מכתבי שחרור

פתיחה

הוא שכב במיטה 17, קרוב יחסית לעמדת האחיות, באחת מהמיטות עם המוניטור. הוא הגיע בגלל כאבי בטן וחיכה לבדיקה של כירורג. האחות בעמדת הטריאז׳ הריחה שמשהו לא כשורה והעבירה אותו מחדר ההמתנה פנימה אל המיון, לשכב מול העיניים של הצוות. מוקדם יותר עברתי ליד המיטה שלו, והוא שאל אם אוכל לעזור לו לסדר את המשענת. כשניגשתי הוא שאל אם אני יודע מתי יגיע הכירורג. עניתי שאני לא יודע. הוא אמר שאי אפשר עם השירות שלנו פה. עניתי שאני לא המזכיר שלו היום או בכלל, שכולם עמוסים מאוד ושזה ייקח כמה שזה ייקח.

שעה אחר כך הוא קרס.

באותו זמן בדקתי את המטופל ששכב במיטה 36, במסדרון הימני. אדון מבוגר, כמעט בן שמונים, שהגיע עם המטפלת שלו והבת, אחרי כמה שעות של בלבול וחום גבוה. דלקת בדרכי השתן שהסתבכה, סימנתי לעצמי בראש בזמן השיחה. הכול ברור, ממש סטרייט־פורוורד. אנטיביוטיקה, נוזלים בווריד וקתטר שתן שיעיף את הדלקת החוצה. אשפוז קצר, אשפוזון ממש, והביתה. או שלא. את הזמן שבו המטפלת והבת חיטטו בתיק כדי למצוא את השקית עם התרופות הקבועות ניצלתי כדי להציץ בחלון שקבוע בקיר שלראש המיטה. האור כבר הלך ודעך בחוץ — זו היתה כנראה ההזדמנות האחרונה לראות נוף בצבעים עד שיגיע הבוקר.

״החייאה!״ נשמעה קריאה. ״החייאה!״

זרקתי התנצלות קצרצרה וקפצתי מעבר לווילון אל המסדרון. הלב שלי האיץ בזמן שהעיניים חיפשו את הנורות על התקרה שמכוונות למיטה הנכונה. שבע־עשרה. שלוש, ארבע, חמש שניות ואני שם — לא בריצה, אסור לרוץ להחייאה. שלושה אחים הגיעו לפניי וכבר התחילו לבצע מה שהם יודעים לעשות כנראה טוב ממני. אחד עמד מימין לו, גבוה ודקיק, עם ידיים שנראו כאילו הן עומדות להישבר בכל פעם שלחץ ודחק את בית החזה שתחתיו. אבל החזה הוא שנכנע ללחץ, שדחק את הלב לדחוף דם הלאה, בזמן שעלו ממנו רעשי פקיעת עצמות וקריעת רקמות. הוא ידע מה הוא עושה, ועשה זאת בתושייה. אח נוסף עמד בין ראש המיטה לקיר וכבר הצמיד מסכה המזרימה חמצן לפיו ולאפו.

מקלוני ספר בקול רם עשרים ושמונה, עשרים ותשע ואז הכריז ״שלושים!״ מודיע לחברו שהגיע הזמן לסחוט את בלון ההנשמה, להעניק שתי נשימות יקרות לאדם ששוכב תחתם. עמדתי מולם, בוהה, והם פתאום הבינו שאני שם, רופא שאמור לדעת מה לעשות. בלעתי רוק וקיוויתי שהם לא שמו לב. הוא ירד בקושי.

האחות השלישית היתה טליה. יש לה שיער שחור חלק ומבריק שנגמר בקו שממנו מתחילה החולצה. היא חשפה את החזה של האדון וחיברה אליו את מדבקות הדפיברילטור מעגלת ההחייאה, סביב הידיים המעסות. הדברים התבהרו לי פתאום, ראיתי מולי את אלגוריתם ההחייאה מספר הלימוד. האוזניים נמתחו והמתנתי עוד רגע, הסתכלתי ימינה ושמאלה, וידאתי שאין מישהו בכיר או מנוסה ממני בסביבה ושאלתי: ״יודעים מה היה?״

״פרפור חדרים.״

״או־קיי, תכינו את הדפיברילטור. איזה סבב אנחנו?״

״שבע־עשרה, שמונה־עשרה, שלישי, עשרים, עשרים ואחת...״

ממש כמו בסרט, חשבתי, ומיד הובכתי.

הדרמה התחוללה כאילו מעצמה. עוד אנשים במדי בית החולים נשאבו אל המיטה, ומידע התחיל להיזרק לחלל האוויר. מישהו אמר שיש לו אשלגן גבוה מאוד בדם, ומישהי אמרה שהמדבקות מחוברות הפוך בכלל, ואז האח המעסה ביקש שיחליפו אותו בעיסויים כי הוא מתעייף.

״שקט, שקט!״ אמרתי. ופתאום נהיה שקט.

״תמשיכו עם העיסויים,״ הוריתי.

״בואו נבדוק.״ טליה הגיבה למבטי ולחצה על הכפתור הכחול בדפיברילטור, שהתחיל לדבר באמריקאית מרגיעה: ״דו נוט טאץ׳ פיישנט.״

״להמשיך עיסויים! אל תעצרו!״

זיעה מבתי השחי כבר הרטיבה לי את החולצה, ואגל זיעה אחד התחיל במסעו מקצה הגבה לכיוון האף, מפריע לשדה הראייה וצורב מעט את העין בדרכו מטה. הקריין שבתוך המכשיר המליץ לנו לתת שוֹק חשמלי.

״קדימה.״

טליה שלפה את הכפות והצמידה אותן לחזה המטופל. היא לחצה על הכפתור השחור הגדול, ובתגובה החל צפצוף ממושך שהלך ועלה בעוד כפות המכשיר נטענו. לחצתי עם הלחיים כדי להסתיר את החיוך שכמעט ברח לי מהתרגשות. לא האמנתי שאני עומד כאן, מנהל החייאה בעצמי.

צעדים והמולה החלו להתגלגל מאחוריי אל תוך חלל המיון. צוות ההחייאה, טיפול נמרץ. רופאים בכירים.

ניצלנו, חשבתי.

עצירת הצפצוף העולה סימנה את טעינת הכפות בחשמל, ואחרי שטליה צעקה לנו להרים ידיים היא סחטה את ההדק. קפיצה, רעד, רטט, שרירים נצרבים־נשרפים־מתכווצים. ״עוד סבב עיסויים,״ הזכרתי לאחים, שחזרו מיד להשלים את הפעולות שהלב הפסיק לעשות.

ריח עדין של בשר שרוף דגדג לי בקצה האף. לא ידעתי אם אני מריח באמת או רק מדמיין.

קול מוכר, ותיק, בכיר, שאל: ״מה הסיפור?״

״אני לא ממש מכיר אותו,״ אמרתי והסתובבתי לכיוון דוקטור קדרי. העור השזוף והלחיים המגולחות שלו חשפו קו לסת חזק וחד, כמו האף והמצח, שבלטו כמו צוקים שמגינים על עיניו. נזכרתי בסדנת ההחייאה לסטודנטים שהוא העביר לנו לפני ארבע שנים.

״פרפור חדרים, כנראה בגלל אשלגן מוגבר,״ הסברתי, בביטחון שהפתיע אותי. ״אבל עוד לא ראיתי את בדיקות הדם. קיבל עכשיו שוק.״

״מעולה, תודה,״ הוא אמר בקול בטוח משלי. ״אמשיך מכאן.״

הברכיים שלי לא אהבו את העמידה שקפאה מרוב לחץ. הבד האטום והדוקרני קלות של מדי בית החולים נצמד לגבי התחתון, ספק ספג את הזיעה וספק נספג בעצמו לתוכי. גל חום עלה בי, מהירכיים לאגן ולבטן ואז התפשט בחזרה לאגן, וגם לחזה ולצוואר. בטח הפכתי מלבן לאדום.

קדרי הפטיר לכיווני מבט של גאווה מהולה בסיפוק, וזווית הפה השמאלית שלו רטטה כלפי מעלה, בעודו מחלק בליל הוראות לחלל האוויר, כמנצח ותיק שלוקח הפוגה זריזה מהתזמורת כדי להביט בקהל ולהתענג מהתפעלותם. אחרי עוד שתי דקות של עיסויים הוא עצר את כולם.

"חכו," הוא אמר. כולם עצרו והביטו במוניטור, שעקב אחר פעילות הלב שלו. המבטים שלנו כמעט העלו באש את המסך השחור, שקו ירוק שטוח חילק לשניים. שנייה עברה ואז עוד אחת, וכבר כמעט זינקתי בעצמי על המיטה כדי לחזור לבצע עיסויים כשנשמע הצפצוף העדין והופיע הגל. קומפלקס הפעימה המוכר והאהוב התחיל לנוע מצד ימין של המסך לצד שמאל, ואחריו עוד פעימה ועוד אחת ואז רצף הצפצופים המשעמם, כאילו כלום לא קרה. קדרי הציץ אליי וקרץ ואז הורה להנשים את המטופל, וכאילו במטה קסמים חוברו עירויים עם תרופות ונוזלים שימשיכו לתמוך באיש שכמעט מת מולנו, אבל חי. ״לך תחליף בגדים ותתרענן, יסתדרו בלעדיך עשרים דקות," הוא אמר לי וטפח ביד עבה ושזופה על השכם שלי, מעיף אותי חצי צעד קדימה. ״למי הוא שייך?״ הוא שאל את טליה, והיא השיבה שהוא עדיין מחכה לבדיקה של כירורג. הוא נשף בתסכול והסתובב לכיוון הכניסה למיון, בעודו שולף את הטלפון שלו ומחייג.

בדרך למלתחות התקשרתי ליניב. תהיתי אם הוא יתלהב. בכל שנות הלימודים והסטאז׳ לא היינו בשום החייאה מוצלחת, וכמה חודשים לפני אותו לילה החלטנו להתערב מי הראשון שישתתף באחת כזאת. לא האמנתי שזה קרה דווקא בלילה האחרון בתור סטאז׳ר. רגע לפני שההתערבות נגמרה, ניצחתי. חיוך בלתי נשלט התפשט בי. זה אומר שהוא ידבר עליי עם שרון.

אחרי ארבעה צלצולים ניתקתי. הוא עוד לא אמור היה לעלות על המטוס בשעה הזאת. הופתעתי שהוא לא זמין, שהוא לא עדכן מה התשובה שקיבל מבית החולים בגרמניה. איזו עיר שקוראים לה וירצבוּרג, דווקא נראית יפה בתמונות. יש שם טירה. התשובות לראיונות היו אמורות להגיע ביום של הטיסה שלו חזרה לארץ.

המחשבה שלי חזרה אל המטופל, שבתיק הרפואי שלו לא היה רשום שום דבר. זאת הפעם הראשונה שלו בבית חולים, זאת הפעם הראשונה שהוא חולה במחלה רצינית. רצינית עד מוות, כמו שאומרים. בתיק מקופת החולים לא הופיע שום דבר ראוי לציון. רק כמה בדיקות דם שגרתיות, ואיזו קולונוסקופיה כי הוא כבר בגיל שעושים. תהיתי מה באמת הביא אותו לכאן, וכעסתי לרגע על עצמי על שלא הייתי מספיק אדיב כשהוא פנה אליי מוקדם יותר. אבל גם הוא היה צריך להיות סבלני יותר. כל רגע אפשר למות, חשבתי לעצמי, אז למה לבזבז את הזמן בעצבנות של חדר מיון? מעניין על מה הוא חשב לפני שזה התחיל. על מה חלם, ממה פחד, האם רגע לפני שכמעט עבר לעולם הבא הספיק להתגעגע למישהו? לקרוא בליבו לאהוב או לאהובה? הוא כמעט מת ולא ידענו מי הוא. התקשרתי שוב ליניב, בלי שהתכוונתי, מתוך הרגל, האגודל כבר ריחף מעל השם שלו, ולרגע פחדתי שהוא יחשוב שקרה משהו.

ובכן, באמת קרה משהו, אז אני יכול להתקשר.

מעניין מה מרגישים רגע לפני, תהיתי. אם הגוף יודע ומציף אותך במחשבות, אם נזכרים במי שאוהבים או שדווקא ברגעים המפחידים, המתסכלים, העצובים. כמו שבכל חציית גשר אני חושב כמעט על כל הגבהים המפחידים שראיתי בחיי. מעניין מי דואג לו עכשיו, מי חושב עליו ונלחץ כשהוא לא עונה פתאום לטלפון, אם יש מי שייכנס לדירה שלו כשיבינו שהוא נעדר ויבדוק שהוא לא שוכב שם בודד ומת, מעלה צחנה. אולי יש לו כלב או חתול שצריך להאכיל. הוא נראה כמו טיפוס של חתולים, אז בטח לשכנים ממול יש מפתח. אלה מסוג הדברים שיניב יודע על מטופלים שלו. הוא מסוגל לשאול את זה. הוא תמיד בחר בדמות הרגשן מול מטופלים, זה שבודק איזה סלטים הם שמים בלאפה, או אם הם מעדיפים קובה סלק או דלעת. אני האמנתי שלא צריך להגזים, ובמשך ארבע שנים של לימודים קליניים במחלקות בית החולים התווכחנו איפה צריך לעבור הגבול. כשהיו נגמרים לו הטיעונים לחטטנות שלו הוא היה אומר שאנחנו מטפלים באנשים, לא באיברים. כדי לסיים את הדיון סופית הייתי שואל בתגובה, ״אז למה אתה רוצה להיות כירורג? בוא איתי להתמחות בפנימית ותשמע מספיק סיפורים.״

האמנתי שיש לי מספיק מחשבות לחשוב גם בלי לשמוע את כל תולדות החיים של המטופלים. אם עולה מחשבה עמוקה, אפשר לשמור אותה לסוף המשמרת ולדבר עליה בבית עם בירה או יין או קפה או צלחת פתיתים, או אפילו בדרך הביתה, ולא לבזבז את כל היום בבית החולים. הרי את הדברים החשובים באמת לא שוכחים, אמרתי לעצמי בכל פעם מחדש.

לאורך כל השנה האחרונה, שנת הסטאז׳, חיכיתי ליניב כדי שנצא הביתה יחד. הוא ויעל גרו רק כמה דקות הליכה מהדירה שלי. תמיד היתה איזו סבתא שהוא רצה לבדוק שיש מי שיבקר אותה בערב, או מטופל שהוא הבטיח להביא לו בורקס מהמאפייה שבכניסה לבית החולים. מותר להיות נחמד, אבל אל תגזים, אמרתי לו בכל פעם וזכיתי ממנו למבט קצת נעלב, אבל בעיקר מרוצה מעצמו.

התקלחתי וחזרתי לחדר המיון. רגע לפני שחציתי את דלתות הזכוכית האוטומטיות הבטתי שוב בטלפון. ראיתי שהוא עדיין לא חזר אליי. זה לא קורה הרבה, שהוא לא עונה. גם בימים הכי עמוסים הוא מתקשר לשאול מה קרה, הוא אפילו פעם ענה לי מחדר ניתוח, וכמעט הועף משם בבעיטה בישבן. מזל שהמנתח הראשי, סגן מנהל מחלקת כירורגיה ג׳ עם הראש־בצורת־ביצה, כבר היה סטרילי ועם הידיים בתוך בטן של מישהו. אז ברור שהתחלתי לדאוג.

לדאוג. זה מה שנעשה — בעצם, כבר עושים — למחייתנו, על זה ישלמו לנו בעוד שלושה חודשים, כשנתחיל ביחד את ההתמחויות, כל אחד במחלקתו. אני כאן ויניב בגרמניה — אם הוא התקבל. קצת קיוויתי שיגידו לו שאין עבורו מקום, ושהוא ואני נמשיך לצמוח יחד בחממת בית החולים. רציתי שיתקשר אליי כבר ויגיד לי מה התשובה, איך תיראה החברות שלנו בשנים הבאות.

במיטה שבע־עשרה עצמה כבר שכב מישהו אחר, לא נותר זכר למאבק שהתחולל בה בקושי שעה קודם לכן. המטופל שלא מת עבר לטיפול נמרץ בינתיים, ומעבר לדלפק שמעתי את טליה מספרת לאחות אחרת כמה קדרי צעק על הכירורג הבכיר, שהמתמחים שלו לא נמצאים מספיק במיון כדי לתפוס מטופלים לפני שהם קורסים. עדיין הרגשתי טוב עם עצמי. כמה כבר יוצא לנו להגיד "היום הצלתי חיים"? רציתי לקפוץ ליחידה לטיפול נמרץ ולראות אותו, אבל ברור שלא עשיתי את זה. היה לילה עמוס — לא במיוחד — והמטופלים לא הפסיקו לזרום פנימה. עוד ועוד שמות, פנים, סיפורים, תלונות, בדיקות ותוצאותיהן וכתיבת מכתבי שחרור אחד אחרי השני. בכל זאת הוא לא עזב אותי. המחשבות על האיש שכמעט מת מולנו נשארו שם כל הזמן והציקו לי. שמעתי את יניב אומר בקול שלו, המאנפף מעט, ומה אם יש לו רק ילד אחד שחי בסין וצריך לספר לו מה קרה? מה תגיד לו, שלא היה לך כוח לבדוק? ששכחת?

אף על פי שעברו כבר רוב שעות הלילה המחשבות עליו לא הרפו. רציתי להעיר אותו מההרדמה ולשאול כל מה שאפשר. הבנתי את יניב פתאום, ורציתי שהוא יענה לי כבר כדי שאספר לו את זה. רציתי להגיד לו שאומנם בהתערבות ניצחתי, אבל במשחק הגדול יותר הסכמתי להודות, בשמחה מסוימת, בניצחון שלו. היו המון מטופלים באותו לילה, ולא הצלחתי להתרכז באף אחד, רק בדקתי את הטלפון כל הזמן. הלוואי שהייתי מצליח לפנות את הריכוז כדי להתחבר אליהם ולדעת מה הופך אותם לשונים, לבני האדם שהם, ליותר מאשר בעיות רפואיות. אבל עוד לא הבשלתי כדי לחשוב על זה, ורק רציתי לשרוד, רק חשבתי על המטופל מההחייאה ועל השיחה עם יניב שרציתי לעשות, זאת שאולי תזכה אותי בדייט עם שרון. הנחתי שאם הוא לא ענה זה אומר שהוא לא התקבל להתמחות שם ולא רוצה לדבר עם אף אחד. אבל הוא בטוח היה שולח הודעה לפני העלייה למטוס. כמעט התקשרתי לשרון באמצע הלילה, אפילו שלא היתה בכך שום תועלת. יניב לא יודע שיש לי את המספר שלה, אבל דאגתי לו ובאמת רק רציתי לוודא. הם בטוח לא מדברים מספיק כדי שהיא תוכל לענות לי, זה בטח רק ילחיץ את כולם. אבל תחושת בטן מוזרה הטרידה אותי כל הלילה. משום מה, לא חשבתי להתקשר ליעל. בין כל מכתב שחרור ומטופל חדש התלבטתי אם להתקשר או לא, אולי כבר חציתי את גבול הטעם הטוב, ובכל פעם החלטתי לחכות עוד קצת. לפי השעה הוא כבר היה באוויר, ככה שלא נשאר מה לעשות אלא לחכות שיתקשר אליי בחזרה מהארץ. אני צריך להפסיק לדאוג, חשבתי, וגם להתקשר יותר מארבע פעמים בשש שעות זו כבר הטרדה לכל דבר, במיוחד כשאלה שעות לילה. אבל בכל זאת בדקתי את המסך של הטלפון כדי לראות שאין שיחה שלא נענתה, או התראה על הודעה, ואפילו נכנסתי למסך של השיחות כדי לראות שבאמת לא פספסתי כלום. כבר קרה שסיננתי ככה בטעות, או בכוונה. כמו כולם.

בסופו של דבר הבוקר הגיע ואיתו העברת המשמרת וחשיפת העוגה שהבאתי בצהריים שלפני. לא החבאתי אותה מספיק טוב במקרר ומישהו כבר לקח לעצמו מעשר. בכל זאת כל צוות המיון שמח לטעום, לאחל לי הצלחה ולשאול האם עוד נתראה, בניסיון להצניע את העובדה שרובם לא ידעו מי אני וגם לא היה להם אכפת כל כך, אני רק עוד סטאז׳ר שעשה כמה תורנויות במיון. אבל עוגה זו עוגה. המבטים שלי ושל טליה נפגשו לרגע לפני שהיא הושיטה יד ללחיצה. ״שמחתי להכיר אותך, אסף, מקווה שתחזור אלינו.״

״כן, כן, ברור,״ עניתי לה. הרגשתי מקובל. ״בעוד שלושה חודשים אני ויניב — יודעת מי זה? לא? לא משנה — אנחנו מתחילים כאן. לא, לא במיון, אני בפנימית ג' והוא בכירורגיה ג'.״

ביציאה מהמיון, עם כוס קפה שהביא לי תורן הבוקר שריכך את עוגת השוקולד הדחוסה שהבאתי וקצת חנקה בגרון, הוצאתי את הטלפון מהכיס כדי להתקשר פעם אחרונה לפני שאכריז חרם ושילך לחפש אותי, הוא וכל ההתמחויות שבעולם. רגע לפני שחייגתי בעצמי הטלפון צלצל ועל המסך הופיע השם ״יעל של יניב״. הבנתי מיד והלב נפל לי לתחתונים.

״הלו?״

״אסף?״

״מה קרה?״

שמעתי את האוויר נכנס לריאותיה מבעד לאף סתום, מבעד לפנים מלוחות ורטובות. ״היתה תאונה.״