תרגילים בפרידה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תרגילים בפרידה
מכר
מאות
עותקים
תרגילים בפרידה
מכר
מאות
עותקים

תרגילים בפרידה

4.4 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: אסיה
  • תאריך הוצאה: מרץ 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 287 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 47 דק'

תמר פייקס

תמר פייקס גרה עם משפחתה בירושלים, עוסקת בציור ובקדרות. תרגילים בפרידה הוא ספרה הראשון.

תקציר

בקונטקסט המשפחתי המיוחד של תמר פייקס, מוות בעתו, צפוי וידוע מראש, המאפשר פרידה הדרגתית, היה בגדר נס. אביה ואחיה הבכור נהרגו במלחמה, אח נוסף נהרג בתאונה ואחותה נפטרה ממחלה. "תרגילים בפרידה" נכתב בחודשים שקדמו למות אִמה בשׂיבה טובה ובחודשים שלאחריו, והוא מתעד את הפרידה מן האם ואת הפרידות שקדמו לזו.

"בשנים האחרונות אמא היתה נוכחת ביומיום שלי. בכל בוקר היא התקשרה, ואחר כך, במשך היום, התקשרה שוב. בימי שישי וערבי חג אכלנו יחד. השתדלתי לבקר אותה לפחות פעם ביומיים. ציפיתי שאחרי מותה חיי ישתנו בצורה דרמטית, הרגשתי שאני עומדת בפני חצייה של נהר, ורציתי לאסוף כמה שיותר סימני דרך מהגדה שאליה לא אוכל לשוב. אחרי השִבעה חזרתי לכתוב. רציתי לייצר סדר והדרגתיות גם בפרידה, להיות עדה להִשתנות הנפשית שעוברת עלי, וכשהפסקתי לכתוב זה היה כדי לפַנות מקום, הקשבה ותשומת לב לאהובי נפשי, החיים."

"תרגילים בפרידה" הוא טקסט על החיים ועל המוות, על האהבה לאֵם ועל הרצון להשתחרר מעריצות הקשר עמה. זהו טקסט מופלא, עצוב ומצחיק, טרגי ומנחם, המאיר את חיי היומיום באור הצלול, התמים והבהיר הבוקע מליבת הנפש.

תמר פייקס גרה עם משפחתה בירושלים, עוסקת בציור ובקדרות, ביימה שני סרטים: "ריבועים של קרטון ו"עמידת ראש". תרגילים בפרידה הוא ספרה הראשון.

פרק ראשון

לפני מותה הרגשתי שימיה של אמא שלי קצרים והולכים. היא היתה אז בת 83, צלולה, חדה, חולה וחלשת גוף. בקונטקסט המשפחתי המיוחד שלי זה היה נס. הזדמנות נדירה למוות בעתו, צפוי וידוע מראש. הרגשתי צורך לנצל את ההזדמנות, להיערך למותה של אמא ולהיפרד ממנה בצורה מסודרת. היתה לי תחושה שאני צריכה לפנות מקום ומחשבה לפרידה ממנה. קרה כמה פעמים שהיא התעלפה וקרסה ואחר כך חזרה לעצמה. בכל פעם התעוררה במצב רוח טוב. כמו אחרי שינה טובה. ההתעלפויות היו כמו חזרות לקראת "הדבר האמיתי" והן היו עבורי קריאה לפעולה.
 
קניתי מצלמת וידיאו והתחלתי לצלם אותה בהזדמנויות שונות. אמא, שהיתה רוב חייה קשוחה, דעתנית ומאוד לא פתוחה, שיתפה איתי פעולה. לצד הצילום, התחלתי לכתוב יומן. בכל ערב, כששכבתי במיטה לפני השינה, סיכמתי לעצמי את מחשבות היום. כל מחשבה או אסוציאציה שנקשרה לאמא נכנסה ליומן.
 
בשנים האחרונות אמא היתה נוכחת ביומיום שלי. בכל בוקר היא התקשרה, ואחר כך, במשך היום, התקשרה שוב. בימי שישי וערבי חג אכלנו יחד. השתדלתי לבקר אותה לפחות פעם ביומיים. היו לי הרבה רגשי אשמה שאני לא עושה מספיק. תמיד כשנפרדנו היא היתה עצובה. ציפיתי שאחרי מותה חיי ישתנו בצורה דרמטית, ולכן היה לי חשוב לעקוב אחר המחשבות והתחושות שהיו לי כשעוד היתה בחיים. הרגשתי שאני עומדת בפני חצייה של נהר. רציתי לאסוף כמה שיותר סימני דרך מהגדה שאליה לא אוכל לשוב. הטיפול באמא והקושי והסבל הגופני שהיא חוותה טענו אותי במחשבות וקשיים, שהייתי צריכה לפרוק ולעבד מדי יום.
 
ביוני 2017 מתה אמי והיא בת 85 שנים ושלושה חודשים. אחרי השבעה חזרתי לכתוב. כתבתי במשך כל השנה שלאחר מותה. הרגשתי שאני צריכה עוד זמן ומקום למחשבות על הפרידה. רציתי לייצר סדר והדרגתיות גם בפרידה. רציתי להיות עדה להשתנות הנפשית שעוברת עלי ולכן המשכתי לכתוב. וכשהפסקתי לכתוב, זה היה כדי לפנות מקום, הקשבה ותשומת לב לסובבי, אהובי נפשי, החיים.
 
אני מבקשת להודות לבני משפחתי וגם להתנצל בפניהם - שתי בנותי, דודַי, וכן גם בפני החברים שלי ושל המשפחה שהשתרבבו לתוך הסיפור בלי ידיעתם. אני ערה לאהבתכם ותמיכתכם, בלעדיהן לא הייתי יכולה לכתוב בכנות ובגילוי לב.

תמר פייקס

תמר פייקס גרה עם משפחתה בירושלים, עוסקת בציור ובקדרות. תרגילים בפרידה הוא ספרה הראשון.

עוד על הספר

  • הוצאה: אסיה
  • תאריך הוצאה: מרץ 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 287 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 47 דק'
תרגילים בפרידה תמר פייקס
לפני מותה הרגשתי שימיה של אמא שלי קצרים והולכים. היא היתה אז בת 83, צלולה, חדה, חולה וחלשת גוף. בקונטקסט המשפחתי המיוחד שלי זה היה נס. הזדמנות נדירה למוות בעתו, צפוי וידוע מראש. הרגשתי צורך לנצל את ההזדמנות, להיערך למותה של אמא ולהיפרד ממנה בצורה מסודרת. היתה לי תחושה שאני צריכה לפנות מקום ומחשבה לפרידה ממנה. קרה כמה פעמים שהיא התעלפה וקרסה ואחר כך חזרה לעצמה. בכל פעם התעוררה במצב רוח טוב. כמו אחרי שינה טובה. ההתעלפויות היו כמו חזרות לקראת "הדבר האמיתי" והן היו עבורי קריאה לפעולה.
 
קניתי מצלמת וידיאו והתחלתי לצלם אותה בהזדמנויות שונות. אמא, שהיתה רוב חייה קשוחה, דעתנית ומאוד לא פתוחה, שיתפה איתי פעולה. לצד הצילום, התחלתי לכתוב יומן. בכל ערב, כששכבתי במיטה לפני השינה, סיכמתי לעצמי את מחשבות היום. כל מחשבה או אסוציאציה שנקשרה לאמא נכנסה ליומן.
 
בשנים האחרונות אמא היתה נוכחת ביומיום שלי. בכל בוקר היא התקשרה, ואחר כך, במשך היום, התקשרה שוב. בימי שישי וערבי חג אכלנו יחד. השתדלתי לבקר אותה לפחות פעם ביומיים. היו לי הרבה רגשי אשמה שאני לא עושה מספיק. תמיד כשנפרדנו היא היתה עצובה. ציפיתי שאחרי מותה חיי ישתנו בצורה דרמטית, ולכן היה לי חשוב לעקוב אחר המחשבות והתחושות שהיו לי כשעוד היתה בחיים. הרגשתי שאני עומדת בפני חצייה של נהר. רציתי לאסוף כמה שיותר סימני דרך מהגדה שאליה לא אוכל לשוב. הטיפול באמא והקושי והסבל הגופני שהיא חוותה טענו אותי במחשבות וקשיים, שהייתי צריכה לפרוק ולעבד מדי יום.
 
ביוני 2017 מתה אמי והיא בת 85 שנים ושלושה חודשים. אחרי השבעה חזרתי לכתוב. כתבתי במשך כל השנה שלאחר מותה. הרגשתי שאני צריכה עוד זמן ומקום למחשבות על הפרידה. רציתי לייצר סדר והדרגתיות גם בפרידה. רציתי להיות עדה להשתנות הנפשית שעוברת עלי ולכן המשכתי לכתוב. וכשהפסקתי לכתוב, זה היה כדי לפנות מקום, הקשבה ותשומת לב לסובבי, אהובי נפשי, החיים.
 
אני מבקשת להודות לבני משפחתי וגם להתנצל בפניהם - שתי בנותי, דודַי, וכן גם בפני החברים שלי ושל המשפחה שהשתרבבו לתוך הסיפור בלי ידיעתם. אני ערה לאהבתכם ותמיכתכם, בלעדיהן לא הייתי יכולה לכתוב בכנות ובגילוי לב.