רייבנהוד 1 - הסוד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רייבנהוד 1 - הסוד
מכר
אלפי
עותקים
רייבנהוד 1 - הסוד
מכר
אלפי
עותקים

רייבנהוד 1 - הסוד

4.1 כוכבים (45 דירוגים)
ספר דיגיטלי
39
ספר מודפס
78.4 מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
2739מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/06/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Flock
  • תרגום: נעה שביט
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: ינואר 2023
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 364 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 4 דק'
  • קריינות: אלה רוזנר
  • זמן האזנה: 9 שעות ו 47 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

היא חשבה שהיא מכירה אותם, עד שגילתה מה הם מסתירים... 
אביה העשיר של ססיליה מציע לה סכום כסף משנה חיים. יש לו רק תנאי אחד: עליה לחיות שנה לצדו, לגור באחוזה שלו בעיירה הנידחת טריפל פולס ולעבוד במפעל שהקים. בתמורה לכך הוא יממן את לימודיה ויעזור לאמא שלה לעמוד על הרגליים. 
אבל התוכניות של ססיליה משתנות כבר ביומה הראשון במפעל, כשהיא פוגשת את שון, מנהל המשמרת הלוהט. שון מציג את ססיליה בפני קבוצת החברים שלו – גברים מסתוריים שחיים לפי חוקים שהם עצמם קבעו. בחבורה הזו, היא תכיר גבר מסעיר נוסף – דומיניק.
ססיליה תמיד היתה בחורה זהירה, אבל הפעם היא מתקשה לשלוט בעצמה. זו תהיה השנה שלה, היא חושבת. שנה של התנסויות חדשות ונועזות, ולא חשוב כמה רחוק הן ייקחו אותה. אבל אז יגיע רגע השיא, וססיליה תהיה חייבת לקבל החלטה...

טרילוגיית רייבנהוד שכתבה קייט סטיוארט הפכה לתופעת טיקטוק מטורפת. סיפור האהבה יוצא הדופן הוא גרסה מודרנית, מפתיעה, סקסית ורומנטית לסיפור רובין הוד הקלאסי. הצטרפו למסע נוטף תשוקה, מותח וממכר שייקח אתכן דרך כל הרגשות.        

פרק ראשון

פרולוג

גדלתי לתוך מחלה.
הרשו לי להבהיר: גדלתי על האמונה שסיפור אהבה אמיתי חייב לכלול קדוש מעונה או לתבוע הקרבה עצומה כדי להיות ראוי.
הספרים, שירי האהבה והסרטים האהובים עלי, אלו שהתחברתי אליהם, הותירו אותי שבורת לב הרבה אחרי שהפכתי את הדף האחרון, אחרי שהתו האחרון התפוגג ואחרי שהופיעו כותרות הסיום.
לכן האמנתי בזה, ומשום שגרמתי לעצמי להאמין בזה טיפחתי לעצמי לב רומנטי מזוכיסטי במיוחד, וזה עשה אותי חולה.
כשחוויתי את הסיפור הזה, את האגדה המעוותת הפרטית שלי, לא הייתי מודעת לכך משום שהייתי צעירה ותמימה. נכנעתי לפיתוי והזנתי את החיה הפועמת, שרעבונה רק גבר עם כל נעיצה, כל מכה ומהלומה.
זהו יתרונה של הבדיה על פני המציאות. את לא יכולה לחוות שוב את סיפור האהבה שלך, משום שעד שאת מבינה שאת חווה אותו, הוא כבר נגמר. לפחות זה מה שקרה לי.
ועכשיו, שנים אחר כך, אני משוכנעת שגרמתי לסיפור הזה לקרות בשל המחלה שלי.
וכולנו נענשנו.
לכן אני פה, כדי לטפל, להתאבל ואולי לרפא את המחלה שלי. כאן הוא התחיל וכאן עלי לסיים אותו.
זאת עיירת רפאים, המקום הזה שרודף אותי, המקום שהפך אותי למי שאני. כמה שבועות לפני יום הולדתי התשעה־עשר, אמא שלי שלחה אותי להתגורר עם אבא שלי, אדם שעד אותו זמן ביליתי אתו רק קיצים בודדים כשהייתי קטנה. עם בואי הבנתי מהר מאוד שעמדתו לגבי מחויבויותיו כאבי הביולוגי לא השתנתה, והוא הציב לי את אותם הכללים שהציב כשהייתי קטנה — בקושי להיראות ולעולם לא להישמע. הייתי אמורה להתנהל על פי כללים נוקשים ביותר ולהצטיין בלימודים, ובמקביל לנהל את אורח החיים שהוא השליט.
בחודשים הבאים, כאסירה בממלכתו, עשיתי כמובן את ההפך הגמור, הרסתי את עצמי והכתמתי את שמו עוד יותר.
בזמנו לא התחרטתי כלל, לפחות בכל מה שקשור לאבא שלי, עד שנאלצתי להתמודד עם ההשלכות.
כיום, בגיל עשרים ושש, עוד לא השתחררתי מהן.
ברור לי שלעולם לא אשכח את טְריפֶּל פוֹלְס ולא אתגבר על התקופה שלי שם. אחרי שנים של מאמצים, זאת המסקנה שאליה הגעתי. כיום אני אישה אחרת, אבל הייתי אחרת עוד לפני שעזבתי. כשהכול קרה הייתי נחושה בדעתי לא לחזור לעולם, אבל למרבה התסכול נוכחתי לדעת שאני לא מסוגלת להמשיך הלאה. ולכן חזרתי. כדי להתפייס עם גורלי.
אני לא מסוגלת יותר להתעלם מתביעותיו החמדניות של האיבר הפועם בחזי, או מההתעקשות של התת־מודע שלי. לא משנה כמה ארצה, לעולם לא אהיה מישהי שמסוגלת לשחרר, להותיר את העבר מאחור, לשם הוא שייך.
אני נוהגת בכבישים המתפתלים ופותחת את החלון, מקדמת בברכה את הקור. אני רוצה להקהות את חושי. מאז שעליתי לכביש המהיר רצים לי בראש בלי הפסקה כל הזיכרונות שניסיתי ללא הרף לדכא מאז שברחתי מכאן.
בלילות החלומות מסרבים להניח לי. החלומות מלבים את המלחמה שמשתוללת לי בראש, את האובדן שקורע את לבי לגזרים, ומאלצים אותי לחוות שוב ושוב את הקטעים הקשים ביותר ברצף אינסופי מייסר.
שנים ניסיתי לשכנע את עצמי שיש חיים אחרי האהבה.
ואולי יש, אצל אחרים, אבל לי החיים לא האירו פנים במובן הזה.
גמרתי להעמיד פנים שלא השארתי את החלק הכי חשוב בי בין הגבעות והעמקים האלה, בתוך ים העצים שצופן את סודותי.
גם עם הרוח הקרה המצליפה בפני, אני עדיין מרגישה את חום השמש על עורי. עדיין מרגישה את גופו חוסם את האור, חשה את הביטחון שהרגשתי בפעם הראשונה שהוא נגע בי, ואת הצמרמורת שהעביר בי מגעו.
אני עדיין מרגישה את כולם, את נערי הקיץ שלי.
כולנו אשמים במה שקרה — וכולנו מרצים את עונשנו. היינו פזיזים וחסרי זהירות וחשבנו שבזכות נעורינו אנחנו חסינים, פטורים מעונש על חטאינו. ושילמנו על זה ביוקר.
שלג יורד על השמשה הקדמית בפתיתים עצלים, מצפה בשכבה דקה את העצים ומכסה את השביל שאני פונה אליו כשאני יורדת מהכביש המהיר. חריקת הצמיגים על החצץ מקפיצה לי את הלב לגרון וגורמת לידי להתחיל לרעוד. אני חולפת על פני עצי המחט שבצדי הכביש, ומנסה לשכנע את עצמי שהתמודדות חזיתית עם העבר שלי היא הצעד הראשון בהתגברות על המטענים שרודפים אותי כבר שנים. כל מה שנותר לי כלוא בכלא שיצרתי בעצמי. האמת שאיתה אני נחושה להתמודד היא המוחלטת והמכאיבה מכול.
נוטים לחשוב שאהבה עזה וסוחפת היא ברכה, אבל בעיני מדובר בקללה. קללה שלא הצלחתי להסיר מעלי. לעולם לא אוהב שוב כמו שאהבתי כאן לפני שנים. ואני גם לא רוצה. לא מסוגלת. עוד לא הבראתי מאז.
אין לי ספק שעבורי זו היתה אהבה.
לאיזו משיכה אחרת היתה יכולה להיות השפעה חזקה כל כך? איזה רגש אחר היה גורם לי להתמכר עד טירוף? לעשות את הדברים שעשיתי ולחיות עם הזיכרונות מסיפור הרפאים הזה?
אפילו כשחשתי בסכנה, התמסרתי.
לא הייתי צריכה אזהרות. נשביתי מרצוני החופשי. אפשרתי לאהבה למשול בי ולהרוס אותי. מילאתי את תפקידי בעיניים פקוחות והתגריתי בגורל עד שהוא התנקם בי.
מהרגע הראשון לא היה מנוס מכך.
ברמזור שבפאתי העיירה אני משעינה את ראשי על ההגה ונושמת עמוק כדי להירגע. מעצבן אותי שאני עדיין כל כך חסרת אונים בפני הרגשות שעוררה בי הנסיעה הזאת, למרות מי שהפכתי להיות.
אני משחררת נשיפה ומציצה אל התיק שזרקתי למושב האחורי בעקבות ההחלטה שקיבלתי רק לפני שעות ספורות. אני משחקת בטבעת האירוסים שלי, מסובבת אותה על אצבעי וחשה דקירת אשמה נוספת. כל התקוות לעתיד שטיפחתי במשך שנים, נגוזו ברגע שסיימתי את הזוגיות הזאת. הוא לא הסכים לקחת בחזרה את הטבעת, ואני עוד לא הורדתי אותה. היא מכבידה על אצבעי כמו שקר. התקופה שביליתי פה בעבר גבתה קורבן נוסף, אחד מני רבים.
הייתי מאורסת לגבר שעומד בהבטחותיו, גבר שראוי למחויבות, לאהבה ללא תנאי — גבר נאמן עם לב יציב ונפש חמימה. אבל לא הייתי יכולה להיות הוגנת כלפיו. לא הייתי יכולה לאהוב אותו כמו שאישה אמורה לאהוב את בעלה.
הוא היה פרס ניחומים, ואם הייתי מתחתנת אתו הייתי מתפשרת. מבט אחד בפניו כשביטלתי את החתונה העתידית הבהיר לי שהאמת שלי שברה אותו.
האמת שאני שייכת לאחר. שמה שנותר מלבי, מגופי ומנשמתי נתון לגבר שלא רוצה שום קשר איתי.
הכאב בפניו של ארוסי קירב אותי לנקודת שבירה. הוא נתן לי את אהבתו, את מסירותו, ואני זרקתי הכול. עשיתי לו מה שעשו לי. המריתי את צו לבי, המפלצת השולטת בי, ולכן איבדתי את קולין.
דקות ספורות אחרי ששחררתי את שנינו, ארזתי תיק ויצאתי לחפש עונשים נוספים. נסעתי כל הלילה בידיעה שאין חשיבות לזמן, שזה לא משנה. אף אחד לא מחכה לי.
יותר משש שנים עברו, והנה חזרתי לנקודת ההתחלה, לחיים שמהם נמלטתי. בסערת רגשות ניסיתי לשכנע את עצמי שזו לא היתה טעות לעזוב את קולין, אלא הכרח מצער לשחרר אותו מהשקרים שסיפרתי. שעשיתי לו עוול כשהבטחתי דברים שלא הייתי יכולה לקיים, ובשום אופן לא רציתי להבטיח עוד, להתחייב לאהוב אותו עד יומי האחרון, בלי שסיפרתי לו כמה חולה אני באמת.
מעולם לא סיפרתי לו איך נתתי שינצלו אותי, שיחללו אותי ולפעמים ישפילו אותי עד עפר... ושנהניתי מכל שנייה. מעולם לא סיפרתי לארוסי שהקזתי מדם לבי — הרעבתי אותו — עד שלא נותרה לו ברירה אלא לפעום בקצב שתאם להלמות לבו של אדם אחר. וכשעשיתי זאת, חיבלתי בסיכוי לזהות ולקבל אהבה מהסוג המרפא, ולא הפוצע. האהבה היחידה שאי־פעם ידעתי או רציתי היא מהסוג שעושה אותי חולה, מגעגועים, מתשוקה, מצער. אהבה מעוותת שמותירה את הלב שחוק ומצולק.
אם לא אתאבל מספיק כדי לרפא את עצמי בשהותי פה, אשאר חולה. זאת הקללה שלי.
אולי לעולם לא אזכה לחיות באושר ובעושר עם אהוב לבי, כי ויתרתי על האפשרות הזו כשהתחברתי לצד האפל. הורגלתי בו בשנה שבה שילחתי מעלי כל רסן, נמשכתי אל הדחייה והכאב ואיבדתי את המצפן המוסרי הפנימי שלי.
אלו לא דברים שאומרים בקול. זה וידוי מהסוג שנשים מכובדות לא אמורות לבטא. לעולם.
אבל הגיע הזמן להודות, בפני עצמי יותר מאשר בפני אחרים, שחיבלתי בסיכוי לנהל מערכת יחסים נורמלית ובריאה בגלל האופן שבו עוצבתי, ובגלל הגברים שעיצבו אותי.
בשלב הזה אני רק רוצה להשלים עם מי שאני, לא משנה מה יעלה בגורלי.
ומה שהכי קשה זה לא הארוס שאת לבו שברתי, אלא הידיעה שהגבר היחיד שלבי היה נאמן לו אי־פעם — בו לא אזכה לעולם.
הזיכרונות שצפים מעוררים בי חרדה. אני עדיין יכולה להריח אותו, להרגיש אותו בתוכי, לטעום את מליחות הזרע שלו, לראות את הסיפוק בעיניו המצועפות. אני עדיין יכולה להרגיש את הריגוש הייחודי מהמבטים שהחלפנו בינינו, לשמוע את צחוקו האפל, להרגיש את השלמות במגעו.
ככל שאני מתקרבת, הזיכרונות מציפים אותי יותר. הנחישות שלי להתמודד עם מה שרודף אותי מתחילה להתפורר לרסיסים משוננים. כי יש לי איזשהו מושג איך נראה הסוף האמיתי, ולא אוכל להימלט מפניו יותר.
אולי אין תרופה, אולי אי אפשר להתגבר, אבל הגיע הזמן להתמודד עם דברים שנותרו פתוחים.
לרדוף אחרי רוחות הרפאים.

חלק 1
אז

1

אני מגיעה אל שערי הברזל העצומים, מקישה את הקוד שקיבלתי מרוֹמָן ובוהה המומה באחוזה רחבת הידיים שנגלית לעיני כשאני ממשיכה פנימה. דונמים על גבי דונמים של דשא ירוק בוהק שעצים פזורים בו פה ושם, משתרעים סביב הבניין העצום שניצב במרחק. ככל שאני מתקרבת אני מרגישה יותר זרה. משמאל לאחוזה יש חניה לארבע מכוניות. אני פוסחת עליה ובוחרת לחנות בשביל הגישה המעגלי למרגלות המרפסת הקדמית. אני יוצאת מהמכונית ומותחת את רגלי. הנסיעה לא היתה ארוכה, אבל הרגשתי כבדות בגפיים שהתגברה ככל שהתקרבתי. הבית אמנם מרשים, אבל לי הוא נראה יותר כמו כלא, והיום אני עתידה להתחיל לרצות את עונשי.
אני פותחת את תא המטען, מוציאה כמה מהתיקים שלי ועולה במדרגות. רצפת העץ במרפסת הקדמית בוהקת מניקיון. שום דבר במקום הזה לא מסביר פנים, מלבד השטח שבו הוא שוכן, והכול מסריח מעושר מוגזם.
אני סוגרת את הדלת אחרי ומביטה סביבי בחלל המבואה, ובו שולחן יחיד שעליו ניצב אגרטל ריק ענקי שבטח עולה יותר מהמכונית שלי. מימיני מתנשא גרם מדרגות מפואר ומשמאלי חדר אוכל רשמי. אני מחליטה לדלג על הסיור בבית ומשעינה את הטלפון על הכתף בזמן שאני סוחבת את התיקים לקומה השנייה. היא עונה בצלצול השני.
"היי, מותק, הגעתי בשלום."
"זה ממש דפוק," מודיעה לי כריסטי כשאני נכנסת לחדר שהוקצה לי ומסתכלת סביב. יש בו מיטת אפריון לבנה שאבא הזמין, עם ארון תואם, שידת מגירות ושולחן איפור. כולם בעיצוב אלגנטי, לבנים בוהקים וממש לא בסגנון שלי. לא שזה מפתיע. הוא לא מכיר אותי בכלל.
"זה רק עד הסתיו הבא."
"זה שנה שלמה, ססיליה, שנה. רק סיימנו את הלימודים. זה הקיץ האחרון שלנו לפני שנלך לקולג', ואמא שלך החליטה לפנות זמן לעצמה?"
זה לא בדיוק מה שקרה, אבל נתתי לה לחשוב ככה למען אמא שלי, כי אין לי מושג איך להסביר את מה שכן קרה. האמת העצובה היא שאמא שלי עברה התמוטטות עצבים רצינית שבעקבותיה היא פוטרה מהעבודה ולא יכולה לשלם את החשבונות. החבר שלה הציע לה לעבור לגור אתו, כשמילת המפתח היא לה, בלי הבת המעיקה שלה. אמא שלי ואני תמיד היינו קרובות, אבל אפילו אני כבר בקושי מזהה אותה. למרות שמאוד השתדלתי להיות הילדה הטובה שלה, היא הסתגרה בתוך עצמה לפני כמה חודשים, שתתה "וייט ראשֶן" בלי הפסקה במשך שבועות, עד שהפסיקה לצאת מהמיטה. היא פחות או יותר נטשה אותי כדי לדפוק את הראש כל יום. כמה שניסיתי, כמה שלחצתי עליה שתסביר ותספק תשובות שהיא סירבה לתת, לא היה לי מושג איך לעזור לה, ולכן לא מיררתי לה את החיים כששקלה להיענות להצעה של אבא שלי לגבי הסדרי מגורים בתנאים מוגדרים.
היה מאוד מפחיד לראות אותה מתפרקת ככה, ובהתחשב במצבה, לא רציתי שהיא תיקלע למצוקה כלכלית, במיוחד לא אחרי כל השנים שהיא גידלה אותי לבדה. כשהמצב נעשה נואש ביקשתי מאבא שלי שיגדיל את דמי המזונות באופן זמני — רק עד שהיא תעמוד על הרגליים. למרות שהסכום שהוא שלח מדי חודש היה טיפה בים עבורו, שווה למחיר של חליפה מחויטת אחת בארון שלו, הוא סירב, וקצת לפני שסיימתי את הלימודים הוא חתם על הצ'ק האחרון, ועוד באופן שגרם לזה להיראות כמו תשלום על שירותים שסיפקה לו אחת העובדות שלו.
אני לא מצליחה לדמיין איך השניים האלה התחברו אי־פעם, ואיך הם הביאו אותי לעולם, כי מדובר בשני אנשים שפשוט לא היו צריכים להיפגש. הם הפכים מוחלטים. אמא שלי היא... או לפחות היתה עד לא מזמן, נפש חופשייה עם הרבה שיגעונות. אבא שלי הוא שמרן עם לשון חדה וביקורתית ומשמעת עצמית נוקשה. ממה שאני זוכרת, הוא חי על פי לוח זמנים קפדני שכמעט לא משתנה. הוא מתעורר, מתאמן, אוכל חצי אשכולית והולך לעבוד עד הערב. הפינוק היחיד שהרשה לעצמו כשהייתי קטנה היה כמה כוסיות ג'ין אחרי יום ארוך. ובזאת מסתכם הידע שלי על חייו האישיים, מרוב שהוא חשאי. את השאר מצאתי באינטרנט. הוא הבעלים של אחת החברות הגדולות בעולם שבעבר התעסקה בכימיקלים אבל כיום מייצרת מוצרי אלקטרוניקה. יש בבעלותו גורד שחקים כשעה נסיעה מפה, בשרלוט, ומפעל הייצור העיקרי נמצא כאן, בטריפל פולס. אני בטוחה שהוא הקים אותו פה משום שגדל כאן, ואין לי ספק שהוא נהנה לנפנף בהצלחה שלו מול חבריו לכיתה לשעבר, שחלקם מועסקים אצלו עכשיו.
וממחר גם אני אהיה אחת מצוות העובדים שלו. אני לא בת עשירים מפונקת, לפחות לא הייתי כזאת בשנים שגדלתי עם אמא בבית השכור המוזנח שלנו. ביום הולדתי העשרים אני אמורה לרשת כמות מכובדת של מניות בחברה של אבא שלי וגם סכום כסף גדול, וברור לי שהמועד נקבע בכוונה משום שהוא לא רצה שלאמא שלי תהיה גישה להון שלו. הוא ללא ספק נוטר לה טינה. וכשמצרפים לכך את העובדה שהוא נתן לה את המינימום כל השנים, ודאג שתישאר במקומה הנחות בשרשרת המזון, ניכר שלא נשארו בו רגשות כלפיה.
בגלל ההבדל הקיצוני באורח החיים שלהם, חוויתי בפרק זמן קצר יחסית את שני הקצוות, של העוני ושל העושר, ואני מתכוונת לקחת את המניות ואת הכסף ולעשות איתם בדיוק ההפך ממה שהוא היה רוצה. ברגע שאוכל להרשות את זה לעצמי, אמא שלי לא תצטרך לעבוד יותר לעולם. אני נחושה להצליח בכוחות עצמי, אבל הפחד מכישלון והאפשרות שהיא זאת שתשלם את המחיר על ההימור שלי על עצמי — הם שגרמו לי לבוא לפה. אבל כדי להוציא לפועל את התוכנית שלי איאלץ לשתף פעולה עם התוכנית שלו, וזה כולל "להפגין את הכרת התודה והכבוד הדרושים כדי להכיר את העסק, גם מנקודת הפתיחה הנמוכה ביותר".
הכי קשה יהיה לשמור על הפה שלי ולא לבטא את הטינה שאני רוחשת לו מעומק לבי, מאחר שהיה יכול לחסוך לשנינו את השנה הלא נעימה הזאת יחד, אם רק היה הגון מספיק כלפי האישה שמילאה גם את התפקיד שלו בשנות גידולי.
אני לא בדיוק שונאת אותו, אבל בהחלט לא מבינה אותו ולא את האכזריות הבוטה שלו, ולעולם גם לא אבין. אין לי כוונה לבלות את השנה הזאת בניסיונות לתהות על קנקנו. התקשורת שלו איתי תמיד נראתה לי כפויה ומאולצת. הוא תמיד היה רק מפרנס, אף פעם לא דמות אב. אני מכבדת את מוסר העבודה ואת ההצלחה העסקית שלו, אבל אין בי טיפה של הבנה לסיבות לכך שהוא משולל כל חמלה ובעל אישיות קרה כקרח.
"אבוא הביתה בכל הזדמנות," אני אומרת לכריסטי בלי לדעת אם לוח הזמנים שלי יאפשר לי לעמוד בהבטחה.
"גם אני אבוא לבקר."
אני פותחת את המגירה העליונה בשידה וזורקת פנימה גרביים ותחתונים. "לפני שאת מתניעה בואי נראה מה האדון יגיד על זה שתשתכני בחדר האורחים, טוב?"
"אני אשכור חדר במלון עם כרטיס האשראי של אמא שלי. אבא שלך יכול ללכת להזדיין."
אני צוחקת, והצחוק נשמע מוזר בחדר הענק. "את לא בדיוק בקטע של ההורים שלי היום."
"אני מתה על אמא שלך, אבל אני לא מבינה. אולי אני צריכה ללכת לבקר אותה."
"היא עברה לגור עם טימותי."
"באמת? מתי?"
"אתמול. תני לה קצת זמן להתארגן."
"בסדר..." אחרי שתיקה קלה היא ממשיכה. "למה אני שומעת על זה רק עכשיו? ידעתי שהמצב לא מזהיר, אבל מה באמת קורה?"
"בחיי שאין לי מושג." אני נאנחת, נכנעת לרגע לטינה שהתחלתי לפתח. אני לא נוהגת להסתיר מכריסטי כלום. "עובר עליה משהו. טימותי הוא בחור טוב, ואני סומכת עליו איתה."
"אבל הוא לא הסכים שאת תעברי אליו."
"אם להיות הוגנת, אני בן אדם בוגר, ולא שיש אצלו הרבה מקום."
"עדיין הייתי רוצה לדעת איך זה שפתאום אין לה בעיה לתת לך לגור עם אבא שלך."
"אמרתי לך, אני צריכה לעבוד במפעל שלו במשך שנה כדי לסדר אותה כלכלית. אני לא רוצה לדאוג לגביה כשאהיה בלימודים."
"זה לא התפקיד שלך."
"אני יודעת."
"את לא ההורה."
"שתינו יודעות שאני כן. ונמשיך עם התוכניות שלנו ברגע שאחזור."
הפתיע אותי שאבא שלי הסכים לתת לי ללמוד שני סמסטרים בקולג' הקהילתי הקרוב, במקום לאלץ אותי לקחת שנת חופש ולהתחיל באיחור של שנה במוסד אקדמי מכובד יותר. זה הכסף שלו, והוא היחיד שמממן לי את הלימודים, כך שהניצחון הזה במשא ומתן בינינו רמז לי שמה שהוא רצה היה חשוב לו מספיק כדי להתפשר — בצורה לא אופיינית לאישיותו השתלטנית.
אני מביטה סביב בחדר. "לא ביליתי אתו יותר מיום ולא הייתי פה בקיץ מאז שהייתי בת אחת־עשרה."
"למה?"
"תמיד היה משהו. הוא טען שבגלל נסיעות לחו"ל והרחבת העסק לא התאפשר לו לטפל בי שבועות או חודשים ברצף. אבל האמת היא שקיבלתי מחזור וציצים וחוצפה, והיה לו קשה להתמודד עם זה. נראה לי שמה שהכי מפחיד את רומן בעולם זה להיות הורה אמיתי."
"מוזר שאת קוראת לאבא שלך בשמו הפרטי."
"לא בפניו. כשאני פה אני קוראת לו אדוני."
"את אף פעם לא מדברת עליו."
"כי אני לא מכירה אותו."
"אז מתי את מתחילה לעבוד?"
"המשמרות שלי יהיו משלוש עד אחת־עשרה, אבל מחר יש לי הדרכה."
"תתקשרי אלי כשתסיימי. עכשיו את בטח צריכה לפרוק."
אני קולטת שאני הולכת להיתקע עם הדממה בחדר הזה, בבית הזה, לגמרי לבדי. רומן אפילו לא הואיל בטובו לבוא לפגוש אותי ולעזור לי להתמקם.
"סי?" אומרת כריסטי בקול שנשמע מלא חשש כמוני.
"שיט, טוב, עכשיו אני מרגישה את זה." אני פותחת את הדלתות למרפסת הפרטית שלי ומביטה במדשאות המטופחות. מכל עבר יש רק מרבדים של דשא מוריק מכוסח בפסים אלכסוניים, ומעבר לו יער עבות שמקיף מגדל תקשורת סלולרית. קרוב יותר לבית יש גן מתוחזק בקפידה. סבכות מעוטרות בצמחי ויסטריה מצלות על מזרקות מעוצבות. גדר חיה משיחי יערה גזומים גולשת על עמודי תמיכה פה ושם. ריח הפריחות השונות נישא ברוח הקלה בברכת שלום חרישית. פינות ישיבה מרופדות פזורות פה ושם במיקומים אסטרטגיים ברחבי הגן האלגנטי, ואני מחליטה שהן ישמשו לי כפינות קריאה. יש גם בריכה גדולה ומנצנצת שנראית מזמינה במיוחד בחומו המתגבר של הקיץ, אבל אני לא מרגישה בנוח לחשוב עליה כעומדת לרשותי, בתור הדיירת החדשה בארמון הזה. "אוף, זה כל כך מוזר."
"קטן עלייך."
הלחץ בקולה מערער אותי. שתינו לא בטוחות בשלב הזה, וזה רק מגביר בי את החרדות.
"אני מקווה."
"עוד קצת יותר משנה תהיי חזרה בבית. את עוד מעט בת תשע־עשרה, סי. אם יהיה לך רע, את יכולה לעזוב."
"נכון." זה באמת נכון, מלבד ההסכם שלי עם רומן. אם אחזור בי מההסכמה לעבוד במפעל, אפסיד הון עתק, הון שיוכל למחוק את חובותיה של אמי ולסדר לה חיים נוחים עד יומה האחרון. אני לא יכולה, לא מוכנה, לעשות לה את זה. היא קרעה את עצמה בעבודה קשה בשבילי.
כריסטי קולטת את ההיסוס שלי.
"זאת לא האחריות שלך. זה היה התפקיד שלה לגדל אותך, סי. זאת המחויבות שלה כהורה, ואת לא אמורה להרגיש מחויבת לשלם לה בתמורה."
זה נכון, אני יודעת, אבל כשאני מביטה בארמונו נטול החיים של רומן, אני מתחילה להתגעגע אליה. אולי אלה הריחוק והיחס הקר שאני מקבלת מאבא שלי שגורמים לי להרגיש כל כך אסירת תודה לאמא שלי. בכל מקרה, אני רוצה לדאוג לה. "אני יודעת שאמא שלי אוהבת אותי," אני אומרת, יותר לעצמי מאשר לכריסטי. ההתנתקות של אמא, מהחיים, ממני, אחרי כל השנים שלנו יחד, היוותה הפתעה אכזרית ומערערת.
"טוב, אני באופן אישי לא אאשים אותך אם תחליטי להשתחרר מזה. אני אוהבת את אמא שלך והכול, אבל בשלב הזה שניהם נראים חסרי התחשבות."
"רומן נסבל. קשוח, אבל הסתדרנו בקיצים שהייתי כאן. טוב, הצלחנו להתחמק אחד מהשני בקיצים ההם. אני לא מחפשת להתחבר, רק לשרוד. המקום הזה... קר."
"לא היית שם אף פעם?"
"לא בבית הזה. הוא בנה אותו אחרי שהפסקתי לבוא אליו. נדמה לי שהוא גר בעיקר בדירה שלו בשרלוט." מול דלת החדר שלי, במרחק כמה מטרים, יש דלת נוספת. אני פותחת אותה ומגלה בהקלה חדר אורחים. משמאלי בראש המדרגות יש קומת ביניים שצופה אל חלל הקומה התחתונה שמוביל אל מסדרון ארוך עם דלתות נוספות. "זה יהיה כמו לגור במוזיאון."
"אני שונאת את זה." היא פולטת אנחה שנשמעת יותר כמו יללה, ואני מרגישה את התסכול שלה. אנחנו חברות מאז החטיבה ולא נפרדנו ליום אחד מאז שהכרנו. אני לא יודעת איך לחיות בלעדיה, והאמת שאני גם לא רוצה לדעת. אבל בשביל אמא שלי אעשה את זה. שנה וקצת בעיירה מנומנמת שנמצאת במרכז רכס הרי בּלוּ רידג', ואז אהיה חופשייה. אפשר רק לקוות שהזמן יטוס.
"תמצאי לעצמך משהו שיעסיק אותך. רצוי משהו עם זין."
"זה הפתרון שלך?" אני חוזרת לחדר שלי ויוצאת למרפסת.
"היית יודעת אם היית מוכנה להתייחס לאחד מהם."
"התייחסתי, וראית מה יצא מזה."
"הם היו ילדים, תמצאי לך גבר. חכי־חכי, אחותי. את עוד תקרעי את העיר."
"זה ממש לא מעניין אותי כרגע," אני מביטה אל הנוף ההררי המדהים שמעבר ליער הפרטי. "אני רשמית גרה פה. זה כל כך מוזר."
"אני מתארת לעצמי. ראש זקוף. ותתקשרי אחרי ההדרכה מחר."
"אוקיי."
"אוהבת אותך."

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
45 דירוגים
20 דירוגים
16 דירוגים
5 דירוגים
1 דירוגים
3 דירוגים
4/3/2023

"רייבנהוד- הסוד"/ קייט סטיוארט *ספר ראשון בטרילוגיה* תרגום מאנגלית: נעה שביט תכלת הוצאה לאור רומן רומנטי אירוטי. ססיליה בת העשרים ושש חוזרת אל העיירה הנידחת טריפל פולס, אותה עיירה שבה נאלצה לחיות שנה אחת בהיותה בת תשע עשרה. אותה עיירה שבה הפכה מנערה טובה לנערה שמפירה חוקים, לאחת שמורדת בכל המוסכמות. עיירה ששינתה אותה מקצה לקצה. שגרמה לה לחיות על הקצה, שהרעידה בה כל רגש ופתחה בה מחסומים. אביה של ססיליה הוא איש עשיר מאד שבבעלותו מפעל. הוא לא היה נוכח בחייה וכעת כשהיא בת תשע עשרה הוא מציע לה הצעה מפתה- הוא רוצה שהיא תחיה שנה לצידו, תגור באחוזה המפוארת שלו ותעבוד כעובדת מן המניין במפעל שלו. תמורת זה הוא יממן את לימודיה ויעזור לאמה כלכלית. ססיליה נענית להצעתו ומגיעה לעיירה השוממת. היא כבר מוכנה נפשית לחיי שיעמום, עבודה וחזרה לאחוזה הגדולה והקודרת, בלי חיי חברה, בלי חברות קרובות, ללא אימה המגוננת. אבל ססיליה היפה לא מתארת לעצמה מה שהולך לקרות בשנה הזאת. כבר ביום הראשון היא פוגשת את שון אחראי המשמרת. שון הלוהט. שון המסתורי. שון שגורם לה להכיר את חלקי גופה באופן שהיא לא היתה מודעת להם. שון שעונה לשאלות בחידות ומעמיק את הסקרנות שלה כלפיו. שון הבחור הרע שבדיוק מטיפוסים כאלו אימה הזהירה אותה כל השנים. ססיליה היפה והתמימה, ססיליה שעד עכשיו היו לה רק שני מערכות יחסים שהסתיימו לא יפה, ססיליה שאוהבת ספרים וסרטים רומנטיים שוברי לב שגרמו לה להאמין שאהבה אמיתית נקנית ביסורים, בדם, יזע ודמעות לרוב. שאוהבת את ההרגשה הזאת של הכאב המייסר, כאב של מחלה. מחלת האהבה. שון מפגיש אותה עם חבריו, גברים מסתוריים כמוהו עם קעקוע ענקי של עורב, אחוות העורבים🦇 חבורה מסתורית וסודית שחיה לפי חוקים שהם קבעו, חבורה עם סוד שכל אחד מהם נוצר את הסוד. ססיליה מנסה לפענח את הסוד המשותף אבל לשווא. המסתורין שבשון ובחבורה מושך אותה כמו פרפר אל האש והיא יודעת שאם תתקרב לקצה הלהבה היא תישרף ותיכווה אבל הסקרנות חזקה ממנה. שון מסעיר את חושיה, גורם לה לאבד את ההיגיון, מביא אותה לשיא ההנאה הגופנית. ואם זה לא מספיק- ססיליה מתוודעת לגבר לוהט לא פחות משון בחבורה- דומיניק. הוא מסקרן אותה לא פחות משון, מדגדג את שיפולי בטנה כשהוא מביט בה והיא מאבדת חוש כיוון. ססיליה התמימה והזהירה פוסעת בנתיב מסוכן- היא רוצה את שון. אבל היא רוצה גם את דומיניק. היא יודעת שהזמן שלה בעיירה קצוב- שנה אחת בלבד. והיא מחליטה לשחרר כל רסן, לחיות שנה בלי עכבות, להתנסות בהכל, לחוות הכל בלי חשבון. עד שהיא מבינה שכנראה הלכה צעד אחד יותר מדיי..... והיא צריכה להחליט מה הצעד הנכון הבא.... אני מודה ומתוודה שאחרי קריאה של חמישים עמודים חשבתי להניח את הספר בצד. אירוטיקה עם תיאורים גרפיים זה פחות אני. מאז חמישים גוונים לא הצלחתי למצוא רומן אירוטי שילהיב אותי. הכל נראה לי סתמי ומופרך. אבל משהו בססיליה גרם לי להתאהב בה, הציניות שבה, העוקצנות שלה, התמימות ומצד שני הפראות הנחבאת בה. וגם אני כמו ססיליה, נמשכתי לאש המסתורין של חבורת אחוות העורבים. זה היה מסע בין דפים נוטפי תשוקה ומסתורין, מסע מותח וממכר שבו תהיתי על קנקנם של חבורת הגברים המסתורית. הם הצליחו להלהיב את דימיוני, שון ודומיניק הלוהטים והמסתוריים נשארו כך עד הסוף, הם פתחו בפני ססיליה צוהר קטנטן לסוד הגדול והשאירו אותה ואותי עם שאלות רבות. הסוף פתוח עם סימן שאלה גדול ואני ממש סקרנית לגלות את ההמשך... מישהו בהוצאה חייב להראות לי את הפרק הראשון בספר הבא- מבטיחה שאני יודעת לשמור סוד... אחרי עשור מאז שקראתי את חמישים גוונים- אני יכולה להצהיר שהרומן הזה הוא היורש החוקי שלו. יש כאן אירוטיקה ותיאורים גרפיים אבל זה לא משתלט על העלילה. יש חשמל ואש באוויר, קטע אירוטי מסויים אחד גרם לי לעצור את הנשימה, הוא היה רך ועדין אבל גם סוער מתשוקה וגרם לי לקרוא אותו שוב. שורה תחתונה: רומן אהבה יוצא דופן, כזה שחורג מגבולות ומוסכמות, ממכר ומפתיע. אני ממש אהבתי ומאד ממליצה. מחכה בקוצר רוח להמשכים. מוזמנים לעקוב אחריי סקירות ספרים - שרה רחמיאל

3
11/3/2025

וואו

11/12/2024

יפה ומעניין. מערכת יחסים לא שגרתית. עוברת לחלק הבא…

3/10/2024

פשוט מצויין. מיוחד ואחר , לוהטטט אבל עם המון מיסתורין ועומק. לא לפספס.

20/6/2023

קולח, מעניין, סוחף, מומלץ לאוהבי הז'אנר.

28/4/2023

אששששששש!!!

24/4/2023

אהבתי את הספר. במיוחד את הדמויות. הדמות הראשית קצת עיצבנה אותי אבל אז הבנתי שזו בעצם התנהגות של ילדה בת 19.. אז התחלתי לחבב אותה 🩵

10/4/2023

מעולה

20/2/2023

מצויין!!! ממליצה בחום. אני מרגישה את ססיליה, גיבורת הסיפור בקרביים שלי. הסופרת מצליחה להעביר את הרגשות של הגיבורה דווקא בגלל ה''חפירות'' שלה. חוסר הבטחון שלה והרצון שלה להיות אהובה, שמישהו יקח ממנה לרגע את השליטה ובאמת ידאג לה, כל אלה מביאים אותה להתחבר לגברים, בו-זמנית, כאשר כל אחד מהם ממלא צרכים שונים שלה. אהבות כאלה קיימות בהחלט במציאות בגיל שבו נמצאת ססיליה.

13/2/2023

מעולההה הכתיבה מעולה שיחות עומק ולא כל השטויות השטחיות ברומנים. ממליצה ממש

11/2/2023

קראתי את הספר ביום אחד,נשארתי סקרנית מה יהיה בהמשך

29/1/2023

מדובר בסיפור מעולה, לוהט במיוחד ומלא במסתורין שאי אפשר להניח לרגע. יש פה יחסים פוליאמוריים גלויים, מתובלים בסצנות של mmf. גבולות דמיוניים רבים נחצו, זה היה מעין תפוח מפתה בגן התנזרות שכפתה על עצמה, עד שטעמה מהפרי האסור ומה שלמדה עורר בה את הרצון לנגוס בו שוב. זו הייתה אנרכיה מאורגנת היטב, עם סודיות, הסתרות, חצאי אמיתות ומניפולציות גדולות. הכול היה מסתורי לחלוטין וסובב סביב סוד גדול, עד כי לאורך כל הספר נותרתי עם יותר שאלות מתשובות. חייבת לשבח את ההוצאה על התעוזה המופלאה שלא מאפיינת אותה! הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי סיסיליה, הסוף שונה ממה שאנחנו מורגלים... זהו ספר ראשון מתוך טרילוגיה כשהסוף פתוח כך שאני ממש על קוצים וממתינה בלי סבלנות להמשכים! עם מי צריך לסגור דיל בהוצאה כדי לזרז תהליכים?! יפעת ארניה

31/12/2022

ספר מסקרן לוהט ובהחלט שןוה קריאה.

23/12/2022

כתוב מעולה!!! מחכה להמשך...

17/3/2023

ספר מהמם, מומלץ❤️ שון ודומיניק כל כך לוהטיםםם. למרות שהספר די עצבן אותי כי היו בו מלט סודות, הרגשתי שזה הופך את הדמות הראשית למטומטמת. אבל באמת שווה קריאה. הסמאט שם 🥵🥵🥵🥵🥵 מה שאהבתי שזה mfm ולכל זוג יש את הייחודיות שלו.

1
21/12/2022

אהבתי. למרות שבגדול הסיפור נראה מופרך יש בו הרבה אמיתיות ומי יודע, יש מצב שגם יכול להתקיים. זה נגמר מותח ולכן זה מעצבן שלא פרסמו את שלושת החלקים בבת אחת. הספר באנגלית זמין ואפילו חינם באמזון אנלימיטד אבל זה מסוג הספרים שהייתי מעדיפה לקרוא בעברית.

1
10/4/2025

הסיפור כתוב טוב אך לפרקים הרגיש לי כאילו הסופרת היתה יותר סגורה על הסיפור מאשר על איך לכתוב אותו. כל מיני קטעים אשר לא ממש עשו שכל. ססיליה באופן כללי מצטיירת כנערה די מעצבנת ותלותית על סף האישה המוכה שמתעקשת להישאר עם בן הזוג לא משנה מה יעשה לה. למרות כל מה שכתבתי, הספר מושך וקוראים בהנאה. מקווה שההמשך לא יהרוס

18/1/2025

סיימתי ביומיים, אבל לא בטוח מה אני חושב על הספר. הרגשתי לא נוח עם הבחירות של הדמות הראשית, ולקראת הסוף נהיה קצת מוזר ולא מהודק. בכל אופן ספר סוחף 🌶️🌶️, קצת אפל שזה נחמד, אבל העלילה חלשה לטעמי. קריינות מעולה.

24/5/2023

אני נתתי ארבעה כוכבים כי מגיע, אם כי התאכזבתי מעט. שמעתי המון על הטרילוגיה הזו והציפיות שלי היו בשמיים ובגלל זה התבאסתי, הספר באמת מעולה אבל ציפיתי ליותר. הרעיון שהספר מבוסס על רובין הוד זה מושלם.

18/5/2023

מסקרן - לוהט - סקסי - אחר. אהבתי 🧡🧚‍♀️

3/4/2023

וואו. סקסי, פתלתל, מרתק ומסקרן. מחכה בכיליון עיניים לספר הבא.

18/3/2023

רומנטיקה אפלה, מסקרן ושנון.

5/3/2023

סך הכל ספר מעניין אבל יותר מדי סמאט לטעמי, באמת עניין של העדפה

24/1/2023

אוקיי לא רע בכלל, אפילו די ״יש סוף סוף משהו מיוחד קצת יותר מהרגיל״ ועכשיו- מה עם ההמשך?

19/12/2022

ספר נחמד סוף פתוח כנראה יש המשך

7/1/2023

עדיין לא יודעת מה חשבתי על הספר הזה. לא הבנתי כלום בעלילה והסתיים גם במתח לא ברור לי כלום לא מובן. הכתיבה היתה מעולה אבל זהו

1
18/1/2023

הוא בסדר

17/12/2022

היססתי בין 2 ל 3 כוכבים. סיפור לא ברור, לא מובן ומעט מיותר קצת מעורר דחיה ובקיצור לא מומלץ. ילדותי המערב שלישיה באופן לא ממש מושך.

12/10/2024

הספר הזה באמת עשה הכל כדי לעצבן אותי. 2 גברים בלתי נסבלים (אם כי חיבבתי מעט את דומניק) גיבורה מרגיזה באופן לא יתואר. דרמטית, ילדותית ומטופשת (אז מה אם היא בת 19?? זה לא תירוץ)... ואם כי אני מניחה שזו הייתה מטרת הסופרת, בשביל שהספר השני יזרום וכדי שהדמויות יתפתחו (מה שנכון, כי קראתי גם את הספר השני) - אבל לדעתי הסופרת עשתה את זה בצורה לא טובה, אם לא לומר גרועה. זה כאילו בראש שלה הסופרת ידעה בדיוק מה היא רוצה להגיד, מה העלילה ומה הכיוון של הדמויות והיא כתבה את הספר הזה כאילו אנחנו קוראי מחשבות, כאילו אנחנו יודעים מה הייתה הכוונה שלה, אבל היא לא הצליחה לבטא את זה על הנייר. והתוצאה הייתה הזנחה של חלקים גדולים מהספר. מבולגן, לא ברור. באמת היו קטעים שלא הבנתי כלום ולא כי זו הייתה הכוונה שלה - אלא פשוט כי היא לא הצליחה ליישם את מה שעבר לה בראש כשהיא כתבה את זה. נגיד היא עשתה דיאלוגים שלמים שאין קשר בין משפט אחד למשפט שלפניו, כאילו בין המשפטים היו חסרים משפטים אחרים שפשוט הושמטו. (ולא, זה לא תרם לעלילה, לא הוסיף מתח, והיה חסר משמעות). והכי מעצבן "הסוד" - כמה דרמה על אפס התרחשות! זה דבילי להחריד. כל הספר על המחשבות המטופשות של הגיבורה. לא קורה הרבה מעבר לזה. כמו כן היה צריך להוסיף שמדובר בטרופ MFM או מערכת יחסים מרובת משתתפים.

24/5/2023

אחד הגרועים! אפילו לא יכולתי לשמוע עד הסוף. כתוב כל כך נמוך בזבוז זמן וכסף

2/5/2023

משמים, רדוד, בזבוז זמן. המשכתי לקרוא עד הסוף מתוך ציפייה אופטימית שיהיה משהו יותר טוב בהמשך, אך זה לא קרה.

רייבנהוד 1 - הסוד קייט סטיוארט

פרולוג

גדלתי לתוך מחלה.
הרשו לי להבהיר: גדלתי על האמונה שסיפור אהבה אמיתי חייב לכלול קדוש מעונה או לתבוע הקרבה עצומה כדי להיות ראוי.
הספרים, שירי האהבה והסרטים האהובים עלי, אלו שהתחברתי אליהם, הותירו אותי שבורת לב הרבה אחרי שהפכתי את הדף האחרון, אחרי שהתו האחרון התפוגג ואחרי שהופיעו כותרות הסיום.
לכן האמנתי בזה, ומשום שגרמתי לעצמי להאמין בזה טיפחתי לעצמי לב רומנטי מזוכיסטי במיוחד, וזה עשה אותי חולה.
כשחוויתי את הסיפור הזה, את האגדה המעוותת הפרטית שלי, לא הייתי מודעת לכך משום שהייתי צעירה ותמימה. נכנעתי לפיתוי והזנתי את החיה הפועמת, שרעבונה רק גבר עם כל נעיצה, כל מכה ומהלומה.
זהו יתרונה של הבדיה על פני המציאות. את לא יכולה לחוות שוב את סיפור האהבה שלך, משום שעד שאת מבינה שאת חווה אותו, הוא כבר נגמר. לפחות זה מה שקרה לי.
ועכשיו, שנים אחר כך, אני משוכנעת שגרמתי לסיפור הזה לקרות בשל המחלה שלי.
וכולנו נענשנו.
לכן אני פה, כדי לטפל, להתאבל ואולי לרפא את המחלה שלי. כאן הוא התחיל וכאן עלי לסיים אותו.
זאת עיירת רפאים, המקום הזה שרודף אותי, המקום שהפך אותי למי שאני. כמה שבועות לפני יום הולדתי התשעה־עשר, אמא שלי שלחה אותי להתגורר עם אבא שלי, אדם שעד אותו זמן ביליתי אתו רק קיצים בודדים כשהייתי קטנה. עם בואי הבנתי מהר מאוד שעמדתו לגבי מחויבויותיו כאבי הביולוגי לא השתנתה, והוא הציב לי את אותם הכללים שהציב כשהייתי קטנה — בקושי להיראות ולעולם לא להישמע. הייתי אמורה להתנהל על פי כללים נוקשים ביותר ולהצטיין בלימודים, ובמקביל לנהל את אורח החיים שהוא השליט.
בחודשים הבאים, כאסירה בממלכתו, עשיתי כמובן את ההפך הגמור, הרסתי את עצמי והכתמתי את שמו עוד יותר.
בזמנו לא התחרטתי כלל, לפחות בכל מה שקשור לאבא שלי, עד שנאלצתי להתמודד עם ההשלכות.
כיום, בגיל עשרים ושש, עוד לא השתחררתי מהן.
ברור לי שלעולם לא אשכח את טְריפֶּל פוֹלְס ולא אתגבר על התקופה שלי שם. אחרי שנים של מאמצים, זאת המסקנה שאליה הגעתי. כיום אני אישה אחרת, אבל הייתי אחרת עוד לפני שעזבתי. כשהכול קרה הייתי נחושה בדעתי לא לחזור לעולם, אבל למרבה התסכול נוכחתי לדעת שאני לא מסוגלת להמשיך הלאה. ולכן חזרתי. כדי להתפייס עם גורלי.
אני לא מסוגלת יותר להתעלם מתביעותיו החמדניות של האיבר הפועם בחזי, או מההתעקשות של התת־מודע שלי. לא משנה כמה ארצה, לעולם לא אהיה מישהי שמסוגלת לשחרר, להותיר את העבר מאחור, לשם הוא שייך.
אני נוהגת בכבישים המתפתלים ופותחת את החלון, מקדמת בברכה את הקור. אני רוצה להקהות את חושי. מאז שעליתי לכביש המהיר רצים לי בראש בלי הפסקה כל הזיכרונות שניסיתי ללא הרף לדכא מאז שברחתי מכאן.
בלילות החלומות מסרבים להניח לי. החלומות מלבים את המלחמה שמשתוללת לי בראש, את האובדן שקורע את לבי לגזרים, ומאלצים אותי לחוות שוב ושוב את הקטעים הקשים ביותר ברצף אינסופי מייסר.
שנים ניסיתי לשכנע את עצמי שיש חיים אחרי האהבה.
ואולי יש, אצל אחרים, אבל לי החיים לא האירו פנים במובן הזה.
גמרתי להעמיד פנים שלא השארתי את החלק הכי חשוב בי בין הגבעות והעמקים האלה, בתוך ים העצים שצופן את סודותי.
גם עם הרוח הקרה המצליפה בפני, אני עדיין מרגישה את חום השמש על עורי. עדיין מרגישה את גופו חוסם את האור, חשה את הביטחון שהרגשתי בפעם הראשונה שהוא נגע בי, ואת הצמרמורת שהעביר בי מגעו.
אני עדיין מרגישה את כולם, את נערי הקיץ שלי.
כולנו אשמים במה שקרה — וכולנו מרצים את עונשנו. היינו פזיזים וחסרי זהירות וחשבנו שבזכות נעורינו אנחנו חסינים, פטורים מעונש על חטאינו. ושילמנו על זה ביוקר.
שלג יורד על השמשה הקדמית בפתיתים עצלים, מצפה בשכבה דקה את העצים ומכסה את השביל שאני פונה אליו כשאני יורדת מהכביש המהיר. חריקת הצמיגים על החצץ מקפיצה לי את הלב לגרון וגורמת לידי להתחיל לרעוד. אני חולפת על פני עצי המחט שבצדי הכביש, ומנסה לשכנע את עצמי שהתמודדות חזיתית עם העבר שלי היא הצעד הראשון בהתגברות על המטענים שרודפים אותי כבר שנים. כל מה שנותר לי כלוא בכלא שיצרתי בעצמי. האמת שאיתה אני נחושה להתמודד היא המוחלטת והמכאיבה מכול.
נוטים לחשוב שאהבה עזה וסוחפת היא ברכה, אבל בעיני מדובר בקללה. קללה שלא הצלחתי להסיר מעלי. לעולם לא אוהב שוב כמו שאהבתי כאן לפני שנים. ואני גם לא רוצה. לא מסוגלת. עוד לא הבראתי מאז.
אין לי ספק שעבורי זו היתה אהבה.
לאיזו משיכה אחרת היתה יכולה להיות השפעה חזקה כל כך? איזה רגש אחר היה גורם לי להתמכר עד טירוף? לעשות את הדברים שעשיתי ולחיות עם הזיכרונות מסיפור הרפאים הזה?
אפילו כשחשתי בסכנה, התמסרתי.
לא הייתי צריכה אזהרות. נשביתי מרצוני החופשי. אפשרתי לאהבה למשול בי ולהרוס אותי. מילאתי את תפקידי בעיניים פקוחות והתגריתי בגורל עד שהוא התנקם בי.
מהרגע הראשון לא היה מנוס מכך.
ברמזור שבפאתי העיירה אני משעינה את ראשי על ההגה ונושמת עמוק כדי להירגע. מעצבן אותי שאני עדיין כל כך חסרת אונים בפני הרגשות שעוררה בי הנסיעה הזאת, למרות מי שהפכתי להיות.
אני משחררת נשיפה ומציצה אל התיק שזרקתי למושב האחורי בעקבות ההחלטה שקיבלתי רק לפני שעות ספורות. אני משחקת בטבעת האירוסים שלי, מסובבת אותה על אצבעי וחשה דקירת אשמה נוספת. כל התקוות לעתיד שטיפחתי במשך שנים, נגוזו ברגע שסיימתי את הזוגיות הזאת. הוא לא הסכים לקחת בחזרה את הטבעת, ואני עוד לא הורדתי אותה. היא מכבידה על אצבעי כמו שקר. התקופה שביליתי פה בעבר גבתה קורבן נוסף, אחד מני רבים.
הייתי מאורסת לגבר שעומד בהבטחותיו, גבר שראוי למחויבות, לאהבה ללא תנאי — גבר נאמן עם לב יציב ונפש חמימה. אבל לא הייתי יכולה להיות הוגנת כלפיו. לא הייתי יכולה לאהוב אותו כמו שאישה אמורה לאהוב את בעלה.
הוא היה פרס ניחומים, ואם הייתי מתחתנת אתו הייתי מתפשרת. מבט אחד בפניו כשביטלתי את החתונה העתידית הבהיר לי שהאמת שלי שברה אותו.
האמת שאני שייכת לאחר. שמה שנותר מלבי, מגופי ומנשמתי נתון לגבר שלא רוצה שום קשר איתי.
הכאב בפניו של ארוסי קירב אותי לנקודת שבירה. הוא נתן לי את אהבתו, את מסירותו, ואני זרקתי הכול. עשיתי לו מה שעשו לי. המריתי את צו לבי, המפלצת השולטת בי, ולכן איבדתי את קולין.
דקות ספורות אחרי ששחררתי את שנינו, ארזתי תיק ויצאתי לחפש עונשים נוספים. נסעתי כל הלילה בידיעה שאין חשיבות לזמן, שזה לא משנה. אף אחד לא מחכה לי.
יותר משש שנים עברו, והנה חזרתי לנקודת ההתחלה, לחיים שמהם נמלטתי. בסערת רגשות ניסיתי לשכנע את עצמי שזו לא היתה טעות לעזוב את קולין, אלא הכרח מצער לשחרר אותו מהשקרים שסיפרתי. שעשיתי לו עוול כשהבטחתי דברים שלא הייתי יכולה לקיים, ובשום אופן לא רציתי להבטיח עוד, להתחייב לאהוב אותו עד יומי האחרון, בלי שסיפרתי לו כמה חולה אני באמת.
מעולם לא סיפרתי לו איך נתתי שינצלו אותי, שיחללו אותי ולפעמים ישפילו אותי עד עפר... ושנהניתי מכל שנייה. מעולם לא סיפרתי לארוסי שהקזתי מדם לבי — הרעבתי אותו — עד שלא נותרה לו ברירה אלא לפעום בקצב שתאם להלמות לבו של אדם אחר. וכשעשיתי זאת, חיבלתי בסיכוי לזהות ולקבל אהבה מהסוג המרפא, ולא הפוצע. האהבה היחידה שאי־פעם ידעתי או רציתי היא מהסוג שעושה אותי חולה, מגעגועים, מתשוקה, מצער. אהבה מעוותת שמותירה את הלב שחוק ומצולק.
אם לא אתאבל מספיק כדי לרפא את עצמי בשהותי פה, אשאר חולה. זאת הקללה שלי.
אולי לעולם לא אזכה לחיות באושר ובעושר עם אהוב לבי, כי ויתרתי על האפשרות הזו כשהתחברתי לצד האפל. הורגלתי בו בשנה שבה שילחתי מעלי כל רסן, נמשכתי אל הדחייה והכאב ואיבדתי את המצפן המוסרי הפנימי שלי.
אלו לא דברים שאומרים בקול. זה וידוי מהסוג שנשים מכובדות לא אמורות לבטא. לעולם.
אבל הגיע הזמן להודות, בפני עצמי יותר מאשר בפני אחרים, שחיבלתי בסיכוי לנהל מערכת יחסים נורמלית ובריאה בגלל האופן שבו עוצבתי, ובגלל הגברים שעיצבו אותי.
בשלב הזה אני רק רוצה להשלים עם מי שאני, לא משנה מה יעלה בגורלי.
ומה שהכי קשה זה לא הארוס שאת לבו שברתי, אלא הידיעה שהגבר היחיד שלבי היה נאמן לו אי־פעם — בו לא אזכה לעולם.
הזיכרונות שצפים מעוררים בי חרדה. אני עדיין יכולה להריח אותו, להרגיש אותו בתוכי, לטעום את מליחות הזרע שלו, לראות את הסיפוק בעיניו המצועפות. אני עדיין יכולה להרגיש את הריגוש הייחודי מהמבטים שהחלפנו בינינו, לשמוע את צחוקו האפל, להרגיש את השלמות במגעו.
ככל שאני מתקרבת, הזיכרונות מציפים אותי יותר. הנחישות שלי להתמודד עם מה שרודף אותי מתחילה להתפורר לרסיסים משוננים. כי יש לי איזשהו מושג איך נראה הסוף האמיתי, ולא אוכל להימלט מפניו יותר.
אולי אין תרופה, אולי אי אפשר להתגבר, אבל הגיע הזמן להתמודד עם דברים שנותרו פתוחים.
לרדוף אחרי רוחות הרפאים.

חלק 1
אז

1

אני מגיעה אל שערי הברזל העצומים, מקישה את הקוד שקיבלתי מרוֹמָן ובוהה המומה באחוזה רחבת הידיים שנגלית לעיני כשאני ממשיכה פנימה. דונמים על גבי דונמים של דשא ירוק בוהק שעצים פזורים בו פה ושם, משתרעים סביב הבניין העצום שניצב במרחק. ככל שאני מתקרבת אני מרגישה יותר זרה. משמאל לאחוזה יש חניה לארבע מכוניות. אני פוסחת עליה ובוחרת לחנות בשביל הגישה המעגלי למרגלות המרפסת הקדמית. אני יוצאת מהמכונית ומותחת את רגלי. הנסיעה לא היתה ארוכה, אבל הרגשתי כבדות בגפיים שהתגברה ככל שהתקרבתי. הבית אמנם מרשים, אבל לי הוא נראה יותר כמו כלא, והיום אני עתידה להתחיל לרצות את עונשי.
אני פותחת את תא המטען, מוציאה כמה מהתיקים שלי ועולה במדרגות. רצפת העץ במרפסת הקדמית בוהקת מניקיון. שום דבר במקום הזה לא מסביר פנים, מלבד השטח שבו הוא שוכן, והכול מסריח מעושר מוגזם.
אני סוגרת את הדלת אחרי ומביטה סביבי בחלל המבואה, ובו שולחן יחיד שעליו ניצב אגרטל ריק ענקי שבטח עולה יותר מהמכונית שלי. מימיני מתנשא גרם מדרגות מפואר ומשמאלי חדר אוכל רשמי. אני מחליטה לדלג על הסיור בבית ומשעינה את הטלפון על הכתף בזמן שאני סוחבת את התיקים לקומה השנייה. היא עונה בצלצול השני.
"היי, מותק, הגעתי בשלום."
"זה ממש דפוק," מודיעה לי כריסטי כשאני נכנסת לחדר שהוקצה לי ומסתכלת סביב. יש בו מיטת אפריון לבנה שאבא הזמין, עם ארון תואם, שידת מגירות ושולחן איפור. כולם בעיצוב אלגנטי, לבנים בוהקים וממש לא בסגנון שלי. לא שזה מפתיע. הוא לא מכיר אותי בכלל.
"זה רק עד הסתיו הבא."
"זה שנה שלמה, ססיליה, שנה. רק סיימנו את הלימודים. זה הקיץ האחרון שלנו לפני שנלך לקולג', ואמא שלך החליטה לפנות זמן לעצמה?"
זה לא בדיוק מה שקרה, אבל נתתי לה לחשוב ככה למען אמא שלי, כי אין לי מושג איך להסביר את מה שכן קרה. האמת העצובה היא שאמא שלי עברה התמוטטות עצבים רצינית שבעקבותיה היא פוטרה מהעבודה ולא יכולה לשלם את החשבונות. החבר שלה הציע לה לעבור לגור אתו, כשמילת המפתח היא לה, בלי הבת המעיקה שלה. אמא שלי ואני תמיד היינו קרובות, אבל אפילו אני כבר בקושי מזהה אותה. למרות שמאוד השתדלתי להיות הילדה הטובה שלה, היא הסתגרה בתוך עצמה לפני כמה חודשים, שתתה "וייט ראשֶן" בלי הפסקה במשך שבועות, עד שהפסיקה לצאת מהמיטה. היא פחות או יותר נטשה אותי כדי לדפוק את הראש כל יום. כמה שניסיתי, כמה שלחצתי עליה שתסביר ותספק תשובות שהיא סירבה לתת, לא היה לי מושג איך לעזור לה, ולכן לא מיררתי לה את החיים כששקלה להיענות להצעה של אבא שלי לגבי הסדרי מגורים בתנאים מוגדרים.
היה מאוד מפחיד לראות אותה מתפרקת ככה, ובהתחשב במצבה, לא רציתי שהיא תיקלע למצוקה כלכלית, במיוחד לא אחרי כל השנים שהיא גידלה אותי לבדה. כשהמצב נעשה נואש ביקשתי מאבא שלי שיגדיל את דמי המזונות באופן זמני — רק עד שהיא תעמוד על הרגליים. למרות שהסכום שהוא שלח מדי חודש היה טיפה בים עבורו, שווה למחיר של חליפה מחויטת אחת בארון שלו, הוא סירב, וקצת לפני שסיימתי את הלימודים הוא חתם על הצ'ק האחרון, ועוד באופן שגרם לזה להיראות כמו תשלום על שירותים שסיפקה לו אחת העובדות שלו.
אני לא מצליחה לדמיין איך השניים האלה התחברו אי־פעם, ואיך הם הביאו אותי לעולם, כי מדובר בשני אנשים שפשוט לא היו צריכים להיפגש. הם הפכים מוחלטים. אמא שלי היא... או לפחות היתה עד לא מזמן, נפש חופשייה עם הרבה שיגעונות. אבא שלי הוא שמרן עם לשון חדה וביקורתית ומשמעת עצמית נוקשה. ממה שאני זוכרת, הוא חי על פי לוח זמנים קפדני שכמעט לא משתנה. הוא מתעורר, מתאמן, אוכל חצי אשכולית והולך לעבוד עד הערב. הפינוק היחיד שהרשה לעצמו כשהייתי קטנה היה כמה כוסיות ג'ין אחרי יום ארוך. ובזאת מסתכם הידע שלי על חייו האישיים, מרוב שהוא חשאי. את השאר מצאתי באינטרנט. הוא הבעלים של אחת החברות הגדולות בעולם שבעבר התעסקה בכימיקלים אבל כיום מייצרת מוצרי אלקטרוניקה. יש בבעלותו גורד שחקים כשעה נסיעה מפה, בשרלוט, ומפעל הייצור העיקרי נמצא כאן, בטריפל פולס. אני בטוחה שהוא הקים אותו פה משום שגדל כאן, ואין לי ספק שהוא נהנה לנפנף בהצלחה שלו מול חבריו לכיתה לשעבר, שחלקם מועסקים אצלו עכשיו.
וממחר גם אני אהיה אחת מצוות העובדים שלו. אני לא בת עשירים מפונקת, לפחות לא הייתי כזאת בשנים שגדלתי עם אמא בבית השכור המוזנח שלנו. ביום הולדתי העשרים אני אמורה לרשת כמות מכובדת של מניות בחברה של אבא שלי וגם סכום כסף גדול, וברור לי שהמועד נקבע בכוונה משום שהוא לא רצה שלאמא שלי תהיה גישה להון שלו. הוא ללא ספק נוטר לה טינה. וכשמצרפים לכך את העובדה שהוא נתן לה את המינימום כל השנים, ודאג שתישאר במקומה הנחות בשרשרת המזון, ניכר שלא נשארו בו רגשות כלפיה.
בגלל ההבדל הקיצוני באורח החיים שלהם, חוויתי בפרק זמן קצר יחסית את שני הקצוות, של העוני ושל העושר, ואני מתכוונת לקחת את המניות ואת הכסף ולעשות איתם בדיוק ההפך ממה שהוא היה רוצה. ברגע שאוכל להרשות את זה לעצמי, אמא שלי לא תצטרך לעבוד יותר לעולם. אני נחושה להצליח בכוחות עצמי, אבל הפחד מכישלון והאפשרות שהיא זאת שתשלם את המחיר על ההימור שלי על עצמי — הם שגרמו לי לבוא לפה. אבל כדי להוציא לפועל את התוכנית שלי איאלץ לשתף פעולה עם התוכנית שלו, וזה כולל "להפגין את הכרת התודה והכבוד הדרושים כדי להכיר את העסק, גם מנקודת הפתיחה הנמוכה ביותר".
הכי קשה יהיה לשמור על הפה שלי ולא לבטא את הטינה שאני רוחשת לו מעומק לבי, מאחר שהיה יכול לחסוך לשנינו את השנה הלא נעימה הזאת יחד, אם רק היה הגון מספיק כלפי האישה שמילאה גם את התפקיד שלו בשנות גידולי.
אני לא בדיוק שונאת אותו, אבל בהחלט לא מבינה אותו ולא את האכזריות הבוטה שלו, ולעולם גם לא אבין. אין לי כוונה לבלות את השנה הזאת בניסיונות לתהות על קנקנו. התקשורת שלו איתי תמיד נראתה לי כפויה ומאולצת. הוא תמיד היה רק מפרנס, אף פעם לא דמות אב. אני מכבדת את מוסר העבודה ואת ההצלחה העסקית שלו, אבל אין בי טיפה של הבנה לסיבות לכך שהוא משולל כל חמלה ובעל אישיות קרה כקרח.
"אבוא הביתה בכל הזדמנות," אני אומרת לכריסטי בלי לדעת אם לוח הזמנים שלי יאפשר לי לעמוד בהבטחה.
"גם אני אבוא לבקר."
אני פותחת את המגירה העליונה בשידה וזורקת פנימה גרביים ותחתונים. "לפני שאת מתניעה בואי נראה מה האדון יגיד על זה שתשתכני בחדר האורחים, טוב?"
"אני אשכור חדר במלון עם כרטיס האשראי של אמא שלי. אבא שלך יכול ללכת להזדיין."
אני צוחקת, והצחוק נשמע מוזר בחדר הענק. "את לא בדיוק בקטע של ההורים שלי היום."
"אני מתה על אמא שלך, אבל אני לא מבינה. אולי אני צריכה ללכת לבקר אותה."
"היא עברה לגור עם טימותי."
"באמת? מתי?"
"אתמול. תני לה קצת זמן להתארגן."
"בסדר..." אחרי שתיקה קלה היא ממשיכה. "למה אני שומעת על זה רק עכשיו? ידעתי שהמצב לא מזהיר, אבל מה באמת קורה?"
"בחיי שאין לי מושג." אני נאנחת, נכנעת לרגע לטינה שהתחלתי לפתח. אני לא נוהגת להסתיר מכריסטי כלום. "עובר עליה משהו. טימותי הוא בחור טוב, ואני סומכת עליו איתה."
"אבל הוא לא הסכים שאת תעברי אליו."
"אם להיות הוגנת, אני בן אדם בוגר, ולא שיש אצלו הרבה מקום."
"עדיין הייתי רוצה לדעת איך זה שפתאום אין לה בעיה לתת לך לגור עם אבא שלך."
"אמרתי לך, אני צריכה לעבוד במפעל שלו במשך שנה כדי לסדר אותה כלכלית. אני לא רוצה לדאוג לגביה כשאהיה בלימודים."
"זה לא התפקיד שלך."
"אני יודעת."
"את לא ההורה."
"שתינו יודעות שאני כן. ונמשיך עם התוכניות שלנו ברגע שאחזור."
הפתיע אותי שאבא שלי הסכים לתת לי ללמוד שני סמסטרים בקולג' הקהילתי הקרוב, במקום לאלץ אותי לקחת שנת חופש ולהתחיל באיחור של שנה במוסד אקדמי מכובד יותר. זה הכסף שלו, והוא היחיד שמממן לי את הלימודים, כך שהניצחון הזה במשא ומתן בינינו רמז לי שמה שהוא רצה היה חשוב לו מספיק כדי להתפשר — בצורה לא אופיינית לאישיותו השתלטנית.
אני מביטה סביב בחדר. "לא ביליתי אתו יותר מיום ולא הייתי פה בקיץ מאז שהייתי בת אחת־עשרה."
"למה?"
"תמיד היה משהו. הוא טען שבגלל נסיעות לחו"ל והרחבת העסק לא התאפשר לו לטפל בי שבועות או חודשים ברצף. אבל האמת היא שקיבלתי מחזור וציצים וחוצפה, והיה לו קשה להתמודד עם זה. נראה לי שמה שהכי מפחיד את רומן בעולם זה להיות הורה אמיתי."
"מוזר שאת קוראת לאבא שלך בשמו הפרטי."
"לא בפניו. כשאני פה אני קוראת לו אדוני."
"את אף פעם לא מדברת עליו."
"כי אני לא מכירה אותו."
"אז מתי את מתחילה לעבוד?"
"המשמרות שלי יהיו משלוש עד אחת־עשרה, אבל מחר יש לי הדרכה."
"תתקשרי אלי כשתסיימי. עכשיו את בטח צריכה לפרוק."
אני קולטת שאני הולכת להיתקע עם הדממה בחדר הזה, בבית הזה, לגמרי לבדי. רומן אפילו לא הואיל בטובו לבוא לפגוש אותי ולעזור לי להתמקם.
"סי?" אומרת כריסטי בקול שנשמע מלא חשש כמוני.
"שיט, טוב, עכשיו אני מרגישה את זה." אני פותחת את הדלתות למרפסת הפרטית שלי ומביטה במדשאות המטופחות. מכל עבר יש רק מרבדים של דשא מוריק מכוסח בפסים אלכסוניים, ומעבר לו יער עבות שמקיף מגדל תקשורת סלולרית. קרוב יותר לבית יש גן מתוחזק בקפידה. סבכות מעוטרות בצמחי ויסטריה מצלות על מזרקות מעוצבות. גדר חיה משיחי יערה גזומים גולשת על עמודי תמיכה פה ושם. ריח הפריחות השונות נישא ברוח הקלה בברכת שלום חרישית. פינות ישיבה מרופדות פזורות פה ושם במיקומים אסטרטגיים ברחבי הגן האלגנטי, ואני מחליטה שהן ישמשו לי כפינות קריאה. יש גם בריכה גדולה ומנצנצת שנראית מזמינה במיוחד בחומו המתגבר של הקיץ, אבל אני לא מרגישה בנוח לחשוב עליה כעומדת לרשותי, בתור הדיירת החדשה בארמון הזה. "אוף, זה כל כך מוזר."
"קטן עלייך."
הלחץ בקולה מערער אותי. שתינו לא בטוחות בשלב הזה, וזה רק מגביר בי את החרדות.
"אני מקווה."
"עוד קצת יותר משנה תהיי חזרה בבית. את עוד מעט בת תשע־עשרה, סי. אם יהיה לך רע, את יכולה לעזוב."
"נכון." זה באמת נכון, מלבד ההסכם שלי עם רומן. אם אחזור בי מההסכמה לעבוד במפעל, אפסיד הון עתק, הון שיוכל למחוק את חובותיה של אמי ולסדר לה חיים נוחים עד יומה האחרון. אני לא יכולה, לא מוכנה, לעשות לה את זה. היא קרעה את עצמה בעבודה קשה בשבילי.
כריסטי קולטת את ההיסוס שלי.
"זאת לא האחריות שלך. זה היה התפקיד שלה לגדל אותך, סי. זאת המחויבות שלה כהורה, ואת לא אמורה להרגיש מחויבת לשלם לה בתמורה."
זה נכון, אני יודעת, אבל כשאני מביטה בארמונו נטול החיים של רומן, אני מתחילה להתגעגע אליה. אולי אלה הריחוק והיחס הקר שאני מקבלת מאבא שלי שגורמים לי להרגיש כל כך אסירת תודה לאמא שלי. בכל מקרה, אני רוצה לדאוג לה. "אני יודעת שאמא שלי אוהבת אותי," אני אומרת, יותר לעצמי מאשר לכריסטי. ההתנתקות של אמא, מהחיים, ממני, אחרי כל השנים שלנו יחד, היוותה הפתעה אכזרית ומערערת.
"טוב, אני באופן אישי לא אאשים אותך אם תחליטי להשתחרר מזה. אני אוהבת את אמא שלך והכול, אבל בשלב הזה שניהם נראים חסרי התחשבות."
"רומן נסבל. קשוח, אבל הסתדרנו בקיצים שהייתי כאן. טוב, הצלחנו להתחמק אחד מהשני בקיצים ההם. אני לא מחפשת להתחבר, רק לשרוד. המקום הזה... קר."
"לא היית שם אף פעם?"
"לא בבית הזה. הוא בנה אותו אחרי שהפסקתי לבוא אליו. נדמה לי שהוא גר בעיקר בדירה שלו בשרלוט." מול דלת החדר שלי, במרחק כמה מטרים, יש דלת נוספת. אני פותחת אותה ומגלה בהקלה חדר אורחים. משמאלי בראש המדרגות יש קומת ביניים שצופה אל חלל הקומה התחתונה שמוביל אל מסדרון ארוך עם דלתות נוספות. "זה יהיה כמו לגור במוזיאון."
"אני שונאת את זה." היא פולטת אנחה שנשמעת יותר כמו יללה, ואני מרגישה את התסכול שלה. אנחנו חברות מאז החטיבה ולא נפרדנו ליום אחד מאז שהכרנו. אני לא יודעת איך לחיות בלעדיה, והאמת שאני גם לא רוצה לדעת. אבל בשביל אמא שלי אעשה את זה. שנה וקצת בעיירה מנומנמת שנמצאת במרכז רכס הרי בּלוּ רידג', ואז אהיה חופשייה. אפשר רק לקוות שהזמן יטוס.
"תמצאי לעצמך משהו שיעסיק אותך. רצוי משהו עם זין."
"זה הפתרון שלך?" אני חוזרת לחדר שלי ויוצאת למרפסת.
"היית יודעת אם היית מוכנה להתייחס לאחד מהם."
"התייחסתי, וראית מה יצא מזה."
"הם היו ילדים, תמצאי לך גבר. חכי־חכי, אחותי. את עוד תקרעי את העיר."
"זה ממש לא מעניין אותי כרגע," אני מביטה אל הנוף ההררי המדהים שמעבר ליער הפרטי. "אני רשמית גרה פה. זה כל כך מוזר."
"אני מתארת לעצמי. ראש זקוף. ותתקשרי אחרי ההדרכה מחר."
"אוקיי."
"אוהבת אותך."

המלצות נוספות