לפני מותה הרגשתי שימיה של אמא שלי קצרים והולכים. היא היתה אז בת 83, צלולה, חדה, חולה וחלשת גוף. בקונטקסט המשפחתי המיוחד שלי זה היה נס. הזדמנות נדירה למוות בעתו, צפוי וידוע מראש. הרגשתי צורך לנצל את ההזדמנות, להיערך למותה של אמא ולהיפרד ממנה בצורה מסודרת. היתה לי תחושה שאני צריכה לפנות מקום ומחשבה לפרידה ממנה. קרה כמה פעמים שהיא התעלפה וקרסה ואחר כך חזרה לעצמה. בכל פעם התעוררה במצב רוח טוב. כמו אחרי שינה טובה. ההתעלפויות היו כמו חזרות לקראת "הדבר האמיתי" והן היו עבורי קריאה לפעולה.
קניתי מצלמת וידיאו והתחלתי לצלם אותה בהזדמנויות שונות. אמא, שהיתה רוב חייה קשוחה, דעתנית ומאוד לא פתוחה, שיתפה איתי פעולה. לצד הצילום, התחלתי לכתוב יומן. בכל ערב, כששכבתי במיטה לפני השינה, סיכמתי לעצמי את מחשבות היום. כל מחשבה או אסוציאציה שנקשרה לאמא נכנסה ליומן.
בשנים האחרונות אמא היתה נוכחת ביומיום שלי. בכל בוקר היא התקשרה, ואחר כך, במשך היום, התקשרה שוב. בימי שישי וערבי חג אכלנו יחד. השתדלתי לבקר אותה לפחות פעם ביומיים. היו לי הרבה רגשי אשמה שאני לא עושה מספיק. תמיד כשנפרדנו היא היתה עצובה. ציפיתי שאחרי מותה חיי ישתנו בצורה דרמטית, ולכן היה לי חשוב לעקוב אחר המחשבות והתחושות שהיו לי כשעוד היתה בחיים. הרגשתי שאני עומדת בפני חצייה של נהר. רציתי לאסוף כמה שיותר סימני דרך מהגדה שאליה לא אוכל לשוב. הטיפול באמא והקושי והסבל הגופני שהיא חוותה טענו אותי במחשבות וקשיים, שהייתי צריכה לפרוק ולעבד מדי יום.
ביוני 2017 מתה אמי והיא בת 85 שנים ושלושה חודשים. אחרי השבעה חזרתי לכתוב. כתבתי במשך כל השנה שלאחר מותה. הרגשתי שאני צריכה עוד זמן ומקום למחשבות על הפרידה. רציתי לייצר סדר והדרגתיות גם בפרידה. רציתי להיות עדה להשתנות הנפשית שעוברת עלי ולכן המשכתי לכתוב. וכשהפסקתי לכתוב, זה היה כדי לפנות מקום, הקשבה ותשומת לב לסובבי, אהובי נפשי, החיים.
אני מבקשת להודות לבני משפחתי וגם להתנצל בפניהם - שתי בנותי, דודַי, וכן גם בפני החברים שלי ושל המשפחה שהשתרבבו לתוך הסיפור בלי ידיעתם. אני ערה לאהבתכם ותמיכתכם, בלעדיהן לא הייתי יכולה לכתוב בכנות ובגילוי לב.
