הביקורות של מילה משלה

האמת שסיימתי את הספר כבר מזמן, ואינני זוכרת אם כתבתי המלצה בזמנו. האמת שבדפים הראשונים של הספא חשתי אכזבה; מאיה ערד היא סופרת מ

ספר סוחף, נוגע, רהוט ומרגש. וכשספר עושה לך את כל זה במהלך הקריאה - סימן שהוא כתוב מעולה.

קראתי אותו בעניין מתחילתו ועד סופו. וזו כבר המלצה טובה מאישה שעייפה קצת מספרים שנכתבים ברוח הזמן. אני אוהבת את מירה מגן שמיטיבה לכתוב, גם אם לפעמים שפע המטפרות וסלסולי המילים והתיאורים קצת גודשים קמעה מעל הספר הזה ומתישים קמעה את הקוראת.

בניגוד לסיפור קצר, שמתמקד באירוע אחד בחיי הגיבורים, נובלה מותירה את הקורא כאילו היא פרק אחד או שניים מחייה של הגיבורה. זה נכון שלא כל הנובלות כותבות על מותו של איבן איליץ ולא כל הסופרים הם טולסטוי,אבל אי אפשר להימנע בסוף הספר שנותרת עם חצי תאוותך בידך. ובכל זאת, עצם העובדה שהגעתי לסוף הספר כבר מהווה ציון מעולה בפני עצמו למאיה ערד, שהיא אחת ממספרי הסיפורים הטובים שצמחו לנו לאחרונה.

לראובן תמרי יש הרבה אומץ וכנות, הנדרשים כדי לחשוף טראומה מטלטלת מחייו כילד בן 5, שרק לאחר חקירה מעמיקה בעזרת הפסיכולוגיה, הוא חושף את מימדיה האמיתיים ואת השפעתה על חייו. במבוא מספר ראובן לקוראים עד כמה עזרה הפסיכולוגיה לשנות את חייו, לא רק באמצעות שיחות עם אנשי מקצוע, אלא בעיקר באמצעות עבודה עצמית מעמיקה. ואכן, הבקיאות של תמרי בנושא מדהימה, ובמקום להרצות לנו את מסקנותיו בהרצאה יבשה, הוא "מנהל דיאלוג" בספר עם הגדול מכולם, זיגמונד פרויד. אט אט, נחשף הקורא המתוח לפתרונה של התעלומה, שהטרידה את המספר משחר ילדותו.

הספר קריא ומעניין. המספר/ת נוכח/ת לאורך כל הספר ברצף האירועים, גם אם איננו/ה מסגיר/ה את זהותו. כך יוצרת הסופרת דרך סיפור ייחודית, גם אם מעוררת הד מספרות שמרנית במידת מה. ירושלים כחלק מהווי ישראלי משנות השבעים ואילך מצטיירת בין דפי הספר, כששני גיבורים ראשיים עולים וצומחים בייחודיות מסקרנת מתוך כיתת תלמידים ירושלמית אחת. מומלץ ומסקרן.

ספר מעניין ומעורר מחשבה

אהבתי מאוד את הכתיבה של מירה מגן. שעשועי הלשון בעברית וההרמזים המגוונים מקסימים. העלילה לא תמיד נשמעת אמינה, אבל סך הכל נהניתי מאוד.

עצוב. ישי שריד יודע ממש לעשות עצוב על הלב בספרים שלו. אבל עובדה שקראתי וסיימתי, וזה כשלעצמו מעיד על טיב הכתיבה של שריד. ובכל זאת, עצוב.

הספר מעניין וכותב יפה על נושא רגיש בצורה ספרותית וכנה. צבי בן מאיר בהחלט יודע לכתוב. הבעיה שהוא נמתח יותר מדי. ניתן היה לקצר אותו בחצי ממש. הסופר חוזר שוב ושוב לדון בנושא מאותה זוית, גם אם זה כביכול בנסיבות אחרות. אבל לשבחו של הספר אציין שסיימתי לקרוא אותו בעניין, ואין זה דבר של מה בכך, בימים טרופים אלו.

קראתי בעניין את הספר מתחילתו ועד סופו. וזוהי כשלעצמה מחמאה, כי לאחרונה רבים הספרים שאני דוחה אחרי מספר דפים. עם זאת, אני חושבת שיש למאיה ערד ספרים טובים בהרבה מהספר הזה, כי הוא קצת חוזר על עצמו, מרבה לתאר את המחשבות וההתלבטויות של הגיבורה הראשית, ולעומת זאת זונח את הגיבורים המשניים. מצד אחד יש פה קצת חפירה ומצד שני נטישה. אבל בגדול, אין להכחיש שמאיה ערד היא מהסופרים הטובים שיש לנו כיום

אף פעם לא הבנתי את אורלי קסטל בלום, והפעם גם התעצבתי עליה. איך היא מצפה שנאמין שבן אדם משכיל נופל קורבן לנוכל ערמומי ודוחה? זה לא אמין, כמו ששאר האיפיונים של גיבור הספר אינם אמינים. וגם אם קראתי בעניין מתחילת הספר עד סופו... אני כועסת על הסופרת. ובכל זאת, אם קסטל בלום הצליחה לעשות מה שמתקשים לאחרונה לעשות סופרים רבים, אין להכחיש שיש בה משהו.

קראתי את "הווידוי" של גרישם ואהבתי. חשבתי שהנערים מבילוקסי יהיה באותה רמה. הוא לא ! ספר על אלימות ועולם תחתון לא בשבילי. נטשתי די בהתחלה. נתתי 3 כוכבים בכל זאת, כי ג'ון גרישם יודע לכתוב.

קראתי את הספר לאחר שבנותיי המליצו לי עליו. לא התחברתי. יתכן שזה באמת עולם תרבותי שמתנהל על פי "וייב" של הצעירים, אני לא הבנתי את העולם הזה ולא את הגיבורים. הם פשוט לא שכנעו אותי באמינותם. כאילו לא קוהרנטים. אני אוהבת להבין את הגיבורים ו/את המספר/ת. זה לא קרה כאן.

לא התלהבתי

בחלק הראשון היה עוד הקסם של השימוש בשפה ונפתולי הסיפור. החלק השני עייף אותי על כל מסעותיו והזיותיו. זהו ספר קשה שלדעתי הושפע ממובי דיק והקפטן אחאב האובססיבי. יובל שמעוני יודע לכתוב, אבל החיפוש בשדות זרים של תקופה אחרת ומנהגים אחרים לא תמיד מעורר תחושה של אמינות בקורא.

מישהי החליטה שמספיק להיות נשואה למנחם זילברמן ולהשתכשך עם כל המי ומי בבוהמה הישראלית, כדי לכתוב ספר. מסתבר שזה משעמם

דרור משעני יודע לכתוב, אבל הפעם הוא התחכם יותר מדי, עם ליאורה, עם שושני, ועם טחנות הרוח של דון קישוט. אהבתי יותר את ’’שלוש”.

ספר מותח ואכזרי. כך היה גם "השלישי" אותו אפילו לא סיימתי. שריד שוכח שהקורא לא ממש מעוניין לתקן את העולם. הקורא מחפש בספרים עולם מנחם. עולם אחר מבטיח. אהבתי את גן נעמי.

הדירוג שנתתי אינו אמין, משום שלא סיימתי לקרוא את הספר. לא עמדתי יותר בסוג של הונאת הקורא; הסופרת, שיודעת לכתוב ולעניין, מספרת משהו, את נכנסת לסיפור, משקיעה אנרגיה, ואז לפתע היא אומרת: לא לא זה לא היה ככה. כל הקפיצות ה"מודרניות" הללו, ימינה ושמאלה, פנימה והחוצה, בעלילה - לא תורמות לאיכותו של הספר, אלא פוגמות בו בעיני, חבל מאוד, כי הסתקרנתי, השתתפתי, אבל מדי פעם, כאילו זלזלו בתשומת לבי.

פורנוגרפיה משעממת. לא צריך להתמקד בתנוחות מגוונות כדי להפוך ספר למעניין. נטשתי באמצע.

לא התרשמתי שהגנים הספרותיים של שלושת ילדי עוז הגיעו מהאמא. יש בספר מספר קוריוזים של ועל עמוס עוז, אבל אין בו כלל נימה אישית של הכותבת.

לא תמיד המסתורין והמתח עוזרים לסיפור.