חיים מת

פתח דבר

ואז הילד עם התספורת הקצוצה לקח את הקש שלו מהכוס של מקדונלדס וירה על החבר שלו טיפות משקה ורוק וצחק. וחברים האחרים שהיו מסביב לשולחן, חלקם צחקו וחלקם נרתעו אחורה בגועל ואחד מהם, שהיה לבוש יותר מגונדר מהאחרים, עשה תנועה תיאטרלית של ניגוב וניעור כאילו הרגע שפכו עליו דלי מלא בבוץ והבעת הפנים שלו ותנועות הידיים שלו שידרו קובלנה של 'איך אני אוריד את זה עכשיו?!' כאילו היה מדובר בזפת ונוצות ולא כמה טיפות של מים, וחבר אחר עם כובע מצחיה עם לוגו של הלייקרס עשה תנועה של אגרוף מונף וצעק 'נו! למה אמא שלך זונה?' אני הייתי עד לכל התרחשות הזו מהצד, בזמן שהמתנתי לארוחה שלי בקומת האוכל בקניון. והבטתי בכל החבורה הזו שהיו צעירים ממני בעשור ועודף, חיוך מריר עלה לי על הפנים, חיוך געגוע. וניסיתי להבין מי זה כל אחד מהם. מי המצחיק? מי המנהיג? מי הספורטאי? מי הביישן? מי המופרע? מי המצליחן? ומי זה זה שלרוב נדפק? ומי מהם זה אני אם בכלל?

כשכל הדרמות, עליות, מורדות, טוויסטים ותהפוכות יסתיימו, זה המשפט שאתם תישארו איתו בסיומו של הספר: לעולם לא יהיו לי חברים כמו החברים שהיו לי בזמן בית הספר ובזמן הצבא.

איכשהו יוצא ומתקבע שהמעמד החברתי של רובנו נוצר הודות או אולי בגלל מסגרות. והאנשים הללו בפרקי זמן שפקדנו את המסגרות הללו נשארים איתנו הלאה ומגדירים את ההוויה שלנו כאילו אותה מסגרת הייתה רחם, וכעבור שנים, בצירים ובכאבים הוציאה אותנו אל העולם. בריאה חדשה, שטרם הייתה קודם, ישות תבונית מרובת ראשים, ידיים ורגליים, שאנחנו מכנים "חבורה".

לעולם לא יהיו לי חברים כמו החברים שהיו לי בזמן בית הספר או בזמן הצבא, ולכם?

קבוצה של אנשים, שאינם קרובי משפחה שלך, שלומדים להכיר אותך ומקימים איתך ביחד תא משפחתי מלאכותי, כדי שביום מן הימים כאשר יהיה לך משבר אקזיסטנציאליסטי או אחד אמיתי, מתובל באיזה מוות, מחלה חשוכת מרפא, קריסה פיננסית, אסון לאומי או בעיה חובקת עולם, תוכל להיפגש עם אחד מהם, או כמה ותשאל אותם, "מי אני?" כדי שיזכירו לך את מי שהיית לפני שכל הצרות והאסונות פקדו אותך.

זו הסיבה שהתחלתי את פרויקט "שישה עמודים ביום" — משהו שלמדתי מכותב אחר, סטיבן קינג ותהליך כתיבת הספרים שלו. פשוט להתמיד בכתיבה של שישה עמודים, כל יום, ככה שבסיומה של תקופה של חודשיים אתה יכול למצוא את עצמך עם ספר באורך של שלוש מאות ושישים עמוד. וזו מהות הפרוייקט להזכיר לי וגם לחלקכם 'מי אני?'

אני לא מבטיח לכם שכששלוש מאות ושישים העמודים יהיו גמורים אתם תאהבו אותם. אני לא מבטיח לכם שכששלוש מאות ושישים העמודים יהיו מוכנים אתם תאהבו אותי. יודעים מה? אני מבטיח לכם שאתם לא תאהבו אותי. אני לא הולך להיות אח שלכם, אני לא הולך להיות המאהב שלכם, הבן שלכם, אני בטח לא הולך להיות חבר שלכם. אני הולך להיות המְספר שלכם ואני מבטיח לכם אך ורק דבר אחד — כנות מוחלטת וברוטלית, נטולת התייפייפות, נטול סוכרזית.

כן יהיו במהלך הדרך רגעים מתוקים. לא אשקר לכם, אתם אולי אפילו, מי יודע, תפתחו איזושהי חיבה סנטימנטלית לחלק מהנפשות הפועלות שאספר לכם עליהן. אני לא אשם אם זה יקרה, חלקם באמת אנשים טובים ונחמדים, חלקם פשוט פתטיים. כמוכם.

ולמקרה שתהיתם מי זה השמוק הנפוח הזה שמרשה לעצמו לדבר ככה אליכם, מי זה הטיפוס הנבוב הזה, ולמה אתם צריכים לסבול אותו עכשיו למשך המסע הזה על פני אותם שלוש מאות ושישים עמודים, אז נעים מאוד — אני חיים. ובניגוד מוחלט לשם הארכאי שלי, אני סוג של צעיר נצחי. לא בגלל שיש לי אופי הרפתקני, אנרגייה בלתי נדלית וחוש הומור של ילד בכיתה ו'.

פשוט בגלל העובדה שאני מת.

אה כן, שכחתי לציין את זה? אני כותב לכם את השישה עמודים האלה ביום, מלמעלה. אתם יודעים, המקום הזה שכולם כל הזמן מדברים עליו, אבל הוא לא באמת "קיים". כמו אזור 51 של הדתיים, רק בלי החלליות והחייזרים.

וכשיסתיים הספר הזה, אחרי שנשיל את כל המסכות, הבגדים והשכבות, ואני אעמוד מולכם עירום ואשאל בדרמטיות "מי אני?" אני מבטיח לכם שתדעו לענות.

אבל מספיק לדבר על עצמי. בסך הכול רציתי שתדעו לְמה אתם נכנסים לפני שאנחנו ממשיכים. תודו שהסתקרנתם.

שנתחיל?

פרק 1

ובו אריאלה מבקשת טובה

צימרמן נמצא על מיטת שיזוף, סמוך לבריכה. יש לו קרם לבן על האף ומשקפי שמש של ריי באן על העיניים. בני מכוון את מצלמת הווידאו אל עצמו ואומר, "צימרמן על המים, טייק ראשון," ואז הוא מסיט את המצלמה לכיווני ומתעד איך אני וקיסל ניגשים לצימרמן.

אני אוחז במיטה באזור הראש וקיסל באזור הרגליים. אני מסמן למצלמה ששש... עם האצבע על השפתיים ואני וקיסל מרימים ביחד את המיטה. אני צועק, "שלוש... ארבע... ו..." — המיטה כבר נזרקת באוויר ואיתה צימרמן ובדיוק ברגע הזה, כשהמיטה עוד רגע פוגעת במים והמבט ההמום של צימרמן עם משקפי השמש שנפלו לו מהאף ואחרי זה נסדקו מפגיעה ברצפת הבטון והוא לא הפסיק להתבכיין בגללם כל הנסיעה — בדיוק ברגע הזה, שנייה לפני שהוא פוגע במים — התמונה נעצרת.

"אז מה אתה אומר?"

"על מה?"

"סרט, סרט לזכרו של חיים, נְכנֵס פה את כל החבר'ה כמו פעם, נצלם איתם ראיונות, נשתמש בקטעים כאלה. יש לי מדף שלם עם קלטות של החומרים האלה."

"אה... שמעי, צימרמן רק התחיל עכשיו התמחות, אני וקרן בדיוק במעבר דירה עכשיו, כל שאר החבר'ה בתקופת מבחנים של סוף סמסטר או בעבודה, זה לא כזה פשוט."

"בשביל חיים? בטח פשוט... אנחנו לא מחתימים אותם על חוזה לשנה, יומיים—שלושה צילומים, זה הכול!"

"אני אצטרך לדבר איתם."

"אתה תדבר איתם... אני סומכת עליך שתצליח, בני."

אריאלה שלף, אימא שלי, גבירותיי ורבותיי — קבלו אותה. האישה שהמילה "לא" הומצאה אך ורק בשבילה, ואין לה שום משמעות כשהיא יוצאת מפה של אחרים. איך אני אוהב אותך, אריאלה. חבל שלא אמרתי לך את זה מספיק כשהייתי בחיים. באמת שהיית אימא טובה. אולי אם לא היית טובה אליי כל כך, לא הייתי גדל במחשבה שהשמש זורחת לי מהתחת כל הזמן. אבל את מילאת את חלקך בנאמנות כל השנים.

"משהו לשתות?"

"מים," אמר בני, מנסה לתת לרגע לעבור.

"אוי, אני מתרגשת כל כך שכל החבר'ה יהיו פה שוב, זה בדיוק מה שחיים היה רוצה, אתה לא חושב?"

"אה... כן." בני ישב שם, מגומגם, לא בטוח כל כך מה הוא רוצה, ומנסה שלא לדבר בשמם של כל שאר החברים שכבר לא ממש חברים. "אני מקווה שזה יסתדר לכולם."

תגיד לה את האמת בני, אל תשלה אותה, תגיד לה שאתם כבר לא כזה בקשר, תגיד לה שחלקם אפילו שמחים שאני מת. זה בסדר, היא אימא שלי, היא יודעת איזה "אוצר" היא גידלה, היא תבין. אבל לא באמת. אל תגיד לה, בני. היא עדיין חושבת שכולם רואים אותי כמו שהיא ראתה אותי — מושלם.

בזמן שאריאלה ניגשה למטבח, בני לחץ בשנית על כפתור ה"פליי". הוא נשען קדימה והביט במרקע, מרפקיו נעולים בברכיים וראשו מונח על כפות ידיו המאוגרפות. נשאב בחזרה במנהרת הזמן דרך המסך, צימרמן הרטוב היה בתוך המים, צועק לכיוון המצלמה, "חיים יא בן זו..."

אריאלה חזרה וכוס מים בידה בתזמון מושלם עם הברכה שנשלחה לה מכיוון המסך. הבית נראה כמו מוזיאון לאומנות מודרנית. שתי ספות עור לבנות של דיוואני בסלון המשקיף דרך חלון פנורמי רחב אל נוף הצמחייה בחצר, פסלי נוי בצבע שחור שמונחים על שולחן הזכוכית שרגליו ממתכת, ספה תלת־מושבית שממוקמת מול קיר גבס, על הקיר מדפים מובנים ובמרכזו טלוויזית פלזמה שישים אינץ', וציור אבסטרקטי מוזר על גבי קנבס שתלוי על הקיר המשותף לסלון ולמטבח.

עברנו לבית הזה כשהייתי בשנה הראשונה בצבא. אריאלה החליטה שהגיע הזמן להשתדרג. לאבא בדיוק השתחררה קרן השתלמות, והגיע גם מועד פרעונה של אחת מקרנות הנאמנות שלו. שתי הדירות בתל אביב שסבתא אדל השאירה אחריה "דפקו" כמעט עשרת אלפים שקל בחודש, אז עברנו לבית הענק הזה.

אני קיבלתי את יחידת הדיור למטה, במרתף. שני חדרים רק לעצמי, סלון ענקי, מטבח משלי וכניסה נפרדת. "שתוכל להביא לפה את כל הבנות בשקט", כמו שאבא שלי אמר לי, ונתן לי מרפק וקריצה. כאילו שהייתה לי בכלל בעיה להביא בנות בשקט הביתה, עם כל הטיסות המשותפות שלהם לחו"ל, כאילו שהייתה בעיה עם התחזוק השוטף של החוג החברתי שלהם שגרם להם לצאת מהבית שלוש פעמים בשבוע בערב. כניסה פרטית זה מה שיעשה את ההבדל! כאילו שהזיז לי בכלל אם הם שומעים או לא שומעים אותי מזיין את דורין אזולאי בזמן שאבא ניסה לראות משחק של מכבי, ואיה בחדר הסמוך, והמוזיקה של רדיוהד בקושי מחפה על הרעש. כן, אבא — כניסה פרטית תעשה את כל ההבדל.

אריאלה החזיקה לבני את שתי הידיים מעל הברכיים. "זה כל כך טוב לראות אותך, בני. אני ממש שמחה שאנחנו נעשה את הסרט הזה. אתה וחיים תמיד הייתם חברים כאלה טובים, לראות אותך שוב זה לחוות מחדש קצת חיים בבית, ת'יודע..."

הדלת נפתחה. רשרוש של מפתחות. ובני מנצל את השקט שנגדע כדי לחתוך משם, נכון בני? אני מבין אותך. תברח כל עוד אתה יכול. אין לך מושג כמה חזק היא תחזיק אותך.

"טוב, אני אזוז לי..."

"ואנחנו נהיה בקשר, נכון בני?"

"בטח, אני אדבר עם מי שצריך ונראה מתי נוח לכולם."

"תודה בני, תמיד היית מענטש."

הדלת פתוחה לרווחה והינה איה. איה הקטנה. אחותי. הקטנטונת שהפכה לאישה צעירה. נמאס לי לראות אותך כל כך כבויה וכבדה. אני יודע שאין לזה שום קשר אליי, איה. אם הייתי שם, הייתי מעיף לך סטירה ואומר לך שאת צריכה להתעורר על עצמך. את יותר יפה ממני, יותר חכמה ממני, ואת בטח יותר מוכשרת ממני, תפסיקי להתהלך כמו קליפה של בן אדם.

"איה'לה! תראי מי פה..."

"איה?" בני היה בשוק, הוא לא ידע מה נחת עליו.

"היי בני..."

"וואו, איך גדלת!"

בני, בני, תנסה לא לבהות יותר מדי. זאת איה הקטנה, אל תהיה סוטה!

"ראיתָ מה קצת הורמונים בחלב יכולים לעשות?"

"אויש, איה..." אמרה אריאלה.

"אני רואה שחוש ההומור עדיין רץ חזק פה במשפחה."

"טוב, אני עולה למעלה, נחמד לראות אותך."

אל תסתכל, אל תסתכל! נו טוב, אני מבין אותך, בני. גם אני הייתי בודק את הרגליים האלה בג'ינס הקצרצר הזה — אם היא לא הייתה אחותי. יא שמנמן חרמן שכמוך. הייתי אח טוב אלייך, איה? אני רוצה לחשוב שכן. אני חושב שמכל האנשים, תמיד התייחסתי אלייך הכי בסדר. הכי מגונן. את היית אולי הבת היחידה שלא החפצתי אפילו פעם אחת. אני מקווה שאת יודעת שאהבתי אותך. ואני עדיין אוהב.

בזמן שבני הזיל ריר על איה, סיכמה אריאלה, "אז נהיה בקשר..."

"כן, אין בעיה, אני אבדוק גם איזה חומרים יש לי בבית ונראה מה אפשר לעשות."

אחח... בני, שיעור מספר אחת לחיים בריאים יותר, אם רק הייתי יכול להעביר לך אותו היום — תלמד להגיד "לא". אפילו שכמו שכבר אמרתי — אי אפשר להגיד לאריאלה "לא", תלמד להגיד "לא". זו אומנם מילת שלילה, אבל היא לא תמיד שלילית. מי יודע? אולי אם בתור ילד היית אומר יותר "לא" לאיזה משולש פיצה או שניים, לא היית סוחב איתך כל כך הרבה רגשי נחיתות עכשיו של "ההוא שהיה פעם שמן".

*

בני ישב בדירה שהוא וקרן עברו אליה לפני חודש בפאקינג גבעתיים — מעוז הזקנים והזוגיות, תחנת המעבר האולטימטיבית לזוגות חילוניים לפני מיסוד הקשר, המקום שקשה למצוא בו חניה כמו שקשה למצוא מזרחי־מסורתי שלא כותב בס"ד בראש כל דף.

בני כתב על הפתק נטול הבס"ד שלו רשימה של האנשים שהוא ינסה לגרום להם להשתתף בסרט.

שישה שמות הופיעו ברשימה: יוסי קיסל, אסף צימרמן, אושרת מטלון, ארז קרמר, הוא עצמו כמובן וקרן. רשימת ה"קיל ביל" שלו. בהצלחה עם זה, בני. קיסל הפסיק לדבר איתי הרבה לפני שכבר לא היה אפשר לדבר. אושרת בטח הייתה מעדיפה שאני אמות מאיידס או מאיזו מחלה ממארת אחרת במקום בדרך המהירה וה"הרואית" שבה נהרגתי. וארז? אתה באמת חושב שקרמר הוא "חומר של סרט הנצחה"? אני לא בטוח שאקסצנטריות עובדת בתור אתנחתה קומית טובה בדברים האלה — הם אמורים להיות יותר ממלכתיים ועצובים, לא? אה... אני לא אתערב לך במלאכה, אתה הספילברג בינינו. תעשה מה שאתה יודע, ת'יודע...

"מה אתה עושה?" שאלה קרן.

"אני מכין רשימה."

"אז זהו, אתה הולך על זה?"

"אני אנסה."

"חשבתי שיש לך סרט גמר על הראש."

"ומה אם זה יהיה סרט הגמר שלי?"

"סרט הנצחה שבלוני — אין יחידות הסרטה לצה"ל בשביל הדברים האלה?"

"אבל מה אם ניקח את זה למקום מעניין יותר? מה אם אנסה לתת לזה איזה טוויסט? אנשים הכירו אותו, לאבא שלו יש קשרים, ועדיף סרט הנצחה שישודר כל שנה בטלוויזיה וייתן לי דריסת רגל, מאשר סרט גמר 'מיוחד' שיגמור בפסטיבל או שניים ואף אחד לא יראה אותו יותר."

"איך שאתה רוצה, מאמי. אני חושבת שאתה פשוט יכול לעשות משהו מעניין יותר, וזה זמן שלך שאתה משקיע. חוץ מזה, חיים בחיים לא היה עושה את זה בשבילך."

"מאיפה את יודעת?"

היא יודעת בני, תקשיב לה. האישה יודעת.

"יודעת!"

אמרתי לך.

"טוב, אולי את צודקת, אבל אנחנו לא עושים את זה במטרה להתחשבן, נכון? ממתי עושים על מישהו סרט מתוך מחשבה אם הוא היה עושה סרט עליך חזרה?"

"נראה לך באמת שאחרי הספר מישהו בכלל ירצה להשתתף בסרט?"

אה... שכחתי לספר לכם את זה? מה חשבתם, שזו הפעם הראשונה שלי ברודיאו? איך אני אוהב ביטויים אמריקאיים מעוברתים, זה גורם לי להרגיש כזה הוליווד עם עצמי.

כן, עבדכם הנאמן כבר כתב ספר, השישה עמודים מתוך יום מי יודע כמה שאתם קוראים עכשיו, הם לא הפעם הראשונה שלי. כתבתי כבר ספר. אחד.

הוא גם הצליח. כן, כן. הוצאה לאור מוכרת פרסמה אותו. הפצה מלאה בכל רחבי הארץ — בסטימצקי, בצומת ספרים ולאחר מכן אפילו במדפים של הסופר, במבצע. כל הווג'רס — מסיבת השקה, הרצאה בבית אריאלה וריאיון למוסף לקראת שבוע הספר. קשה לכם לדמיין את זה, אה? אני, הטיפוס השטחי והעוקצני כותב משהו בעל ערך שאנשים אחרים אשכרה רצו לקרוא.

טוב, לא כולם. מתברר שכשאתה כותב על חברים שלך משהו שהאמת והדמיון מתערבבים להם בדרך, אנשים נוטים לחפש משמעויות בדמיון ולהצמיד אותו כמקשה אחת לחתיכות האמת בניסיון לחבר איזשהו ציר עלילה חבוי. מתברר.

אז כן. כתבתי כבר ספר אחד. "פתח לטעויות". מי אמר שלא לומדים כל יום משהו חדש?

פרק 2

ובו הגורלות שלי ושל בני משתלבים

בני ואני נולדנו באותו יום. באותה שנה. באותו בית חולים, השרון, בפתח תקווה. האגדה מספרת שלא רק שנולדנו באותו יום — האימהות שלנו חלקו אפילו אותו חדר במחלקת יולדות יחד. אבל האמת היא שהכניסו את אימא שלי לאותו חדר עם אימא של בני אחרי הלידה, ואימא שלי ישר התחילה להרים את הקול ולקטר שהיא לא מוכנה להיות בחדר עם עוד מישהי.

זה לא היה משהו אישי נגד אימא של בני. אימא של בני אישה מקסימה שהחטא היחיד שלה בכל החיים המפגרים האלו זה שהיא דקרה את אחותה עם בורג כשהייתה ילדה קטנה, כששיחקו ב"רופא וחולה".

אימא שלי לא רצתה להיות איתה יחד באותו החדר, פשוט בגלל שמבחינת אימא שלי יש את העולם ויש אותה, וברגע שהיא צריכה להתנהל, להתנהג ולקבל יחס כמו כל שאר העולם — אז משהו לא בסדר עם העולם. אז היא צעקה על האחות, האחות קראה לרופא, היא צעקה על הרופא, הרופא קרא לראש המחלקה, היא צעקה גם עליו. הוא אמר שאין שום דבר שהוא יכול לעשות, אז היא צעקה גם על אבא שלי, אבא שלי צעק על ראש המחלקה גם הוא, ובאמצע כל המריבות האלה נכנסה מישהי עם מוט של אינפוזיה לחדר ושאלה בנימוס, "זה בסדר אם היא תעבור לחדר שלי ואני אעבור לפה? אין איתי אף אחד בחדר."

ראש המחלקה הביט באישה שעברה לידה לפני מספר שעות וביקש ממנה לחזור חזרה למיטה.

אימא שלי ענתה לה, "כן, זה בסדר גמור, תודה רבה לך, אנחנו מייד מתחלפות."

הרופא הסתכל עליה ואמר לה, "אני מקווה שאת מרוצה שהערת חצי מחלקה," ואימא שלי החזירה לו מבט ואמרה לו, "אני מקווה שאתה מרוצה שבמקום לדאוג למטופלים שלך הם צריכים לבוא ולעשות את הסדר שלך בשבילך."

אז למשך כל אותו ויכוח אימא שלי ואימא של בני חלקו יחד את החדר במחלקת היולדות למשך שלוש שעות תמימות. תמחקו את המילה "תמימות" — למשך שלוש שעות קולניות וטרחניות.

בני נולד במשקל שלושה קילו שמונה מאות, בשבוע הארבעים ואחת. אני נולדתי במשקל שלושה קילו מאתיים, ביום האחרון של השבוע השלושים ותשע, בחצות וחמש דקות, או כמו שאימא שלי אומרת — "וול דאן" — עוגה שנאפתה בדיוק על הדקה, בצורה מושלמת.

מאז אותו יום גורלי, החיים של בני ושלי השתלבו זה בזה. היינו יחד באותו מעון, באותו גן חובה, באותה הכיתה בבית ספר יסודי, המשכנו יחד לחטיבה ולאחר מכן גם לתיכון. רק בצבא לא שירתנו באותו הבסיס.

בני קרן. הנפש התאומה השמנה שלי. שק החבטות שלי. המעריץ הגדול ביותר שלי. האדם שאני הכי מעריץ ומעולם לא אמרתי לו את זה. החבר הכי טוב שלי שכנראה היה צורר אכזר בחייו הקודמים, והגורל החליט לשזור את חיינו ככה יחד, זה בזה.

זה מצחיק, אבל אפילו שהיינו יחד באותה תינוקייה, אותו מעון ואותו גן חובה — רק בכיתה ג' בני ואני נהיינו חברים. שיעור ספורט הפגיש בינינו, ריצת שמונים מטר. בני צוות להיות בן הזוג שלי. מובן שהשארתי לו אבק. מובן שזה לא הפריע לי להעיר לו על כמה שהוא שמן.

אחרי שהסתיים השיעור אילת לוי ניגשה אליי ואמרה לי, "איזה רע אתה!"

חייכתי אליה ואמרתי לה, "סליחה, אמרת משהו — חניכיים גדולות?" והיא קראה לי אידיוט והלכה.

ראיתי את בני ליד הברזייה, שותה, מתנשף, מבטו מובס, אבל לאו דווקא מריצת שמונים המטרים.

ניגשתי אליו ושמתי לו יד על הגב, "רוצה לבוא אליי היום לראות 'חתולי הרעם'?" ובני ניגב את הפה בגב היד ואמר, "היום?" ואני אמרתי, "ת'יודע — עם איך שאתה רץ — נקבע היום, ואתה בטח תגיע אליי מחר, אבל כן — היום," ובני חייך ואמר, "אתה מניאק, אבל אני אוהב את חתולי הרעם. אני אתקשר אליך מדף הקשר אחרי הלימודים."

בני. תמיד אפשר לסמוך על בני. ואל תטעו לרגע ותחשבו שבני הוא איזשהו מסכן. בני אחד האנשים החכמים והמבריקים שפגשתי. בני הוא מהילדים האלה שתמיד היו להם ציונים של שמונים וחמש בלי ללמוד ובלי לעשות שיעורי בית. את רוב הזמן שלו בילה בבית מול הטלוויזיה בצפייה בסרטים מצוירים באנגלית. בני שנא סרטים מדובבים כי הוא חשב שהם מפחיתים מהאיכות של הסרט. לא עניין אותו אם היו כתוביות או לא, הוא לימד את עצמו אנגלית לבד עוד בכיתה ב' מקלטות לימוד אנגלית של דליק ווליניץ, קלטות שאבא שלו קנה במבצע בחנות צעצועים באמצעות קופון של ישראכרט שקיבל דרך הסתדרות המורים.

בני בא אליי באותו יום לראות את חתולי הרעם. בזמן שצפינו בפרק, שתינו קולה ואכלנו במבה, ביקש בני דף ועיפרון, ובזמן שעלו הכתוביות — צייר לי בני את ליאו מניף את החרב, בדיוק כמו בסדרה, חתם על זה את שמו ונתן לי את הציור.

"וואו, אתה טוב!" אמרתי לו — וככה נהיינו חברים.

ציור של חתולי הרעם וקצת רחמים מצידי. זה הספיק.

בהמשך אותה שנה השתמשתי בכישורי הציור של בני. עשינו קלסר קריקטורות של כל ילדי הכיתה, וכל מי שרק עצבן אותי — ישר שלפנו את הקריקטורה המתאימה לו, והנחנו אותה על השולחן שלו בסוף ההפסקה כדי שכולם יראו, לפני שהוא מתיישב.

ביום ההורים המורה שלנו, טובה, ביקשה להזמין את אימא של בני לסגנית המנהל. היא הוסיפה שכמה וכמה ילדים התלוננו שבני מצייר אותם ומעליב אותם, ושזה לא בסדר, ושכמחנכת זו החובה שלה לבקש מבני לתת לה את קלסר הציורים שלו ולהפסיק עם זה מיידית.

בפגישה שתקיימה עם סגנית המנהל בנוכחות טובה ובני, הביטה אימא של בני בסגנית ואמרה לה, "יש לבן שלי כישרון, ובמקום לתעל את זה למקום חינוכי ופורה — אתם רוצים להעניש אותו כי הוא צייר כמה ציורים שמזכירים כמה ילדים בכיתה."

טובה ניסתה להתערב בשיחה ואימא של בני, באופן לא אופייני לה, קטעה אותה, "איתך אני סיימתי לדבר. אם את מורה, אז אני יכולה להיות מנתחת לב פתוח."

היא הישירה מבטה לסגנית המנהל שהרגישה נבוכה עכשיו מהנימה ההתקפית ואמרה, עדיין במוד לביאה מגוננת, "אני אבקש מבני להראות לי את הציורים. אני גם אבקש ממנו לא לצייר יותר אנשים עם שמות, אבל אני לא הולכת לדכא את היצירתיות שלו. תראי לי עוד ילד בכיתה אצלכם שמצייר ככה!"

וסגנית המנהל שתקה והמורה טובה שתקה, ובני — שישב ליד אימא שלו לאורך כל השיחה ניסה להסתיר את החיוך הקטן שהיה לו מתחת לאף. הקלסר נשאר שלו. השם שלי בכלל לא הוזכר בשיחה, ואני — שהייתי הארכי־נבל הראשי מאחורי כל רעיון הקלסר, נשארתי המוציא לאור הקטן של בני. המשכנו לצייר לנו את ילדי הכיתה, דואגים מעכשיו לצייר גם ציורים חיוביים לילדים שרצינו שיהיו במחנה שלנו.

כיתה ג' הייתה בהחלט כיתה פורייה עבור שנינו, והקשר הזה ביני ובין בני רק המשיך והתחזק במשך כל היסודי, עד כיתה ו'.

בכיתה ו' נהייתי חבר של ליאור סגל, הילדה הכי יפה בכיתה. התברר בדיעבד שבני היה דלוק עליה, אבל מעולם לא סיפר לי על כך. בשלב הזה לכולם בכיתה נהיו חברות, ובני שהיה שמנמן, הפך לחסר ביטחון מכל העניין. למה לכולם יש חברות ולמה לו אין, ומה פתאום חברות, שהרי עד לפני רגע בנות היו בכלל "איכס", ולמה הפסקנו לצייר אותן כמו מפלצות עם מחושים ושיניים מחודדות וזרועות של תמנון במקום ידיים?

אבל ליאור הייתה יפה, ואני הייתי חבר שלה, ובני היה שמנמן. למסיבות במקלט בני לא הוזמן כי זה היה רק לזוגות, ולמסיבת הגג שעשיתי בני לא הוזמן כי זה היה רק לזוגות, וכשבני שאל אותי למה אני לא מזמין אותו, עניתי, "כי הם פוחדים שאתה תתפוס יותר מדי מקום", והוא לא צחק, אבל יואל ואייל שגם היו חברים שלנו צחקו. ואפילו שזה היה בכיתה ו', ואפילו שכבר היינו ילדים גדולים, ראיתי איך העיניים של בני הופכות למזוגגות, אבל הוא עדיין לא בכה.

ובני אמר, "במקום להיות חרא של חבר אולי פשוט תגיד להם במסיבה הבאה, 'לא מעניין אותי שאין לו חברה, בני גם בא'."

והסתכלתי עליו וידעתי שכל מה שאני צריך לעשות זה פשוט להגיד לו עוד מילה אחת. עוד מילה אחת והוא באמת יבכה. ואמרתי לו, "אבל איך אתה גמבה, אתה בכלל בטטה," ויואל ואייל תפסו את הבטן ולא הפסיקו לצחוק.

כל זה קרה בחדר שלי בבית. בני פשוט קם מהכיסא שליד המחשב והסתער לכיוון הדלת של הדירה. הלכתי אחריו, שמעתי אותו כבר במסדרון מייבב.

"די, די, לא התכוונתי..." אמרתי לו, מנסה לרכך אותו.

"עזוב אותי, מפגר," אמר בני וכבר עמד לפתוח את הדלת.

וידעתי שהגזמתי, וידעתי שאייל ויואל לא יפסיקו לצחוק מהסיפור הזה במשך שנים שעוד יבואו והרגשתי טוב, וזה שבני בכה רק העצים את הבדיחה עוד יותר כי זה דבר אחד לצחוק על שמנים, וזה דבר אחר לגרום להם לבכות.

בני סובב את הידית ואני החזקתי את הבריח כדי שלא יצא.

הוא הסתכל עליי ואמר, "עזוב!"

הסתכלתי עליו ואמרתי לו בשקט, "בוא תחזור לחדר ונדבר, אני מצטער," והוא אמר בקול רם יותר, "תן לי ללכת!"

אבא שלי שהיה בסלון וצפה בחדשות של חמש כשהשלט ביד שלו והרגליים היחפות על השולחן שאל, "חיים, הכול בסדר?" ואני אמרתי, "כן, כן."

ובני משך את הדלת חזק עוד יותר לכיוונו. סגרתי את הדלת חזרה והסרתי את הבריח מהצ'ופצ'יק שלו. בני פתח את הדלת ויצא.

יצאתי אחריו למעלית והחזקתי את הדלת שלה, שלא ייכנס אליה. הוא ויתר והתחיל לרדת במדרגות, קומה־קומה. יורד ובוכה. בוכה ומסניף נזלת. בשלב הזה יואל ואייל יצאו גם הם לחדר המדרגות וירדו יחד איתי אחרי בני. בני הקדים אותנו בקומה, אבל שלושתנו הגענו יחד ללובי, וכשבני עמד לצאת החוצה מהבניין, החזקתי עם הרגל את דלת הכניסה. בני משך אותה חזק והצליח לפתוח אותה קצת.

אמרתי לאייל, "תחזיק לו את הדלת!" ובני צעק על אייל המחויך, "עזוב את הדלת!" ואני אמרתי לו, "בני, אני מצטער, די, ביקשתי סליחה," והוא אמר "קפוץ לי!" ואני הבנתי אותו, הוא צדק כל כך, אבל לא רציתי שילך, היו לי עוד בדיחות בשרוול וידעתי שהן לא יהיו מצחיקות באותה מידה אם הוא לא יהיה שם כדי לספוג אותן. אבל גם לא רציתי שהוא יכעס עליי. בסך הכול רציתי קצת לצחוק. על חשבונו.

אמרתי לו, "אני אדבר עם ליאור, שתציע בשמך חברות לענבל — בסדר?"

והוא השתתק ואמר, "באמת?" ואני אמרתי, "באמת, באמת. אפילו שמעתי אותה אומרת לה שאתה חמוד ומצחיק."

ובני עזב את הדלת. הזמנו מעלית וארבעתנו עלינו חזרה אליי לדירה, ובזמן שמד הקומות טיפס, ראיתי איך בני מנסה כמה שיותר להצניע את הדמעות ואת הסמרק שיצא לו מהאף, כך שכשהוא ייכנס חזרה לדירה, אבא שלי — שגם אם היה אכפת לו לא היה שם לב — לא יבחין שהוא בכה ושמשהו לא בסדר. ועד שהגענו לקומה חמש, ההשתנקויות שלו נרגעו והנשימות שלו האטו.

נכנסנו פנימה לדירה והלכנו כולם חזרה לחדר שלי. כשהוא התיישב על הכיסא שעליו ישב לפני שיצא בסערה, הכיסא נשבר והוא עף אחורה. אייל ויואל התפוצצו מצחוק ואני החזקתי את עצמי שלא לצחוק. בני ישב כשרגליו באוויר והגב צמוד לרצפה והיה בשוק. הוא הביט בי וראה שלא צחקתי בכלל, ואני הסתכלתי עליו ואז בני בעצמו התחיל לצחוק ואני נרגעתי.

ניגשתי אליו ועזרתי לו לקום, ומאז אותו יום, הסיפור של איך נשבר הכיסא והקללה שקראתי לו בטטה התערבבו זה בזה.

עשר שנים אחרי שזה קרה, עדיין סיפרנו את הסיפור בסדר הפוך — שהכיסא נשבר ואני קראתי לו בטטה ובגלל זה הוא בכה — כך זה היה נרטיבי יותר כי זה היה מעליב יותר. החלק האנושי שבי שעזר לו לקום אחרי שזה קרה, החלק שבאמת דאג לו שהוא לא יבכה שוב, היה אישי מדי בשביל שאגלה אותו. אהבתי יותר את הסיפור שבו אני ליצן אכזר מאשר הסיפור שבו גם אני ילד קטן ומפוחד שכל מה שאכפת לו זה שאחרים יחשבו שהוא מצחיק ומגניב, גם אם זה בא על חשבון מישהו אחר. גם אם המישהו האחר הזה הוא חבר טוב שלי, הכי טוב שלי, וכנראה הבן אדם היחיד שאי פעם באמת יבין אותי. אז עיוותתי קצת את הסיפור.

שבוע לאחר מכן ענבל ובני נהיו חברים. הם רקדו יחד סלואו, ידיים על הכתפיים, והחזה והבטן במרחק שמונים סנטימנטר זה מזה. כשיצאנו בערבים עם כל החברות הוא והיא יצאו איתנו גם, וכשצחקתי עליו שהוא שמן, השתדלתי לא לעשות את זה כשהוא לידה. הוא הבין והעריך אותי על זה למרות שהיה פשוט צריך להעיף לי אגרוף כשכן עשיתי את זה, ולהעיף אותי לכל הרוחות מהחיים שלו.

אני לפעמים חושב שאיפשהו ישנה מציאות חלופית שבה בני לא חזר בחזרה למעלית אחרי שצחקתי עליו. פיצול קוואנטי שבו הוא יצא מדלת הבניין שלי ולא הביט לאחור וחייו וחיי השתנו לחלוטין מאותו רגע. מי יודע לאיזה שרשרת אירועים קוסמית, רגע ההחלטה הזה היה מוביל, אפקט פרפר שאולי בסופו, עבדכם הנאמן אולי היה עדיין בחיים, אבל בני כן הסכים לחזור. והכיסא כפועל יוצא נשבר. וזה ציר האירועים שבו שאנחנו נמצאים.

בכיתה ז', כשהתחלתי להיות חבר של אהוד עבדי ושל מורן קריספל וענבל כבר לא הייתה בתמונה ויואל בכלל עבר דירה עם ההורים שלו לאשקלון, בני ואני התרחקנו, ולמשך שנתיים שלמות פשוט הפסקנו להיות חברים. סתם ככה, בלי סיבה מיוחדת. בלי בטטה, בלי מסיבות רק לזוגות בלבד. שני ילדים שפעם היו דבוקים בתחת זה אל זה, הפסיקו עם הזמן להיפגש כל יום אחרי הצוהריים, עד שכבר נהיו שני פרצופים שאומרים אחד לשני "היי" במסדרון או נותנים כיף בתחנת האוטובוס בהסעה של הבוקר.

כוס אמכ, אהבתי את בני, איזה אידיוט הייתי שככה התנהגתי אליו.

אבל ההצגה חייבת להימשך, נכון?