לרקוד בסלון

פרולוג 

17:37. כ"ט בנובמבר, 2016. שברירי שניות. לולאת זמן שהתערבלה עם מהלכו התקין של השעון. רסיס בזמן שנלקח ממקום אחר, נורה במהירות־על אל כדור הארץ ונעצר בנקודה מסוימת אחת על מעגל תנועה אחד. במעבר חצייה אחד. ביישוב אחד. בארץ אחת.

18:00. מתקבלת הודעת אס אם אס יישובית: "קרתה תאונה עם נפגעים בכיכר המרכזית. הציבור מתבקש שלא להגיע למקום עד להנחיות חדשות".

דורי קורא את ההודעה ומתקשר מיד אל ניצן, בתו הבכורה, ששוהה באותו הזמן בסניף בני עקיבא הסמוך לכיכר, ומשתתפת בהכנות קדחתניות לקראת שבת הארגון יחד עם עוד עשרות בני נוער וילדים. "איתי שם? ראית אותו?"

"לפני כמה דקות, למה?"

"תבדקי אם את רואה אותו עכשיו", הוא עונה ודחיפות בקולו. ניצן בודקת ואומרת שכרגע אינה רואה אותו בסניף. טלפון מהיר למדריך. אמר שיצא הביתה לפני כמה דקות, על האופניים.

דורי חוטף את מפתחות המכונית בבהילות ומפטיר לעבר רמה, העסוקה בהוצאת כלים מהמקרר, כי הוא עולה לבדוק מה קורה עם איתי. היא עוסקת בהכנת ארוחת הערב ואינה ערה לתכתובת המסרונים היישובית ולשיחות הטלפון. "מה הלחץ?" היא מנסה להבין. הוא מסביר קצרות.

ליבה מתחיל להלום בחוזקה. כשנועה בת השבע שואלת, "אמא, לאן אבא הולך? קרה משהו לאיתי?" היא ממלמלת מילות הרגעה, "לא, מה פתאום. אבא רק עולה לראות שהוא בסדר".

קר לה פתאום ורגליה אינן מחזיקות אותה. היא מתיישבת על המיטה בחדרה.

כעבור רבע שעה מורטת עצבים, מתפרץ דורי אל החדר, מתנשף, ובקול לא לו הוגה שלוש מילים, המחלקות את עולמה ל"לפני" ו"אחרי":

רמה, איתי מת.

"טרגדיה בתלמי יצחק: הותר לפרסום שמו של הילד שנהרג הערב בתאונה ביישוב תלמי יצחק במעגל התנועה בכניסה ליישוב. איתי איזיקסון בן העשר רכב על אופניו ונפגע מכלי רכב משטרתי בעת שחצה את הכביש במעבר החצייה, כשהוא חבוש קסדה. חובשים ופרמדיקים שהגיעו לזירת התאונה מצאו את הילד ללא סימני חיים, וקבעו את מותו.

נפתחה חקירה לבדיקת נסיבות התאונה.

'היישוב אבל וכואב את מותו ומשתתף בצערם הכבד של בני המשפחה', נמסר.

הנהג, שוטר קהילתי כבן ארבעים, חצה את כיכר הכניסה ליישוב ופגע באיזיקסון לאחר שלא הבחין בו כשחצה את הכביש במעבר החצייה הסמוך למעגל.

עוד מסרו כי איתי איזיקסון, תלמיד כיתה ה', היה תלמיד מצטיין ואהוב מאוד על חבריו, עדין ורגיש מאוד לסביבתו. במהלך הימים האחרונים הכין עבודה שעסקה בנושא זהירות בדרכים, לקראת תחילת התנדבותו במשמרות זה"ב.

הוריו: 'הוא ידע את כל הכללים. הנהג נהג ברשלנות פושעת והעיניים שלו לא היו על הכביש'".

תלמי יצחק, ארבעה חודשים אחרי

היא יוצאת מהבית בלב הולם, הדמעות כבר ממסכות את הראייה, מפתחות המכונית בידה ותיק הצד על כתפה. רמה מכניסה את המפתח לסוויץ', מסובבת, מתניעה. בלי לחשוב, בלי לעצור, אף לא לשבריר שנייה. שבת בבוקר. מזג האוויר מושלם. משפחות בבגדי שבת, גברים בטליתותיהם, נשותיהם הנאות לצידם. מהם דוחפים עגלת פעוטות ופניהם אומרים שלווה וקורת רוח. לא כן אצלה. רוח סערה משתוללת בפנים. היא משתוממת כמה זה קל, להתניע את המכונית ולנסוע. ככה, בשבת. פתאום זה כל כך לא דרמטי. סתמי ולא משמעותי. הינה נסעתי. אז מה. מה כבר קרה. הכול כבר קרה. כל הקווים האדומים נחצו בשבריר שנייה, ומה זה הקו האדום הזה. אין בו ולא כלום.

היא עוברת בזהירות ובנחישות על פני האנשים הנוהרים אל בתיהם מבית הכנסת, מחכה לרגע שבו תצא מהיישוב כדי שתוכל לצרוח. צרחות ארוכות, בקולי קולות, צרחות שנשברות ליבבות. פניה מאדימים, גרונה ניחר. אגרופיה מתהדקים על ההגה. פרקי האצבעות מלבינים. בכי היסטרי, שכעבור כמה דקות הופך לשיעול, השתנקות. היא מרגישה שהיא קרובה להקיא, ממהרת לעצור את המכונית בצד, קצת לפני המחסום. כמעט תאונה! הלב דופק בחוזקה וזיעה קרה על מצחה. אני מאבדת שליטה לגמרי, היא חושבת. פותחת את הדלת, נושמת, שאיפות גדולות, עמוקות. אחד החיילים שבמחסום מבחין במכונית שעצרה בצד. "מה קורה, הכול בסדר?" הוא מתקרב ושואל. היא מנסה לענות אבל אינה מצליחה להשמיע קול. כשהוא רואה את פניה, הוא מבין שלא. לא בסדר. "להביא לך מים?" היא מהנהנת בחולשה. עד שהוא חוזר עם הבקבוק היא מצליחה להסדיר את נשימתה. "קחי", הוא מושיט לה את הבקבוק ולצידו חבילה פתוחה של קרקרים. "אני יכול לעזור במשהו?" רגישותו נוגעת לליבה. אבל מה הוא יכול לעשות? "לצערי לא..." היא ממלמלת, מודה לו על המים ומסרבת בנימוס לקרקרים. הגרון גם ככה ניחר. הוא מסיים ב"קחי לך ת'זמן לנשום", ומחייך אליה. חיוכו מעלה בה חיוך רפה.

היא שוטפת את פניה במים מהבקבוק, לוגמת ממנו בעיניים עצומות ובכוונה גדולה. הירגעי, יקרה, היא אומרת לעצמה בלב, את רוצה לחזור היום הביתה בחתיכה אחת, חוזרת למושב ומתניעה. היא תיסע לאט לאט, כל הזמן בימין, ויהיה בסדר.

פניה מועדים אל חוף הים. רק מול הים תוכל לנשום עמוק, להרגיע קמעה את הכאב הצורב, הבוער ממש, שהתקבע בליבה ומאיים לשורפו. זה לא עצב או צער בלבד, זוהי השתוללות זעם אין אונים, ייאוש, מרירות וכאב חד כל כך, בלתי נסבל ממש. אלוהים, היא צורחת. מה עשית? לא עושים דבר כזה! איך לקחת האם על הבנים?! בתורתך כתבת - אל תשלח ידך אל הנער! מלאך ניצב על אברהם, וברגע האחרון מנע ממנו את האסון. למה לא שלחת מלאך להציל את איתי שלי?!

הדרך עוברת במהירות. מחשבותיה מנתרות ללא סדר וללא היגיון. היא מגיעה אל הים, מפקירה את פניה וגופה לרוח ולריח המלח, לרסס טיפות הגלים. אנשים כאן, בדיוק כמו ביישוב שלה, שרויים בשלוות עולמים המוציאה אותה מדעתה. יש בהם המדוושים על אופניהם, יש בהם לבושים בחליפות ג'וגינג אופנתיות, ויש המסיעים על קורקינט ילד שמועד בכל שלושה מטרים, מעודדים אותו ותומכים, "יופי, מעולה! מבט קדימה לא למטה, ככה!" והינה ילד כבן שמונה נופל מאופניו ומשתטח. אמו חשה אליו, עוזרת לו לקום. שריר לא זע בפניה. אחרי הכול, הרי רק נפל, כואב מעט, וכבר הכאב יחלוף. בנה שלה נפל ולא יקום עוד. ספג פגיעה אנושה. לא היה לו כל סיכוי מול המפלצת ההיא, הג'יפ המשטרתי הממוגן שמידותיו כשל טנק. לא ייאמן, כמה התאונה הזו עשתה אותה מחוספסת וקהה לכאב של אחרים. היא יושבת על הגדר וכותבת בשצף קצף, שורות כחולות נשפכות אל מחברתה וממלאות דף אחר דף. האותיות זולגות ונוטפות ללא רווחים כמעט. אנשים ובני נוער עוברים מדי פעם בפעם ומבטם משתהה עליה. מה יש לה? מה הלחץ, תירגעי, שבת היום, תנוחי!

השקט ממנה והלאה. אינה יכולה לשבת לרגע אחד במקום. היא יוצאת לריצה בשעות לא שעות. אחת היא לה אם שתיים בצוהריים, כשהשמש כבר קופחת, או אחת אחר חצות, כשאין נפש חיה ברחוב. כמו פגז שנורה מתותח, היא יוצאת מהבית. רצה במהירות וקלות כזו, ואינה מרגישה עייפות גם אחרי שעה ויותר. היא מגיעה מהריצה ישר אל הבריכה, שוחה עוד ארבעים בריכות, ויוצאת כמו כלום, אפילו לא התנשפות, מתעלת את האדרנלין השוטף את גופה. הכאב והזעם הם מנוע טורבו.

ואם אצמיח כנפי נשר לבנות, להגביה עוף. נשמתך חופשייה, בחוט דק של עפיפון היתה קשורה אל הארץ. והינה הגביהה עוף. כבולה אני לעפר. לזמן. לו רק אצמיח כנפי נשר לבנות. אשא על כנפיי את כל אותם הגעגועים אל כל שמעבר. שאיננו. געגועים לתכול וזהב הילד שלי, הילד של העולם. תכול עיניו כאבן הספיר, שערו כעין השיבולים. גז חיש ועף. נלקח בסערה השמיימה. על ידי מי? על ידי מה? היכן התקבלה ההחלטה על כך? או שמא הכול יד המקרה? כך או כך, אנוכי לא ידעתי. לא שאלו את פי. לא ניתנה כל בחירה. רק עובדות, שהאסון מכריח אותי להכיר בקיומן, כופה עליי לחיות לצידן.

מודיעין, שנתיים וחצי אחרי

יום רביעי. רמה ממהרת אל התיאטרון. היא מלמדת תיאטרון פלייבק קבוצה של נשים. השיעור יסתיים בשעה שבע וחצי בערב, וזה אחרי יום עבודה במשרד. אז, תמשיך אל חזרות אל תוך הלילה, להצגה של תיאטרון קהילתי שבה היא משחקת. אילו אמרו לה לפני שנה שתהיה עמוסה כל כך, לא היתה מאמינה. בינה לבינה היא מתרעמת לפעמים. משהו בה מסרב לחזור לחיים אף על פי שהיא חוזרת. היא מרגישה את ההכרח לחזור, אבל מצד האמת, איך אפשר? לא ולא. אין הדעת תופסת שבנה קבור באדמה והיא מתרוצצת מהעבודה לבית, לחזרות, לשיעור ציור. בנה הלך, והיא התחילה לצייר. גיסתה מיכל היא אמנית. היא הציעה לה לבוא לצייר אצלה, אחרי שנחתו בארץ בתום הטיול למזרח. מאז שאיתי איננו, יש לה הציור, ויש כיכר על שמו ומרוץ לזכרו ותחרות כתיבה לזכרו. אפילו ספרייה על שמו בבית חב"ד בדרמסאלה יש. ברגע אחד היתה מוותרת על כולם, רק שיחזור. אבל היא יודעת היטב - הוא לא יחזור לעולם.

איתי היה ילד שכולו שעשוע. היה לו דמיון מפותח, חוש הומור וזיק קונדסי בעיניו התכולות. בימי שישי, וסתם כך אחרי הצוהריים לפעמים, היו רוקדים בסלון. איתי היה מפעיל את המוזיקה שאהב בפול ווליום, והיה מלהיב את כולם. היא אהבה את הרגעים האלו. בסרטון שערכו ליום השלושים למותו, השתאתה להיווכח כמה רקדו. חצי מהסרטון היה ערוך מקטעים של ריקודים ביתיים כאלו. יומיים לפני שנהרג, רקד עם אחיו ואחיותיו בסיום מסיבת יום ההולדת של נועה. הם נעו מול מסך המחשב לצלילי להיט רוק עם ה"ג'אסט דאנס". המצלמה היתה מונחת על השולחן, פתוחה על וידאו, כנראה עוד מהמסיבה, ובלי שתכננו צילמה אותם רוקדים. כמה אושר בחיוכו כשרקד! זוהי המזכרת האחרונה ממנו. עכשיו זה נראה לה כמו חלום רחוק כל כך. נדמה שלעולם לא תוכל שוב להרים את רגליה בריקוד. איך נותנים פייט הולם לכוח הכבידה הזה, הגורר אותה מטה מטה אל המצולות?

אבל הינה היא בדרכה אל קבוצת התיאטרון. היא עסוקה עד מעל לראש. קלישאת "החיים ממשיכים" הפכה לסוג של מציאות. היא חונה, מצלמת את המכונית, שלא תשכח איפה חנתה במבוך העצום הזה. היא נזכרת ביום ההוא, לפני שנה וקצת, על שפת הבריכה, תשעה חודשים אחרי האסון. אחרי עוד שחייה מטורפת, כשניסתה לקום מהכיסא־נוח, הרגישה פתאום חולשה כזאת וסחרחורת, וצנחה אליו בחזרה, עוד רגע ותתעלף. היא התקשרה בבהלה אל דורי. הלכו להיבדק במוקד טר"ם. כשהגיעו התקדמה, נתמכת בו ובקירות. בחדר ההמתנה הניחה עליו את ראשה, ומשקלו נדמה לה מאה קילוגרם, גופה חלוש כנוצה. כשהגיע תורה, לאחר שעשתה את הבדיקות השגרתיות, התפלאה לגלות שהרופאה שתבדוק אותה היא גינקולוגית. מוזר. כנראה, זה מה שיש להם בשעה כזאת. בפתח חדר הבדיקות אמרה לה הרופאה כבדרך אגב, "את יודעת שאת בהיריון". מרוב תדהמה נאלמה דום. "מה, לא ידעת? אז גם בעלך לא יודע מן הסתם. בואי נגיד לו". והדמעות, כמו תמיד בזמן האחרון. החדר היה מלא התרגשות. שתי רופאות ושני הורים כואבים כל כך, המומים מהבשורה הטובה. כל הנוכחים בוכים וצוחקים חליפות. כשנולדה יובל היה לרמה ברור שזה אחד הדברים, אם לא העיקרי שבהם, העוזר לה לעלות בחזרה מהתהום, מהאין, חזרה אל החיים - אל היש.

היא מטפסת במדרגות כי המעלית אינה מגיעה, ואין לה סבלנות. עוד קומה ועוד קומה, והיא מחייכת. יובל. מה היתה עושה בלעדיה? מה היו עושים דורי והילדים? היא המתנה שלהם אחרי המפץ הגדול. אין, ולא יהיה, תחליף לאיתי. יש רק היאחזות בחיים, במה שיש. היא מגיעה אל האולם, ומשם עושה את דרכה אל מאחורי הקלעים. כשהיא פוגשת בעיניה הממזריות של דקלה, הפרטנרית שלה בסצנות המשותפות שלהן, אינה יכולה שלא לצחוק, כי עוד רגע היא תפטיר לעברה בלחש, כמו תמיד כשהן מאחורי הקלעים, "תכף סוזי מאבדת את זה", והמשפט הזה גורם לשתיהן לפרוץ בצחוק חרישי, שהן מקפידות להחניק.