שעון החול

פרולוג

"לירז, תקשיבי לי שנייה. לירז, חכי רגע, אל תלכי." אני מתרחקת ממנו בצעדים מהירים, כמעט בריצה, ממהרת להגיע למעלית ולעוף מפה. זה כבר יותר מדי בשבילי. עוד קצת, עוד קצת ותגיעי הביתה, זה נגמר. הכול נגמר. "לירז," הוא מרים את קולו ותופס במרפקי, מאלץ אותי לעצור ולהסתובב אליו.

אני לא מצליחה להוריד ממנו את מבטי, לא מאמינה שזה קרה לי, שוב, אפילו שהתחננתי וביקשתי. האמון נגמר. קשה לי לשלוט ברגשותיי ודמעה חומקת בהתרסה. אני מורידה את מבטי אל ידו האוחזת בידי והוא משחרר אותה בתבוסה וצופה בי מסתובבת אל המעלית.

"חכי רגע, בבקשה."

אני מסתובבת אליו, אילמת, מרגישה את ליבי פצוע וחבוט, וסוטרת על לחיו חזק כל כך עד שמבטו מוסט בתנופה.

"אני ביקשתי ממך רק דבר אחד! רק דבר אחד! שלא תשקר לי!" הבטחת לי, הבטחת לי בלי סודות. אמרת שאוכל לבטוח בך תמיד.

מבטו המעונה הוא הדבר האחרון שאני רואה כשאני נכנסת למעלית והדלתות הנסגרות מפרידות בינינו.

פרק 1
לירז

אני שומעת קול צחוק עוד לפני שאני פוקחת עיניים, מחייכת לעצמי ומתמתחת. אין קול שאהוב עליי יותר מזה. הצחוק שלהם על הבוקר, בעצם לא משנה מתי, העיקר לשמוע אותם צוחקים. אני מכורה לצחוק שלהם, ושל האחיינים שלי. אבל את הצחוק הזה, שמתנגן לי עכשיו, אני שומעת על בסיס קבוע. לפי הקולות אני מנחשת שהם יושבים במטבח, שותים את קפה הבוקר שלהם לפני שיתחילו את יום העבודה. אני ממהרת לצחצח שיניים ולשטוף פנים, מחייכת לעצמי במקלחת מול המראה לשמע ההקנטות שלהם, ומצטרפת אליהם לשולחן.

"בוקר אור ליפהפייה הנרדמת," קוראת דנית, החברה הכי טובה שלי. היא גרה במרחק שני רחובות מאיתנו ועובדת כבר שלוש שנים במשרד הפרסום Point of look, הממוקם במרחק הליכה קצר מאיתנו. כשהתחלנו יחד את התואר בתקשורת היא נמשכה יותר לכיוון הקופירייטינג והפרסום בעוד אני ידעתי עוד מהגן שארצה לכתוב סיפורים. היא יושבת על כיסא בר בפינת האוכל, בידיה כוס קפה. מולה עומד מאור, מחייך וחתיך כתמיד. גופיית הסבא הלבנה שלגופו לא מסתירה את שרירי הידיים והחזה. אני רואה שהוא כבר לבש את מכנסי המדים, אבל שערו השחור הקצר עדיין פרוע. חיוכו מגיע עד לעיניו התכולות ומקיף אותן בקמטים קטנטנים.

"למה לא הערתם אותי?" אני מתלוננת. אין דבר שאני אוהבת יותר מהישיבות שלנו, של שלושתנו.

"רציתי להעיר אותך, אבל מאור אמר שעבדת עד ממש מאוחר."

אני מצירה את עיניי, מביטה לכיוונו של מאור בתוכחה וקולטת את מבטו. מאור השותף שלי בילה איתי אתמול בערב, הוא ידע בדיוק מתי הלכתי לישון וזה ממש לא היה מאוחר, אבל שנינו יודעים טוב מאוד למה אמר את זה לדנית. כדי להרוויח זמן לבד איתה. הוא מנצל את העובדה שדנית מביטה בשעון שעל ידה ומתחנן בעיניו שלא אסגיר אותו.

"אה... תודה, האמת שבאמת הייתי ממש עייפה."

הוא שולח נשיקה באוויר ואני מקרבת את שתי אצבעותיי לאגודל, מסמנת לו שזה עוד יעלה לו.

"טוב, אני אזוז, אני אראה אותך בצהריים." דנית אוספת את התיק שלה.

היא מתרוממת מכיסאה וכרגיל אני מתמוגגת מיופייה. היא לובשת מכנסיים מחויטים בצבע שחור וחולצה מכופתרת כחולה תחובה בתוך המכנסיים, נועלת סנדלי עקב עם אבזם בצבע זהב ונראית מרשימה מאוד. את המראה משלים איפור קל בלבד, מעט מסקרה ושפתון ורדרד. היא לא צריכה יותר מזה, היא יפהפייה.

אנחנו מדברות עוד כמה רגעים ליד הדלת, היא מבטיחה שבצהריים יצטרף בן זוגה החדש ורצה לעבודה. אני סוגרת את הדלת ופונה לעבר מאור, שהיה מספיק חכם לברוח לחדר.

"אז הייתי עייפה, הא?" אני מתקדמת אל חדרו. "אתה לא מעדיף כבר לספר לה את האמת, במקום להסתפק בדקות ספורות איתה לבד?"

"אני אעשה את זה, מבטיח." הוא שורך את נעליו הגבוהות, לחוץ מעט. דיברנו על זה כבר יותר מפעם אחת.

שלושתנו חברים הכי טובים עוד מהיסודי. כששיחקנו בחצר בית הספר ויוני, אחד הבריונים בכיתה, נטפל אלינו, הוא התמודד מולו בגבורה עד שיוני חיפש קורבן אחר. מאז אנחנו בלתי נפרדים והחיבור רק הלך והתעצם. לאורך השנים התפצלו דרכינו לא מעט, אבל תמיד חזרנו לקשר הדוק. כשהחלטתי לשכור דירה דנית כבר התגוררה בשכירות עם חברתה ללימודים, מילי, ולכן היה למאור ולי הכי טבעי בעולם שנגור יחד. הוא היה דלוק על דנית, מה שכולם ראו מלבדה, ובשבילי הוא היה תמיד כמו אח.

"ותחזיקי אצבעות שזה לא יהרוס את החברות בינינו," הוא מוסיף.

מאור מתרומם לעמידה ואני מניחה את ידיי על כתפיו, מעודדת ומחזקת, "מאור, לא משנה מה יקרה, את החברות שלנו כלום לא ישבור." אני מנשקת אותו על האף ויוצאת מהחדר. "אל תדאג, אני נפגשת איתה לצהריים והיא מביאה את החבר החדש, אדווח לך הכול כשאחזור, אין מצב שהוא שווה כמוך."

"מת עלייך," הוא קורא לי מהסלון וטורק אחריו את הדלת.

***

צלצול המודיע על מסרון מאלץ אותי להרים את עיניי ממסך הלפטופ בעיצומה של כתיבה למגזין 'מהממת' על מקומות הבילוי הכי שווים. אני להוטה לסיים כדי להתקדם עם הבייבי שלי, הרומן שאני כותבת בקדחתנות.

- אגיע מאוחר. אל תחכי לי.

אני מגלגלת עיניים, אבל מחייכת. מאז מה שקרה מאור מגונן עליי אפילו יותר ושומר עליי כמו על אחות קטנה. אני מעיפה מבט בשעון וקמה להתארגן. תכף אפגוש את דנית לצהריים ואני לא רוצה לאחר. היא תמיד מקציבה לי זמן. וזה לא שהמנהל מגביל אותה, ממש לא. היא להוטה כל כך לחזור לעבודה, עד שהארוחות שלנו הולכות ומתקצרות. לפעמים זה כאילו מרגע שהיא מתיישבת היא מציבה על השולחן שעון חול דמיוני וכשהזמן יחלוף היא תקום ותלך.

אני לובשת גופייה שחורה ומכנסי ג'ינס ורודים צמודים, נועלת סנדלים שחורים משובצים באבנים לבנות, מוסיפה איפור קל בשפתיי ובלחיי ויוצאת.

"דנית, את יודעת מה קורה בפעם השלישית." אני שומרת על הומור, אבל מתחילה לתהות היכן היא. שמה השני הוא דיוק וזו כבר השיחה השלישית שמובילה אותי למזכירה.

אני מחכה לה מחוץ ל'קפה תמר', המקום האהוב עלינו לארוחת בוקר או צהריים קלילה, מסתכלת שוב ושוב לכל כיוון, מנסה להעסיק את עצמי בטלפון, אבל הבטן שלי משמיעה רעשים ומתלוננת ללא הרף. כמו תמיד, ברגע שאני נשאבת לתוך הכתיבה אני שוכחת לאכול וכעת אני מרגישה את הרעב.

מיואשת, רעבה וכבר עצבנית אני נוטשת את המקום. אם היא צריכה שאוציא אותה בכוח מהמשרד, זה מה שאעשה. אני שמחה שטוב לה ושהיא מאושרת בעבודה ובזוגיות החדשה, אבל היא תהיה חייבת למצוא זמן גם לנו. היא לא יכולה להתחיל להיעלם.

אני פונה לרחוב שבו ניצב בניין המשרדים, נמצאת במרחק שתי דקות ממקום עבודתה, כשרעש מהרחוב מעורר את תשומת ליבי. מכיוון שהרחוב עמוס במסעדות ובבנייני משרדים הוא תמיד גדוש אנשים ויש בו תכונה רבה, אולם כעת ההמולה שונה, רועשת יותר. התקהלות גדולה במיוחד מושכת אותי לכיוונה ואני מייד מזהה את הבניין של Point of look. לצד המדרכה חונים אמבולנס ושני רכבי משטרה. עכשיו אני נזכרת שכשחיכיתי לדנית שמעתי את הסירנות במעורפל. אני מתבוננת סביבי, שאר הרחוב פתאום נראה שומם, בניגוד מוחלט לרעש שעולה מהמקום שבו אני עומדת. אני מקווה שלא ימנעו ממני עכשיו לעלות לדנית. אם ביום רגיל אני עוברת תחקיר מתיש עד שאני מקבלת כרטיס מבקר, מי יודע כמה קשוחים יהיו היום.

אני צועדת לעבר הבניין, מחזיקה את הבטן המתלוננת, ורואה זוג עומד לידי. האישה נראית מזועזעת, מחזיקה את פניה בכפות ידיה. הגבר שלצידה עוטף את כתפיה בזרועותיו, מלטף, בוהה בנקודה לא מוגדרת ברצפה מולו ומניד ראשו כלא מאמין.

"הכול בסדר?" אני שואלת אותם. "אתם צריכים עזרה במשהו?"

האישה מביטה בי במבט רדוף. "היא נפלה, בדיוק עברנו כאן והיא נפלה."

"בדיוק היינו בדרך הביתה," החל בעלה להסביר, "חצינו את הכביש וראינו בחורה נופ..."

עוד הוא מסביר ואני כבר שולפת את הטלפון הנייד, מתקשה להאמין שמה שהוא מספר באמת קרה. זה הזוי. אני לא יכולה אפילו לשמוע את המשך המשפט. האם הוא רוצה לומר שאישה קפצה אל מותה? אוף, בא לי לעוף מפה. שתרד כבר.

אני מחייגת שוב לדנית ומגיעה שוב למזכירה. "היי, אתם יודעים מה לעשות אחרי הצפצוף, אז ביי".

דנית, תעני לי כבר! אני חושבת לעצמי, תוך כדי שאני סורקת את קהל האנשים הרב במקום, מחפשת את רעמתה הבלונדינית. יכול להיות שעמוס פה כל כך ואין קליטה? אולי אמצא אותה פה, אמשוך אותה ונלך. לא אמורה להיות בעיה לאתר אותה, היא תמיד בולטת בזכות גובהה ושערה הבלונדיני.

אני מסיימת לעבור בעיניי על אחרון הנוכחים בקהל ומתחילה שוב מההתחלה, בטח פספסתי אותה. מבטי חולף על כולם ואני עכשיו צופה בפרמדיקים, שמפנים גופה עטופה בשקית שחורה אל ניידת האמבולנס החונה באורות מהבהבים קרוב אליי. יכול להיות שיש פה סיפור? אולי פה ההזדמנות הגדולה שלי לעבור מכתבות מגזין רדודות למידע מעניין יותר? אם אני ממתינה לה כל כך הרבה זמן, לפחות שייצא לי מזה משהו. אני פונה לאחד מהם בחיוך מפלרטט, כמו שכל כתבת שצריכה לנצל הזדמנויות יודעת, כאילו זה כלי נוסף בארגז הכלים המקצועי שלנו.

"היי, אני עברתי כאן ו..." משהו מציק לי בזווית העין, אני מסובבת את ראשי תוך כדי דיבור וקופאת, מרגישה שמישהו כאילו תופס אותי באחיזת חנק, מונע מהאוויר להיכנס ולצאת. על הכביש, לא רחוק מהניידת, מונח סנדל עקב עם אבזם בצבע זהב! אני בוהה בו, נמשכת לכיוונו במבטי.

מה, מה הולך פה?! אני עוצמת חזק את עיניי ופותחת שוב, בטוחה שהסנדל ייעלם והכול יהיה בדיחה אחת גדולה, אבל הסנדל עודנו שם. הבחור שפניתי אליו טורק את הדלתות האחוריות של הניידת ומקפיץ אותי, מציב מולי סופית את ההבנה הנוראית. דנית?

אני דופקת על הדלתות, רודפת אחריו, מנסה להדביק אותו. זה לא קורה! האמבולנס מתעלם מדפיקותיי ולאחר כמה שניות אני נותרת על הכביש, בוהה בו מתרחק. רעש ההמולה נשמע כמשהו רחוק, מעורפל. במקומו אני שומעת את דפיקות ליבי מהדהדות בעוצמה, מאיימות לקרוע את אוזניי. נשימתי עצורה בבטני ומוחי דוחה את הבשורה שהרגע קיבל, מסרב להפנים. אני עוצמת את עיניי חזק ופותחת שוב. התמונה עודנה אותה תמונה, זה לא חלום. עיניי מתחילות להתרוצץ לכל הכיוונים, מחפשות מוצא, ומתבייתות עליו. במרחק לא גדול ממני, מעבר לכביש, אני רואה את מאור. הוא טרם הבחין בי. הוא צועד אחורה לקיר הקרוב ונשען עליו כמבקש תמיכה. גופו נמרח על הקיר עד שהוא מתיישב על הקרקע, ברכיו צמודות לחזה, מליט את פניו בידיו. אני בוהה בו כמה שניות ואז זה מגיע, ההכרה במה שקרה, בבשורה הבלתי נתפסת. הבכי עולה ממעמקי ליבי, חותך את גרוני ויוצא ביללות שקטות וקורעות לב. אני לא יודעת איך אני מצליחה לזוז ממקומי, אבל אני נושאת את רגליי אליו, מתכופפת ומחבקת אותו. הוא מרים רק לרגע את ראשו, מבחין בי ומתחיל לבכות גם הוא. שנינו, שם, בתוך כאוס מוחלט, הלם קשה מנשוא, והמון שאלות.