורך בתחושת ערך עזה יותר?
אם נחזור לשאלה הקודמת — האם אנחנו אכן מוקפים באנשים עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית — התשובה שלילית. ההשפעה התרבותית כיום עזה ונוכחת, ואני חושבת שהפחד להיות רגילים הוא חלק ממנה, אבל לדעתי זה לא שורש העניין. כדי להגיע אליו עלינו להשאיר מאחורינו את התיוגים וכינויי הגנאי.
כבר השתמשנו בעדשת הפגיעוּת כדי להתמקד בכמה התנהגויות ספציפיות ולבחון אותן מקרוב, אבל אם נתרחק ונתבונן דווקא בתמונה הרחבה, נראה דבר אחר. הבעיות שבחנו עד כה עדיין ניכרות לעין, אבל כעת ניתן לבחון אותן כחלק מנוף רחב פי כמה. כך נוכל לדייק את התובנה שלנו בדבר ההשפעה התרבותית העזה ביותר של תקופתנו: הסביבה שאינה רק מסבירה את התופעה שנהוג לכנות "מגפת הנרקיסיזם", אלא מספקת גם תצפית פנורמית על המחשבות, ההתנהגויות והרגשות המשנים אט־אט את מי שאנחנו ואת האופנים שבהם אנחנו חיים, אוהבים, עובדים, מנהיגים, הורים, מושלים, מלמדים ומתחברים זה לזה. הסביבה שאני מדברת עליה היא תרבות הצמצום והחוסר שלנו.
צמצום וחוסר: בעיית ה"אף פעם לא מספיק"
אחד ההיבטים המהותיים של עבודתי הוא החיפוש אחר שפה שתיטיב גם לייצג את הנתונים וגם להדהד לעומק בקרב המשתתפים. כאשר אנשים נראים כאילו הם מעמידים פנים שהבינו מה העניין, וכאשר הם מגיבים למונחים ולהגדרות שלי ב"הא" או "נשמע מעניין", אני יודעת שפיספסתי. בהתחשב בנושאים שאני חוקרת, אני יודעת שעליתי על משהו ברגע שאנשים מסיטים מבט, מכסים את פניהם בכפות הידיים או מגיבים ב"אאוץ'", "תשתקי" או "צאי לי כבר מהראש". התגובה האחרונה הזו מופיעה לרוב כשהם רואים או שומעים את המשפט אף פעם לא מספיק ______. חולפות רק כמה שניות עד שהם כבר משלימים את החסר מתוך הסרטים שלהם:
הצמצום והחוסר ברורים לנו כי הם נוף חיינו.
אחת הכותבות החביבות עלי בנושא היא האקטיביסטית ומגייסת התרומות הגלובלית לין טוויסט. בספרה "נשמת הכסף" היא מתייחסת לצמצום ולחוסר בתור "השקר הגדול". היא כותבת כך:
כמו רבות ורבים מאיתנו, המחשבה הראשונה שלי בבוקר היא "לא ישנתי מספיק". המחשבה הבאה האחריה היא "אין לי מספיק זמן". בין שזה נכון ובין שלא, המחשבה על לא מספיק עולה בנו מאליה, לפני שאנחנו מספיקים לפקפק בה או לבחון אותה. רוב שעות חיינו וימי חיינו עוברים עלינו בהאזנה, בהסבר, בתלונה או בדאגה לגבי דברים שאין לנו מספיק מהם [...] עוד לפני שהתיישבנו במיטה, עוד לפני שהרגליים שלנו נחו על הרצפה, אנחנו כבר לא מספיקים, כבר בפיגור, כבר מפסידים, כבר חסרים דבר־מה. וכשאנחנו נכנסים למיטה בלילה, המחשבה שלנו גדושה ומלאה דברים שלא השגנו או לא הספקנו במשך היום. אנחנו שוכבים לישון תחת עול המחשבות האלה, ומתעוררים למחשבה על חוסר [...] המצב הפנימי הזה של חוסר וצמצום, הלך המחשבה הזה של חוסר וצמצום, הוא שחי בלב הקנאה שלנו, בלב תאוות הבצע, הדעות הקדומות והוויכוח שלנו עם החיים.
הצמצום והחוסר הם־הם בעיית ה"אף פעם לא מספיק". מקורה של המילה האנגלית scarce [צמצום, חוסר] הוא במילה הצרפתית־נורמאנית העתיקה scars, שפירושה "בכמות מוגבלת". הצמצום והחוסר משגשגים בתרבות שבה כולנו במודעוּת יתרה להיעדר — לכל מה שאין. נדמה שהכול מוגבל או במשורה — הבטיחות, האהבה, הכסף, המשאבים. אנחנו מבלים זמן רב להדהים בלחשב כמה יש לנו, כמה אנחנו צריכות וכמה חסר לנו, וכמה יש לאחרים וכמה הם צריכים ורוצים.
ההערכה וההשוואה הבלתי פוסקות הללו מחבלות בנו משום שלעתים קרובות אנחנו משוות את חיינו, את חיי הנישואים שלנו, את המשפחות ואת הקהילות שלנו למצגים בלתי סבירים של שלמוּת שמביאה בפנינו המדיה, ולחלופין, משווים בין מציאות חיינו לבין תיאור בדוי של חיי הזולת המופלאים. גם נוסטלגיה היא סוג של השוואה מסוכנת. הרי לעתים קרובות אנחנו משוות את עצמנו ואת חיינו לזיכרונות שהנוסטלגיה ערכה לכדי גרסה שבעצם לא התקיימה מעולם: "זוכרת כש...? אלה היו ימים..."
שורש הצמצום והחוסר
צמצום וחוסר אינם משתלטים על תרבות בן לילה. ועם זאת, תחושת הצמצום והחוסר משגשגת בתרבויות מוּעדות־לבושה, עם נטייה עזה להשוואה ועם נזקים שהם פרי נתק (כשאני כותבת על תרבות שהיא "מוּעדת־לבושה", אין כוונתי לומר שאנחנו מתביישים בזהותנו הקולקטיבית, אלא שרבים ורבות מאיתנו נדרשים להתמודד עם סוגיית הערך המעצבת את פניה של התרבות).
כבר בעשור הקודם ראיתי כיצד מתחוללים שינויים רחבי היקף ברוח הזמן של ארצנו. ראיתי אותם עולים מן הנתונים, והאמת היא שראיתי אותם גם על פניהם של האנשים שאני פוגשת ומראיינת, ושאיתם אני משוחחת. העולם לא היה מקום קל מלכתחילה, אבל העשור ההוא היה טראומטי מבחינתם של אנשים כה רבים, והדבר הותיר את סימניו בתרבות שלנו — החל באירועי 11.9, בכמה מלחמות ובמיתון, וכלה באסונות טבע ובעלייה בשיעור מקרי האלימות האקראיים ובמקרי הירי בבתי ספר, שרדנו ועודנו שורדים אירועים שעירערו את תחושת הביטחון שלנו עד כדי כך, שחווינו אותם כטראומה גם אם אנו עצמנו לא לקחנו בהם חלק ישיר. ואם נוסיף לתמונה את המספר האדיר של מובטלים ושל בעלי משרות חלקיות שלא די בהן כדי להתפרנס, ודאי נמצא שכל אחד ואחת מאיתנו הושפעו מן המצב ישירות, או לכל הפחות קרובים אל מישהי או מישהו שהושפעו ממנו ישירות.
חשש מפני צמצום וחוסר הוא האופן שבו תרבות מביעה דחק פוסט־טראומטי. זה קורה משום שעברנו יותר מדי, ובמקום לחבור יחד כדי להחלים (דבר שדורש פגיעות), אנחנו כועסים זה על זה, מבוהלים זה מפני זה, וששים לתקוף זה את זה. מי שסובל מכך אינו רק התרבות בכללותה: מצאתי שאותה דינמיקה ממש נוכחת גם בתרבות המשפחתית, בתרבות העבודה, בתרבות הבית־ספרית ובתרבות הקהילתית. כולן חולקות אותה נוסחה של בושה, של השוואה ושל נתק. הצמצום והחוסר עולים מן התנאים הללו ומלבים אותם עד לרגע שבו מסה קריטית של אנשים מתחילה לקבל החלטות אחרות ולשנות את פניהן של התרבויות הקטנות־יותר שהם משתייכים אליהן.
אחת הדרכים להביט על שלושת מרכיבי הצמצום והחוסר, ועל האופן שבו הם משפיעים על התרבות שלנו, היא לבחון את השאלות הבאות. בזמן שתעברו עליהן, יועיל לחשוב על כל תרבות או מערכת חברתית שאתם חלק ממנה — בכיתה, במשפחה, בקהילה או בצוות בעבודה:
1. בושה: האם פחד מפני לעג ועלבון משמש כדי לנהל אנשים ו/או כדי להשית עליהם משמעת? האם הערך העצמי קשור בהישגים, בפרודוקטיביות או בציות? האם האשמות והטלות־אחריות הן הנורמה? האם נהוג להשפיל אנשים ולכנות אותם בשמות? מה לגבי משוא פנים? מה לגבי פרפקציוניזם?
2. השוואה: תחרות בריאה עשויה להביא תועלת, אבל האם הנוהג הוא השוואה ודירוג בלתי פוסקים, סמויים או גלויים? האם היצירתיות מוחנקת? האם בוחנים את כולם לפי סטנדרט צר אחד ויחיד במקום להכיר בכישוריהם הייחודיים ובתרומותיהם הנבדלות? האם יש מודל אידיאלי יחיד או סוג כישרון מסוים המשמש אמת מידה לערכם של כולם?
3. נתק: האם אנשים חוששים לקחת סיכונים או להתנסות בדברים חדשים? האם קל יותר לשתוק מאשר לחלוק סיפורים, התנסויות ורעיונות? האם נדמה שאיש אינו מקדיש תשומת לב אמיתית ואינו מקשיב באמת? האם כולם נאבקים על האפשרות להיראות ולהישמע?
כשאני בוחנת את השאלות הללו וחושבת על התרבות שלנו בכללותה, על המדיה ועל הנוף החברתי־כלכלי־פוליטי, התשובות שלי הן כן, כן וכן!
כשאני חושבת על המשפחה שלי בזיקה לשאלות האלה, אני יודעת שמדובר בדיוק בנושאים שבעלי סטיב ואני עובדים כדי להתגבר עליהם מדי יום. אני משתמשת במילה "להתגבר" משום שכדי להצמיח יחסים, לגדל משפחה, לכונן תרבות ארגונית, לנהל בית ספר או לקיים קהילה דתית — ולעשות זאת באופן שמנוגד מעצם טיבו לנורמות התרבותיות שבבסיסן נמצאים הצמצום והחוסר — נדרשות מודעות, מחויבות ועבודה יומיומיות. התרבות בכללותה תמיד מפעילה לחץ, ואם לא נחליט לעמוד אֵיתן ולהילחם על מה שאנחנו מאמינים בו, מצב של צמצום וחוסר יהפוך לברירת המחדל. אנחנו נדרשים ל"אומץ להעז" בכל פעם שאנחנו מקבלים החלטות שהן בגדר קריאת תיגר על אקלים הצמצום והחוסר החברתי.
גישת־הנגד לחיים בצמצום ובחוסר אינה מתמקדת דווקא בשפע. למעשה, אני סבורה שחוסר ושפע הם שני צדדים של אותו מטבע. ההפך מ"לא מספיק" אינו שפע או "יותר משאפשר לדמיין". ההפך מחוסר הוא מספיק — או מה שאני מכנה, "חיים בלב שלם". כפי שהסברתי במבוא לספר, לחיים בלב שלם יש אי־אילו דיברות, אבל בלבם שוכנות הפגיעוּת ותחושת הערך: היכולת לעמוד מול אי־ודאות, חשיפה וסיכון רגשי, ולדעת שדי בי כמו שאני.
אם נחזור אל שלושת מערכי השאלות באשר לצמצום וחוסר שהצגתי קודם לכן, ונשאל את עצמנו אם אנחנו מוכנים להיות פגיעים או להעז באמת בכל הֶקשר שהערכים הללו מגדירים, מבחינת רובנו התשובה תהיה 'לא' מהדהד. גם כאשר נשאל את עצמנו אם התנאים האלה מסייעים לטיפוחה של תחושת ערך, נמצא שהתשובה שלילית. הקורבנות הגדולים ביותר של תרבות הצמצום והחוסר שלנו הם הנכונות שלנו לקחת בעלות על הפגיעויות שלנו והנכונות שלנו לקחת חלק בעולם ממקום של ערך.
לאחר תריסר שנים שבהן אני עוסקת בכך ורואה כיצד הצמצום והחוסר עושים שַמות במשפחות, בארגונים ובקהילות שלנו, אני יכולה לומר שהדבר האחד שמשותף לנו הוא שלכולנו נמאס לגמרי מהפחד. כולנו רוצים להיות אמיצים. אנחנו רוצים להעז באמת. עייפנו מהשיח הלאומי שמתמקד ב"ממה אנחנו צריכים לפחד?" ו"את מי אנחנו צריכים להאשים?"
בפרק הבא נדבר על המיתוסים של הפגיעוּת — אלה שמתדלקים את הצמצום והחוסר — ונראה כיצד האומץ מתחיל בכך, שאנחנו מתייצבים ומניחים לעצמנו להיראות.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
