תלוי באור

פרולוג

היֹה היָה פעם צייר. הוא צייר מאז קטנותו; בבית הוריו הוא צייר רוב הזמן, ועשה מעט מאוד דברים אחרים. אבא שלו, שהיה פקיד, נהג להביא לו ערמות של ניירות, מה שנקרא A4, מהמשרד שלו. הצייר הצעיר היה יושב ומצייר בחדרו, לבדו. הוא העדיף להיות לבד בחדרו כי בחדרים אחרים בבית התרחשה מריבה מתמדת; הוריו התקוטטו זה עם זו, והוא השתדל להתרחק מן הדרמות הסואנות שחוללו. הוא היה מצייר.

גם בשיעורים בבית הספר היה מצייר. לאמיתו של דבר הוא כונה בשם 'הצייר' מאז בית הספר העממי, מאז שמישהו מהכיתה שלו ראה לראשונה את הציורים שלו. אחרי שהבחינו בכישרון שלו, הוא הפך לילד שממנו מבקשים לצייר את התפאורה לערב יום השואה, לערב יום הזיכרון, הילד שממנו מבקשים שיצייר קריקטורה של המורה המזדקן, העצוב, לתנ"ך.

לפעמים התפתחו הציורים לכדי סדרה, ואז היה סיפור עלילה מבצבץ מבין דפי מחברות, או ניירות A4 מצוירים. את הסדרות נהג להשמיד די מהר; הוא לא אהב להמציא עלילות, לא אהב לספר. הוא אהב לצייר.

הנער הצייר היה טיפוס מסוגר שלא הניח לאנשים להתקרב אליו. היה לו חבר אחד, אבל אחרי שש שנים, כשהכיתה מהעממי התפרקה, הנער הזה שובץ לכיתה מקבילה. הוא היה הרבה פחות מופנם ממנו, ונמצאו לו חברים בכיתה האחרת, וכך נדחק הצייר לשולי תודעתו של החבר, שהלך ונעשה פופולרי בין חבריו משני המינים בזכות כישוריו הספורטיביים (כדורסל) ומראיו הטובים (בהיר ותמיר). בדיעבד ידע החבר הזה להגיד שהוסיף לאהוב את הצייר גם אחרי שנפרדו דרכיהם, אבל האהבה הזאת לא קיבלה ביטוי במציאות, ולדעת החבר הספורטיבי, האשם לא היה בו. קשה היה להיות חבר של הצייר; הוא לא ביקש להיות בחברתך אלא לעיתים רחוקות, והיית צריך לחזר אחריו בלי סוף.

עם זאת, הצייר הסתדר לא רע בכיתה החדשה שלו מפני שאחדים מן התלמידים, שלא הכירו אותו קודם לכן, שמעו שהוא חכם. הוא ידע מה שאחרים לא ידעו, והידע שלו היה נפלט מפיו בשעת השיעורים, גם כשנראה היה שאינו קשוב כלל. המורה היה שואל שאלה, והכיתה כולה הייתה מגחכת במבוכה, וכשאיש לא ענה, היה הצייר מפטיר משהו. המורה היה נדרך, "מה אמרת?" והצייר היה משיב בקול ברור יותר, אם כי במהירות, כאילו הוא רוצה להיפטר מן המילים. אבל זה הספיק למורה; משם היה מסוגל להמשיך, מעודָד מן המחשבה שישנו אדם, ולו אחד, שיורד לסוף דעתו. כיוון שאירועים מעין אלה היו נשנים תדירות, וכיוון שמיעט לדבר, התחזקה הסברה בדבר גאוניותו. למזלו של הצייר, בהירות השכל היא תכונה, או שמא מתת אל, או לכל הפחות התנהגות, שרוחשים לה כבוד בעולמנו, הן בעולמם של מתבגרים והן בעולמם של מבוגרים. אמנם גם בילדותו העריכו אותו על האינטלקט שלו, אבל עם זאת, הוא היה מבודד למדי ולעיתים היווה מטרה ללעג ואף לתוקפנות פיזית, בעיקר מצידם של בנים מהסוג הגס, זה המכונה 'גברי', שהיו, כמובן, רבים. מי שהגן עליו אז היה החבר הספורטיבי שלו, שעצם החברות איתו הרתיעה אחדים מהזכרים החסונים, ואת אלה שלא הרתיעה, הרתיע החבר הספורטיבי במו ידיו ורגליו השריריות.

מכאן שתקופת חטיבת הביניים היוותה עבורו הקלה, ובהקלה זו היה פיצוי מסוים על הפּרֵדה הכואבת־במשוער מחבר הנפש שלו. לא הציקו לו; הוא היה 'גאון' נוסף על היותו 'צייר', וזוהי פונקציה שנחוצה לקבוצה כדי להתהדר בה וכדי להשתמש בה באירועים מסוימים, כגון חידון ידע כללי שנערך בבית הספר, ובו זכתה הכיתה בגביע הודות לצייר. בקיצור, הוא היה שימושי. יתרה מזו, המורים הטובים העריכו אותו ואילו המורים האחרים חששו מפניו, וזה שימח את המתבגרים, חבריו לכיתה; לכן בדרך כלל הניחו לו לנפשו.

מובן, לאור כל זאת, שהוא העדיף לשבת בהפסקות ולקרוא ספרים. בשיעורים הוא צייר, בהפסקות הוא קרא. בכל מקום קרא, אפילו על הטריבונות של מגרש הכדורגל הבית ספרי, אפילו בשמש. לפעמים היו קוראים לו להיות השוער במשחקים; התברר שהוא שוער לא רע. שוער צריך להיות מאוד מרוכז ומדויק, וכזה הוא היה, מרוכז ומדויק, אז הוא בלם את הכדורים שרצו להיכנס לשער. אחרי שגילו את כישרונו כשוער היו קוראים לו שוב ושוב להשתתף במשחק, ואז היה עליו ללמד את המתבגרים הנלהבים לקרוא לו לעמוד בשער רק כשבאמת אין מישהו אחר שיכול לשמש בתור שוער. היו לו רגליים חזקות, יש לציין. הוא ירש רגליים חזקות, שריריות, מאביו, שהיה פקיד ולכן מעולם לא עשה בהן שימוש מועיל.

בחטיבת הביניים החלו הבנות להתעניין בו. בתחילה רק הבנות החכמות מצאו שהוא מעניין, אפילו מושך. אלה לא היו מה שנקרא 'המקובלות'; הכושר הנדרש כדי להיות מקובל מבחינה חברתית הוא בינוניות־ומעלה. בינוניות ומעלה היא צירוף של אינטליגנציה סבירה ומעלה, אבל כזאת שלא עולה ממש עד למעלה, עם נטייה עזה לקונפורמיות. קונפורמיות קשורה מצידה האחד ליכולת לפטפט ומצידה האחר ליכולת החייתית להתמצא כדי לשרוד: לקרוא את המפה הפוליטית של הקבוצה שאליה משתייכים ואז לנהוג בהתאם. כדאי אף לחשוב בהתאם. נחוצה גם שאפתנות מסוג מסוים: תשוקה להיות בקרבת המרכז, אם לא ממש במרכז. לכך נלווים מאפיינים נוספים; למשל, נכונות להשקיע מזמנך ומרצך באירועים חברתיים.

הבנות הללו, שהיו, כך ניתן לומר בדיעבד, בעלות נטייה אינטלקטואלית, התעניינו בצייר. הן היו צנועות, וזאת משום שלא השתלבו במעגל המרכזי מבחינה חברתית. אי השתייכות למעגל החברתי המרכזי, בכל מקום, בכל קבוצה, תורם לצניעות.

שתי בנות כאלה למדו עם הצייר באותה כיתה. אחת מהן הייתה מהגרת, עולה חדשה יחסית, כי מתוך שש־עשרה שנות חייה הייתה בארץ שש שנים, ואת המבטא שלה אי אפשר היה שלא לשמוע. היא הייתה כמובן תלמידה מצטיינת, ממשיכת דרכם של הוריה, מהנדס אטום וכנרת ראשונה. מהנדס האטום השתלב יפה בארצו החדשה, כי היה שימושי, ואילו הכנרת הפכה למורה למוזיקה בדוחק. אבל תודה לאל, בזכות המהנדס לא היו למשפחה הצנועה בעיות כלכליות. העולה החדשה־יחסית זיכתה את בית הספר במקום הראשון בתחרות ארצית במתמטיקה, תחרות שמשרד החינוך התעקש על קיומה כדי לעודד את לימודי המתמטיקה. את הנערה הזאת לא היה צורך לעודד; היא למדה מתמטיקה בשמחה, מתוך שעשוע. ולכן, בית הספר השקיע לא מעט כדי להכין את התלמידה המעולה הזאת לתחרות הארצית במתמטיקה. היא קיבלה מלגה, וקיבלה גם שחרור ממרבית השיעורים בשלושת החדשים שקדמו לתחרות. היא התבקשה לבחור מבין התלמידים בשכבה מישהו שיעזור לה ללמוד לקראת התחרות, כי היה עליה ללמוד שעות רבות ביום. היא בחרה בצייר. כך קיבל גם הצייר פטור ממרבית השיעורים, ובמהלך החודש שלפני התחרות הגדולה בילו השניים שעות רבות בחדר מיוחד שהוקצה להם בבית הספר, הצייר שואל והיא משיבה, הצייר בוחן והיא נבחנת. כך אירע שהעולה המצטיינת, אשר עבורה מתמטיקה הייתה שעשוע, התאהבה בצייר.

האחרת הייתה נערה צייתנית, קרובת משפחה רחוקה של מלכת הכיתה, אשר בשל קרבת דם זו זכתה לחסינות חברתית, מעבר להערכה הכללית הפושרת שקיבלה בשל צניעותה וטוב ליבה. הוריה היו דור שלישי בארץ, כלומר מושרשים היטב, וכמו שאומרים, מבוססים. איש לא הציק לה. היא גרה בשכנות למלכת הכיתה וגדלה לצידה מאז ראשית החיים, כך שברגעים הקשים של מלכת הכיתה, כשהמחזרים שלה היו מטרידים אותה יותר מהרגיל, פנתה המלכה אל שארת הבשר שלה ומצאה מחסה בביתה. הבנים היו באים לבית המלוכה ולא מוצאים את המלכה, ומשאירים מכתב, או מתנה, אצל אימא שלה. אחר כך שבה המלכה הביתה וזכתה בטוב שבכל העולמות: מתנות או מכתבי אהבה, בלי שתשקיע זמן בקבלת האורחים הלא קרואים.

לעיתים, כשהייתה המלכה מקבלת מתנה שנפשה ממש לא חשקה בה, העניקה אותה לשארת הבשר הנאמנה. סבון בריח הדרים שלא אהבה את הריח שלו, למשל, או נייר מכתבים ורדרד שנדמה לה ילדותי.

הנערה הצייתנית השתתפה בקביעות באירועים חברתיים של הכיתה. היא פקדה את ערבי הכיתה, את מפגשי תנועת הנוער, ושם ישבה בשקט וככל הנראה בבטחה, לפעמים לצידה של מלכת הכיתה ולפעמים לא. העולה החדשה המצטיינת, לעומת זאת, לא הייתה שותפה לאירועים מעין אלה, אבל הגיעה למסיבות ימי הולדת שנערכו בבתי התלמידים, כאשר הוזמנה. לעיתים הוזמנה. גם הצייר היה מגיע מדי פעם לימי הולדת ומסיבות, אם הוזמן. הוא לא הוזמן הרבה, גם היא לא. הוא הוזמן כאשר היה בו צורך. גם היא. הנערה הצייתנית הייתה שם תמיד. היא לא הייתה המשנה למלכה, כלל וכלל לא, אך בהיותה שארת בשר ועם זאת חביבה (אף היה לה מעט הומור, יש להוסיף), לפעמים התעניינו בה בנים. היו שמצאו בה כעין המשך חינני אם כי מעט דהוי של מלכת הכיתה, ואלה מהם שסברו שזו אינה נמצאת בהישג ידם, היו נכונים להסתפק בצילה.

פעם אחת, במסיבת יום הולדת כיתתית, כשכבר החלו לבצבץ ניצנים של מיניות אצל המשתתפים, אזרה הנערה הצייתנית אומץ שנבע מאיזה מקום לא נודע בקרבה, וכשסומק עז מציף את פניה הזמינה את הצייר לרקוד איתה. הצייר היה נבוך; הוא לא ידע לרקוד. הוא אפילו לא ידע אם הוא יודע או לא יודע לרקוד, ורמה כזאת של חוסר ודאות לא נעמה לו. אך עוד פחות נעם לו להשיב את פני הנערה הצייתנית ריקם; הוא היה בעליו של לב טוב, הגם שלא היה מודע לכך. הוא קם אפוא, נכלם ומסורבל, והושיט את ידיו אל מותניה. הם רקדו יחד דקות אחדות, וזה מה שגרם לנערה הצייתנית להתאהב בו.

העולה החדשה המצטיינת לא חלקה את אהבתה אל הצייר עם איש. היא הייתה נערה מופנמת וגם בביתה לא היו לה יחסים מהסוג שקשור עם גילוי לב. וכי למי תגיד שהתאהבה בצייר? לאימא שלה? לאביה? הוריה היו אנשים עובדים, מהגרים טרודים שהסנטימנטליות של גיל הנעורים נשכחה מהם, ועיקר עניינם בביתם סב סביב הישגיה בלימודים. הסבתא הזקנה שגרה איתם כבר לא הייתה לגמרי צלולה. בקיצור, אי אפשר היה לדבר על זה, לא בבית ולא מחוץ לבית. והנה, הפעם הנערה הצייתנית לא משלה ברוחה וסיפרה למלכת הכיתה על אהבתה לצייר. היה זה אך הגיוני וטבעי שתספר; הלוא המלכה והיא הכירו זו את זו שנים ארוכות, וגם ישנו זו בחדרה של זו לעיתים קרובות, והמלכה — כל אימת שלא היה בסביבה מחזר נלהב הייתה משתעממת, ולמען האמת, גם כשהיה מחזר הייתה משתעממת, ואז באה אל ביתה של הנערה הצייתנית כדי לספר לה על אירועי החיזור האחרונים. כך אירע, שבאחד הזמנים הללו שבילו השתיים ברביצה מעט משועממת בחדרה של הנערה הצייתנית — ממש בו ברגע התדפק מחזר שאפתן, שכבר החל לגלח את פניו ולבשמם לאחר הגילוח, על דלת ביתה של המלכה הנעדרת — סיפרה הצייתנית למלכה על אהבתה השקטה, הצנועה, לצייר.

המלכה, שכאמור רבים היו מחזריה ואף טעמה זה כבר טעמם של מזמוטים והריחה את ניחוחם הגברי של בושמי הנערים וידעה את מגע בשרם הלוהט, התעוררה לחיים. אחרי ככלות הכול, אין דינה של חוויה חוזרת ונשנית, של מחזרים מבוישים רוטטים מתשוקה מגושמת, כדין אהבה ראשונה של נערה צייתנית. המלכה חקרה את הצייתנית חקור והעמק, אמנם בעדינות הראויה, בדבר אהבתה. איך זה קרה, ומה בדיוק קרה, והאם בשעה שרקדו יחד נגע בה הצייר, ואיזה ריח יש לו, והאם אמר לה דבר מה, והאם דיברו אחר כך, ומה אמרה היא לו. פרטים ופרטי פרטים. הנערה הצייתנית נבוכה, אבל גם התענגה על ההזדמנות הנדירה לדבר על אהבתה. כי כך הוא, האהבה מבקשת לדבר את עצמה, והאדם מבקש בכל מאודו להתענג עליה, וההתענגות היא בדיבור. אז הנערה הצייתנית דיברה, אם כי כמובן הסמיקה כל העת, ובהסמקה נמהלו הבושה והעונג, וכך, בעודה מדברת, ידעה את התשוקה, התשוקה שהיא אֵם האהבה ואם החיים בכלל. והדיבור הזה רק החריף עוד יותר את מצבה, וכעת הייתה מאוהבת בצייר עד כלות, עד כלות נפשה, והוא לא ידע, לא ידע.

המלכה, כאמור, הכירה היטב את הסיטואציה; היא הכירה את הסיטואציה מעברה האחר, כי היא עצמה לא נטתה להתאהב בנקל, ואלה שאהבו אותה לא נראו לה מועמדים ראויים לאהבתה. היא נשאה את עיניה על פי רוב אל שכבת גיל אחרת, שלוש שנים מעליה או יותר, ושם היה מצבה מסובך יותר, כי מי שם על נערה בראשית התבגרותה? רק נערים שהולך להם פחות. מלכי הכיתה של השכבה העליונה כבר היו משודכים, ואם לא היו משודכים הרי שיכלו להיות משודכים בכל רגע נתון לכל אשר תחפוץ נפשם. היא אמנם הייתה יפה וגם מושכת, אבל קשה היה לחתור ולחדור אל תוך תודעות גבריות שניצבות על סף הגיוס, משחקות כדורסל כל הזמן וכבר מצויות אחרי החוויה הראשונית של קיום יחסי מין מלאים. שלא לדבר על הסיכון הכרוך בהתרועעות עם אחת שלא בטוח שיודעת לתפקד בתחום הזה.

בכל מקרה, כאן זומן לה עונג מסוג חדש. כי לפני הווידוי רווי הבושה והעונג של חברתה הצייתנית לא פנה ליבה של המלכה אל הצייר, להפך: דומה שלא ר א ת ה אותו בכלל. ואילו עתה — עתה חולל ליבה איזו תנועה, סמויה שבסמויות, לעברו. בבית הספר החלה להתבונן בו, לסקור אותו בשקט. כן, מה שאפיין את העניין הגובר שלה בו היה דווקא השקט. משהו בטקטיקות המוכרות לעייפה שלה לא עבד, והיה עליה לחשוב היטב כיצד תפתה אותו. יתרה מזו, היה עליה לעשות זאת בלי לדעת שהיא עושה זאת, משום שלא רצתה בשום אופן לדעת שהיא מעוללת זאת לחברתה הנאמנה, קרובתה הרחוקה. כדי לפתות את הצייר בלי לדעת שהיא עושה זאת היה עליה, אם כן, להיות שקטה. וכך אירע שהשתנתה. לפתע הפכה לאדם שקט יותר, פחות פתייני, יותר מהורהר. לפתע החלה מסתייגת מחברת אחרים ומתבודדת בשעת ההפסקה, למרבה תימהונם של מחזריה הנמרצים ומעריצותיה המְרַצות. ואולם ללא הועיל; הצייר כלל לא הבחין בשינוי שהתחולל במלכה. הוא הוסיף לעסוק בענייניו כמקודם, ובעיתותיו הפנויות מציור ומקריאה העדיף להחליף מילה או שתיים עם העולה החדשה המצטיינת, שהעתירה עליו את חיבתה המבוישת, חיבה שהבחין בה דווקא וגם ידע להסבירה, לאור העובדה שזכתה במקום הראשון בתחרות המתמטיקה הארצית, אם כי למיטב הבנתו הייתה אסירת תודה כלפיו ללא כל סיבה.

העולה המצטיינת הייתה ביישנית וחסרת ניסיון במגעים עם בני המין השני, ומשלב מסוים הרשתה לעצמה לחשוב, אם כי לא בלי ספקות, שהיא והצייר חברים. חברים במובן הזוגי. כן, יש אנשים שחברות או זוגיות נתפסות אצלם כבלתי תלויות במגע גופני בכלל ומיני בפרט. הוא אכן לא נגע בה, אף לא באצבעו הקטנה, אבל היא ייחסה זאת לביישנות שהייתה משותפת לשניהם. מדי פעם ניעורה בה כמיהה למגעו, אולם היות שלא היה לה את מי לשתף בהרהוריה על האהבה, לא כל שכן בכמיהותיה המיניות, לא נוסחה הכמיהה הזאת במילים ולא התגבשה לכדי מודעות, שהרגשות הנלווים אליה הם כיסופים, ערגה, חרמנות וכיוצא באלה, כמתואר היטב בשיר השירים ובאופן יותר מפורט אך פחות הדור באין־ספור שירים מטופשים יותר או פחות בכל השפות. היא, בהיותה מסוג האנשים שידעו קשיים בחייהם, קיבלה את הדברים כמו שהם ונהנתה ממה שיש. כבר כמעט הזמינה אותו לקונצרט שניגנו בו התלמידים של אימה, כאשר שמה ליבה לכך שמלכת הכיתה נוטה אליו חיבה.

העניין הגובר של מלכת הכיתה בצייר היה סמוי מעיניהם של הנערים והנערות בכיתה, אולם מן העולה המצטיינת לא נסתר, כי העולה המצטיינת הייתה צופה הליכותיו של הצייר וכישרונה המתמטי המוגבר סייע בידה לערוך בכל רגע נתון חישוב סטטיסטי מהיר אך מדויק של מי שנוכח בסביבתו ולמשך כמה זמן. הייתה לה טבלה בראש, מחולקת לפי ימים ושעות על ציר ה־X ושמות על ציר ה־Y, של הנוכחים בקרבתו.

וכפי שנוכחה העולה המצטיינת לדעת, המלכה אכן נכחה בסביבה יותר ויותר. אלא שלא היה לאל ידה של המתמטיקאית לעשות דבר, כי התחרותיות שלה הנכיחה את עצמה אך ורק בסביבות מתמטיות. ודאי שלא עלה על דעתה להתייצב אל מול מלכת הכיתה בכבודה ובעצמה. זה רק הפך אותה לעצובה יותר ומסויגת כשהייתה בסביבת הצייר שכה אהבה. הוא מצידו לא הבחין בדבר; בדיוק באותם ימים עסק בציורים של גרמי השמיים, לאחר שהחלל, ובעיקר החורים שבו, התגלו כאובייקט מרתק לציור.

*המשך הפרק בספר המלא*