הסוד של ליילה

הריאיון

סתמתי את פיה של ליילה בשתי שכבות של סרט הדבקה לפני שירדתי למטה, אבל אני עדיין מצליח לשמוע את צעקותיה המהוסות, כשהבלש מתיישב ליד השולחן.

יש לו מכשיר הקלטה מהסוג שרואים בסרטים משנות השמונים. בסביבות 25x15 סנטימטר, עם עיגול אדום גדול על הכפתור השמאלי. הוא לוחץ יחד עליו ועל 'פּלֵיי' ומחליק אותו לאמצע השולחן. גלגלי הסרט מתחילים להסתובב.

"אמור בבקשה את שמך," הוא אומר.

אני מכחכח בגרוני. "לידְס גבּריאל."

מכסה תא הסוללות מוחזק במקומו בסרט הדבקה שנמשך משני צדי המכשיר. זה די מצחיק בעיניי. המכשיר המיושן להפליא הזה עומד להקליט כל מילה שאגיד, ואיכשהו זה אמור לעזור?

בשלב זה כבר כמעט ויתרתי. אין שום אור בקצה המנהרה הזאת. אני אפילו לא בטוח שיש קצה למנהרה.

איך אני יכול בכלל לקוות למוצָא, כשהעניינים כל כך יצאו משליטה? אני מדבר עם בלש שמצאתי ברשת בזמן שהחבֵרה שלי למעלה, יוצאת מדעתה.

כאילו היא יודעת שאני חושב עליה, הרעש מתגבר שוב. ראש העץ של המיטה הולם בקיר למעלה ומפיק הד מוזר ומפחיד בבית הענקי והריק.

"אז," אומר האיש. "איפה אתה רוצה להתחיל?" הוא נראה כאילו יהיה מסוגל להתמודד עם הרעש, אבל איני בטוח שאני מסוגל. הידיעה שליילה סובלת בגלל מעשֹיי אינה משהו שקל לי להתעלם ממנו. כל קול שבוקע מלמעלה מכווץ אותי. "אולי נתחיל בכך שתספר לי איך נפגשתם," מציע האיש.

אני מהסס לענות על שאלות שאני יודע שלא יובילו לתשובות, אבל בנקודה הזאת אני מעדיף לשמוע את קולי מאשר את זעקותיה המעומעמות של ליילה. "נפגשנו בקיץ שעבר. היה פה פעם בד־אנד־ברקפסט. הייתי הבסיסט בלהקה שניגנה בחתונה של אחותה."

האיש אינו מגיב. הוא נשען לאחור בכיסאו ולוטש בי עיניים בשקט. איני יודע מה לומר עוד. אני אמור להרחיב? "איך ההיכרות הראשונית שלי עם ליילה קשורה לְמה שקרה בתוך הבית הזה?"

הוא מניד את ראשו, נרכן לפנים ומשלב את זרועותיו על השולחן. "אולי היא לא קשורה. אבל בגלל זה אני פה, לידס. כל דבר יכול להיות רמז. אני צריך שתחזור ליום הראשון שהיית פה. מה ליילה לבשה? מה לבשתם שניכם? מה הדבר הראשון שהיא אמרה לך? האם אחד מכם הבחין במשהו חריג בנוגע לבית באותו הערב? ככל שתוכל לספק לי יותר מידע, זה טוב יותר. שום פרט אינו שולי מדי."

אני מניח מרפקים על השולחן ומחליק את כפות הידיים על אוזניי כדי להטביע את הקולות הבוקעים מליילה למעלה. אני לא מסוגל לשמוע אותה נסערת כך. אני אוהב אותה יותר מדי, אבל אני לא יודע אם אני מסוגל לחזור אחורה ולדבר על הסיבה לכך שאני אוהב אותה כל כך, כשבו בזמן אני חושף אותה לכל הסבל הזה.

אני מנסה לא לחשוב כמה מושלם היה בתחילת הדרך. כי כשאני חושב על כך, זה רק מחזק את העובדה שקרוב לוודאי אני עצמי הסיבה למצב שהגענו אליו לבסוף.

אני עוצם את עיניי ונזכר בערב הראשון שבו פגשתי אותה. בתקופה שהחיים היו קלים יותר. כשהבורוּת באמת ובתמים היתה אושר.

"היא היתה רקדנית איומה ונוראה," אני אומר לאיש. "זה הדבר הראשון שהבחנתי בו..."

1
היא רקדנית איומה ונוראה.

זה הדבר הראשון שאני מבחין בו כשאני עומד על הבמה ומנגן בפני קהל הולך ומידלדל. זרועות ארוכות שנדמה שאין לה שום מושג כיצד לשלוט בהן. היא יחפה, מתנועעת על הדשא, רוקעת ברגליה במתכוון בלי שמץ מן העדינות שהשיר מזמֵן. היא מטלטלת את ראשה בפראות, ותלתליה השחורים הפרועים מתנופפים לפנים כאילו היא משתוללת לצלילי הֶבי מטאל.

זה מצחיק מפני שאנחנו להקת קאנטרי מודרנית. להקת קאנטרי מודרנית תפלה. אוסף שלם של שירים שממש מייסר להאזין להם, וכואב עוד יותר לנגן אותם.

זאת הלהקה של גארֶט.

ככה קוראים ללהקה. הלהקה של גארט. זה השם הכי טוב שגארט הצליח למצוא.

אני החבר הרביעי הלא־רשמי — האחרון שהצטרף ללהקה. אני מנגן בבס. לא קונטרבס זקוף מהסוג שכולם מכבדים. אני מנגן בגיטרת בס. הכלי הבלתי נראה והבלתי מוערך שנמצא בדרך כלל בידי חבר הלהקה הבלתי נראה — זה שמתמזג עם הרקע בכל שיר. אבל לא אכפת לי להתמזג ברקע. אולי בגלל זה אני מעדיף גיטרה בס על פני כל כלי אחר.

אחרי שלמדתי מוזיקה ב'בֶּלמוֹנט', כיוונתי להיות זמר־יוצר, אבל אני לא עוזר לגארט לכתוב את השירים האלה. הוא לא רוצה את העזרה שלי. אנחנו לא רואים מוזיקה באותו האופן, אז אני פשוט כותב שירים לעצמי וצובר אותם ליום כלשהו בעתיד, כשיהיה לי די ביטחון להוציא אלבום סולו.

הלהקה צברה פופולריות בשנים האחרונות, ואף על פי שהביקוש גדול יותר היום, והתוצאה היא שכר טוב יותר, שכרי כבסיסט לא עלה. חשבתי להעלות את הנושא בפני שאר חברי הלהקה, אבל לא בטוח שזה שווה את זה, והם זקוקים לכסף יותר ממני. שלא לדבר על כך שאם אפנה אליהם, הם עוד עלולים להציע לי רשמית תפקיד בלהקה. ואם להודות על האמת, אני כל כך שונא את המוזיקה הזאת, שאני נבוך אפילו לעמוד כאן.

כל הופעה מכרסמת בנשמתי. כרסום פה, כרסום שם. אני פוחד שאם אמשיך לעשות את זה עוד זמן רב, לא יישאר ממני שום דבר פרט לגוף.

אני באמת לא יודע מה מחזיק אותי פה. כשהצטרפתי ללהקה לא התכוונתי למלא את התפקיד הזה בקביעות, אבל משום־מה נראה שאיני מסוגל להביא את עצמי לצאת לדרך עצמאית. אבא שלי מת כשהייתי בן שמונה־עשרה, ולכן אף פעם לא היתה לי בעיה של כסף. הוא השאיר לאמא שלי ולי ביטוח חיים די גדול בצד חברה להתקנת תקשורת אינטרנט שמתנהלת מאליה, ועובדים שמעדיפים שלא אכנס לתפקיד ואכניס שינויים בשיטות עבודה שהתנהלו בהצלחה במשך שנים. אמא שלי ואני פשוט שומרים מרחק וחיים על ההכנסה הזאת.

אני בהחלט אסיר תודה על כך, אבל לא גאה בזה. אילו אנשים ידעו כמה מעט נדרש לי בחיים האלה, לא הייתי זוכה לאף טיפת כבוד מצדם. אולי בגלל זה נשארתי עם הלהקה. יש הרבה נסיעות, הרבה עבודה, הרבה לילות מאוחרים. אבל העינוי העצמי מעורר בי את התחושה, שאני ראוי לפחות לחלק מהכסף שיושב בחשבון הבנק שלי.

אני עומד במקום שמוקצה לי על הבמה ומביט בבחורה תוך כדי נגינה, תוהה אם היא שיכורה או מסטולית, או אם יש איזה סיכוי שהיא רוקדת ככה כדי ללעוג לרמה הגרועה כל כך של הלהקה. לא משנה מה הסיבה לכך שהיא מפרפרת כמו דג מחוץ למים, אני מודה לה על כך. זה הדבר הכי מבדר שקרה בהופעה זה זמן רב. ברגע כלשהו אני אפילו תופס את עצמי מחייך — דבר שלא עשיתי אלוהים יודע כמה זמן. ולחשוב שפחדתי לבוא הנה.

אולי זאת האווירה — פרטיוּת המקום במשולב עם שיירֵי חתונה. אולי זאת העובדה שאף אחד לא מקדיש לנו תשומת לב, ושתשעים אחוז מהחוגגים כבר עזבו. אולי זה הדשא בשערהּ והכתמים הירוקים בשמלתה בעקבות שלוש הנפילות שלה במהלך השיר הזה. ואולי זאת חצי שנת היובש שכפיתי על עצמי בעקבות הפרידה מהאקסית שלי.

ייתכן גם שזהו שילוב של כל אלה יחד, שמציב את הבחורה הזאת במוקד תשומת הלב הכוללת שלי הערב. זה לא מפתיע, כי אפילו עם האיפור המרוח על לחייה, ושתי קווצות השיער הדבוקות למצחה המיוזע, היא הבחורה הכי יפה כאן. לכן זה מוזר אפילו יותר, שאף אחד אחר לא מקדיש לה שום תשומת לב. האורחים המעטים שנשארו מקובצים סביב הבריכה עם הזוג הטרי בזמן שאנו מנגנים את השיר האחרון לערב זה.

הרקדנית האיומה והנוראה שלי היא היחידה שעדיין מקשיבה, כשאנחנו מסיימים סוף־סוף ומתחילים לארוז.

כשאני הולך לירכתי הבמה כדי להכניס את הגיטרה לנרתיק, אני שומע אותה צועקת הדרן ברקע. אני מזדרז לסגור את הנרתיק בתקווה שאוכל למצוא אותה אחרי שנעמיס את כל הציוד על הוואן.

הִזמנו כאן, ארבעת חברי הלהקה, שני חדרים בבד־אנד־ברקפסט ללילה. מדובר בנסיעה של אחת־עשרה שעות מנשוויל, ואף אחד מאיתנו לא רצה לנהוג בלילה.

החתן ניגש אל גארט אשר סוגר את דלתות הוואן ומזמין את כולנו למשקה. על פי רוב הייתי מסרב, אבל אני די מקווה שהרקדנית הגרועה נשארה בסביבה. זה היה משעשע. ומצא חן בעיניי שאפילו פעם אחת היא לא שרה עם הלהקה. לא בטוח שאני מסוגל להימשך לבחורה שבאמת אוהבת את המוזיקה של גארט.

אני מוצא אותה בבריכה, צפה על הגב, עדיין בשמלת השושבינה בצבע שמנת המוכתמת בדשא.

היא היחידה בתוך המים, אז אני לוקח בירה וניגש לקצה העמוק, חולץ נעליים ומכניס את הרגליים למים, עם הג'ינס והכול.

האדוות מקצה הבריכה שלי מגיעות לבסוף עד אליה, אבל היא לא מרימה את מבטה לראות מי הצטרף אליה. היא פשוט ממשיכה לבהות מעלה בשמים, שקטה ודוממת כמו בול עץ שצף על פני המים. ניגוד מוחלט כל כך למופע המגוחך שהעלתה מוקדם יותר.

כעבור כמה דקות של צפייה שלי בה, המים עוטפים את כל גופה והיא נעלמת. כשידיה שבות ומבקיעות מבעד למים וראשה מגיח החוצה, היא מיישירה מבט אליי, כאילו ידעה שאני שם כל העת.

היא ממשיכה לצוף בתנועות קלות של כפות הרגליים ומניעה את זרועותיה על פני המים. אט־אט היא סוגרת את הפער בינינו, עד שהיא נמצאת היישר מול רגליי ונועצת בי מבט. הירח תלוי מאחוריי, וזוהרו משתקף בעיניה כמו שתי נורות זעירות.

מהבמה חשבתי שהיא יפה. אבל ממרחק שלושים סנטימטר ממנה אני רואה את הדבר היפה ביותר שראיתי מימיי. שפתיים ורודות תפוחות, קו לסת עדין שאני מקווה ללטף בשלב כלשהו. עיניה ירוקות כמו הדשא המקיף את הבריכה. מתחשק לי להחליק אל המים לצדה, אבל יש לי טלפון נייד בכיס וחצי פחית בירה ביד.

"אתה רואה לפעמים את הסרטונים האלה ביוטיוב של אנשים שמתים בפנים?" היא שואלת.

אין לי מושג למה היא שואלת את השאלה הזאת, אבל כל מה שהיה יוצא מפיה ברגע זה, היה פועל עליי באותה העוצמה, כמו המילים שאמרה זה עתה. קולה דק וקליל, כמו צף ובוקע מגרונה ללא מאמץ.

"לא," אני עונה.

היא קצרת נשימה במקצת מהמאמץ להמשיך לצוף. "לקט של דברים מביכים שקורים לאנשים. המצלמה תמיד מתמקדת בפנים שלהם ברגע הכי נורא. והם נראים כאילו מתים מבפנים." היא מוחה מים מעיניה בשתי ידיה. "ככה נראיתָ שם הערב. כאילו אתה הולך ומת מבפנים."

אני אפילו לא זוכר שהיא הסתכלה על הבמה, ועוד פחות מזה שהסתכלה עליי זמן ארוך מספיק להעריך איך אני מרגיש בכל פעם שעליי לנגן את השירים המחורבנים האלה על במה.

"אני מת מבפנים כבר מזמן. מַתִּי בערב הראשון שהתחלתי לנגן בלהקה."

"ככה חשבתי. אהבת את הריקוד שלי? ניסיתי לעודד אותך."

אני מהנהן ולוגם מהבירה. "זה עבד."

היא מחייכת חיוך רחב ושוקעת אל מתחת למים לשניות אחדות. כשהיא שבה ועולה שוב, היא מסיטה את השיער מהפנים ואומרת, "יש לך חבֵרה?"

"לא."

"חבר?"

"לא."

"אישה?"

אני מניד את ראשי.

"יש לך חברים, לפחות?"

"לא באמת," אני מודה.

"אחים?"

"בן יחיד."

"שיט. אתה בודד."

עוד הערכה מדויקת. אבל במקרה שלי, בודד מבחירה.

"מי האדם הכי חשוב בחייך?" היא שואלת. "הורים לא נחשבים."

"ברגע זה?"

היא מהנהנת. "כן. ברגע זה. מי האדם הכי חשוב בחייך?"

אני מהרהר רגע בשאלה וקולט שאין אף אחד חוץ מאמא שלי שהייתי חוטף כדור בשבילו. אני אדיש כלפי החבר'ה בלהקה. הם יותר כמו עמיתים לעבודה שאין לי שום דבר במשותף איתם. ומאחר שהורים לא נחשבים, הבחורה הזאת היא כנראה האדם היחיד שיש לי בראש ברגע זה.

"נראה לי שאַת," אני אומר.

היא מטה את ראשה ומצמצמת עיניים. "זה די עצוב." היא מרימה את כפות רגליה ובועטת בקיר בין רגליי, מרחיקה את עצמה ממני. "אז כדאי שאדאג לכך שיהיה לך לילה מוצלח." החיוך שלה פלרטטני. מזמין.

אני מקבל את ההזמנה ומניח את הטלפון על הבטון ליד פחית הבירה הריקה עכשיו. אני פושט את החולצה ומביט בעיניה בעודי גולש לתוך המים.

אנחנו באותו המפלס עכשיו. ושכה יהיה לי טוב, איכשהו היא נהייתה יפה אפילו יותר.

אנחנו שוחים זה סביב זה במעגלים איטיים, נזהרים לא לגעת, אף כי ברור מאוד ששנינו רוצים.

"מי אתה?" היא שואלת.

"הבסיסט."

היא צוחקת למשמע התשובה, וצחוקה הוא היפוכו של קולה העדין. הוא מכוון וחטוף, ואולי מוצא חן בעיניי עוד יותר מן הקול שלה. "איך קוראים לך?" היא מבהירה.

"לידס גבּריאל." אנחנו עדיין שוחים זה סביב זה במעגלים. היא מטה את ראשה ומקדישה מחשבה מסוימת לשמי.

"לידס גבריאל זה שם של זמר. למה אתה מנגן בלהקה של מישהו אחר?" היא ממשיכה לדבר, כנראה לא באמת מעוניינת בתשובה לשאלה. "קוראים לך על שם העיר באנגליה?"

"כן. איך קוראים לך?"

"ליילה." היא לוחשת, כאילו מדובר בסוד.

שם מושלם. השם היחיד שהיה ביכולתה להגיד כך שיהלום אותה — אני משוכנע בזה.

"ליילה," אומר מישהו מאחוריי. "תפתחי." אני מעיף מבט לאחור. הכלה עומדת מאחוריי ומושיטה משהו אל ליילה. ליילה שוחה לעברה, שולפת לשון החוצה, והכלה מניחה במרכזה כדור לבן קטן שליילה בולעת. אין לי מושג מה זה, אבל כל המהלך סקסי בטירוף.

היא רואה אותי לוטש עיניים בפיה כמו מכושף. "גם לידס רוצה אחד," ליילה אומרת ומושיטה כף יד לקבל כדור נוסף. הכלה נותנת לה עוד כדור ומתרחקת. אני לא שואל מה זה. לא אכפת לי. אני רוצה אותה כל כך, שאם היא יוליה, אני אהיה רומיאו שלה, ואקח כל רעל בעולם שתרצה לשים על לשוני ברגע זה.

אני פותח את פי. אצבעותיה רטובות, והכדור מתמוסס קצת עוד לפני שהוא נוגע בלשוני. הוא מריר וקשה לבליעה בלי מים, אבל אני מצליח. את חלקו אני לועס.

"מי היה האדם הכי חשוב בחייך אתמול?" שואלת ליילה, "לפני שהגעתי?"

"אני."

"העפתי אותך מהמקום הראשון?"

"נראה ככה."

*המשך הפרק בספר המלא*