ועודך בחיים

"וכל זה, כל זה במקום שנהיה, איך שעכשיו, וכמו שאנחנו, חיים ומתים ביחד. בלי לפחד".

"גאות החול", 1992

א. חיק של תהום

1.
אני נופלת. אני נו־פ־לת. איפה אתה לתפוס אותי? אני נחבטת. קירות. גוף. קירות. איפה אתה. זה היה צריך להיות הפוך. מי יאסוף אותי תכף. רצפה קרה ומלוכלכת. דלת, חיק של תהום.

2.
תמצאי כוח. את חייבת. תמצאי. את מטומטמת? מה את לא מבינה? תמצאי כוח, אומרים לך! תתגברי! תידבקי לכיסא־לקיר־לתקרה. זה שאי אפשר לקרוא לזה יתמות. ולא שכול. זה שֶׁאִי. השכן שנמנע מלומר לך שלום מאימת הסרטן. הזוג שחדל להזמינך למפגשי חברים (בהליכות שישי שלך ראשך חפוי תחת מרפסות צוהלות). הידידה שבתום שיחתכן קוראת תהילים, שמא תדבק גם בה אלמנוּת. במשרד הפנים עדכן רובוט את מצבך המשפחתי, ואת ליבך השליך לפח. אבל די, אל תצחיקו אותי עם אלמנוּת! חמישה שלבי אבל בסולם הנופל. העכבישות השחורות זוללות את עצמן, בולעות את צילן לאחור. כל עכבישה ועכבישה, פֶּה גדול ועיוור מגשש. ואיך לקרוא לזה? איך תקראי אַת לעצמך? מתאבדת מושהית. כן. כל רגע תא אחד שלך שמת, נאכל, לא יחזור. זה תופס אותך. זה קצת תופס. אז תמצאי כוח, כוחות, אומרת לך זאת שיש לה פחות ופחות ופחות.

3.
את לא זוכרת אותו! פתאום אינך מסוגלת לזכור! רק גבה אחת צהובה פרועה שהספָּר שכח לגזור. שפה עבה תחתונה. פנים כף היד הדובית. וכשאת נאבקת, מבטו הצלול, שלפני האחרון, שנמסך ונמסך אהבה לאישה האוזלת מולו. "היה לי הכבוד להיות אשתך", נאמתי לך. "היה לי הכבוד". ולא עבר חודש, וכולו משוסע. איבר אחר איבר נקרע. נמחק. נמחה. את מפחדת. זה מחרדה. את בקרב על הישארותו. את כנגד השכחה. ואין דבר שאת שונאת יותר עכשיו מתמונותיו הקפואות על השידה.

4.
הכי את אוהבת את צחוקו הפורץ מן האפלה. ריבוני. משוחרר. הוא מביא עימו את תנועת גופו הגולש בכורסה, ואת הטפיחה על הברך בתרועה חנוקה. ולא את סימן ההיכר המובהק אשר לו — המרווח בין שיניו! המרווח העליז־מחוצף. אַת מכה את עצמך. חזק. מה דפוק בך כל כך עד שאפילו אינך חולמת עליו, ולוּ חלום אחד, סיוטי, מקוטע. "זה טבעי", מגעגעת הפסיכולוגית שמקבלת אותך בחלוק הפלנל בביתה. כשיצאה רגע לדבר עם אִישָׁהּ, הצצת במחברתה והתכווצת — "געגועים".

5.
דומעת בסרט שהיית אוהב, מבטי מוכנית מופנה לכורסה — כחוּלותיך דומעות עימי. ואז הֶרגל משיכות האף הנורא עד שבא לי לצעוק, דוחה אחד, די! כשאימא לביאה מגוננת בערוץ הטבע על גורהּ, מבטך הוא המבקש את מבטי, לאה, ראית? ולאה מקניטה: איזה גבר רגשן! בראשית המחלה התאהבנו שוב. ישבנו כל ערב צמודים, מלחימים נשימות, זרועות, אצבעות; מלווים זוג מנותק במפץ הגדול.

6.
אחרי שנתיים בקירוב, הלכנו, בתנו ואני, להצגה. העמדנו פנים. פתאום בשורה מאחורינו איש אחד צחק בקולךָ. ממש בקולך! לא דמיינתי את זה. בתנו בכתה.

ב. אבל אני מתאבלת כבר

7.
זה היה במבואת בית החולים, מימין אולם הציורים המזויפים של פלאטו שרון (שגם כך מזינים את הלב), משמאל המסדרון שמתפתל למרפאות החוץ, המקום שבו עבדת ח"י שנים. ושם, בתווך, על ספסל השיש הקר, מפּולֶת אדם. אתה הלום: ראית איך זה תפס אותי, ראית? ואני לא עונה. אני לא רואה.

8.
חודשיים לפני, תשדיר האגודה מתריע שהיום זה אחד משלושה. אנחנו שלושה: הבת, אתה ואני. מקישה־בעץ־שלוש־פעמים, אני חסידת כל האמונות התפלות: בבקשה, שזאת תהיה אני. רק אני. בבקשה. מעט אחר כך, יוצא שאני חולקת עמך בשׂוֹרה ספרותית, ולפתע מחפרת את ראשי בחיקך. "מה? מה קרה?" אתה מחייך. "סוף סוף קצת מזל, תשמחי!" אבל אני לא יכולה, אני מרגישה.

9.
את אשתו של הפרסונל, נכון? אז תהיי חזקה, והנה, קחי־קחי, חשוב שתשני, שלא תישברי, תוחבת אחות המחלקה שישה כדורי הרגעה לידי. בלילה, עם כדור הטי־שרט שלך, שאני מרטיבה תחת לחיי, נטרפת שנתי. ובבוקר כה כדררתי באוזני ידידה: זה זה זה ב ב ב כול ה ה גוף, כ כ כל ה גוף.

10.
שאלתי את הכונן במיון אם עור השעווה שכיסה בלילה את כף רגלך עלול להעיד על סרטן. "מיידלע, אבל למה להיות כזאת שלילית?!" הייתה תשובתו. אלוהים עדי, לא רק שהרופא שוב היה מיזוגן, גם הייתי בת חמישים ושישה אלף שנים.

11.
מה חשבה לעצמה זהבה הסתומה כשהכינה לשלושתנו פיקניק כריכים לסעודת הכימו הראשונה? בסופה, אחרי שהורעלת כולך, טיפה מִטיפה, ובפיך לא בא ולו פירור, הייתה לך תגובה. אמרת, "לכו דקראו לרופא, אני לא דוב, מרגיש לא דוב".

12.
היית אחרי כימו, זוכר? והפרעתי את מנוחתך עם סרטון שהשמיע נהמות מעמקים. כעסת מאוד עד שאמרתי לך שזה לווייתן, לווייתן שמחקה קול אדם! ברגע ההוא הסטואיות שלך נבלעה. כל ה־"לאה זה כאוטי, ואם זה לא היה אני, זה היה מישהו אחר", ועם ה"אין מה לעשות" שלך, כי "זה מה שניפק לנו הגורל". אבל ראיתי אותך, ראיתי אותך! סוף סוף ריחמת על עצמך, סוף סוף היה טוב חייך ממותך.

13.
הייתה בפי אז בדיחה מסורטנת, אמרתי לכולם: "דרגה 4! רק ברחם אין לו גרורות!" וכולם צחקו. ואז, באיזו שיחת פרפורים במיטה, התבדחת גם אתה. אמרת, "לאה, החלטתי להתיידד עם הסרטן שלי, האָדֶנוֹקַרְצִינוֹמָה בלבלב זה אני, ואני רוצה שתתיידדי איתו גם את". האמת, לא הבנתי למה דיברת עליו כך, ובלשון זכר. קרצינומה אדנו, בת־זונה קרצייה, בָּעֲרה קִנְאתי.

(כן, וכל כך צדקת אז. ואני בעיוורוני).

14.
קורא את פלאנרי אוקונור, הסיפור הרביעי, איזה סיפור! מנתח אותו באזמל השכלי שלך, כהרגלך, והנפש בכחולותיך גואה. מקשיב לקינג קרימזון באוזניות, איזו להקה! מתנועע צל־צלם בכורסה. הבָּאס, הבָּאס, התופים! מתכנן טיול משפחתי לנורמנדי או לפירנצה, פסל דוד. כשהתרופה הניסיונית תעבור סוף סוף במכס ותציל ("טיפול חמלה", הרג אותי הרופא), ותהיה לך רמיסיה, והכימו ייפסק (עריצות של מילון טפילי), תחזור לטפל יום בשבוע בבית החולים. אתה מקווה. מייחל. כל המציל נפש ביום, הוא המציל את אשתו ובתו. ואמרנו אמן.

ובישיבת צוות הנוירופסיכולוגים תחרוג כתמיד: לשים את האגו בצד, לגשת לחולה כאילו אין מלבדו. ובארוחת הצהריים ב"גסטרו" של הפרסונל (בדיחה פנימית), שוב תַּרצה למתמחים: יין, פליני, ספרות, פרלינים בלגיים, מוזיקה, היסטוריה, חנוך לוין, בירה בלגית, פון טרייר, קירקגור, החבצלות של מונה ואוכל טוב; תעריץ את השף כי יחזור לך התיאבון, ואתה רעב, לאה, אני רעב! בינתיים, עם אִינְשׁוּר* שוקולד, אתה במרשתת, משוטט בשאטו פרחונית, בטירת רפאים, ומתעניין (הפעם ברצינות) בדירת שני חדרים בגבעתיים־של־פריז. כי מה צריך יותר מזה? לא צריך. שנתיים עברו עד שמתווכים בריטים, צרפתים, ואחד איטלקי, הפסיקו לשלוח לי ג'אנק.

15.
מייל מהטריפ אדווייזר בעבורך: רק עוד חוות דעת אחת ותזכה ל־איזו חשיפה, הטבה, קשקוש. איך ליידע אותם שחבל להם על הטרחה? שיחדלו להטריד? אני קוראת את המלצתך על הטיול האחרון שערכנו במילאנו ביום האפרורי ההוא, שנשק לשמש בנשיקות ילדים רטובות, שניתרו וניתרו על אדוות התעלה עד שנעתרה. גלריות רהיטים שוממות, הבל מסעדות משפחתיות, ודוכנים של שוק פשפשים זהובים מִטיפות. אני עוצרת ליד כל בובת עץ, ואתה מצביע על סוסון ים טבול חלודה. אתמול, במלון, הרגה אותך פתאום הבטן, ואחר כך הרגל בהליכה. אבל זה היה אתמול. את ההמלצה חתמת באנגלית אנינה: "אשתי ואני התענגנו למכביר על תעלת נאבילי הנאווה, ולבטח נחזור".

16.
כל שחר ראשון, אחת לשבועיים, אני מארגנת את תיק הגב שלך כמו לילד היוצא לטיול. המשחה שתרגיע את השורף. הגלולה הענקית שתמנע הקאות. היומן הגדוש טפסים (הכריך, התפוח והספר בשבילי), ומעילון הפוּטֶר כשתתחיל לקפוא. עד שאמור וגמור עימך לקום מהדווי, אני בוהה עם ספל הקפה ב־Home and Away. לג'יין וג'רמי המחפשים בית נופש בקריביים מוצעות שלוש אפשרויות: הבית המתפורר. הבית הקורס. הבית המתחנן על נפשו. בבדיקת הדם בדווידוף* מתברר שהבית המתחנן על נפשו נפסל מיידית. הכדוריות הלבנות שלך נמצאות בשפל חמור. ג'יין וג'רמי בחרו בבונגלו חמוד עם הגב לגאוּת. רצועות התיק שלך חותכות את כתפיי.

17.
"תתאבלי קצת, שנה, ואז תמצאי לך מישהו אחר. מה, תמצאי! אני לא רוצֶה שתישארי לבד!" נבוכה השבתי לך שאינני רוצה. ואז אמרתי, "באמת? איך, איך אתה היית נוהג?" הכול בך היה חולה, למעט החיוך שהבליח בריא, בריא ומר כאחד. "הייתי מתאבל, כן. הייתי מת. אבל שנה־שנה וחצי אחרי, הייתי מוצא".

כשהיה נדמה לי שהשינה גאלה אותך מעט, ובכיתי חרש בסלון, קראת אותי כמו מאוב: "את תכתבי, לאה", אמרת. "את תמשיכי ותמשיכי לכתוב".

18.
אבל אני מתאבלת כבר. הולכת ברחוב ובוכה. ועודךָ בחיים.

19.
ופתאום, כל שאני רואה סביבי הוא זוגות. זוגות צעירים, זוגות מבוגרים, (המבוגרים מכאיבים), זוגות־זוגות יוצאים בסך מתיבות הגלגלים, שלובי אצבעות, שזורי חיוך, בדרך לבוקר שישי בקפה הסמוך. עיניי מושפלות. בוערות. כמו אז, כשהפלתי בחודש הרביעי, וכל שראיתי סביבי היה מבול של נשים הרות.

20.
"לא הייתה לי אימא!" האשמת בבכי. צפינו בדוקו על אימהות. היינו יתומים להורים, משפחה טרם זוג, ושעוננו רץ אחורנית. סנגורית של אגו מטומטם, קולי גבה: "לא, אבל היו לך אישה ובת!" וכך, בלשון עבר. אחר כך חשבתי שלא רק התרופה הביולוגית כשלה. ואינספור פעמים.

21.
מה אינני שוכחת? שעמדת בראש התור לפלאפל בקניון. נָפיל מובס בחולצה אוהלית, ומיני גברברים דוחפים אותך, עוקפים, והמוכר גס לעיניך הכלות. ניגשתי ואמרתי: "תן לו!" ובלב השלמתי, "נבלה! עד שיש לו חשק לאכול!" אחר כך, בסעודת הג'אנק פוד האחרונה, נבגד בשולחן הדביק, שאלת: "את בטוח־בטוח לא רוצה? אפילו ביס?"

22.
זאת שהבטיחה לך שניצלים מעשה בית, ועיניך, לראשונה זה שבועות, נמלאו רוק. זאת שישבה וסיפרה לך על תלאותיה בחיים, כדרך שנהגו רבים בביתנו: שעתיים וחצי של פסיכולוג בחינם, שאשתו (השונאת לטגן, ולא רק כי כוחותיה אוזלים), מכבדת בקפה ועוגיות. ואתה שוב אטום לסימנים, שוב שופע חמלה ללא־תנאי. אז זאת, לבריאות העזרה שקיבלת, והלוואי ואכן נֶעֱזַרְתְּ. ובכלל, מאחלת בריאות טובה לך ולמשפחתך, מעומק ליבי. אבל תקשיבי, לא מבטיחים שניצלים מעשה בית לחולה סרטן נֶאֱכָל, ולא מביאים לוֹ ולוּ שניצל אחד לרפואה!

23.
הארנק שלךָ הצטמק. הארנק הגברי, השחור, שהיה תפוח תמיד משלוש וארבע עבודות מסביב לשעון. כשבתנו שלפה מתוכו את שטרות הכסף האחרונים לקניות, הכנסתי לתוכו באין־רואים עוד מאה שקלים, שיהיה, שלא תחסר, שכולנו נמות בטוחים.

24.
"הנה, זה החיוור־מת ששמה", אני אומרת לפנים החדשות, אחות ומזכירה רפואית, במחלקה החדשה המבטיחה. התקווה מלובנת בנו. למה כתבתי פעם בגנות התקווה? איך זה שפשעתי ככה נגד האנושות? אַשְׁרֵי, אשרי הגפרור, חנה. תחי הלהבה! ניתָלה כמוך בתקווה, ולא נזכור לך את השורה השלישית.

כששבתי לדווח לך מי כיבתה אותי, מי נכנעה, כך שיקדימו לסמן בך את תוואי החריכה, קולך נרטב: "לאה, לאה שלי, בואי שבי איתי רגע, את לבנה".

25.
נוסעים לדבר על לב הפקידים. הביורוקרטיה לא חסה על המוּמְאָרים. במונית, הנהג שמזהה את קלסתר הכימו בקירח הצנום, נתקף אמוק, מקשקש, גונב ברמזור, מבטים לאחור, משקשק בקמעות, מסַכֵּן חיים. אבל אתה מדבר איתו כאילו אתם חברים! כאילו את ההקרנה שלשום עברתם שכם אל שכם, מֶסְטִינְג אחד של כוויות. בא לי לדפוק את הראש בזגוגית. אולי תשתקו כבר שניכם? אולי תסתמו? מה זה הרוגע הזה מצידך. הסבלנות. הטרלול. כשהנהג מצמץ לנו עודף בעיניים לחות, הבנתי — אתה מטפל. איי'ם דה כימומן! המשכת בטיפול, במדרגות המשתאות של הביטוח הלאומי.

26.
העובדות הסוציאליות, אחת מהמחלקה, חברתה מהפרסונל, מדברות עימנו חייזרית: מילוי טפסים, פיצויים, הטבות למסורטנים ("בזה המדינה די טובה"), ומהו הצפי מכאן להבא. פתאום, ממיטת החללית של בית החולים, אתה מזדעק: "תשמרו לי על לאה ויעלה! תשמרו לי על לאה ויעלה!" הסוציאליות, אחת נבוכה, חברתה קפואה, משתתקות, מחכות שתנחת. באמת יוסטון, מהו הצפי מכאן להבא? לאה ויעלה. יעלה ולאה.

("אבא, נהיה בסדר", לחשה לך הבת.)

27.
ובין לבין הייתי לאימך. מוטציית הסרטן לא הותירה לי ברירות. אבל לא הייתי אימא טובה. על פחדיך השבתי בלהג שקרי, על ייסוריך בתחלואים מגוחכים שהוציאו אותך מדעתך, ועל החיזוקים שחיזקת אותי בשפתך החדשה, הזרה — בבכי ילדותי. וככה, ללא שמץ איפוק, לידך. ואז, מפנקת־מוותרת לך, כשנהגת כבן יחידי, דחקתי בך בשפתי: תישאר־תישאר! איתנו! איתי! הפסיכיאטר נזף: "מה אתה רוצה! האישה הזו, כל עולמה חרב בשנייה".

רק פעם אחת אספתי אותך לחיקי בשתיקה, מרשה לך לבכות. לבכות. למרר. כמעט לוחשת שָׁה, אימא פה. אבל לא, לא באמת הייתי אימך, ואתה לא היית ילדי.