זאת הפעם

צנוע ומעולה

רַ' עֲקִיבָא רוֹעֶה שֶׁל כַּלְבָּא שָׂבוּעַ הָיָה. רָאֲתָה רָחֵל בִּתּוֹ שֶׁל כַּלְבָּא שָׂבוּעַ שֶׁהוּא צָנוּעַ וּמְעֻלֶּה.

ספר האגדה¹ - תלמוד בבלי, מסכת כתובות, סב ע"ב; תלמוד בבלי, מסכת נדרים, נ ע"א

"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך," מלמלתי בשקט עוד לפני שפקחתי עיניים. התמתחות אחרונה, פרידה מהחום של השמיכה הכבדה. יום אחד אקנה לעצמי שמיכת פוך נורמלית משלי שתתאים לקור הירושלמי במקום השמיכה מהבית של ההורים.

מול המראה באמבטיה אני חושבת על מה שמצפה לי היום בעבודה, על ההערות המתנחמדות של איילת, "חיי הרווקה ההוללת, הא, תמר?" חושבת שהמילים הגבוהות, עושות אותה אינטליגנטית. "שוב יצאתם כל החבורה? שוב בדקתם אם האוכל בבר של מויש כשר?"

השבועות עוברים כל כך מהר, והשבת כאילו מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. כבדה כזו, עם השקט הנצחי והשאלות הקבועות: איפה אעשה שבת? עם מי אוכל? אולי שוב אבשל לכולם? אם רק אחליט שאני מבשלת ארוחה לכולם, לא אהיה לבד... ומצד שני, יום שישי יתבזבז כולו על בישולים והקניות יעלו לי הרבה כסף.

"בוקר טוב," אמרתי לו תוך כדי צחצוח שיניים. לא מכובד לפתוח בשיחה כזאת בטייץ וסווטשרט סוף מסלול של אחי, עם שיער אסוף בגולגול וקצף משחת שיניים בפי. בכל זאת, כמדי בוקר, שאלתי אותו בלבי, "מה שלומך?"

תמיד משעשע אותי לשאול את האינסוף מה שלומו, הרי תכלס, אם ירצה לענות לי, אידרש לאינסוף זמן. ואם באמת בכל אדם יש חלק ממנו, אם כל נשמה היא חלקיק שלו, אז לשאול אותו מה שלומו, זה בעצם לעבור אדם אדם באנושות ולשמוע מה שלומו. לא בדיוק אפשרי. בטח שלא בבוקר של פתיחת הקורס.

בכל פעם שאני דורשת בשלומו, אני יודעת שהוא לא באמת יכול לענות. יודעת שדברים חשובים יותר מהדילמה שלי עם מי לעשות שבת מעסיקים את אלוהים. הוא לא מוטרד מהשאלה אם אני אהיה הראשונה בחבר'ה שתישבר ותודיע שהיא מבשלת. אבל אולי בכל זאת? אולי בכל זאת הוא מסוגל לעשות גם וגם? להיות נוכח לגמרי בהוריקן בלואיזיאנה, ובו־זמנית, גם הכי נוכח בלב שלי. חולק איתי את ההבנה שהשבת היא לא עניין פרוצדורלי, היא מופע של בדידות. הוא יודע שנמאס לי להיות לבד. שנמאס לי מהרחמים של כולם - בני הדודים שלי, ההורים שלי, וכמובן גם הבוסית שלי, איילת. מגזר שלם מנענע בראשו ומצקצק, "אחחח... אין ספק שבעיית הרווקות היא הבעיה של הדור." שקט! מתחשק לי להגיד להם, אני לא בעיה. אני תמר. אני לא אתפשר על מישהו שרק דומה לבחור שאני מחפשת, כדי שאתם תאכלו רבע עוף ואורז באולמי בון בון ותלכו לישון מבסוטים שעוד בית קם בישראל.

"בוקר טוב, קר בחוץ, קחי סוודר. אולי תבואי לשבת? מה את אומרת? הרבה זמן לא היית בבית." קראתי את ההודעה שקיבלתי מאבא רגע לפני שיצאתי לרחוב, עם המפתחות ביד. ידעתי שאם אתמהמה בתשובה, אקבל שיחת טלפון, אז עניתי מיד - "בוקר טוב! תודה על התזכורת, לקחתי סוודר. לא אגיע השבת הביתה, קבעתי עם חברות. אבל אשתדל לבוא לארוחת ערב בשני או בשלישי. נשיקות לאמא." שונאת לשקר, אבל לפעמים זה הכרחי. לא קבעתי עם אף אחד. עכשיו אבא החליט בשבילי, אעשה שבת בדירה. אם אף אחד אחר לא יתנדב עד הצהריים, אזמין את כולם אליי לארוחה. וזהו.

ברבע לשש בערב כיביתי את המחשב וארזתי את החפצים שלי. פחות משתי דקות הליכה מפרידות בין המשרד שלי בקריית מוריה לכיתה שבה יתקיים הקורס, ובכל זאת יצאתי רבע שעה לפני תחילתו. העדפתי להקדים.

ירדתי במדרגות וחציתי את הרחבה שבין הבניינים, הסתיו הורגש באוויר, עצי האלון הגבוהים השירו עליהם ואלה שיבשו על הקרקע השמיעו פצפוצים עדינים כשדרכתי עליהם, שקיעה מאוחרת בצבעי ורוד וכתום צבעה הכול. התרגשות אחזה בי, הרגשה של חג, של רגע חד־פעמי, כאילו משהו גדול עומד לקרות וכדאי שאהיה מוכנה. "כמה אתה טוב, ה', תאמין לי, אתה משהו מיוחד אתה, איזו בריאה בראת, אילו צבעים, איזו שקיעה. תודה ה', תודה רבה."

נכנסתי לכיתה ופניתי ימינה. תמיד כשיש לי בחירה פיזית בין ימין לשמאל, אני פונה ימינה, רק בגלל הפסוק "ימין ה' עושה חיל", כוחו של הרגל. התיישבתי במרכז השורה השנייה. ארבעה אנשים שלא הכרתי עמדו בפינה השמאלית ליד עמדת הקפה, שוחחו ביניהם. התיישבתי בשקט, הוצאתי את המחברת הגדולה ואת העט שקניתי לכבוד הקורס. מישהי שלא הכרתי התיישבה במרחק שני כיסאות משמאלי, חייכתי אליה.

הפניתי מבט לאנשים החדשים שעברו את סף הדלת, ראיתי אותו לראשונה והלב שלי החסיר פעימה. גבוה וחסון, בהיר, קצוץ שיער. יש לו כתפיים רחבות, זרועות יציבות ועדינות מרומזת על פניו, רואים עליו שהוא אדם טוב, השילוב הזה בין כוח הגוף לרוך המבט והכריזמה השקטה. אחת מרצועות תיק הגב שלו נחה ברישול על הכתף והוא שידר רוגע ואדישות גם יחד. שמתי לב לאופן שבו הקשיב לבחורה שהלכה לידו, בנחת, בהקשבה שקטה ועמוקה, הוא הנהן בהסכמה, ואז חייך והשפיל מבט בצניעות. האנרגיה בחדר נדרכה כשנכנס, כאילו מוקד החדר עבר אליו וכל מי שנכח, רק רצה שהבחור היפה והעדין הזה יסתכל עליו, ידבר איתו. מחשבה חלפה בראשי, כמו שלט שמתנוסס מאחורי מטוס - הו, עכשיו נהיה מעניין.

הוא נכנס לכיתה והתיישב במרחק שני כיסאות מימיני. במבט חטוף חיפשתי כיפה מעל לראשו, אין. עכשיו שמתי לב שהעיניים שלו ירוקות ובהירות ושיש לו עגיל בגבה. הוא חייך אלי, חייכתי בחזרה.

אורי נכנס לכיתה ברגע האחרון, סידר את הכיפה שלראשו והתיישב בינינו. "יו, מזל שלא איחרתי," אמר תוך כדי התנשפות, "את תמר מהסמינרים, נכון? אני אורי, ראיתי אותך בכנס בשבוע שעבר. ומי אתה?" הוא פנה לבחור מימינו. גם אני חיכיתי לשמוע את התשובה. "אני נועם. מאגף מחנות הקיץ," הוא ענה.

נועם.

הדן את חברו לכף זכות, דנין אותו לזכות

מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁעָשָׂה סְעֻדָּה לְאָדָם אֶחָד,

וּבָא עָנִי וְעָמַד עַל פִּתְחוֹ וְאָמַר: אִשָּׁה אֲנִי צָרִיךְ לְהַכְנִיס הַיּוֹם וְאֵין לִי פַּרְנָסָה כְּלוּם.

נָטְלָה אִשְׁתּוֹ כָּל הַסְּעֻדָּה וְנָתְנָה לוֹ,

וְאַחַר כָּךְ לָשָׁה עִסָּה אַחֶרֶת וּבִשְּׁלָה אִלְפָּס [סיר קטן] אַחֵר וּבָאָה וְהִנִּיחָה לִפְנֵיהֶם.

אָמַר לָהּ הִלֵּל: בִּתִּי, מִפְּנֵי מָה לֹא הֵבֵאת לָנוּ מִיָּד?

שַׂחָה לוֹ כָּל הַמַּעֲשִׂים.

אָמַר לָהּ: בִּתִּי, אַף אֲנִי לֹא דַּנְתִּי אוֹתָךְ לְכַף חוֹבָה אֶלָּא לְכַף זְכוּת, שֶׁכָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשִׂית לֹא עָשִׂית אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם.

מסכת דרך ארץ, פרק ד, ב

במפגש השני של הקורס כבר התיישבנו באותם המקומות, כאילו היו קבועים, מימיני אורי ואחריו נועם. בצדי השני ישב מיכה. (מהר מאוד, ישבנו ארבעתנו באופן קבוע יחד בשיעורים, רשמנו מטלות ואספנו דפי מקורות למי שאיחר). בהפסקה, נועם יצא לעשן ושלושתנו יצאנו אחריו. את היד עם הסיגריה הוא שמר נמוך, ליד הרגל, נושף הצדה שלא להפריע. עקבתי אחרי התנועות שלו, רק רציתי להמשיך ולהביט בו, ללמוד את התנועות הקטנות שלו, אבל חששתי שמישהו ישים לב.

במחצית השנייה של ההרצאה, הנייד שלי אומנם היה על שקט, אבל הבחנתי שההודעות לא הפסיקו להיכנס. יעקב הראשון ששאל בקבוצת "הביצה" - "בשעה שמונה במונא, מתאים לכולם?", "מתאים!" מיהר אלון לענות, ואחריו מירב, "הלוואי. אני בדייט מיותר שדודה שלי שידכה ואין לי לב לבטל בדקה התשעים."

הודעה שעליה התנפלו כולם כמוצאים שלל רב. "יאללה! שיהיה במזל", "מה את יודעת? אולי זה האחד?" כתב לה מתן, וגם אלון לא הפסיד את החגיגה, "מה דייט? חשבתי שאנחנו מתחתנים, בואנ'ה הלכתי לבחור חליפה."

"סורי," הוספתי, "אני בקורס ניצנים עד תשע, לא אגיע לפני תשע וחצי."

יעקב התעקש. קבע שנשב במונא בתשע, עדכן שמירב תצטרף אחרי הדייט ואני אחרי הקורס. "סגור," כתבתי. בעוד אלון ממשיך בחקירות על הדייט של מירב, "באיזו ישיבה למד?", "איפה גרים ההורים שלו?" חייכתי לעצמי ושמתי לב שנועם מביט בי. הפכתי את הטלפון והישרתי מבט למרצה, לא רציתי שיחשוב שאני חצופה.

יופי, היום הזה ייגמר בבירה, טוב לדעת שיש משהו נחמד שמחכה לסוף היום. בהיתי במרצה, אישה חרדית שסיפרה על המפלגה שהקימה, ומחשבותיי נדדו. למה היא מוזנחת כל כך? למה הפאה שלה מיושנת? נדמה כאילו היא מרחפת מעל ראשה.

לפני חודש, בארוחת ערב שבת, בנוכחות כל האחים שלי, בני הזוג שלהם והנכד, אמא הודיעה שהיא ואבא קיבלו החלטה והשבוע יש לה תור לרכישת פאה. "מה?" שאלו האחים שלי, ברוך ויהודה בו־זמנית. "כן," המשיכה אמא, "אני חושבת שפאה תתאים לי, ונמאס לי מהמטפחות." אבא שמר על שתיקה ונעץ עיניו בצלחת. "לשים לך עוד קוסקוס?" אמא פנתה לאביתר, נכדה הבכור, והוא הנהן בחיוב.

"שנייה, אמא," פתח יצחק, "את מבינה שיש לזה השלכות, כן?"

"השלכות למה? לזה שאלבש פאה?"

"בטח," המשיך יצחק, "אנחנו דתיים ציונים, לא חרדים, זה ממש לא מתאים, אנחנו לא מאמינים בזה."

"סליחה!" התפרצה עדי לדבריו, "זכותה של אישה מבוגרת לבחור בעצמה מה לשים על הראש, לא מספיק שגברים קבעו בהלכה שהיא צריכה לכסות את השיער, עכשיו גם גברים יגידו לה מה לשים? ואם בא לה לשים סיר על הראש? מה אכפת לך?"

"קראת לי מבוגרת?" שאלה אמא בחיוך רחב, ואני הבנתי מאיפה הנטייה שלי להתעסק בטפל.

"חס ושלום, אמא, קראתי לך מהממת!" ענתה עדי וסוף־סוף אבא חייך.

"נו, אבא, תגיד אתה," הפציר בו ברוך, "זה נראה לך הגיוני שאמא תקנה פאה? מה קשור פאה עכשיו? כאילו היתה חרדית ממאה שערים, כאילו היא חיה באיזה שטעטל בפולין."

"אני חושב," אמר אבא בקולו העדין והרגוע, "אני חושב שכל דבר יהיה יפה לאמא ואם פאה זה מה שהיא רוצה, פאה זה מה שהיא תקבל. ועוד אני חושב שזה העניין שלה בלבד."

"תודה רבה!" פסקה אמא והגניבה מבט מחויך לאבא.

"בעיני זאת טעות," המשיך ברוך.

"אתה סתם דואג מה יגידו חברים שלך," דחקה בו עדי.

"איזה שטויות!"

"אל דאגה," הוסיפה אמא, "אם תרצה שאבוא לביקורים בישיבה שלך עם מטפחת, אעשה זאת בשמחה."

בסופו של דבר, בבוקר יום שני, ההורים שלי קמו, התארגנו, יצאו לקפה והגיעו בעשר לפגישה שנקבעה להם עם הפאנית. ומאז, אמא שלי חובשת פאה מעוצבת שדומה מאוד לשיער הטבעי שלה ובמראה החדש הורידה עשר שנים לפחות. וכך כמו תמיד, בשקט, אמא עשתה בדיוק מה שרצתה.

בתשע ודקה סיימה המרצה את דבריה, ואני ארזתי את חפצי ועשיתי דרכי למונא.

המונא הוא הפאב האהוב עלי, יורדים במדרגות אבן כבדות ומגיעים לחלל שיש בו בעיקר אווירה, חום ותחושה שהגעת הביתה. מפות לבנות מעטרות את השולחנות הקטנים ובמרכז כל שולחן נר לבן רחב שכאילו נלקח ממנזר קרוב.

כשהגעתי, כולם כבר היו ישובים סביב שולחן פינתי. "מירב? כבר?" שאלתי אותה.

"כן, אל תשאלי..." היא השיבה בזעף.

"מה היה?"

"ידעתי שאני לא צריכה לצאת עם בחורים שדודה שלי משדכת לי, היתה לי הרגשה שזה מיותר. וזה קטע כי על הנייר הוא נשמע ממש אחלה, גדל באלעזר, סיים הנדסת מחשבים, בוגר ישיבת הגוש, מלח הארץ. ואיכשהו בכל זאת היתה לי הרגשה לא טובה."

"באמת נשמע סבבה."

"נכון, וגם היתה בינינו אחלה שיחת טלפון, אבל אז, רבע שעה אחרי שהתיישבנו, אחרי שהזמנו לאכול, הוא עשה לי את טריק ההתחמקות המפורסם, אין יותר פאתטי מזה."

"מה הוא עשה?"

"הוא עשה בדיוק מה שאני עשיתי מאה פעמים לפניו עם בחורים אחרים שלא עניינו אותי. הוא הסתמס עם מישהו, וחמש דקות אחרי שהזמנו, עוד לפני שהאוכל הגיע, הטלפון שלו צלצל. ואז הוא ענה, קם מהשולחן, וכשחזר, מלמל, 'יש לי מקרה חירום, אני ממש מצטער.' מהבושה לא הסתכל עלי, לקח את המעיל שלו ויצא. אפילו לא שילם על המנה שלו. אפילו לא שאל אותי איך אחזור הביתה. כלום."

"איזה באסה," עניתי לה. "לא רק באסה," מירב כמעט צעקה, כשלא ברור אם היא מנסה להתגבר על הרעש בפאב או שזה מכעס, "מעליב ממש, מעצבן. כאילו, עוד לא הספיק להכיר אותי, רק ראה איך אני נראית והחליט שזה לא בשבילו... אנשים מרשים לעצמם להתנהג מזעזע. אז אתה לא מרוצה מאיך שאני נראית, סבבה, תכבד את העובדה שהתארגנתי במיוחד והגעתי, שב איתי שעה, תסיע אותי הביתה ואז תלך. אבל ככה?"

"הגזמת לגמרי! את יפהפייה! מה הקשר לאיך שאת נראית?"

"בטח שזה קשור, זה הדבר היחיד שהוא הספיק לראות ובגללו החליט לחתוך. חוץ מזה, לא כולם בעניין של תלתלים."

מדהים אותי שבחורה כל כך יפה כמו מירב תופסת את עצמה כבחורה רגילה שמישהו יעדיף לחתוך מאשר לשבת איתה ערב שלם. מירב גבוהה ורזה, עם שיער ארוך מתולתל, עור חלק עם מעט נמשים ליד האף ומשקפיים עגולים ומעוצבים הרומזים לרקע הכלכלי המצוין שממנו באה. לו אני הייתי נראית כמו מירב, הייתי כל כך סנובית ששום בחור בעולם לא היה גורם לי לפקפק באיך שאני נראית.

"תגידי," שאל מתן, "אולי באמת היה לו מקרה חירום? אולי ממש במקרה הוא לא עשה לך טריק ואשכרה היה צריך ללכת מהר לאנשהו?"

"אין סיכוי," ענתה מירב. "אני אומרת לך שהוא התבייש להסתכל עלי, לא שילם, לא התעניין איך אני חוזרת הביתה. הוא פשוט ברח. חוץ מזה, נניח לרגע שבאמת קרה משהו, שיכתוב הודעה אחר כך, שיסביר את עצמו, שיהיה בן אדם, עברו שעתיים מאז."

בתזמון מושלם, כמו בסרט, הטלפון של מירב על השולחן רטט, הודעה נכנסת.

"תסתכלי, תסתכלי," עודד אותה אלון. "אולי זה הוא."

מירב הרימה את הנייד וקראה את ההודעה. "אוי ויי," היא אמרה, וראיתי שמשהו משתנה בעיניה.

"מה?"

"אבא שלו היה מעורב בתאונת דרכים, הוא נחתך בפנים ושבר את היד, הם בהדסה, מתנצל שככה עזב, מבטיח לפצות אותי בערב אחר. מתנצל ממש. אוי, אני מרגישה איומה שלא האמנתי לו."

"את באמת איומה, תמיד צריך לדון לכף זכות," אמר אלון בצחוק ונשען לאחור.

"לא יודעת, היה משהו בשפת גוף שלו שנראָה לי מוגזם, כמו הצגה." מירב עוד בהתה בטלפון שלה, נראתה כמו בלון שיצא לו כל האוויר.

"אל תרגישי רע," הוספתי. "קורה, לא יכולת לדעת."

משהו באורות המעומעמים, בבירה ששתיתי על בטן ריקה ובעייפות של סוף היום, עשה אותי שקטה. אחרי שסיימתי את הבירה שלי, התמתחתי ואמרתי להם, "חמודים, אני קמה לשירותים ואז הביתה, אני עייפה."

במסדרון שמוביל מהשירותים, בדרכי חזרה לשולחן, ראיתי את קווי המתאר של דמות מוכרת... "נועם?" אמרתי בחצי שאלה, לא בטוחה אם אני רואה טוב או שהבירה והחושך מבלבלים אותי. "מה את עושה פה?" הוא חייך. אני עוד נראית בסדר? השעה מאוחרת, לא הצצתי במראה כבר הרבה זמן, אולי נמרחה לי המסקרה?

"מה אתה עושה פה?"

"אה, סיפור ארוך," הוא ענה והחיוך בעיניו התעמעם. הוא פה עם בחורה? למה הוא לובש מעיל בפנים? מה זה אומר סיפור ארוך?

"ואת?"

"אני פה עם חברים, זה המקום הקבוע שלנו."

"אני בדיוק יוצא לסיגריה, רוצה לבוא?"

"יאללה," אמרתי. לא יכול להיות שהוא משאיר בחורה לשבת ויוצא, זאת אומרת שהוא כאן לבד?

יצאנו לחצר הפנימית של המונא ופגשנו את הקור המשתק של ירושלים. "קררר," רעדתי. נועם הוריד את המעיל הכחול שלו והושיט לי אותו. "קחי."

"בטוח?"

"בטוח, בטוח."

המשך העלילה בספר המלא