חיים

א
 

עדים לפרשיות החיים האלה יסכימו אולי שראשיתן בכיסא — כיסא ילדים שהושלך בכיתה.

נפתח, אם כן, בכיסא.

בית ספר יסודי, כיתה גימ"ל, שעת הלימודים השנייה. התלמידים רוכנים על תרגילים בחשבון. בקצה השורה שליד החלון משעין אחד מהם את גבו למסעד, ומטיל את משקל גופו לאחור. רגליו הקדמיות של הכיסא נישאות באוויר, בהונותיו של הילד שעוּנות על הרצפה. הילד מתנדנד.

לא אחת הוזהרו התלמידים של אותה הכיתה שלא להתנדנד. "נדנדה היא נדנדה. הכיסאות הם רכוש בית ספרי." הילד, יואש, איננו מהמרדנים, ובמעשהו ודאי איננו מבקש להתריס נגד סמכות כלשהי. אלא שבעודו מרוכז בתרגילים שלפניו, הוא מנדנד את עצמו בהיסח דעת. מוצץ את עפרונו ומתנדנד. ומתוך שהוא מרוכז בתרגילים, אין הוא מבחין במחנכת הכיתה שמתקדמת לעברו בין השורות.

המחנכת נהגה להתהלך בחדר, ושום מבטים לא עקבו אחריה. אבל כעת, לשמע צעקת בהלה חטופה, מופנים לעברה שלושים ושבעה פרצופים. כשהיא אוחזת במסעד כיסאו של יואש, מטה אותו המורה עוד, כך שראשו של הילד נשמט לאחור ורגליו מזדקרות באוויר.

"מי שמתנדנד ייפול וישבור את עמוד השדרה," היא אומרת. "ומי שאוכל עפרונות, שלא יתפלא אם עיפרון יעקור לו עין."

כשהיא מחזירה את הכיסא להתייצב על ארבעותיו — בזהירות היא מציבה אותו, אפשר לומר "בעדינות" — יואש מזנק ממנו. רגע הוא עומד על מקומו, ואז מרים את הרהיט ומשליך אותו.

מאוחר יותר צִייְנו שלא השליך את הכיסא לא על המורה, בכוונה לחבול בה, ולא על החלון, בכוונה לנפצו. הוא השליך אותו לפנים. יד הגורל, או שמא ידו של המזל הרע, היא שכיוונה את הכיסא אל פניה של קסניה.

קסניה צרחה וכיסתה את פניה. דם שתת מעבר לאמות ידיה וזלג אל חולצת התכלת שלה. אפה של הילדה נשבר, וניב אחד עליון, שן חלב, נעקר.

פרטים על הפציעה נודעו לנו רק יומיים אחר כך, כשקסניה חזרה אלינו. את השבר לא תיקנו. אמרו שיניחו לעצם להתאחות כפי שהיא. באגדים מידבקים הצמידו תחבושת לבנה אל האף, ושפכי דם כהים הלכו והתפשטו סביב התחבושת.

ביום האירוע עצמו ידענו רק שהמנהלת ואחות בית הספר, לקחו אותה לתחנת מגן דויד אדום — עד הצהריים לא הצליחו ליצור קשר עם אמה — ושיואש הורחק לשארית היום לחדרה של סגנית המנהלת, לאחר שגם את הוריו לא השיגו בטלפון.

על השולחן בכיתה נשאר כתם דם. על הרצפה היו טיפות דם. ילדים סירבו לשוב למקומותיהם ולשבת, עד שבא השרת וניקה הכול.

רק הילדה שחלקה את השולחן עם קסניה המשיכה לעמוד עוד ולייבב. "מגעיל, מגעיל, מגעיל," היא התעקשה, עד שהמחנכת, בפרץ של רוך, שלחה אותה לשבת בכיסא הפנוי של יואש.

ב
 

"לא בכיתי. רק ירדו לי דמעות. תרביצו לעצמכם באף ותראו שגם לכם ירדו."

עוד קודם לאירוע הדמים היה לקסניה כוח דרמטי. גוף כמו ממוזער, פה סמוק, כתמי סומק בלחיים, מסכים שחורים של ריסים. אנשים היו מלטפים את פניה כדי לבדוק בסתר אם הילדה מאופרת. היתה לה יציבה מודעת, כזו של רקדנית מבוגרת. כל תנועותיה נראו מוּדעות, ואף שבהיגוי שלה לא ניתן היה לזהות מבטא זר, היתה בו זרוּת. לא הכרנו איש, ודאי לא ילד, שהגה הברות בבהירות כמוה.

"תרביצו לעצמכם ותראו," היא אמרה לנו.

עמדנו ליד הברזייה שבחצר, וקסניה מולנו, ידיה מונחות בחן על מותניה, ופניה חבושות כפני גיבור ששב מהקרב. בנות הינהנו בראשיהן לסמן אהדה או הבנה עקרונית, אבל אחדים מהבנים אכן חבטו לעצמם באף — חבטו בו באופן סמלי. רק יואש לבדו חזר והכה את עצמו בעוצמה גוברת, עד שעלו דמעות בעיניו.

"כל הכבוד, יואש! יואש מלך!" עליצות אפלה תפסה אותנו: חברים טפחו על שכמו של הדומע, וחיש מהר עברו לטפוח גם לאחרים על הגב. טפיחה אחת עזה מדי נדמית למכה. מישהו מקלל אז. מישהו נופל. מישהו מפגין בעיטות גבוהות באוויר ומלווה כל אחת מהן בצעקה. כמו גורים אנחנו מזנקים זה על זה, לופתים יד או רגל, מתגלגלים על הקרקע. משהו תוסס בדמנו ומבקש פורקן.

יואש הוחזר לבית הספר יומיים לאחר האירוע, ביום שבו גם קסניה חזרה, ומלבד אותה הרחקה לא נגזר עליו עונש. הוא היה מהסוג שמוֹרים מכנים "ילד אהוד", ושמחנו: לא רצינו שיישלח למוסד לפושעים צעירים.

עד שהוחזר אלינו חזרנו ואמרנו "מוסד לפושעים צעירים", והצירוף הזה העיר בנו אימה מענגת. היינו ילדים טובים, תלמידים בגימנסיה העברית. ידיעותינו על העולם היו מעטות, אבל בדמיוננו היה מוסד כזה — מוסד לילדים פושעים.

"הוא כמעט הרג אותה," אמרנו, וגם באמירה הזאת היה עונג.

איך נפטר מעונש? אפשר רק לשער. זה היה בסופן של שנות השבעים, ואירועים שונים חלפו אז בלי ליפול לידיהם של עיתונאים ועורכי דין. והיו גם נסיבות מקילות. היו. המחנכת לא נהגה כשורה, היא הבהילה מאוד את הילד. וגם הרקע של העבריין הובא כנראה בחשבון: אמו חולה, נכנסת שוב ושוב לאשפוז. אביו — בכיר במערכת הביטחון, מהמעטים שיצאו צודקים ממלחמת יום הכיפורים, ומאלה שנקראו לנקות את האורוות אחריה. אחיו הבכור, בוגר מוערך של בית ספרנו, בקורס חובלים. אם יגזרו על הילד הרחקה ממושכת — מי יטפל בו?

בערב שלאחר האירוע לקח גד לביטוב את בנו והלך איתו לבקש את סליחתה של קסניה. מיד כששב הביתה לקח אותו, לא התעכב אפילו לפשוט את מדיו. הם הלכו ברגל. בין שכונת רחביה לעזרת ישראל, מרחק של כרבע שעה הליכה. כשהגיעו לדירה — דקות התבזבזו בחיפוש אחריה, הרחוב היה חשוך והבתים והדירות לא שולטו כראוי — יואש התנצל כנדרש, וגד ניהל שיחה רגועה עם האם. לא היו שום תביעות, שום היסטריה.

ורה, למרות העברית הרצוצה שלה, התגלתה כאדם הגיוני. כשפתחה להם את הדלת הבחינו שהיא לובשת חליפת מכנסיים, בגד שלא היית מצפה לראות על אישה בביתה. האם זה עתה נכנסה? האם היא עומדת לצאת והם מפריעים לה? לא זה ולא זה.

"ילדה בחדר שלה," היא אמרה. "ילד יכול להיכנס אליה. הרופא אמר שהיא צריכה לשכב, כי יש אולי זעזוע במוח שלה."

ורה כיוונה את גד אל המטבח, ששימש גם לאירוח. בארשת פנים דוממת, אפשר לומר "קפואה", היא חלטה לו תה בקומקום, ובארשת קפואה גם האזינה לדבריו.

עד שקם ללכת סוכם שילדים הם ילדים, וכי מה שהיה — היה. ממשיכים קדימה.

ג
 

"אמא שלי אומרת שאני עכשיו כמו בן שעשו לו ברית מילה. מי שרואה את האף שלי יגיד מיד שאני יהודייה."

כתמי צבע מעניינים נותרו מתחת לעיניה של קסניה זמן רב לאחר שהוסרה התחבושת. ובנוגע לַשינוי בצורתו של האף, חזקה עליה שדיברה אמת ושאכן השתנה. היה לה אף קטן. קודם לכן לא שמנו לב לצורתו. ועכשיו, כשהתבקשנו להתבונן בו מקרוב, הבחנו הן בבלט בעצם והן בקימור מתחתיו.

"מה שהוא עשה לי זה לכל החיים." קסניה ישבה על שולחן המורה, ומעגל של ילדים התקבץ סביבה פעם נוספת. בעודה מדברת הלך המעגל וגדל. "לכל החיים זה לתמיד, לתמיד ולעולם!" היא הדגישה.

זכור לנו רגע של שקט. לוּ העז מישהו להפר אותו, מיד היו חובטים בעורפו — ברור היה שהאצבעונית לא גמרה לומר את דברה. יואש ודאי לא העלה בדעתו לומר מילה. ארשת פניו היתה רצינית, חגיגית כמעט.

ואז, בקול צלול, הוסיפה קסניה ואמרה שעכשיו, אחרי שהורידו לה את התחבושת וכולם רואים את האף היהודי שהוא עשה לה, יואש חייב להיענש. על מעשה כזה לא סולחים, אבל היא תסכים לסלוח לו בתנאי אחד.

"מעכשיו אתה עבד שלי," היא פסקה והישירה אליו מבט.

העונש הכמו־מקראי התקבל על דעת כולנו. יואש, כבר אמרנו, היה מהאהודים, אבל התחכום המוסרי של המבוגרים, שפטרו אותו מעונש, נשגב מבינתנו. האמנו שעל נזק "לתמיד ולעולם" חייבים לשלם.

נבהיר שלא היה דבר חריג או מוזר בפיצוי שקסניה בחרה לה: עבדוּת רָווחה אצלנו באותם הימים: שניים היו מתקוטטים, אחד מהם היה מרתק את חברו אל האספלט או מסובב לו את הזרוע מאחורי הגב.

"תשחרר אותי!"

"לא משחרר! קודם תגיד שאתה עבד שלי!"

ולפעמים לא קטטה וכניעה אלא הפסד בהתערבות הוא שהביא לשעבוד. כך היה בעיקר בין הבנות, שאצלן המפסידה היתה נעשית לשפחה. לא היתה בזה כל השפלה. עבדים כִּשְפחות מילאו את תפקידם בצחוק, מגזימים בכוונה בגינוני ציות וכניעה. שפחות כרעו ברך וסירקו את גבירותיהן, ועבדים נשלחו להקיף בריצה את מגרש הספורט. קרה שעבד נדרש לרחרח נעל ספורט מסריחה ולהלל את "ריח הבושם". קרה גם שהלך על ארבע, נושא את אדונו רכוב על גבו.

הסכמי עבדות מעטים נחתמו לזמן מוגבל — "אני עבד שלךָ עד יום שישי" — אך רוב ההסכמים לא כללו סעיף כזה, כי גם בלי הגבלה חוזית של משך השעבוד, עבדים אצלנו לא נצרכו לחכות לשנת שמיטה על מנת לצאת לחופשי. ההסדרים נטו להתפורר מהר, לעתים עוד לפני שהסתיים יום הלימודים. דמיוננו היה מוגבל, והאמת שלא ידענו מה לעשות בעבדים.

אם היה משהו חריג בשעבוד של יואש זאת העובדה שעד אותו היום וגם לאחריו, לא היה מקרה שבו השתעבד בן לבת או ההפך. זה היה חריג. אך באותו היום, אולי בשל הצדק הגלוי שבעונש, לא נתַנו על כך את הדעת.

יואש, בלי מחאה, הפך לעבד של קסניה. וזה נראה צודק, ועם זאת גם מגוחך. בהקשר זה יש לומר דבר על מראהו: כשם שקסניה היתה נמוכה, הוא היה גבוה, אחד משלושת הגבוהים במחזור, ובשנים הבאות המשיך לצמוח עד לגובה מטר שמונים ושמונה.

בנים שצמיחתם פתאומית ומהירה נוטים להסתרבל: הולכים כפופי שכם, גוררים גפיים ארוכות שיצאו משליטה. אך יואש, מיום שעמד על רגליו היה גבוה, והוא נשא את גובהו כמו זכות מוּלדת. ראשה של קסניה הגיע בקושי עד לחזהו, וכשהלך אחריה, נושא את תיק האוכל האדום שלה — המראה היה מצחיק.

"שב!" היא היתה פוקדת. וכשהתיישב מולה אמרה: "העבד שלי צריך להיות יפה. הוא צריך שיקשטו אותו." ופיזרה על שערו פרחים קטנים של לנטנה.

או שאמרה: "העבד שלי עצוב. אני צריכה לדגדג אותו שיצחק." וליטפה את אחורי סנטרו כאילו הוא חתול.

ואמרה גם: "העבד שלי חייב לאכול עכשיו. אחרת לא יהיה לו כוח לשרת אותי." ובצעה את כריך הגבינה שאמה הכינה לה, ושמה נתח־נתח בפיו.