תעתוע
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תעתוע
מכר
אלפי
עותקים
תעתוע
מכר
אלפי
עותקים

תעתוע

4.4 כוכבים (162 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2844מקורי
ספר קולי
2844מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Verity
  • תרגום: נעמה תורן
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 272 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 59 דק'
  • קריינות: יעל אהרונוב
  • זמן האזנה: 9 שעות ו 28 דק'

קולין הובר

קולין הובר נולדה ב-4 בדצמבר 1979 בטקסס שבארצות הברית. היא בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ועבדה בתחום טרם החלטתה להפוך לסופרת במשרה מלאה. היא החלה לפרסם את ספריה בשנת 2012 ועד כה כתבה עשרות רבי־מכר שהגיעו לראש טבלאות הקריאה של הניו יורק טיימס, בהם איתנו זה מתחיל, תעתוע, אהבה מכוערת, וידוי, להתחרט עליך ועוד.

בשנת 2023 החלה הפקתה של הגרסה הקולנועית לספרה הפופולארי של הסופרת, איתנו זה נגמר העוסק במערכת יחסים אלימה. הסרט בכיכובה של בלייק לייבלי יצא לאקרנים בישראל באוגוסט 2024.

כיום, הובר מתגוררת בטקסס עם בעלה ושלושת בניהם.

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

לרכישת המהדורה החדשה של הספר לחצו כאן.

לואן אשלי היא סופרת בתחילת דרכה על סף קריסה כלכלית. יום אחד פונה אליה ג'רמי קרופורד, שאשתו וריטי - סופרת פופולרית – מרותקת למיטה, ומציע לה להשלים את כתיבתה של סדרת ספרים רבת-מכר בשם אשתו. ללואן אין ברירה אלא להסכים. היא מגיעה לבית  משפחת קרופורד בכוונה להישאר שם לילה אחד או שניים – די זמן למיין את אי־הסדר בחדר העבודה של וריטי ולאסוף את כל החומר הדרוש לה לכתיבת הספר הבא בסדרה. אלא שהימים חולפים בחברתו של ג'רמי, והיא פחות ממהרת לעזוב. 

במהלך שהותה שם לואן מגלה כתב יד חבוי, אוטוביוגרפיה המכילה הודאות מצמררות שווריטי תיכננה לקחת איתה לקברה, ובהן גם האמת מאחורי האירועים שהפכו על פיהם את חייהם של בני הזוג. אמת שאם תתגלה לג'רמי, תמוטט עוד יותר את האב המתאבל. לואן מחליטה לשמור בסוד את קיומו של כתב היד ולהניח לג'רמי להמשיך להאמין שווריטי היא רק קורבן תמים ביש מזל של הנסיבות. 

אבל ככל שרגשותיה לאב ולבעל המסור מעמיקים, היא מתחילה לתהות אם זה נבון מבחינתה להמשיך לשמור את הסוד הזה. אחרי הכול, אם ג'רמי יקרא את האוטוביוגרפיה של אשתו, הוא לא יוכל להמשיך לאהוב אותה. 

קולין הובר כבשה את המקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס עם ספריה 'אהבה מכוערת', 'וידוי', 'איתנו זה נגמר', 'בקצב הלב' ו'לאהוב בלי סודות'. זכתה שלוש פעמים ברציפות בפרס goodreads choice לספר הרומנטי הטוב ביותר. 

"אזהרה: תעתוע לא ימס את לבכם, הוא ישרוף את נשמתכם!" - קינדל קראק בוק ריוויו

פרק ראשון

1

אני שומעת את הגולגולת שלו נבקעת לפני שנתז הדם פוגע בי.

אני מתנשמת וצועדת צעד במהירות לאחור אל המדרכה. אחד מעקביי מתנדנד, ואני אוחזת בעמוד של תמרור "אין חניה" כדי להתייצב.

הגבר עמד לפניי רק לפני כמה שניות. עמדנו בקרב קהל אנשים שהמתינו לאור ירוק ברמזור כשהוא צעד אל הכביש לפני הזמן, וכך נפגע ממשאית. זינקתי קדימה בניסיון לעצור אותו — אך תפסתי באוויר בעודו נופל. עצמתי עיניים לפני שראשו נכנס אל מתחת לגלגל, אבל שמעתי אותו מתפקע כמו פקק של בקבוק שמפניה.

הוא טעה כשהביט בשאננות בטלפון שלו, כנראה הֶרגל של חציית אותו כביש פעמים רבות ללא אירועים מיוחדים. מוות שנגרם משגרה.

אנשים משתנקים בבהלה, אבל אף אחד לא צועק. נהג המשאית יוצא בקפיצה ומיד כורע על ברכיו ליד גופת הגבר. אני נסוגה מהסצנה כשכמה אנשים ממהרים קדימה כדי להגיש עזרה. אני לא צריכה לראות את מה שמתחת לגלגל כדי לדעת שהוא לא שרד. אני צריכה רק להשפיל מבט אל החולצה הלבנה שלי — ואל הדם שניתז עליה — כדי לדעת שעדיף לקרוא לרכב קבורה מאשר לאמבולנס.

אני מסתובבת על עקביי כדי להתרחק מהתאונה ולמצוא מקום שבו אוכל לנשום רגע — אבל הרמזור הופך לירוק, והקהל הצפוף מבחין בכך. אין סיכוי שאצליח לשחות נגד הזרם בנהר הזה של מנהטן. אחדים אפילו לא מרימים את ראשם מהטלפון הנייד שלהם כשהם חולפים ממש בסמוך לתאונה. אני מציצה לאחור לעבר זירת התאונה, נזהרת שלא להביט ישירות בגבר. נהג המשאית עומד עכשיו בירכתיה, עיניו פעורות לרווחה, והוא מדבר בטלפון הנייד שלו. שלושה אנשים, אולי ארבעה, מסייעים לו בשטח. קומץ אנשים, מובלים על ידי יצר הסקרנות המורבידי, מצלמים את הסצנה המבחילה בניידים שלהם.

אילו עדיין חייתי בווירג'יניה זה היה מתנהל באופן אחר לגמרי. כולם מסביב היו עוצרים. בהלה היתה מתעוררת, אנשים היו צורחים, קהל חדש היה מגיע למקום בתוך שניות. אבל כאן במנהטן, הולך רגל שנפגע מכלי רכב הוא אירוע כה תכוף, עד שאינו אלא אי־נוחות קלה. עיכוב בתנועה עבור אחד, בגדים הרוסים עבור אחר. זה מתרחש לעתים כה תכופות, עד שוודאי לא יתפרסם כלל בעיתון.

למרות שאדישותם של אחדים כאן מטרידה אותי, זאת בדיוק הסיבה שלשמה עברתי לעיר הזאת לפני עשר שנים. אנשים כמוני שייכים לערים המאוכלסות יתר על המידה. מצבי האישי אינו רלוונטי בעיר כה גדולה. יש אנשים שהסיפורים שלהם הרבה יותר מעוררי רחמים משלי.

כאן אני בלתי נראית. לא חשובה. מנהטן צפופה מכדי שאזיז לה, ומשום כך אני אוהבת אותה.

"נפצעת?"

אני מרימה את מבטי אל גבר הנוגע בזרועי וסורק את החולצה שלי. הבעת פניו מלאה דאגה עמוקה כשהוא סוקר אותי מלמטה עד למעלה ומחפש פציעות. מתגובתו אני מבינה שהוא אינו אחד מהניו־יורקרים הקשוחים יותר. ייתכן שהוא מתגורר כאן עכשיו, אבל המקום שממנו הגיע הותיר בו שרידי אמפתיה.

"נפצעת?" הזר חוזר ושואל, והפעם מביט אל תוך עיניי.

"לא. זה לא הדם שלי. עמדתי לידו כש..." אני משתתקת. זה עתה מישהו מת לנגד עיניי. הייתי כל כך קרובה אליו, שהדם שלו עליי.

עברתי אל העיר כדי להיות בלתי נראית, אבל ללא ספק איני אטומה. עבדתי על זה — ניסיתי להתקשח כמו הבטון שתחת כפות רגליי. זה לא עלה יפה כל־כך. אני מרגישה איך כל מה שראיתי לפני רגע מתיישב לי בבטן.

אני מכסה את פי בידי, אבל מושכת אותה במהירות בגלל משהו דביק על שפתיי. עוד דם. אני משפילה מבט אל החולצה שלי. כל כך הרבה דם, ולא שלי. אני צובטת את החולצה ומרחיקה אותה מהחזה, אך היא נדבקת לעורי בנקודות שבהן נתזי הדם מתחילים להתייבש.

אני זקוקה למים. סחרחורת תוקפת אותי. אני רוצה לשפשף את המצח, לצבוט באף, אך חוששת לגעת בעצמי. אני מסיטה את מבטי אל הגבר שעדיין אוחז בזרועי.

"יש דם על הפנים שלי?" אני שואלת אותו.

הוא מכווץ את שפתיו ואז עיניו נורות הצדה, סורקות את הרחוב סביבנו. הוא מחווה לעבר בית קפה במרחק־מה מאיתנו.

"יש להם שירותים," הוא אומר, לוחץ את ידו על שיפולי גבי ומוביל אותי לשם.

אני מביטה אל מעבר לכביש אל בניין הוצאת פאנטם, שאליו היו מועדות פניי מלכתחילה. הייתי כל־כך קרובה. במרחק חמישה־שישה מטרים מהפגישה שהייתי חייבת להשתתף בה.

אני תוהה כמה קרוב היה הגבר המת אל היעד שלו?

כשאנחנו מגיעים אל בית הקפה, הגבר הזר פותח בפניי את הדלת. אישה שנושאת קפה בכל אחת מידיה מנסה להידחס ביני לבין הדלת, עד שהיא מבחינה בחולצה שלי. או־אז היא נסוגה במהירות ומניחה לנו להיכנס. אני מתקדמת לעבר שירותי הנשים, אבל הדלת נעולה. הגבר פותח את דלת שירותי הגברים בדחיפה ומסמן לי לבוא בעקבותיו.

הוא הולך לעבר הכיור ופותח את הברז בלי לנעול מאחורינו את הדלת. אני מביטה במראה ומגלה שהמצב אינו גרוע כפי שחששתי. על לחיי יש מעט נתזי דם שמתחילים להתכהות ולהתייבש, ויש רסס דם מעל הגבות שלי. למרבה המזל, החולצה היא שמוכתמת הכי הרבה.

הגבר מושיט לעברי מגבות נייר, ואני מוחה את פניי. הוא מרטיב חופן מגבות נוספות. עכשיו אני מריחה את הדם. החמצמצות שבאוויר מסחררת אותי בחזרה לגיל עשר. ריח הדם אז היה חזק דיו שאזכור אותו במשך כל השנים שחלפו מאז.

כשמתחיל עוד גל בחילה, אני מנסה לעצור את הנשימה. אני לא רוצה להקיא. אבל אני חייבת שהחולצה הזאת תרד ממני. עכשיו.

אני פותחת את הכפתורים באצבעות רועדות ואז פושטת את החולצה ומניחה אותה מתחת לברז. אני מניחה למים לעשות את שלהם, ובו־בזמן נוטלת את מגבות הנייר הרטובות הנוספות מהזר ומתחילה לנגב את הדם מהחזה שלי.

הוא מתקרב אל הדלת, אך במקום לתת לי פרטיות בעודי עומדת כאן בחזייה הכי פחות אטרקטיבית שלי, הוא נועל אותנו בתוך השירותים כך שאיש לא יוכל להיכנס כשאני ערומה. זה אבירי באופן מטריד ומותיר אותי בתחושת אי־נוחות. אני מביטה במתח בהשתקפות שלו במראה.

מישהו דופק.

"כבר יוצא," הוא אומר.

אני נרגעת מעט, מתנחמת במחשבה שמישהו מחוץ לדלת הזאת ישמע אותי צורחת אם יהיה צורך בכך.

אני מתמקדת בדם עד שאני בטוחה ששטפתי את כולו מהצוואר והחזה שלי. בשלב הבא אני בוחנת את שערי, פונה מול המראה ימינה ושמאלה, אבל מוצאת רק סנטימטר של שורשים כהים מעל הקרמל הדהוי.

"קחי," הגבר אומר וממשש את הכפתור האחרון בחולצה הלבנה והנקייה שלו. "תלבשי אותה."

הוא כבר הספיק להסיר את הז'קט שלו, שתלוי עכשיו על ידית הדלת. הוא פושט את חולצת הכפתורים שלו וחושף מתחתיה גופייה לבנה. הוא שרירי, גבוה ממני. החולצה שלו תבלע אותי. אני לא יכולה ללבוש אותה לפגישה שלי, אבל אין לי שום אפשרות אחרת. אני לוקחת את החולצה שהוא מושיט לי. אני נוטלת עוד כמה מגבות נייר וטופחת על עורי, ואז לובשת אותה ומתחילה לכפתר את הכפתורים. זה נראה מגוחך, אבל לפחות זו לא הגולגולת שלי שהתפצפצה על חולצה של מישהו אחר. חצי הכוס המלאה.

אני מוציאה מהכיור את החולצה הרטובה שלי ומשלימה עם כך שהיא אבודה. אני משליכה אותה אל הפח ואז אוחזת בכיור ומביטה בעצמי במראה. עיניים ריקות, תשושות, משיבות לי מבט. האימה שבה חזו זה עתה הכהתה את גונן לחום כהה. אני משפשפת את הלחיים בכפות ידיי כדי להכניס בהן צבע, אך לשווא. אני נראית כמו המוות.

אני נשענת על הקיר ומפנה את גבי אל המראה. הגבר מסיר את העניבה שלו, תוחב אותה לכיס החליפה ובוחן אותי לרגע. "אני לא יודע אם את רגועה או פשוט בהלם."

אני לא בהלם, אבל גם לא בטוח שאני רגועה. "לא יודעת," אני מודה. "אתה בסדר?"

"אני מאה אחוז," הוא אומר. "ראיתי דברים נוראיים יותר, לצערי."

אני מטה את ראשי בניסיון לפענח את תשובתו הסתומה. הוא קוטע את קשר העין בינינו, מה שרק גורם לי לבהות בו יותר, ולתהות איזה דבר הוא ראה שנורא יותר מראש של גבר שנמחץ תחת גלגל משאית. אולי הוא נולד בניו יורק. אולי הוא עובד בבית חולים. משהו בו משדר כשירוּת שלעתים קרובות מאפיינת אנשי טיפול שאחראים על אחרים.

"אתה רופא?" הוא מנענע בראשו. "אני בעסקי נדל"ן. הייתי פעם, בכל מקרה." הוא מתקדם ומושיט יד אל כתפי, מבריש משהו מהחולצה שלי. החולצה שלו. ואז הוא שומט את ידו, מביט בפניי לרגע ונסוג צעד לאחור.

צבע עיניו תואם את צבע העניבה שהרגע תחב לכיסו. ירקרק. הוא נראה טוב, אבל משהו בו גורם לי להרגיש שהוא היה מעדיף שלא. כאילו המראה שלו מעורר בו אי־נוחות. משהו בו מבקש להיראות שקוף. הוא רוצה להיות בלתי נראה בעיר הזאת. ממש כמוני.

רוב האנשים באים לניו יורק כדי להתגלות. אנחנו, היתר, באים לכאן כדי להסתתר.

"איך קוראים לך?" הוא שואל.

"לואֶן."

נשימתו נעצרת להרף עין כשאני אומרת את שמי.

"ג'רמי," הוא אומר. הוא זז לכיור, פותח שוב את הברז ומתחיל לשטוף ידיים. אני ממשיכה לבהות בו, לא יכולה להשתיק את סקרנותי. לְמה הוא התכוון כשאמר שכבר ראה דברים נוראיים יותר מהתאונה שהיינו עדים לה עכשיו? הוא אמר שפעם עסק בנדל"ן, אבל אפילו היום הכי נורא של מתווך רחוק מלמלא מישהו בעגמומיות כמו זו שלו.

"מה קרה לך?" אני שואלת.

הוא מביט בי מבעד למראה. "מה זאת אומרת?"

"אמרת שראית דברים נוראיים יותר. מה ראית?"

הוא סוגר את הברז, מנגב את ידיו ואז פונה אליי. "את באמת רוצה לדעת?"

אני מהנהנת.

הוא משליך את מגבת הנייר לפח ותוחב את ידיו לכיסים. ההתנהלות שלו מידכדכת עוד יותר. הוא מביט אל תוך עיניי, אך יש נתק בינו לבין הרגע הזה. "לפני חמישה חודשים הוצאתי את הגופה של בתי בת השמונה מתוך אגם."

אני שואפת אוויר ומקרבת את ידיי אל פי. זאת לא היתה עגמומיות בהבעת פניו. זה היה ייאוש. "אני כל כך מצטערת," אני לוחשת. מצטערת על בתו. מצטערת על הסקרנות שלי.

"מה איתך?" הוא שואל. הוא נשען על השיש כאילו זו שיחה שהוא מוכן לה. שמישהו יבוא ויפחית מעוצמת הטרגיות של הטרגדיה שלו. זה מה שעושים כשחווים את הנורא מכול. מחפשים אנשים כמוך... אנשים שמצבם גרוע משלך... ומשתמשים בהם כדי להרגיש טוב יותר.

אני בולעת רוק לפני שאני מתחילה לדבר, כי הטרגדיות שלי הן לא־כלום לעומת זאת שלו. "אמא שלי מתה לפני שבוע."

הוא לא מגיב בדרך שבה שאני הגבתי לדבריו. הוא לא מגיב כלל, ואני תוהה אם זה מפני שהוא קיווה שהטרגדיה שלי תהיה קשה יותר. היא לא. הוא ניצח.

"איך היא מתה?"

"סרטן. בשנה האחרונה טיפלתי בה בדירה שלי." הוא האדם הראשון שאמרתי לו את זה בקול. הדופק שלי הולם במפרק כף ידי, ואני מהדקת עליו את כף ידי השנייה. "היום זאת הפעם הראשונה שיצאתי מהבית אחרי שבועות."

אנחנו מביטים זה בזה עוד רגע. אני רוצה להגיד עוד משהו, אבל מעולם לא ניהלתי שיחה כבדה כל כך עם זר מוחלט. אני די רוצה לסיים את זה, כי לאן בכלל השיחה הולכת מכאן?

היא לא. היא פשוט נעצרת.

הוא מביט במראה ומתבונן בעצמו, מסיט קווצת שיער שחור בחזרה למקומה. "אני חייב להגיע לפגישה. את בטוחה שאת בסדר?" כעת הוא מביט בבבואה שלי במראה.

"כן. אני בסדר."

"באמת בסדר?" הוא מסתובב אליי.

"אני אהיה בסדר," אני חוזרת ואומרת. "תודה על העזרה."

אני רוצה שהוא יחייך אבל זה לא הולם את הרגע. אני סקרנית לדעת איך ייראה החיוך שלו. אך הוא מושך מעט בכתפיו ואומר, "אז בסדר." הוא זז לפתוח את הדלת. הוא מחזיק אותה פתוחה עבורי, אבל אני לא יוצאת מיד. במקום זאת, אני ממשיכה להביט בו, עדיין לא מוכנה להתמודד עם העולם שבחוץ. אני מעריכה את האדיבות שלו ורוצה לומר עוד משהו, להודות לו בדרך כלשהי, אולי להציע קפה או להחזיר לו את החולצה שלו. אני מגלה שאני נמשכת אל האלטרואיזם שלו — דבר נדיר כיום. אבל מראה חטוף של טבעת הנישואים על ידו השמאלית מסחרר אותי קדימה, אל הרחובות ההומים כעת מקהל רב אפילו יותר.

אמבולנס הגיע ועכשיו הוא חוסם את התנועה בשני הכיוונים. אני הולכת בחזרה אל זירת האירוע, שואלת את עצמי אם עליי לתת הצהרה. אני מחכה ליד שוטר שמשרבט בפנקסו את דיווחיהם של עוברים ושבים אחרים. הם אינם שונים משלי, אבל אני נותנת גם את שלי ופרטים ליצירת קשר. אני לא בטוחה עד כמה ההצהרה שלי עוזרת, מפני שלא באמת ראיתי אותו נפגע. הייתי קרובה מספיק רק כדי לשמוע. קרובה מספיק להיצבע כמו בד ציור של ג'קסון פולוק.

אני מסתכלת אחורה ורואה את ג'רמי יוצא מבית הקפה כשקפה טרי בידו. הוא חוצה את הכביש, מתמקד במקום שאליו פניו מועדות. ראשו במקום אחר כעת, רחוק מאוד ממני, כנראה מתמקד באשתו ובמה שיגיד לה כשיבוא הביתה ללא חולצה.

אני מוציאה את הטלפון שלי מהתיק ובודקת מה השעה. עדיין נותרה רבע שעה עד הפגישה שלי עם קורי והעורכת של הוצאת פאנטם. ידיי רועדות עוד יותר עכשיו, כשהזר אינו כאן עוד כדי להסיח את דעתי מהמחשבות. קפה עשוי לעזור. מורפיום ודאי יעזור, אבל חברת ההוספיס־בית סילקה הכול מהדירה שלי אחרי שאמי מתה. חבל שלא החבאתי לי קצת. זה היה ממש יכול לעזור לי עכשיו.

קולין הובר

קולין הובר נולדה ב-4 בדצמבר 1979 בטקסס שבארצות הברית. היא בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ועבדה בתחום טרם החלטתה להפוך לסופרת במשרה מלאה. היא החלה לפרסם את ספריה בשנת 2012 ועד כה כתבה עשרות רבי־מכר שהגיעו לראש טבלאות הקריאה של הניו יורק טיימס, בהם איתנו זה מתחיל, תעתוע, אהבה מכוערת, וידוי, להתחרט עליך ועוד.

בשנת 2023 החלה הפקתה של הגרסה הקולנועית לספרה הפופולארי של הסופרת, איתנו זה נגמר העוסק במערכת יחסים אלימה. הסרט בכיכובה של בלייק לייבלי יצא לאקרנים בישראל באוגוסט 2024.

כיום, הובר מתגוררת בטקסס עם בעלה ושלושת בניהם.

עוד על הספר

  • שם במקור: Verity
  • תרגום: נעמה תורן
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 272 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 59 דק'
  • קריינות: יעל אהרונוב
  • זמן האזנה: 9 שעות ו 28 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
162 דירוגים
108 דירוגים
32 דירוגים
14 דירוגים
2 דירוגים
6 דירוגים
14/5/2020

נקרא בנשימה עצורה. ספר ככ שונה מהספרים שלה, רומנטיקה עם מסתורין ומתח. מושלם!

2
15/11/2024

לא יכלתי להניח את הספר!!!! כתוב מצויין ומותח לאורך כל פרק. ציפיתי לסוף יותר מטורף לצערי

1
9/6/2024

אין ספק שהעלילה מתעתעת. עד העמוד האחרון וגם הרבה אחרי.... ספר מצוין. כתוב נפלא בדיוק כמו שקולין הובר יודעת לכתוב. כתיבה קולחת וזורמת. עלילה מצוינת שלא נתקעת לרגע. עם אירועים כרונולוגים וקצת אחורה קדימה- מבלי ליצור כאב ראש. דמויות שקל מאוד לשנוא או לאהוב- עד שאת.ה מבין.ה שהכל תעתוע ואת.ה לא יודע.ת מי הטוב מי הרע. את מי לשנוא ואת מי לאהוב. ואולי זה בעצם משחק אחד גדול? ספר מדהים. אחד הטובים שקראתי שלה. (מזכרת ממנו הטוב ביותר של הסופרת הזו לדעתי(

1
19/6/2025

שונה מרוב הספרים של קולין הובר ושונה בכלל , ספר מפתיע , מרתק , מותח, מצמרר , כזה שאי אפשר להניח לדקה .

1/6/2025

מושלם

15/4/2025

וואו, ספר מטורף, מותח עד כדי כך שקראתי ביומיים ובזבזתי את כל השעות שינה שלי עליו

13/4/2025

ואו ספר מעניין בטירוף! מותח סוחף ולא צפוי , אני קוראת יחסית הרבה ספרים והוא באמת מהטובים שקראתי ממש נהנתי לקרוא אותו.

1/4/2025

נתקלתי במקרה באיזה סרטון בטיקטוק על כך שמצלמים סרט על הספר והסתקרנתי.. אני חושבת שבחיים לא קראתי כ"כ מהר ספר כמו שקראתי את 'תעתוע'!! במילה אחת- וואו!!! לא הצלחתי להפסיק לקרוא. ממליצה לגמרי!!!!!!

13/1/2025

אימל'ה איזה סיפור!!!! כתוב מעולה כמו שקולין תמיד יודעת.

20/11/2024

וואו איזה ספר!!! אין מה להגיד, באמת מתעתע

19/10/2024

וואו. סיימתי את הספר בפחות מ24 שעות. אין לי מילים לתאר את חווית הקריאה. זו פעם ראשונה שבחרתי לכתוב ביקורת על ספר וקראתי די הרבה ספרים שאהבתי. בכל זאת בחרתי לכתוב ביקורת דווקא הפעם. ספר מעולה, מודה שלקחתי הפסקות התרעננות כי יש פרקים שקשה לקרוא. נותרתי מרותקת, המומה ומלאת מחשבות. כל כך שמחה שמצאתי את הספר הזה. מומלץ!!! תהיו מוכנים יש טריגרים לא קלים אך לפי דעתי שווה קריאה.

5/9/2024

קראתי בשקיקה… ונהנתי מאוד.

31/3/2024

נהדר! קריאה בנשימה אחת!

4/11/2023

לא הנחתי את הספר מהיד,סיימתי אותו בחצי יום ללא הפסקה.מומלץ

25/9/2023

קראתי בשעתיים! אמאלה איזה ספר!!!!!!! לא צפוי, לעיתים מפחיד עד לרגע שהייתי צריכה לעצור לרגע. מהספרים שלא מפסיקים לחשוב עליהם.

19/9/2023

ואוו ספר מותח עד הסוף ומשאיר אותך עם תהיות .. אחד הטובים

13/9/2023

וואוו.. כשמו כן הוא, תעתוע.

28/8/2023

ספר מצויין, מותח, סוחף, קראתי בנשימה אחת

13/7/2023

מותח, מפחיד ומבריק

21/6/2023

וואו !! קראתי בשקיקה! עוד ספר סוחף מאת קולין הובר

11/6/2023

אי אפשר להפסיק לקרוא ממליצה מאוד

5/10/2022

ספר מהמם מהמם. לא יכולתי להפסיק.

27/9/2022

מצוין

27/9/2022

ספר מעולה, קראתי בנשימה אחת. נכנסתי לעולם של הספר בקלות. מהפנט, מרתק, מרעיד.

27/9/2022

בצלה אחת שלמותתת מההתחלה עד הסוף אי אפשר להניח את הספר

25/9/2022

אין מילים. ספר מדהים. ברגע שמתחילים, אי אפשר להפסיק.

23/9/2022

קריא ומותח

22/9/2022

מרתק, קשה לעזוב אותו. קראתי אותו בהישתקקות. מותיר את הקוראים בתביעה..... שווה קריאה בהחלט

21/9/2022

וואו, מה קראתי עכשיו?!? אני עדיין בהלם, לא יכולתי להניח לרגע, אין ספק שרומן רומנטי זה לא... אבל ממש שווה קריאה

3/9/2022

וואו . כתיבה מדהימה הספר המוצלח ביותר שקראתי

16/8/2022

מושלם, לא הצלחתי להניח מעיד. סופרת מדהימה

25/6/2022

פשוט ספר שהוא משהו אחר לגמרי. קולח מותח ומפתיע ברמות

18/6/2022

ספר מעולה ומותח שאי אפשר להפסיק לקרוא

2/6/2022

ספר מעולה, כתיבה יותר מ100 אחוז, יותר ממומלץ רק שימו לב שזה לא רומן רומנטי.

14/5/2022

הספר הכי מרתק ומדהים שקראתי, הרגשתי אימה במהלך הסיפור הרגשתי כל דמות דמות והסוף פשוט פסיכי איזה מוח גאוני!!! שמעתי טיפה ספוילרים על הספר כמו סוך לא צפוי ושאשתו היא לא מי שהוא חושב והעליתי הרבה תיאוריות, אבל בחיים לא הייתי חושבת על זה!!

26/4/2022

וואו. פשוט וואו. ספר מטלטל, מותח וסוחף!!! אי אפשר להפסיק לקרוא!!! מלא בתיאורים קשים לקריאה ובכאב. מדהים

11/4/2022

בהחלט לא רומן רומנטי קצת כמו לצפות בסרט שח היצ’קוק. לא כל כך הבנתי למה לטעת ספק בראש הקורא בסוף הספר??? בעיני זה היה מיותר. אבל… ספר מותח שנקרא בנשימה עצורה ממש… זו השורה התחתונה.

20/3/2022

מושלםםםם!!!!

28/1/2022

מותח ,קשה להניח מהיד,מאוד מומלץ

27/1/2022

וואו! גרם לי להרגיש כלכך הרבה רגשות! הייתי מרותקת, מזועזעת, מרוגשת ובציפייה ענקית לאורך כל הספר!

7/12/2021

מהמם, מרתק, מותח ומשאיר אותך דרוך לכל מהלך הסיפור

13/8/2021

מותחן רומנטי ברמה אחרת. כתיבה דוהרת ותכליתית (מינוס תיאורים). הסופרת הצליחה ל"שתק" אותי מפחד תוך כדי קריאה, שזו אומנות הכתיבה לכשעצמה. נהניתי בטרוף... והסיום ווואווווו לא להאמין ה"לסת נפלה" איזה טוויסט מטורףףףף שהפך לי את כל העלילה.. אפשר לומר שהסוף הוא "גולת הכותרת " של הספר קולין!!!! שיחקת אותה. ממליצה בחום

23/7/2021

ואו! איזה מתעתע.. מדהים!

20/7/2021

מה זה היה ואוווו

14/7/2021

מצויין ומפתיע

22/5/2021

מעולה. סוחף, כמו כל הספרים של קולין הובר. אף פעם לא מאכזבת

8/3/2021

ספר מעניין לא יכולתי להניח אותו לרגע, כתוב בצורה מעניינת ומדהימה

2/1/2021

מדהים ומפתיע!!! אי אפשר לעצור לקרוא .

16/10/2020

וואוווו 😲😲 אחד הספרים הטובים שקראתי, מותח ובלתי צפוי. עלילה קשה לעיכול, כתובה בכישרון רב.

10/10/2020

וואו איזה ספר מטורף כל כך שונה מהשאר . בכללי זה פשוט מושלם מיוחד מותח. ממליצה בחום

1/10/2020

מושלם

28/9/2020

פשוט מצוין

26/9/2020

וואווו וואוו וואו

29/8/2020

סופרת כל כך מוכשרת שגם שמהתיאור נראה לי שאני לא אוהב, אני תמיד אוהבת. הספר מעניין ומותח לא יכולתי להפסיק לקרוא

23/8/2020

מדהים , מעניין , סוחף !! לא יכולתי להפסיק לקרוא

18/8/2020

פאק... מה קראתי עכשיו?

15/8/2020

וואוווו, כתיבה גאונית, מתח עד הסוף, כולל הסוף

8/8/2020

ספר מעולה ומותח כמו לראות סרט. קראתי בנשימה עצורה בארבע שעות. פלא שעוד לא עשו מזה סרט.

26/7/2020

ווואוו

27/5/2020

יותר מותחן רומנטי. שונה ומעניין

16/5/2020

פשוט מטורף כמה שנדבקתי לספר. מותח כל כך שאתה לא יכול לדמיין את עצמך עוזב לרגע את הדמויות. איזו כתיבה טובה וואו וואו וואו

6/5/2020

וואו סיפור נחמד אבל היה הסוף כל כך בלתי צפוי!

21/4/2020

וואוו ספר מטורף. אין על הכתיבה של קולין הובר. היא אחת מהסופרות שאני הכי אוהבת.

5/4/2020

ממליצה ממליצה ושוב פעם ממליצה :) קליל לקריאה, ספר מותח ומאוד מפתיע מסוג הספרים שאתה קורא עוד דף ועוד דף ובסוף לא שם לב שכבר סיימתה.

31/3/2020

וואוווו אחד גדול !! אחרי שסיימתי חזרתי לקרוא אותו שוב ושוב !!! קולין הובר תותחית

20/3/2020

מטורף לחלוטין, כתיבה מושלמת, כאב בטן עד השניה האחרונה...לא יצא לי מהראש עוד הרבה זמן

9/3/2020

חזק! מעניין וסוחף

29/2/2020

ספר מעולה! מצד אחד הכל כאילט ברור מההתחלה, אבל קולין מצליחה להמשיך את המתח עד סוף הספר. מומלץ בחום

22/2/2020

קראתי בנשימה עצורה. ספר מותח ומטלטל.

15/2/2020

מרתק מותח שונה מרומן רגיל, מומלץ ביותר

10/2/2020

וואו ממש ספר יפה .ממליצה מאוד

8/2/2020

כמו כל ספריה של קולין הובר גם הפעם לא מאכזב...ספר מרתק

8/2/2020

פשוט מעולה.

5/2/2020

וואו, ספר מתח פשוט מטורף

4/2/2020

ספר מעולה. מפתיע בהחלט

27/1/2020

ספר מפתיע. מותח ולא שיגרתי

23/1/2020

ספר סוחף מהמילה הראשונה. מצמרר ומטריד. אי אפשר להניח אותו מהידיים

18/1/2020

ספר מתח מצויין, שונה מהסיגנון המוכר של הסופרת, כדאי לקרוא!

11/1/2020

ספר מותח, שונה, מיוחד, מסקרן ומתעתע. נהנתי מכל מילה מהראשונה ועד האחרונה. קראתי אותו בשקיקה ביומיים, בכל זמן פנוי, בכל מקום אפשרי. ואני מאמינה שאחשוב עליו עוד שבועות רבים.

4/1/2020

ספר מצוין כתיבה מעולה, מותחת וסוחפת מותחן פסיכולוגי יותר מרומן רומנטי

31/12/2019

וואו. קולין הובר, אבל אחרת לגמרי. על גבול הפסיכוזה, ובדיוק בגלל זה אי אפשר להפסיק לקרוא.

27/12/2019

מותח עם טוויסטים, סופרת טובה

27/12/2019

מומלץץץ !!! פשוט גאונה קולין הובר !

13/5/2025

הספר מעולה! לא הצלחתי להפסיק לקרוא! הערה אחת למי ששומע את הגרסה המוקלטת- יש הרבה הפרעות בשמיעה (כמו רעשי הדפים, רעשי כיסאות וכו') לטעמי זה קצת מסיח את הדעת ושווה לקחת בחשבון :)

26/2/2025

ספר טוב ומאוד מאוד מותח. סיימתי אותו ביום אחד.

4/12/2024

קריפי ברמות!!

23/6/2024

ספר ממש נחמד ופשוט לקריאה

27/1/2024

נקרא ביומיים, היו כמה תיאורים מטרידים אבל בגדול הספר די חד מימדי. כן נהניתי לקרוא, לא אזכור אותו עוד יומיים

20/9/2023

קולין הובר יודעת לכתוב גם מתח! עלילה מטרידה ואפלה, אבל כתוב מעולה וסוחף בטירוף. פחות אהבתי את הסוף אבל ממש שווה קריאה

7/11/2022

וואו! כמה שזה פתלתל! הסוף הפתיע אותי לחלוטין!!

28/10/2022

אכן תעתוע, נפלאות הכתיבה והכותב,

21/7/2022

נחמד

14/9/2021

הספר סוחף וכתוב נהדר (כמו כל הספרים של קולין הובר) אך שונה משאר הספרים ואפשר להגיד "לא אופייני". יותר ספר מתח מאשר רומן רומנטי והדבר שהכי פגע ברושם זה הסוף. הרעיון של הסוף נחמד אבל לא משכנע בכלל (לא הגיוני בעליל מטורף) וזה מה שהרס לי קצת...

24/1/2021

כתוב מצויין, מותח. לא שייך ממש לקטגוריה רומנטית... אלא מתח. הסוף קצת מאכזב ביחס לכל הספר אך עדיין מומלץ

4/9/2020

משחק במוח. נפלא

15/8/2020

ספר לא אופיינתי בכלל אבל אהבתי מאוד מאוד. הקטע בסוף קצת מיותר מבחינתי, אבל לא גורע מההנאה מהספר.

30/5/2020

מעולה!

26/4/2020

סופרת מדהימה ואהבתי את כל הספרים שהוציאה עד עכשיו. בשבילי הספר הזה היה מורבידי מדי וקצת קשה לקריאה.

25/2/2020

קולין הובר כותבת נפלא ולכן היה לי קשה להניח את הספר, למרות שפחות התחברתי לעלילה. נהניתי הרבה יותר מספריה הקודמים.

14/1/2020

ספר מעולה מלא מתח ספר שונה מאוד מהכתיבה של קולין הובר.

30/12/2019

ספר טוב למרות שמטריד מאד. עם סוף מבלבל

30/12/2019

קראתי את כל הספרים של קלין. קולין מראה את כישרונה בכך שיצרה סיפור שונה מאוד, פסיכי... סוף נתון לנו הקוראים, ממליצה.

30/10/2022

מותח מאוד אבל הסוף משאיר תחושת החמצה

1
6/7/2025

קריאה מעניינת בציפייה לסוף מטורף, מאכזב מאוד . אלה אם כן צפוי ספר המשך ..

11/4/2025

לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/תעתוע-קולין-הובר/

13/3/2024

מותחן רומנטי נחמד היו קטעים מטרידים שלא הייתי מוכנה להם והיה לי קשה איתם במקרה שלי לשמוע אותם . טריגר שלא התייחסו אליו התעללות בילדים. לא אהבתי את התנהלות הסופרת שהגיעה להשלים את הכתיבה ולא את ההחלטות שקיבלה. התאהבות הבעל והסופרת שהגיעה נראית לי מהירה מדי ולא שכנעה אותי. לא אהבתי את הסוף, מאכזב.

5/1/2023

הסוף מצוין. שאר הספר די נמתח לדעתי. אם אוהבים רומן רומנטי זה אחלה ספר לכל אורכו

20/3/2021

עלילה מעניינת, אבל יותר מידי תיאורים מיותרים בדרך...

3/5/2020

פסיכי ממש. ההתחלה יפה, אבל הסוף מזעזע- ממש לא הסגנון הרגיל של קולין הובר. מתאים לאוהבי המתח והטירוף. אם אתם רוצים לקנות בגלל שזה של קולין -תחשבו פעמיים.

10/4/2020

ספר כתוב יפה ומענין. אך לא קשור המון עצב וטרגדיה לאורך כל הסיפור. לא קשור לג'אנר של רומנטיקה. גרם לי במהלך הקריאה לתחושות קשות ולא נימות.

30/12/2019

הספר כתוב היטב וזה הדבר הכי טוב שאני יכולה לומר עליו. לא מהספרים הטובים של הסופרת. חביב ולא יותר.

28/12/2019

זה לא ספר "קולין הובר" רגיל. לא יודעת מה דעתי על השינוי, רק שיקח לי זמן לעבד את מה שקראתי עכשיו.

30/12/2023

ספר פסיכופטי .. דילגתי על הרבה כי הוא נמרח מידי. הסיום סתם חולני יותר מידי תיאורי סקס מיותרים לטעמי

1
21/8/2023

לא מתאים לסופרת. ביזארי ומאכזב.

25/1/2025

מזעזע תיאורים נוראיים.מצטערת שקראתי אותו

1
15/3/2023

מעולה!!! וכל מילה מיותרת

23/10/2022

לא ספרות. פונוגרפיה מילולית. אין סוף תיאורי משגלים שחוזרים על עצמם, כמעט מילה במילה. כל כך משעמם ומיגע. הורס כל מתח ועלילה. ספר זול. התבישתי לקרא. עלוב.

4/4/2022

כתיבה שטוחה ומשעממת. חבל על הזמן ועל הכסף

2/3/2020

רומן רומנטי מזעזע

תעתוע קולין הובר

1

אני שומעת את הגולגולת שלו נבקעת לפני שנתז הדם פוגע בי.

אני מתנשמת וצועדת צעד במהירות לאחור אל המדרכה. אחד מעקביי מתנדנד, ואני אוחזת בעמוד של תמרור "אין חניה" כדי להתייצב.

הגבר עמד לפניי רק לפני כמה שניות. עמדנו בקרב קהל אנשים שהמתינו לאור ירוק ברמזור כשהוא צעד אל הכביש לפני הזמן, וכך נפגע ממשאית. זינקתי קדימה בניסיון לעצור אותו — אך תפסתי באוויר בעודו נופל. עצמתי עיניים לפני שראשו נכנס אל מתחת לגלגל, אבל שמעתי אותו מתפקע כמו פקק של בקבוק שמפניה.

הוא טעה כשהביט בשאננות בטלפון שלו, כנראה הֶרגל של חציית אותו כביש פעמים רבות ללא אירועים מיוחדים. מוות שנגרם משגרה.

אנשים משתנקים בבהלה, אבל אף אחד לא צועק. נהג המשאית יוצא בקפיצה ומיד כורע על ברכיו ליד גופת הגבר. אני נסוגה מהסצנה כשכמה אנשים ממהרים קדימה כדי להגיש עזרה. אני לא צריכה לראות את מה שמתחת לגלגל כדי לדעת שהוא לא שרד. אני צריכה רק להשפיל מבט אל החולצה הלבנה שלי — ואל הדם שניתז עליה — כדי לדעת שעדיף לקרוא לרכב קבורה מאשר לאמבולנס.

אני מסתובבת על עקביי כדי להתרחק מהתאונה ולמצוא מקום שבו אוכל לנשום רגע — אבל הרמזור הופך לירוק, והקהל הצפוף מבחין בכך. אין סיכוי שאצליח לשחות נגד הזרם בנהר הזה של מנהטן. אחדים אפילו לא מרימים את ראשם מהטלפון הנייד שלהם כשהם חולפים ממש בסמוך לתאונה. אני מציצה לאחור לעבר זירת התאונה, נזהרת שלא להביט ישירות בגבר. נהג המשאית עומד עכשיו בירכתיה, עיניו פעורות לרווחה, והוא מדבר בטלפון הנייד שלו. שלושה אנשים, אולי ארבעה, מסייעים לו בשטח. קומץ אנשים, מובלים על ידי יצר הסקרנות המורבידי, מצלמים את הסצנה המבחילה בניידים שלהם.

אילו עדיין חייתי בווירג'יניה זה היה מתנהל באופן אחר לגמרי. כולם מסביב היו עוצרים. בהלה היתה מתעוררת, אנשים היו צורחים, קהל חדש היה מגיע למקום בתוך שניות. אבל כאן במנהטן, הולך רגל שנפגע מכלי רכב הוא אירוע כה תכוף, עד שאינו אלא אי־נוחות קלה. עיכוב בתנועה עבור אחד, בגדים הרוסים עבור אחר. זה מתרחש לעתים כה תכופות, עד שוודאי לא יתפרסם כלל בעיתון.

למרות שאדישותם של אחדים כאן מטרידה אותי, זאת בדיוק הסיבה שלשמה עברתי לעיר הזאת לפני עשר שנים. אנשים כמוני שייכים לערים המאוכלסות יתר על המידה. מצבי האישי אינו רלוונטי בעיר כה גדולה. יש אנשים שהסיפורים שלהם הרבה יותר מעוררי רחמים משלי.

כאן אני בלתי נראית. לא חשובה. מנהטן צפופה מכדי שאזיז לה, ומשום כך אני אוהבת אותה.

"נפצעת?"

אני מרימה את מבטי אל גבר הנוגע בזרועי וסורק את החולצה שלי. הבעת פניו מלאה דאגה עמוקה כשהוא סוקר אותי מלמטה עד למעלה ומחפש פציעות. מתגובתו אני מבינה שהוא אינו אחד מהניו־יורקרים הקשוחים יותר. ייתכן שהוא מתגורר כאן עכשיו, אבל המקום שממנו הגיע הותיר בו שרידי אמפתיה.

"נפצעת?" הזר חוזר ושואל, והפעם מביט אל תוך עיניי.

"לא. זה לא הדם שלי. עמדתי לידו כש..." אני משתתקת. זה עתה מישהו מת לנגד עיניי. הייתי כל כך קרובה אליו, שהדם שלו עליי.

עברתי אל העיר כדי להיות בלתי נראית, אבל ללא ספק איני אטומה. עבדתי על זה — ניסיתי להתקשח כמו הבטון שתחת כפות רגליי. זה לא עלה יפה כל־כך. אני מרגישה איך כל מה שראיתי לפני רגע מתיישב לי בבטן.

אני מכסה את פי בידי, אבל מושכת אותה במהירות בגלל משהו דביק על שפתיי. עוד דם. אני משפילה מבט אל החולצה שלי. כל כך הרבה דם, ולא שלי. אני צובטת את החולצה ומרחיקה אותה מהחזה, אך היא נדבקת לעורי בנקודות שבהן נתזי הדם מתחילים להתייבש.

אני זקוקה למים. סחרחורת תוקפת אותי. אני רוצה לשפשף את המצח, לצבוט באף, אך חוששת לגעת בעצמי. אני מסיטה את מבטי אל הגבר שעדיין אוחז בזרועי.

"יש דם על הפנים שלי?" אני שואלת אותו.

הוא מכווץ את שפתיו ואז עיניו נורות הצדה, סורקות את הרחוב סביבנו. הוא מחווה לעבר בית קפה במרחק־מה מאיתנו.

"יש להם שירותים," הוא אומר, לוחץ את ידו על שיפולי גבי ומוביל אותי לשם.

אני מביטה אל מעבר לכביש אל בניין הוצאת פאנטם, שאליו היו מועדות פניי מלכתחילה. הייתי כל־כך קרובה. במרחק חמישה־שישה מטרים מהפגישה שהייתי חייבת להשתתף בה.

אני תוהה כמה קרוב היה הגבר המת אל היעד שלו?

כשאנחנו מגיעים אל בית הקפה, הגבר הזר פותח בפניי את הדלת. אישה שנושאת קפה בכל אחת מידיה מנסה להידחס ביני לבין הדלת, עד שהיא מבחינה בחולצה שלי. או־אז היא נסוגה במהירות ומניחה לנו להיכנס. אני מתקדמת לעבר שירותי הנשים, אבל הדלת נעולה. הגבר פותח את דלת שירותי הגברים בדחיפה ומסמן לי לבוא בעקבותיו.

הוא הולך לעבר הכיור ופותח את הברז בלי לנעול מאחורינו את הדלת. אני מביטה במראה ומגלה שהמצב אינו גרוע כפי שחששתי. על לחיי יש מעט נתזי דם שמתחילים להתכהות ולהתייבש, ויש רסס דם מעל הגבות שלי. למרבה המזל, החולצה היא שמוכתמת הכי הרבה.

הגבר מושיט לעברי מגבות נייר, ואני מוחה את פניי. הוא מרטיב חופן מגבות נוספות. עכשיו אני מריחה את הדם. החמצמצות שבאוויר מסחררת אותי בחזרה לגיל עשר. ריח הדם אז היה חזק דיו שאזכור אותו במשך כל השנים שחלפו מאז.

כשמתחיל עוד גל בחילה, אני מנסה לעצור את הנשימה. אני לא רוצה להקיא. אבל אני חייבת שהחולצה הזאת תרד ממני. עכשיו.

אני פותחת את הכפתורים באצבעות רועדות ואז פושטת את החולצה ומניחה אותה מתחת לברז. אני מניחה למים לעשות את שלהם, ובו־בזמן נוטלת את מגבות הנייר הרטובות הנוספות מהזר ומתחילה לנגב את הדם מהחזה שלי.

הוא מתקרב אל הדלת, אך במקום לתת לי פרטיות בעודי עומדת כאן בחזייה הכי פחות אטרקטיבית שלי, הוא נועל אותנו בתוך השירותים כך שאיש לא יוכל להיכנס כשאני ערומה. זה אבירי באופן מטריד ומותיר אותי בתחושת אי־נוחות. אני מביטה במתח בהשתקפות שלו במראה.

מישהו דופק.

"כבר יוצא," הוא אומר.

אני נרגעת מעט, מתנחמת במחשבה שמישהו מחוץ לדלת הזאת ישמע אותי צורחת אם יהיה צורך בכך.

אני מתמקדת בדם עד שאני בטוחה ששטפתי את כולו מהצוואר והחזה שלי. בשלב הבא אני בוחנת את שערי, פונה מול המראה ימינה ושמאלה, אבל מוצאת רק סנטימטר של שורשים כהים מעל הקרמל הדהוי.

"קחי," הגבר אומר וממשש את הכפתור האחרון בחולצה הלבנה והנקייה שלו. "תלבשי אותה."

הוא כבר הספיק להסיר את הז'קט שלו, שתלוי עכשיו על ידית הדלת. הוא פושט את חולצת הכפתורים שלו וחושף מתחתיה גופייה לבנה. הוא שרירי, גבוה ממני. החולצה שלו תבלע אותי. אני לא יכולה ללבוש אותה לפגישה שלי, אבל אין לי שום אפשרות אחרת. אני לוקחת את החולצה שהוא מושיט לי. אני נוטלת עוד כמה מגבות נייר וטופחת על עורי, ואז לובשת אותה ומתחילה לכפתר את הכפתורים. זה נראה מגוחך, אבל לפחות זו לא הגולגולת שלי שהתפצפצה על חולצה של מישהו אחר. חצי הכוס המלאה.

אני מוציאה מהכיור את החולצה הרטובה שלי ומשלימה עם כך שהיא אבודה. אני משליכה אותה אל הפח ואז אוחזת בכיור ומביטה בעצמי במראה. עיניים ריקות, תשושות, משיבות לי מבט. האימה שבה חזו זה עתה הכהתה את גונן לחום כהה. אני משפשפת את הלחיים בכפות ידיי כדי להכניס בהן צבע, אך לשווא. אני נראית כמו המוות.

אני נשענת על הקיר ומפנה את גבי אל המראה. הגבר מסיר את העניבה שלו, תוחב אותה לכיס החליפה ובוחן אותי לרגע. "אני לא יודע אם את רגועה או פשוט בהלם."

אני לא בהלם, אבל גם לא בטוח שאני רגועה. "לא יודעת," אני מודה. "אתה בסדר?"

"אני מאה אחוז," הוא אומר. "ראיתי דברים נוראיים יותר, לצערי."

אני מטה את ראשי בניסיון לפענח את תשובתו הסתומה. הוא קוטע את קשר העין בינינו, מה שרק גורם לי לבהות בו יותר, ולתהות איזה דבר הוא ראה שנורא יותר מראש של גבר שנמחץ תחת גלגל משאית. אולי הוא נולד בניו יורק. אולי הוא עובד בבית חולים. משהו בו משדר כשירוּת שלעתים קרובות מאפיינת אנשי טיפול שאחראים על אחרים.

"אתה רופא?" הוא מנענע בראשו. "אני בעסקי נדל"ן. הייתי פעם, בכל מקרה." הוא מתקדם ומושיט יד אל כתפי, מבריש משהו מהחולצה שלי. החולצה שלו. ואז הוא שומט את ידו, מביט בפניי לרגע ונסוג צעד לאחור.

צבע עיניו תואם את צבע העניבה שהרגע תחב לכיסו. ירקרק. הוא נראה טוב, אבל משהו בו גורם לי להרגיש שהוא היה מעדיף שלא. כאילו המראה שלו מעורר בו אי־נוחות. משהו בו מבקש להיראות שקוף. הוא רוצה להיות בלתי נראה בעיר הזאת. ממש כמוני.

רוב האנשים באים לניו יורק כדי להתגלות. אנחנו, היתר, באים לכאן כדי להסתתר.

"איך קוראים לך?" הוא שואל.

"לואֶן."

נשימתו נעצרת להרף עין כשאני אומרת את שמי.

"ג'רמי," הוא אומר. הוא זז לכיור, פותח שוב את הברז ומתחיל לשטוף ידיים. אני ממשיכה לבהות בו, לא יכולה להשתיק את סקרנותי. לְמה הוא התכוון כשאמר שכבר ראה דברים נוראיים יותר מהתאונה שהיינו עדים לה עכשיו? הוא אמר שפעם עסק בנדל"ן, אבל אפילו היום הכי נורא של מתווך רחוק מלמלא מישהו בעגמומיות כמו זו שלו.

"מה קרה לך?" אני שואלת.

הוא מביט בי מבעד למראה. "מה זאת אומרת?"

"אמרת שראית דברים נוראיים יותר. מה ראית?"

הוא סוגר את הברז, מנגב את ידיו ואז פונה אליי. "את באמת רוצה לדעת?"

אני מהנהנת.

הוא משליך את מגבת הנייר לפח ותוחב את ידיו לכיסים. ההתנהלות שלו מידכדכת עוד יותר. הוא מביט אל תוך עיניי, אך יש נתק בינו לבין הרגע הזה. "לפני חמישה חודשים הוצאתי את הגופה של בתי בת השמונה מתוך אגם."

אני שואפת אוויר ומקרבת את ידיי אל פי. זאת לא היתה עגמומיות בהבעת פניו. זה היה ייאוש. "אני כל כך מצטערת," אני לוחשת. מצטערת על בתו. מצטערת על הסקרנות שלי.

"מה איתך?" הוא שואל. הוא נשען על השיש כאילו זו שיחה שהוא מוכן לה. שמישהו יבוא ויפחית מעוצמת הטרגיות של הטרגדיה שלו. זה מה שעושים כשחווים את הנורא מכול. מחפשים אנשים כמוך... אנשים שמצבם גרוע משלך... ומשתמשים בהם כדי להרגיש טוב יותר.

אני בולעת רוק לפני שאני מתחילה לדבר, כי הטרגדיות שלי הן לא־כלום לעומת זאת שלו. "אמא שלי מתה לפני שבוע."

הוא לא מגיב בדרך שבה שאני הגבתי לדבריו. הוא לא מגיב כלל, ואני תוהה אם זה מפני שהוא קיווה שהטרגדיה שלי תהיה קשה יותר. היא לא. הוא ניצח.

"איך היא מתה?"

"סרטן. בשנה האחרונה טיפלתי בה בדירה שלי." הוא האדם הראשון שאמרתי לו את זה בקול. הדופק שלי הולם במפרק כף ידי, ואני מהדקת עליו את כף ידי השנייה. "היום זאת הפעם הראשונה שיצאתי מהבית אחרי שבועות."

אנחנו מביטים זה בזה עוד רגע. אני רוצה להגיד עוד משהו, אבל מעולם לא ניהלתי שיחה כבדה כל כך עם זר מוחלט. אני די רוצה לסיים את זה, כי לאן בכלל השיחה הולכת מכאן?

היא לא. היא פשוט נעצרת.

הוא מביט במראה ומתבונן בעצמו, מסיט קווצת שיער שחור בחזרה למקומה. "אני חייב להגיע לפגישה. את בטוחה שאת בסדר?" כעת הוא מביט בבבואה שלי במראה.

"כן. אני בסדר."

"באמת בסדר?" הוא מסתובב אליי.

"אני אהיה בסדר," אני חוזרת ואומרת. "תודה על העזרה."

אני רוצה שהוא יחייך אבל זה לא הולם את הרגע. אני סקרנית לדעת איך ייראה החיוך שלו. אך הוא מושך מעט בכתפיו ואומר, "אז בסדר." הוא זז לפתוח את הדלת. הוא מחזיק אותה פתוחה עבורי, אבל אני לא יוצאת מיד. במקום זאת, אני ממשיכה להביט בו, עדיין לא מוכנה להתמודד עם העולם שבחוץ. אני מעריכה את האדיבות שלו ורוצה לומר עוד משהו, להודות לו בדרך כלשהי, אולי להציע קפה או להחזיר לו את החולצה שלו. אני מגלה שאני נמשכת אל האלטרואיזם שלו — דבר נדיר כיום. אבל מראה חטוף של טבעת הנישואים על ידו השמאלית מסחרר אותי קדימה, אל הרחובות ההומים כעת מקהל רב אפילו יותר.

אמבולנס הגיע ועכשיו הוא חוסם את התנועה בשני הכיוונים. אני הולכת בחזרה אל זירת האירוע, שואלת את עצמי אם עליי לתת הצהרה. אני מחכה ליד שוטר שמשרבט בפנקסו את דיווחיהם של עוברים ושבים אחרים. הם אינם שונים משלי, אבל אני נותנת גם את שלי ופרטים ליצירת קשר. אני לא בטוחה עד כמה ההצהרה שלי עוזרת, מפני שלא באמת ראיתי אותו נפגע. הייתי קרובה מספיק רק כדי לשמוע. קרובה מספיק להיצבע כמו בד ציור של ג'קסון פולוק.

אני מסתכלת אחורה ורואה את ג'רמי יוצא מבית הקפה כשקפה טרי בידו. הוא חוצה את הכביש, מתמקד במקום שאליו פניו מועדות. ראשו במקום אחר כעת, רחוק מאוד ממני, כנראה מתמקד באשתו ובמה שיגיד לה כשיבוא הביתה ללא חולצה.

אני מוציאה את הטלפון שלי מהתיק ובודקת מה השעה. עדיין נותרה רבע שעה עד הפגישה שלי עם קורי והעורכת של הוצאת פאנטם. ידיי רועדות עוד יותר עכשיו, כשהזר אינו כאן עוד כדי להסיח את דעתי מהמחשבות. קפה עשוי לעזור. מורפיום ודאי יעזור, אבל חברת ההוספיס־בית סילקה הכול מהדירה שלי אחרי שאמי מתה. חבל שלא החבאתי לי קצת. זה היה ממש יכול לעזור לי עכשיו.

המלצות נוספות

עוד ספרים של קולין הובר