לקום מחוזקים

האמת והתעוזה

 

הקדמה

 

ב־2013, במהלך ריאיון, סיפר לי המראיין שהוא קרא את 'מושלמים כמו שאנחנו״ ואת 'Daring Greatly״ ושהוא רוצה להתחיל בעבודה על הקשיים שלו עצמו בכל הנוגע לפגיעוּת, לאומץ ולאותנטיות. הוא צחק ואמר, 'נשמע שזו יכולה להיות דרך ארוכה. את יכולה להגיד לי מה יוצא מכל העבודה הזאת?״ אמרתי לו שאני מאמינה, במלוא ישותי המקצועית והאישית, שפגיעוּת — הנכונות לנכוח ולהיראות בלי כל ערובה לתוצאות — היא הדרך היחידה להרבות אהבה, השתייכות ושמחה. 'אז מה החסרונות?״ הוא שאל מיד. הפעם אני זו שצחקתי. 'שתיכשל, שתיפול ושתקבל בעיטה בתחת.״

 

לאחר הפוגה ארוכה הוא אמר, 'ועכשיו מגיע הרגע שאת אומרת לי שלדעתך בכל זאת משתלם להעז?״ השבתי ב״כן״ נחוש ואחריו בווידוי: 'היום התשובה היא כן נחרץ, כי ברגע זה אני לא שוכבת על הקרשים אחרי נפילה רצינית. אבל גם בעיצומו של הקושי אני עדיין יכולה להגיד שהעבודה הזאת לא רק שווה את זה, אלא גם שזו העבודה של חיים בלב שלם. אני מבטיחה לך שאילו היית מפנה אלי את השאלה הזאת בעיצומה של נפילה, הייתי הרבה פחות נלהבת והרבה יותר מבואסת. אני לא כל כך טובה בליפול ואז להתחיל לדשדש בחזרה למעלה.״

 

מאז הריאיון ההוא חלפו שנתיים — שנתיים של אימונים באומץ ובלתת את עצמי. הפגיעוּת נותרה לא נוחה, והנפילות עדיין כואבות. זה לא ישתנה. אבל מה שאני מגלה הוא שהתהליך של מאבק ושל התמודדות עם כאב טומן בחובו עבורנו לא פחות מאשר תהליך פיתוח האומץ והנוכחות.

 

במרוצת השנתיים האחרונות זכיתי לשהות בחברתם של כמה אנשים יוצאים מגדר הרגיל. החל ביזמים ובמנהיגים בחברות פורצ'ן 500 וכלה בזוגות המקיימים מערכות יחסים אוהבות במשך יותר משלושים שנה ובהורים הפועלים לשינוי מערכת החינוך. בזמן שהם חלקו איתי חוויות וסיפורים על אומץ, על נפילה ועל עמידה על הרגליים שוב, שאלתי את עצמי, מה משותף לאנשים עם מערכות היחסים האיתנות, להורים שיש להם קשר עמוק לילדיהם, למורים המעודדים יצירתיות ולמידה, לאנשי הדת שמלווים אנשים בדרך האמונה ולמנהיגים שאנשים בוטחים בהם? התשובה היתה ברורה: הם ערים לכוחו של הרגש ואינם חוששים מאי־נוחות.

 

אף שפגיעוּת היא ערש הורתן של חוויות מספקות רבות שאנחנו כמהים אליהן — בין היתר אהבה, השתייכות, שמחה, יצירתיות ואמון — התהליך שבו אנחנו שבים לעמוד על הרגליים הרגשיות שלנו בעיצומו של מאבק הוא מקום מבחנו של האומץ שלנו וכן המקום שבו הערכים שלנו מתחשלים. לקום מן הנפילה פירושו לטפח חיים בלב שלם; יותר מכל דבר אחר, זה התהליך שמלמד אותנו מי אנחנו.

 

מדי שבוע במרוצת השנתיים האחרונות קיבלנו, הצוות שלי ואני, אימיילים מאנשים שכתבו, 'העזתי הרבה. הייתי אמיץ. חטפתי בעיטה בתחת ונפלתי על הפנים. איך קמים?״ כשכתבתי את 'מושלמים כמו שאנחנו״ ואת 'Daring Greatly״ ידעתי שיום יבוא ואכתוב ספר על נפילה. לא הפסקתי לאסוף את החומרים, ומה שלמדתי על הישרדות לאחר פגיעה הציל אותי פעם אחר פעם. הציל אותי, ובהזדמנות זו גם שינה אותי.

 

זו, בעיני, מגמת ההתפתחות שהספרים שלי מציגים:

 

'מושלמים כמו שאנחנו״ — תהיו מי שאתם.

 

'Daring Greatly״ — תתחייבו.

 

'לקום מחוזקים״ — ליפול. לקום. לנסות שוב.

 

החוט המקשר בין שלושת הספרים הוא השאיפה לחיות בלב שלם. חיים בלב שלם, בעיני, פירושם להתקיים מתוך מקום של ערך. פירושם לטפח את האומץ, את החמלה ואת הקשר המאפשרים לנו לקום מדי בוקר ולחשוב, 'לא משנה מה אספיק לעשות וכמה דברים לא אסיים, די בי כמו שאני.״ פירושם לשכב לישון בלילה ולחשוב, 'כן, אני לא מושלמת, אני פגיעה, ולפעמים אני מפוחדת, אבל זה לא משנה את העובדה שאני גם אמיצה וראויה לאהבה ולהשתייכות.״

 

שני הספרים הקודמים הם מעין 'קריאה לדגל״. הם עוסקים באומץ לנכוח ולהיראות גם אם פירוש הדבר להסתכן בכישלון, בפגיעה, בבושה ואולי אפילו בשיברון לב. וכל כך למה? כי כשאנחנו מסתתרים, מעמידים פנים ומתבצרים מפחד הפגיעוּת, אנחנו הורגים את עצמנו. אנחנו הורגים את הרוח שלנו, את התקוות שלנו, את הפוטנציאל שלנו, את היצירתיות שלנו, את יכולתנו להוביל, את האהבה שלנו, את האמונה שלנו ואת השמחה שלנו. אני חושבת שיש שתי סיבות פשוטות לכך ששני הספרים האלה היו כה רבי־משמעות לקוראים שלהם: נמאס לנו לפחד, ונמאס לנו לספסר בערך העצמי שלנו.

 

אנחנו רוצים להיות אמיצים, ובלב לבנו אנחנו יודעים שכדי להיות אמיצים אנחנו צריכים להיות פגיעים. החדשות הטובות הן שאנחנו מתקדמים ממש יפה. בכל מקום אני פוגשת אנשים שמספרים לי שהם נעתרו לפגיעוּת ולאי־ודאות — ושזה משנה את מערכות היחסים שלהם ואת חייהם המקצועיים.

 

אנחנו מקבלים אלפי אימיילים מאנשים שמספרים על מה שחוו כשיישמו את עשרת הדיברות מהספר ״מושלמים כמו שאנחנו״ — אפילו הקשים שבהם, כמו טיפוח יצירתיות, משחק וחמלה כלפי עצמנו. עבדתי עם מנכ״לים, עם מורים ועם הורים שעושים מאמצים כבירים כדי להביא לשינוי תרבותי שיסתמך על הרעיון של לנכוח ולהעז. מדובר בחוויה משמעותית פי כמה מכל מה שדמיינתי לפני שש־עשרה שנה, כאשר סטיב, בן זוגי, שאל אותי, 'מה החזון שלך בנוגע לקריירה שלך?״ ואני השבתי, 'אני רוצה להתחיל שיחה גלובלית על פגיעוּת ובושה.״

 

אם בכוונתנו לתת את עצמנו ולאהוב בלב שלם, נחווה גם שיברון לב. אם ננסה דברים חדשים ולא ידועים, לפעמים גם ניכשל. אם נסתכן בקשר ובאכפתיות, נחווה גם אכזבה — בין שניפגע מפרֵדה כואבת ובין שניפגע מדבר פעוט, כמו הערת אגב מפי קולגה או ויכוח עם החותן או עם החותנת. אם נוכל ללמוד כיצד לצלוח את החוויות האלה ואת סיפורי המאבק שלנו עצמנו, נוכל לכתוב גם את הסופים האמיצים שלנו. מרגע שאנחנו לוקחים בעלות על הסיפורים שלנו, כבר לא נהיה דמויות הלכודות בסיפור שמישהו אחר מספר.

 

את 'Daring Greatly״ חתמתי בציטוט רב־עוצמה מנאום 'האדם בזירה״ של תיאודור רוזוולט משנת 1910:

 

לא המבקר הוא שחשוב, לא האיש המצביע על כישלונו של החזק או המעיר כיצד היה אפשר לעשות את הדברים טוב יותר. האשראי שמור לאיש הנמצא בזירה, האיש שפניו מוכתמים באבק, בזיעה ובדם; זה שנאבק בגבורה […] זה שטועם, במקרה הטוב, את פרי ההצלחה, ובמקרה הרע, אם העלה חרס בידו, לפחות נכשל לאחר שהעז.

 

מדובר בציטוט מעורר השראה גם עבורי באופן אישי. ועם זאת, כמי שעוסקת לא מעט בעניין זה ממש, אני רוצה להתמקד דווקא בחלק מסוים אחד בנאומו של רוזוולט: ״האשראי שמור לאיש הנמצא בזירה, האיש שפניו מוכתמים באבק, בזיעה ובדם; זה שנאבק בגבורה״ — סטופ! (הקוראים והקוראות מוזמנים לדמיין קול של מחט נגררת על פני תקליט). בואו נעצור בדיוק כאן. לפני שנמשיך לשמוע על ניצחונות והישגים, אני רוצה להאט לרגע ולהבין מה בדיוק עומד לקרות עכשיו.

 

אנחנו בזירה מוטלים על הקרשים. הקהל אולי השתתק, כפי שהוא עושה לפעמים במגרש פוטבול או בתחרויות ההוקי של הבת שלי ברגע שהשחקנים עוצרים כי מישהו נפגע. אולי הם התחילו לשאוג בוז. אולי כל העולם נעלם, והדבר היחיד שאנחנו מצליחים לשמוע הוא אמא או אבא שקוראים לנו, ״קדימה, על הרגליים!״

 

רגעי נפילה כאלה יכולים להיות רגעים גדולים, כמו פיטורים או חשיפה של רומן בחיי נישואים. הם יכולים להיות גם רגעים קטנים, כמו לגלות שהילדה שלנו שיקרה בנוגע לציונים שלה או כמו משהו מאכזב בעבודה. כשאנחנו מדברים על זירה, אנחנו נוטים לחשוב בגדול, אבל הזירה יכולה להיות כל רגע או מקום שבהם קיבלנו על עצמנו את הסיכון שבנוכחות ובהיחשפות. כשאנחנו מסתכנים בכך שניראה משונה או מצחיק בקבוצת ספורט חדשה, אנחנו בזירה. כשאנחנו מובילים צוות במקום העבודה שלנו, אנחנו בזירה. רגע הורי קשה — זירה. ולהתאהב, כמובן, פירושו זירה.

 

כשהתחלתי לתכנן את המחקר הזה, ניגשתי אל הנתונים ושאלתי את עצמי, מה קורה כשאנחנו נופלים? מה קורה ברגע הזה? מה משותף לכל הנשים והגברים שהצליחו בכל זאת לקום על הרגליים ומצאו את האומץ לנסות שוב? מהו התהליך המאפשר לנו לקום מחוזקים?

 

לא הייתי בטוחה שאפשר להאט את הזמן במידה מספקת כדי לתעד את התהליך, אבל בהשראתו של שרלוק הולמס החלטתי לנסות בכל זאת. בראשית 2014 מצאתי את עצמי עם ים של נתונים ועם מעט מאוד ביטחון עצמי. בדיוק סיימתי תקופת חגים לא פשוטה; רוב החופשה שלי הוקדשה למאבק בווירוס של דרכי הנשימה ששטף את יוסטון. לילה אחד בחודש פברואר התכרבלתי עם בתי אלן על הספה וצפינו יחד בעונה החדשה של יצירת המופת ״שרלוק״ עם בנדיקט קמברבץ' ומרטין פרימן (אני מעריצה שרופה).

 

באחד הפרקים בעונה השלישית שרלוק נורה. אל דאגה, אני לא מתכוונת לגלות על ידי מי ולמה, אבל בחיי שלא הייתי מנחשת. ברגע הירייה הזמן עוצר. שרלוק לא נופל מיד, אלא נכנס אל ״ארמון המחשבה״ שלו — החלל הקוגניטיבי המשונה שבו הוא שולף זיכרונות שאופסנו בארונות מנטליים, מתווה מסלולי נסיעה ושוקד על קישורים בלתי סבירים בין עובדות רנדומליות. במרוצת עשר הדקות שלאחר מכן רבות מן הדמויות הקבועות מופיעות בעיני רוחו. כל אחת מהן, על פי תחום מומחיותה המקצועי, יועצת לו מהי הדרך הטובה ביותר לשרוד.

 

תחילה מופיעה הפתולוגית הלונדונית שמאוהבת בו בטירוף. היא מחווה בראשה אל שרלוק, שנראה המום לחלוטין מכך שאין לו מושג מה בדיוק קורה, ואומרת, ״זה לא כמו בסרטים, נכון, שרלוק?״ היא, אחד מעובדי המז״פ של הסקוטלנד יארד ואחיו המטריד של שרלוק מסבירים לו כיצד כדאי לו ליפול, מה טיבו של הלם, ומה הוא צריך לעשות כדי להישאר בהכרה. הם מתריעים מפני הכאב המתקרב ואומרים לו למה לצפות. אירוע של שלוש שניות, בזמן אמיתי, מתחולל על המסך במשך עשר דקות ויותר. חשבתי שמדובר במלאכה גאונית — ושאבתי ממנה גם כוח להמשיך בַּפרויקט־בהילוך־אטי שלי עצמי.

 

מה שאני רוצה לעשות בספר שלפניכם הוא להאט את מהלך הנפילה ואת מהלך הקימה מחדש: לבחון בצורה מודעת ומושכלת את כל האפשרויות הנפרשות בפנינו ברגעים כאלה של חוסר נוחות ושל כאב ולבחון גם את ההשלכות של הבחירה במי מבין האפשרויות האלה. כמו בספרַי האחרים, אני משתמשת במחקר ובמלאכת הסיפור כדי להציג את מה שלמדתי. ההבדל היחיד הוא שבספר הזה אני חולקת יותר סיפורים אישיים שלי. לא זו בלבד שהבחירה בהם מאפשרת לי לתאר ביתר דיוק את מה שחזיתי בו במו עיני ומקרוב, אלא שהיא מאפשרת לי גם לתאר את כל מה שהתחולל מאחורי הקלעים: המחשבות, הרגשות, ההתנהגויות. את הסיפורים שלי עצמי אני מכירה לפרטי פרטים. זה כמו לצפות בגרסת הבמאי של סרט או לצפות בדי־וי־די כאשר קולו של הבמאי מסביר ברקע את ההחלטות ואת התהליכים שהובילו אליהן. זה לא אומר שאני לא יכולה להציג גם את הפרטים הנוגעים לחוויות ולהתנסויות של הזולת — אני עוסקת בהם כל הזמן. אלא שכאשר מדובר בסיפורים של אחרים, קשה לארוג יחדיו בצפיפות דומה את ההיסטוריה, הרקע, הרגש, ההתנהגות והמחשבה.

 

בשלבים האחרונים של העבודה על תיאוריית ״לקום מחוזקים״ פגשתי קבוצות של אנשים שהכירו את ספרי הקודמים, חלקתי איתם ממצאים וקיבלתי מהם משוב מנקודת מבטם בכל הנוגע לרלוונטיות ולדיוק של התיאוריה. האם אני בכיוון הנכון? בשלב מתקדם יותר שניים ממשתתפי הפגישות האלה יצרו איתי קשר וביקשו לחלוק את מה שאירע כשניסו ליישם את התיאוריה הזאת הלכה למעשה. הדברים שסיפרו לי נגעו ללבי, וביקשתי לכלול אותם בספר. שניהם הסכימו, ואני אסירת תודה להם על כך. הסיפורים שלהם הם דוגמאות יוצאות מגדר הרגיל ליכולת לקום שוב על הרגליים.

 

ברמה התרבותית, אני חושבת שהעובדה שאיננו מדברים בכנות על העבודה הקשה הנדרשת מאיתנו כשאנחנו מוצאים את עצמנו שרועים בזירה על הקרשים ומבקשים לקום מובילה לשתי תוצאות מסוכנות: האחת היא הנטייה לייפות את הקושי, והאחרת היא ״כשל הקשיחות״.

 

לייפות את הקושי

 

כולנו נפלנו. יעידו הברכיים המשופשפות והלבבות החבולים שלנו. אבל קל יותר לדבר על צלקות מאשר להראות אותן — ולחשוף גם את כל הרגשות הזכורים מהאירוע. רק לעתים נדירות אנחנו רואים את הפצעים בעיצומה של ההחלמה. אני לא יודעת אם הסיבה לכך היא שאנחנו מתביישים להניח לזולת לחזות בתהליך האינטימי של ההתגברות, או משום שאפילו כשאנחנו מצליחים לאזור די אומץ כדי לחלוק את תהליך הריפוי בעודו בעיצומו, אנשים נוטים להסיט ממנו את המבט.

 

כשאנחנו שומעים סיפורים על נפילה ועל התאוששות ממנה, אנחנו מעדיפים שהם יהיו מעוררי השראה וסטריליים. התרבות שלנו גדושה בסיפורים כאלה. כל נאום של חצי שעה מכיל בדרך כלל חצי דקה המוקדשת ל״אז חזרתי בכוחות מחודשים״ או ל״אז פגשתי מישהו חדש״, ובמקרה של הרצאות TED, פשוט ל״זה היה מאבק רציני״.

 

אנחנו מבכרים סיפורי התאוששות שלא מתעכבים על הפרקים האפלים, אלא מביאים אותנו חיש מהר אל הסיום האופטימי. אני חוששת שהיעדרם של סיפורים כנים על התגברות וקושי יצר את ״תור הזהב של הכישלון״. בשנים האחרונות זכינו לראות שפע כנסים, פסטיבלים ואפילו פרסים המוקדשים לכישלון. אל תבינו אותי לא נכון. אני אוהבת את האפשרות להבין ולקבל את הכישלון כחלק מכל יוזמה ראויה לשמה. בעיני, בהחלט מדובר ברעיון ראוי לקידום. אבל להלל את הכישלון בלי להכיר בכאב ובפחד שהוא עשוי להסב — או בלי להכיר במסע המורכב שצריך לעבור כדי לצאת ממנו מחוזקים — פירושו רק לייפות את הקושי. להפשיט מעל הכישלון את ההשלכות הרגשיות הממשיות שלו פירושו לרוקן את הקושי ואת הדבקוּת מכל מה שמקנה להם חשיבות, קרי, הקשיחות, הנחישות וההתמדה.

 

זה נכון: בלי כישלון אין חדשנות, למידה או יצירתיות. אבל הכישלון כואב. הכישלון הוא הדלק לכל ה״הייתי צריכה״ או ״הייתי יכול״ הכרוכים על פי רוב גם בשיפוטיות ובבושה.

 

כן, אני מסכימה עם טניסון שכתב: ״מוטב לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב בכלל״. ובכל זאת, שיברון לב מפיל אותנו על הקרשים, ותחושת האובדן והגעגוע יכולה להפוך את עצם הניסיון לצאת מהמיטה למשימה כמעט בלתי אפשרית. לפעמים נדמה שלעולם לא נוכל לתת שוב אמון במישהו או להתחייב לאהבה.

 

כן, אם משהו חשוב לנו מספיק, ואם נעז מספיק, נחווה אכזבה. אבל ברגעים שבהם האכזבה מציפה אותנו ואנחנו בקושי מצליחים להביא את עצמנו לחשוב על מה שעומד להתרחש או על מה שלעולם כבר לא יתרחש, המוות של מה שציפינו לו עלול להכאיב במידה בל תתואר.

 

דוגמה טובה לאופן שבו צריך לקבל את התחושות הקשות שעולות בנו בשעת כישלון נוכל למצוא אצל אשלי גוּד, מייסדת ומנכ״לית Fail Forward — יוזמה חברתית שתכליתה לסייע לארגונים לפתח תרבות המעודדת לקיחת סיכונים ומטפחת את היצירתיות ואת יכולת ההשתנות הבלתי פוסקת, הנחוצות כולן למען קיומה של חדשנות. גוד התחילה את דרכה כעובדת פיתוח בגאנה ושיתפה פעולה עם עמותת ״מהנדסים ללא גבולות״ הקנדית. היא לקחה חלק מהותי ביותר בפיתוח דוחות הכישלון של העמותה ובפיתוח AdmittingFailure.com, כלי מקוון לדיווח על כישלונות, המאפשר לחלוק סיפורים על כישלונות ועל למידה.

 

אותם דיווחים ראשונים היו בגדר ניסיונות נועזים לשבור את השתיקה בכל הנוגע לכישלון בעולם העמותות — עולם שהארגונים בו נסמכים על מימון חיצוני. ארגון ״מהנדסים ללא גבולות״, שהצר על כל אפשרויות הלמידה שאבדו בשל אותה שתיקה, אסף את כישלונותיו ופירסם אותם כדוח שנתי חגיגי. מחויבותו של הארגון לפתרון כמה מן הבעיות הקשות ביותר בעולם, למשל עוני, דורשת ממנו חדשנות ויכולת למידה. הוא החליט שהגשמת מטרתו חשובה יותר מהצגת חזות מחמיאה, ובכך פתח במהפכה.

 

בתפקידה כנואמת מרכזית ב־FailCon אוסלו — כנס שנתי לענייני כישלון, המתקיים בנורווגיה — ביקשה גוד מן הקהל לזרוק מילים הקשורות בעיניהם למילה ״כישלון״. הנוכחים הגיבו במילים ובביטויים כמו ״עצב״, ״פחד״, ״לצאת אידיוט״, ״ייאוש״, ״פאניקה״, ״בושה״ ו״שיברון לב״. גוד הציגה את דוח הכישלון השנתי של ״מהנדסים ללא גבולות״ והסבירה שבשלושים העמודים המהודרים מופיעים ארבעה־עשר סיפורים של כישלון, המוכיחים שהארגון נכשל לפחות ארבע־עשרה פעמים במרוצת השנה האחרונה. לאחר מכן שוב פנתה אל הנוכחים וביקשה מהם לזרוק מילים שיתארו בעיניהם את הדוח ואת האנשים שתרמו לו את סיפורי הכישלונות שלהם. הפעם הגיב הקהל במילים, דוגמת ״עזרה״, ״נדיבות״, ״פתיחות״, ״בקיאות״, ״אמיצים״ ו״עזי רוח״.

 

גוד הפליאה להבהיר את ההבדל העצום בין איך שאנחנו חושבים על המונח ״כישלון״ ובין מה שאנחנו חושבים על האנשים ועל הארגונים האמיצים די הצורך לחלוק את סיפורי כישלונותיהם כדי לעודד למידה וצמיחה. אלא שאי אפשר להגיע אל ״עזרה״, ״נדיבות״ ו״אומץ״ בלי לצלוח תחילה רגשות קשים כמו ״ייאוש״, ״בושה״ ו״פאניקה״. כל דבר אחר הוא בגדר העמדת פנים שגויה ומסוכנת. במקום לייפות את הקושי בניסיון לשוות לכישלון חזות אופנתית, מוטב לנו ללמוד לזהות את היופי הגלום באמת ובנחישות.

 

כשל הקשיחות

 

כשאני רואה אנשים המתייצבים כל כולם בָּאמת ולמען האמת שלהם — ולחלופין, כשאני רואה אנשים שנופלים, קמים על הרגליים ואומרים, ״לעזאזל. זה ממש כאב, אבל זה חשוב לי, ועכשיו אני רוצה לנסות שוב״ — התגובה הראשונית שלי היא לומר, ״וואו, איזו קשיחות.״

 

כיום יותר מדי אנשים מחצינים את הפגיעה במקום להרגיש אותה. יותר מדי אנשים גורמים כאב לזולתם במקום להכיר בו בעצמם. יותר מדי אנשים בוחרים לחיות מאוכזבים במקום להסתכן באכזבה. אל לנו לבלבל בין סטואיות רגשית לבין קשיחות. ניפוח חזה רב־רושם אינו קשיחות. השווצה אינה קשיחות. ושלמות היא פחות או יותר הדבר הכי רחוק מקשיחות.

 

בעיני, קשוחה אמיתית היא מי שאומרת, ״למשפחה שלנו קשה. אנחנו צריכים את תמיכתך.״ קשוח אמיתי הוא מי שאומר לבנו, ״זה בסדר להיות עצובים. כולם עצובים לפעמים. אנחנו פשוט צריכים לדבר על זה.״ מי שאומרת, ״הצוות שלנו נכשל. אנחנו צריכים להפסיק להאשים זה את זה, ובמקום זה לדבר במלוא הרצינות על מה שקרה כדי שנוכל לתקן את מה שצריך ולהמשיך הלאה.״ הקשוחים האמיתיים הם אלה שמוכנים להתמודד עם אי־נוחות ועם פגיעוּת — וחושפים את האמת על הסיפורים שלהם.

 

בלי תעוזה לא נוכל לפתור בעיות עולמיות עיקשות כמו עוני, אלימות, אי־שוויון, רמיסה של זכויות אזרח ופגיעה בסביבה. עם זאת, לצדה דרושים לנו גם אנשים שמוכנים לנכוח ולהיחשף. אנחנו זקוקים להרבה מאוד נשים וגברים קשוחים שמוכנים להעז, להיכשל, להתמודד עם רגשות קשים ושוב לקום על הרגליים. אנחנו זקוקים לאנשים שיכולים להוביל ולעצב את התרבות שלנו — הורים ומורים, מנהלות ומנהיגות, אנשי דת, יוצרות ופעילים בקהילה.

 

חלק ניכר מן הדיון הפומבי העוסק באומץ אינו אלא רטוריקה ריקה מתוכן המכסה על פחדים אישיים בעניין החיבה שרוחשים לנו, הפופולריות שלנו, חיינו הנוחים והמעמד שלנו. אנחנו זקוקים לעוד גברים ונשים שמוכנים להראות מה פשר הדבר להסתכן ולהתמודד עם כישלון, עם אכזבה ועם חרטה. אנשים שמוכנים לחוש את הפגיעה ואת הכאב במקום להוציא אותם על הזולת. אנשים שמוכנים לחלוק את הסיפורים שלהם, לנהוג לפי הערכים שלהם ולהמשיך לעשות ולנכוח. אני אסירת תודה על כך שזכיתי לבלות את השנתיים האחרונות בעבודה עם נשים וגברים קשוחים מאין כמוהם, אם עסקו בהורות, בהוראה, בניהול או בקולנוע, אם היו יוצאי צבא או מומחים למשאבי אנוש, אם היו יועצים או יועצות בבתי ספר ואם התמחו בטיפול נפשי. לאורך הספר שלפניכם נראה מה משותף להם, אבל כבר כעת אפשר לרמוז על התשובה: הם סקרנים לגבי עולם הרגש ואינם חוששים להתמודד עם אי־נוחות.

 

כולי תקווה שהתהליך המתואר בספר יספק לנו שפה ומפה כללית אשר ינחו אותנו בדרכנו לעמוד שוב על הרגליים. חלקתי את כל מה שאני יודעת, מרגישה ומאמינה בנוגע ליכולת לצאת מחוזקים, ואת כל מה שחוויתי בהקשר זה. ואומר זאת שוב: הדברים שלמדתי מהמשתתפות ומהמשתתפים במחקר עדיין מצילים אותי, ואני אסירת תודה. האמת היא שכואב ליפול. מחובתנו להמשיך באומץ ולגשש את דרכנו בחזרה למעלה, עד שנעמוד על הרגליים.