טרילוגיית מעשה בלב שבור 3 - הקללה למען אהבת אמת

1

אוונג'לין

אוונג'לין פוקס תמיד האמינה שיום אחד תמצא את עצמה בתוך סיפור אגדה. כשהיתה נערה צעירה, בכל פעם שהגיע לחנות של אביה משלוח חדש של חפצים נדירים היא מיהרה אל הארגזים. היא נהגה לבדוק כל פריט בתוכם ולשאול את עצמה, יכול להיות שזה זה? האם יכול להיות שזה החפץ שיעביר אותה לתוך פנטזיה?

פעם הגיע ארגז ענקי שבתוכו היתה רק ידית של דלת. הידית היתה ירוקה, משובצת בצורה מרהיבה באבני חן, ונצצה באור קסום. אוונג'לין היתה משוכנעת שאם תחבר אותה לדלת הנכונה, היא תיפתח אל עולם אחר וסיפור האגדה שלה יתחיל.

למרבה הצער, הידית אף פעם לא פתחה שום דבר יוצא דופן. אבל אוונג'לין מעולם לא ויתרה על התקווה שיום אחד תמצא את עצמה במקום אחר.

התקווה והדמיון והאמונה בקסמים תמיד היו טבעיים לה כמו נשימה. ובכל זאת פתאום היא התקשתה מאוד לנשום כאשר סוף כל סוף מצאה את עצמה במקום אחר, עטופה בזרועותיו של איש צעיר יפה תואר שאמר שהוא בעלה.

בעל. המילה סיחררה את ראשה. איך? איך? איך? היא היתה המומה מכדי לבטא יותר מאשר את מילת השאלה האחת הזאת. למעשה אפילו אותה לא הצליחה לבטא בקול.

אלמלא החזיק בה, אוונג'לין היתה עלולה לקרוס בחזרה על הרצפה. היה קשה מנשוא לעכל כל כך הרבה וקשה מנשוא לאבד כל כך הרבה בעת ובעונה אחת.

אחד הדברים האחרונים שזכרה היה שישבה עם אביה בבית, כשנטה למות. אבל אפילו לזיכרון הזה היו קצוות פרומים. כאילו מותו היה חלק מתמונת דיוקן דהויה, אלא שהיא לא רק היתה דהויה — חלקים ממנה גם נקרעו באכזריות. היא לא הצליחה לזכור בבירור את החודשים שקדמו למות אביה או דבר שקרה לאחר מכן. היא לא זכרה אפילו איך נדבק במחלה שהרגה אותו.

היא רק ידעה שגם אביה, כמו אמהּ, איננו — והוא כבר איננו זה זמן מה.

"אני יודע שזה בטח מפחיד. אני מתאר לעצמי שאת מרגישה לבד, אבל את לא לבד, אוונג'לין." האיש הזר שאמר שהוא בעלה הידק את אחיזתו בה.

הוא היה גבוה, בגובה שעורר באוונג'לין תחושה שהיא קטנה כשהצמיד אותה אליו מספיק כדי שתרגיש שגם הוא רועד. היא לא תיארה לעצמה שהוא מבועת כמוה, אבל היה ברור שהוא לא מרגיש בטוח בעצמו כמו שהוא נראה. "יש לך אותי — ואין שום דבר שלא אעשה למענך."

"אבל אני לא זוכרת אותך," אמרה אוונג'לין. היא קצת חששה לסגת ממנו. אבל הכול היה מהמם כל כך. הוא היה מהמם.

קמט עמוק נחרש בין גבותיו של האיש הזה כשנסוגה ממנו. אבל הוא השיב בסבלנות, בקול נמוך ורגוע, ואמר, "שמי אפּולו אקדיאן."

אוונג'לין המתינה להבזק של היכרות או אפילו לניצוץ זעיר. היא היתה זקוקה למשהו מוכר, משהו להיאחז בו שימנע ממנה להתמוטט בחזרה על הקרקע, ואפולו נראה כאילו הוא רוצה להיות המשהו הזה. איש מעולם לא הביט בה בעוצמה כזאת.

הוא הזכיר לה גיבור מהאגדות. כתפיים רחבות ולסת חזקה, עיניים כהות יוקדות ובגדים שהעידו על עושר מן הסוג המעלה על הדעת תיבות אוצר וטירות. הוא לבש מעיל אדום כהה בעל צווארון גבוה עם רקמת זהב עשירה על החפתים ועל הכתפיים. מתחתיו היה מין מקטורן קצר וצמוד — לפחות היא חשבה שהבגד הזה נקרא מקטורן. הגברים בַּבית בוָולֶנדָה התלבשו בסגנון שונה לגמרי.

אבל היה ברור שהיא כבר לא שם. המחשבה עוררה בה גל חדש של בהלה, שגרם למילים לפרוץ בחופזה מפיה.

"איך הגעתי הנה? איך נפגשנו? למה אני לא זוכרת אותך?" היא שאלה.

"הזיכרונות שלך נגנבו על ידי מישהו שניסה להפריד בינינו." משהו הבזיק בעיניו החומות של אפולו, אבל היא לא ידעה אם זה כעס או כאב.

אוונג'לין היתה רוצה לזכור אותו. אבל ככל שהתאמצה יותר לזכור, כך הרגישה רע יותר. ראשה כאב והיא חשה מרוקנת, כאילו איבדה לא רק את זיכרונותיה. במשך שנייה אחת היו הייסורים עמוקים ואכזריים עד כדי כך שהיא לפתה את לבה כמעט בציפייה למצוא שם חור משונן. אבל לא היה שם שום פצע. לבה עדיין היה במקום, היא חשה בו פועם. ובכל זאת, במשך רגע אחד מזעזע, אוונג'לין תיארה לעצמה שהוא לא אמור לפעום כסדרו, שהוא אמור להיות שבור כמו שהרגישה.

ואז היא הכתה בה, לא הרגשה אלא מחשבה — מחשבה נוקבת ומרוסקת.

יש לה משהו חשוב לומר למישהו.

אוונג'לין לא זכרה מה זה, אבל הרגישה כאילו כל עולמה תלוי בדבר האחד הזה שהיא חייבת לשתף. עצם המחשבה על כך הגעישה את דמה. היא ניסתה להיזכר מהו אותו משהו שעליה לומר ולמי היא צריכה לומר אותו — האם יכול להיות שלאפולו הזה?

האם יכול להיות שזאת הסיבה שבגללה נגנבו הזיכרונות שלה?

"למה מישהו מנסה להפריד בינינו?" שאלה.

ייתכן שהיתה מטיחה בו אפילו שאלות רבות יותר. ייתכן שהיתה שואלת שוב איך נפגשו וכמה זמן הם נשואים, אבל אפולו נראה עצבני פתאום.

הוא העיף מבט חשאי מעבר לכתפה ואז אמר בשקט, "זה מורכב."

אוונג'לין עקבה אחרי מבטו אל דלת העץ המוזרה שכנגדה היתה מצונפת קודם. משני צדיה ניצבו מלאכים לוחמים עשויים מאבן, אם כי הם נראו מציאותיים יותר מכפי שתגליפי אבן אמורים להיראות. הכנפיים שלהם היו פרושות ומוכתמות בנתזי דם קרוש. המראה עורר עוד מדקרת כאב בחזהּ, כאילו גופהּ זוכר אף על פי שמוחה שכח.

"אתה יודע מה קרה כאן?" היא שאלה.

לשבריר שנייה חלפה על פניו של אפולו הבעה שנראתה כמעט כמו אשמה, אם כי ייתכן שהיתה רק עצב. "אני מבטיח, אני אענה על כל שאלה שיש לך. אבל עכשיו אנחנו חייבים לצאת מכאן. אנחנו חייבים לצאת לפני שהוא יחזור."

"מי זה הוא?"

"הנבל שמחק את כל הזיכרונות שלך." אפולו תפס את ידה של אוונג'לין ואחז בה בחוזקה בשעה שהוביל אותה אל מחוץ לחדר עם הדלת והמלאכים הלוחמים.

אור מגורען של שעות הבוקר המאוחרות האיר מדפים של כתבי יד קשורים בסרטים ובגדילים. נראה שהם נמצאים בספרייה עתיקה, אם כי הספרים נראו חדשים יותר ככל שהמשיכו להתקדם.

הרצפה השתנתה מאבן מאובקת לשיש בוהק, התקרה נעשתה גבוהה יותר, האור עז יותר, כתבי יד נהפכו לספרים כרוכים בעור. אוונג'לין שוב ניסתה לחפש משהו מוכר בזוהר של שעות הבוקר המאוחרות. משהו שאולי יעורר בה זיכרון. ראשה היה צלול יותר עכשיו, אבל שום דבר לא היה מוכר.

היא באמת נמצאה במקום אחר, ונראה שהיתה כאן מספיק זמן כדי לפגוש גיבורים ונבלים ולהיעשות מעורבת בקרב ביניהם.

"מי זה היה?" היא לחצה. "מי גנב לי את הזיכרונות?"

צעדיו של אפולו נעשו מהוססים. לאחר מכן הם האיצו ומיהרו יותר מאשר קודם. "אני מבטיח שאגלה לך את הכול, אבל אנחנו צריכים לצאת מכאן —"

"לא ייאמן!" קראה מישהי.

אוונג'לין הסתובבה וראתה אישה בגלימה לבנה עומדת בין מדפי הספרים. האישה — איזה מין ספרנית, היא הניחה — הרימה יד אל פיה ובהתה. הבעת פניה היתה של יראָה ועיניה היו קרועות לרווחה ויציבות כשננעצו באפולו.

ספרנית נוספת נכנסה לאולם. הספרנית הזאת התנשפה, ואז מיד התעלפה והפילה מידיה ערימה של ספרים בשעה שהספרנית הראשונה צעקה, "זה נס!"

ספרנים ומלומדים נוספים הגיעו, וכולם קראו קריאות דומות.

אוונג'לין הצטנפה ונצמדה לאפולו כשאנשים הקיפו אותם במהירות. קודם ספרנים ולאחר מכן משרתים ואנשי חצר. לבסוף מיהרו פנימה שומרים רחבי חזה בשריון נוצץ, שההמולה ללא ספק משכה אותם.

החדר שנמצאו בו היה לפחות בגובה ארבע קומות, אבל לפתע התעוררה בה תחושה שהוא קטן ומחניק, כאשר עוד ועוד אנשים לא מוכרים סגרו עליהם.

"הוא חזר..."

"הוא בחיים..."

"זה נס!" אמרו כולם שוב ושוב, הקולות נמלאו חרדת קודש ודמעות החלו לנצוץ על הלחיים.

אוונג'לין לא ידעה מה קורה. היא הרגישה כאילו היא עדה למשהו שבדרך כלל מתרחש בכנסייה. האם ייתכן שהתחתנה עם קדוש?

היא הרימה את מבטה אל אפולו וניסתה להיזכר בשם המשפחה שלו. אקדיאן, זה מה שאמר לה. היא לא הצליחה להיזכר בשום סיפור על אפולו אקדיאן, אבל היה ברור שיש סיפורים. כשפגשה אותו היא תיארה לעצמה שהוא איזה מין גיבור, אבל הקהל הביט בו כאילו הוא אפילו יותר מזה.

"מי אתה?" לחשה.

אפולו הרים את ידה אל שפתיו והצמיד למפרקי אצבעותיה נשיקה שהעבירה בה רעד. "אני זה שלעולם לא יניח לאף אחד לפגוע בך שוב."

כמה אנשים שעמדו ממש קרוב אליהם נאנחו כששמעו במקרה את המילים.

ואז הרים אפולו את ידו הפנויה לעבר הקהל ההומה במחווה שמשמעותה בכל מקום היא שקט.

האנשים שנאספו השתתקו מיד. כמה מהם אפילו נפלו על הברכיים.

היה מוזר לראות אנשים רבים כל כך משתתקים מהר כל כך — דומה שהם אפילו לא נשמו כאשר קולו של אפולו הצטלצל מעל ראשם.

"אני מבין שכמה מכם מתקשים להאמין למראה עיניכם. אבל מה שאתם רואים הוא אמיתי. אני בחיים. כשתצאו מהחדר הזה, ספרו לכל מי שתפגשו שהנסיך אפולו מת ואחר כך עבר דרך הגיהינום כדי לחזור לכאן."

נסיך. אוונג'לין בקושי הספיקה לעכל את המילה ואת כל מה שנלווה אליה — כי כמעט בו ברגע שסיים לדבר, אפולו הרפה מידה, פשט במהירות את מקטורן הקטיפה שלו ואחריו את חולצת הפשתן.

כמה מהנאספים התנשפו, כולל אוונג'לין.

החזה של אפולו היה מושלם, חלק ומשׂורג בשרירים, ומעל לבו היה קעקוע בצבעים עזים של שתי חרבות בצורת לב ובמרכז שם: אוונג'לין.

עד אותו הרגע היא קצת הרגישה כאילו הכול הוא הזיית חום שאולי תתעורר ממנה. אבל שמה על חזהו עורר תחושה של משהו קבוע, תחושה שהמילים שאמר לא עוררו בה. הוא לא היה אדם זר. הוא הכיר אותה בצורה אינטימית מספיק כדי לציין את שמה על לוח לבו.

ואז הוא הסתובב והציג לראווה מראה נוסף שהדהים לא רק אותה אלא את כל הקהל. גבו היפהפה, הגאה והזקוף היה מכוסה ברשת של צלקות עמוקות.

"הסימנים האלה הם המחיר ששילמתי כדי לחזור!" הוא קרא. "כשאני אומר שעברתי דרך הגיהינום, אני מתכוון לזה. אבל הייתי חייב לחזור. הייתי חייב לתקן את העוולות שנעשו בהיעדרי. אני יודע שרבים מאמינים שאחי טיבֶּריוּס הוא שהרג אותי, אבל זה לא מה שקרה."

לחישות המומות חלפו בקהל.

"הורעלתי על ידי מישהו שחשבתי שהוא חבר," שאג אפולו. "לורד ג'קס הוא שהרג אותי. אחר כך הוא גנב את הזיכרונות של כלתי, אוונג'לין. לא אנוח עד שג'קס יימצא וישלם בחייו על פשעיו!"

2

אוונג'לין

קולות הידהדו כנגד הקירות המכוסים במדפי ספרים ארוכים כשפרצה המולה בספרייה. שומרים בחליפות שריון נשבעו למצוא את לורד ג'קס הפושע, ואילו אנשי חצר מהוקצעים ומלומדים עטויי גלימות ירו שאלות כמו מטחי חִצים.

"כמה זמן אתה כבר בחיים, הוד מעלתך?"

"איך חזרת מהגיהינום, אדוני הנסיך?"

"למה לורד ג'קס גנב את הזיכרונות שלך?" השאלה הזאת, מפיו של איש חצר מבוגר, היתה מכוונת אל אוונג'לין ומודגשת במבט נוקב בעיניים מצומצמות.

"מספיק," קטע אותו אפולו. "לא סיפרתי לכם על הזוועות שאשתי עברה כדי שתתקפו אותה בשאלות שאין לה מושג איך לענות עליהן. שיתפתי אתכם במידע הזה מכיוון שאני רוצה שלורד ג'קס יימצא, חי או מת. אם כי כרגע אני מעדיף אותו מת."

"אנחנו לא נאכזב אותך!" צעקו השומרים.

עוד הצהרות בענייני צדק וג'קס טילטלו את מדפי הספרייה העתיקה והלמו בראשה של אוונג'לין, עד שלפתע הכול היה יותר מדי. הרעש, השאלות, מבול הפרצופים הלא מוכרים, סיפורו של אפולו על מה שעבר עליו בגיהינום.

עוד דברים נאמרו, אבל המילים נהפכו לצלצולים באוזניה.

אוונג'לין רצתה להיצמד לאפולו — הוא כל מה שהיה לה במציאות החדשה הזאת. אבל הוא היה גם נסיך רב־עוצמה, מה שעורר בה הרגשה שהוא פחות שלה ויותר של כל האחרים. היא חששה להטריד אותו בשאלות נוספות, אף על פי שהיו לה הרבה מאוד שאלות. היא עדיין לא ידעה אפילו איפה היא נמצאת.

מהמקום שבו עמדה היא ראתה מושב חלון אובאלי מתחת לקשת של מדפי ספרים. החלון היה עשוי מזכוכית כחולה בהירה, ובחוץ ניצבו עצי מחט ירוקים גבוהים כמגדלים מכוסים בשכבה ציורית של שלג. בוולנדה ירד שלג רק לעתים רחוקות, ואף פעם לא סמיך כמו השלג הזה, כאילו העולם הוא עוגה והשלג הוא גושים של זיגוג לבן סמיך.

כפי שהבחינה עוד קודם, גם האופנה כאן היתה שונה. השומרים נראו כמו אבירים מאגדות עתיקות ואנשי החצר לבשו תלבושות רשמיות, דומות לתלבושת של אפולו. הגברים עטו מקטורנים קצרים וצמודים, ואילו הנשים לבשו גלימות קטיפה מצועצעות עם מִפתחי צוואר חושפי כתפיים וקווי מותן נמוכים מעוטרים בחגורות ברוקד או במחרוזות פנינים.

אוונג'לין מעודה לא ראתה אנשים לבושים כך. אבל היא שמעה סיפורים.

אמהּ נולדה בצפון המופלא והיא סיפרה לה אינספור סיפורים על הארץ הזאת, אגדות שגרמו לה להישמע כאילו היא המקום הקסום ביותר בעולם.

לרוע המזל, אוונג'לין הרגישה מאוד לא קסומה באותו הרגע.

ואז אפולו פגש במבטה והפנה את גבו אל הקהל שכיתר אותם והחל להתפזר. נראה שאנשים כבר הלכו להפיץ את השמועה שהנסיך אפולו חזר מן המתים. ולמה שלא יפיצו אותה? אוונג'לין מעודה לא שמעה על מישהו שחזר מן המתים. המחשבה הזאת גרמה לה להרגיש די קטנה כשעמדה לידו.

רק אנשים מעטים נשארו, אבל אפולו התעלם מכולם והביט אל תוך עיניה. "אין לך שום סיבה לפחד."

"אני לא פוחדת," היא שיקרה.

"את מסתכלת עלי בצורה אחרת." ואז הוא חייך אליה, חיוך מקסים עד כדי כך שהיא תהתה איך לא ידעה מיד מה הוא.

"אתה נסיך," היא צייצה.

חיוכו של אפולו התרחב. "זאת בעיה?"

"לא, אני... פשוט —" אוונג'לין כמעט אמרה שמעולם לא דמיינה את עצמה נשואה לנסיך.

אבל מובן שהיא כן דמיינה את עצמה כך. אלא שהדמיונות שלה לא היו מורכבים כמו המצב הנוכחי. זה היה מעבר לכל חלום ורוד שהיה לה אי־פעם על בני מלוכה ועל טירות ועל מקומות רחוקים. והיא היתה מוכנה לוותר על הכול אילו רק יכלה לזכור איך הגיעה הנה, איך התאהבה באיש הזה והתחתנה איתו ואיבדה משהו שהרגישה כאילו הוא חלק מלבה.

ואז היא קלטה. באגדות תמיד יש מחיר לקסמים. שום דבר לא ניתן בחינם. בנות איכרים שנהפכות לנסיכות תמיד נאלצות לשלם על כך. ופתאום היא תהתה אם הזיכרונות האבודים הם המחיר שהיא שילמה על כל זה.

האם ויתרה על זיכרונותיה, יחד עם חלק מלבה, כדי להיות עם אפולו? האם ייתכן שהיתה עד כדי כך טיפשה?

חיוכו של אפולו התרכך ונהפך ממקניט למרגיע. כשדיבר היו מילותיו עדינות יותר, כאילו חש בחלק ממה שהיא מרגישה. או שאולי הוא פשוט הכיר אותה היטב, אף על פי שהיא לא הכירה אותו. הרי שמה היה מקועקע על לוח לבו.

"הכול יהיה בסדר," הוא אמר בשקט ובתקיפות. "אני יודע שקשה להתמודד עם כל זה. אני ממש לא רוצה לעזוב אותך, אבל יש כמה דברים שאני צריך לטפל בהם, והשומרים שלי כבר מוכנים ללוות אותך לסוויטה שלך. אנסה לא להשאיר אותך לבדך הרבה זמן. אני מבטיח לך, אין שום דבר שחשוב לי יותר ממך."

אפולו הטביע עוד נשיקה על ידה ושלח אליה מבט אחד אחרון לפני שהלך משם ובעקבותיו שומריו האישיים.

אוונג'לין עמדה שם ופתאום הרגישה בודדה ומתפקעת משאלות רבות מכפי שהיו לה תשובות עליהן. אם אפולו חזר זה עתה מן המתים, איך הוא כבר יודע מה קרה לה? אולי הוא טעה כשאמר שלורד ג'קס הזה גנב את זיכרונותיה, והיא צודקת בהשערה שוויתרה עליהם בעסקה מטופשת — מה שעורר בה תהייה אם תוכל לקבל אותם בחזרה בעסקת חליפין.

השאלה המשיכה להטריד אותה כשהלכה ברחבי הטירה בעקבות השומרים שאפולו הקצה לה. הם לא הרבו לדבר, אבל כן אמרו לה שהטירה של אפולו נקראת היכל ווּלף. היא נבנתה על ידי המלך הראשון של הצפון המופלא, ווּלפריק וָאלור המפורסם, מה שעורר בה מחשבות על כל סיפורי הצפון של אמה.

בהשוואה למקום שאוונג'לין גדלה בו, הצפון עורר תחושה שהוא עתיק להפליא, כאילו כל אבן תחת כפות רגליה טומנת בחובה סוד של עידן שחלף.

אחד המסדרונות היה תָחום בדלתות שלכולן היו ידיות מורכבות ביותר. אחת מהן היתה בצורת דרקון קטן, אחרת נראתה כמו כנפיים של פיה, והיה גם ראש של זאב שחובש כתר פרחים יפה. הן היו מסוג הידיות שפיתו אותה למשוך בהן והעלו בה חשד שהן עשויות להיות קצת בחיים, כמו הפעמון שהיה תלוי מחוץ לחנות החפצים הנדירים של אביה.

אוונג'לין חשה מדקרת צער כשחשבה על כך — לא רק על הפעמון, אלא על החנות ועל הוריה ועל כל מה שאיבדה. זה היה שטף מסחרר שפגע בה באופן פתאומי עד כדי כך שהיא הפסיקה לזוז. לבסוף שומר בעל שפם אדום רכן לעברה ואמר, "את בסדר, הוד מעלתך? האם את צריכה שאחד מאיתנו יישא אותך?"

"אה, לא," היא אמרה ומיד הרגישה מבוכה עצומה. "כפות הרגליים שלי בסדר גמור. פשוט יש לי כל כך הרבה לעכל. מהו המסדרון הזה?"

"זה האגף של בני משפחת וָאלור. רוב האנשים חושבים שאלה היו החדרים של ילדי וָאלור, אבל אף אחד לא יודע בוודאות. הדלתות האלה נשארו נעולות מאז שהם מתו."

אבל את יכולה לפתוח אותנו.

הקול המוזר נשמע כאילו הוא בוקע מאחת הדלתות. אוונג'לין הסתכלה על כל שומר ושומר, אבל נראה שאף אחד מהם לא שמע אותו. ולכן העמידה פנים שגם היא לא שמעה אותו. היא היתה במצב קשה כבר כך. היא לא צריכה להחמיר את מצבה עוד יותר בכך שתגיד שהיא שומעת קולות שבוקעים מחפצים דוממים.

למרבה החסד זה לא קרה שוב. כשהשומרים עצרו לבסוף מול זוג דלתות מעוטרות, הידיות המשובצות באבני חן נצצו אבל לא אמרו מילה. נשמע רק רחש עדין כשהן נפתחו אל מערכת החדרים המפוארת ביותר שראתה אוונג'לין מעודה.

הכול היה מקסים עד כדי כך שהיתה לה הרגשה שנֵבל צריך לנגן שם וציפורים צריכות לזמר. הכול היה נוצץ וזהוב ומלא בפרחים. ענפים של שושנים בכל הצבעים מיסגרו את האח בת שתי הקומות וקנוקנות של כוכבניות לבנות השתרגו סביב עמודי המיטה. אפילו אמבט הנחושת הגדול שהבחינה בו בחדר הרחצה הצמוד היה מלא בפרחים — המים המהבילים שבתוכו היו סגולים ועלי כותרת רכים, לבנים וורודים, צפו עליהם.

אוונג'לין ניגשה אל האמבט וטבלה את אצבעותיה במים. הכול היה מושלם.

אפילו המשרתות שנכנסו לעזור לה להתרחץ ולהתלבש היו כולן מקסימות באופן מושלם. גם מספרן היה מפתיע, כמעט תריסר. היו להן קולות נעימים וידיים עדינות שסייעו לה ללבוש שמלה מעודנת כמו לחישה.

השמלה היתה יצירה חושפת כתפיים מבד טוּל ורוד בהיר עם שרוולים שקופים מעוטרים בסרטים ורודים כהים. אותם סרטים תחמו את קו המחשוף הנמוך של השמלה ולאחר מכן הסתלסלו לניצני ורדים זעירים שכיסו את החזה בחלקה העליון הצמוד. החצאית גלשה וריפרפה מטה עד אצבעות רגליה של אוונג'לין. משרתת השלימה את ההופעה כשקלעה את שׂערה הוורוד־זהוב לכתר וקישטה אותו בעטרה של פרחים מוזהבים.

"אם תרשי לי לומר, את נראית מקסימה, הוד מעלתך."

"תודה לך —"

"מרטין," אמרה המשרתת לפני שאוונג'לין תיאלץ לגשש כדי לנסות להיזכר בשם. "גם אני במקור מהאימפריה המרידיאנית. הוד מעלתו הנסיך חשב שאם אהיה כאן, זה עשוי לעזור לך קצת להסתגל."

"הנסיך נשמע מתחשב מאוד."

"אני חושבת שכשמדובר בך... הוא מנסה לחשוב על הכול."

מרטין חייכה, אבל ההיסוס הקל בדבריה עורר באוונג'לין ספק רגעי, מין רפרוף של תחושה שטענה שאפולו טוב מכדי להיות אמיתי. שהכול טוב מכדי שיהיה אמיתי.

כשנשארה לבדה והביטה במראה, היא ראתה השתקפות של נסיכה. זה כל מה שהיתה יכולה לרצות אי־פעם.

אבל היא לא הרגישה כמו נסיכה.

היא הרגישה כמו רעיון של נסיכה, עם השמלה והנסיך והטירה, ובכל זאת הרגישה גם בלי. היא הרגישה כאילו היא רק לובשת תחפושת, כאילו נכנסה לתפקיד שהיא פשוט יכולה לצאת ממנו, אלא שלא היה שום מקום אחר לצאת אליו. מכיוון שהיא גם לא הרגישה כמו הנערה שהיתה לפני כן, אותה נערה בעלת התקווה התמידית שהאמינה באגדות, באהבה ממבט ראשון ובאושר ובעושר עד עצם היום הזה.

אילו היתה אותה נערה, אולי היה לה קל יותר להשלים עם כל זה, לא לרצות לשאול שאלות רבות כל כך.

אבל משהו קרה לאותה נערה — לה. ואוונג'לין לא יכלה שלא לחשוב שזה משהו שהוא מעבר לאובדן זיכרונותיה.

ראשה עדיין כאב, כאילו נשבר ונשארו ממנו רק רסיסים משוננים. היא הניחה עליו יד וכמו ניסתה למנוע מחתיכות נוספות ממנו להישבר. ושוב הלמה בה המחשבה שאין מנוס ממנה, שבין כל הדברים ששכחה היה דבר אחד חשוב מכל האחרים, חשוב יותר מהכול.

היה משהו חיוני ביותר שהיה עליה לומר למישהו. אבל ככל שניסתה, היא לא הצליחה להיזכר מה זה או למי עליה לומר זאת.