הדרך לגן עדן

ספן

אמי היתה אומרת: ״הזהרתי אותך שלא להתחתן עם ספן.״ אבל בגלל זה, בין השאר, הרי נמשכתי אליו מלכתחילה: ריח המלח שלשערותיו, ההילוך הזה שלו, המפושק, עיניו שמביטות בי ורואות את הימים. בין המדענים, מנהלי החוות, הפועלים והטכנאים שבאגרופוליס לא תמצאו עוד גבר שכזה, שתלתליו צרובים ועורו שזוף תמיד.
לפני שנישאנו שאל אותי מה ארצה כמתנת חתונה. חשב שכמו תמיד אבקש שיכבה את האור, ושבחושך, בדיבורו האיטי ובקולו המעושן, יספר לי על התנגשות קרחונים ועל ציד לווייתן, אבל אני הפתעתי אותו וביקשתי שיצרף אותי לאחת ההפלגות. תום לא סירב במפורש, אך היה מסויג. בערים אחרות יש ספניות, ושמעתי שיש גם מועדוני ספנות נפרדים לנשים, אבל אגרופוליס היתה תמיד מקום שמרני, ואישה איננה מתקבלת בברכה אפילו כאורחת במועדון יורדי הים שבכניסה לנמל.
תום ניסה להציע שנעלה על הטיטניק, כאילו אינני יודעת שהטיטניק מפליגה מן הבַּעתוֹן ולא מן הנמל, ומסע עליה הוא לא יותר מבידור של שבת לכל המשפחה, אך אני הבטתי אל תוך עיניו, ולפני שצללתי בתוכן עוד הצלחתי להסביר לו שפעם אחת אני רוצה לטעום את הדבר האמיתי, שברור לי כי בעתיד יצא למסעותיו בלעדי, אינני מצפה שיהיה אחרת, אבל ירח דבש הוא זמן מיוחד ואין בכוונתי לראות במסע המשותף תקדים.
״או. קיי.,״ גנח תום כשנשכבתי עליו, ״תבחרי... אפשר לעלות עם קולומבוס על הסנטה מרייה, או לחצות את האוקיינוס השקט עם מגלן. אנחנו יכולים להפליג עם דרווין על הביגל או לצור על מפרץ טוקיו עם השייטת השחורה. יש הפלגה על האנדבור של קפטן קוק, עוברים דרך טהיטי וניו זילנד בחיפוש אחר היבשת הדרומית, וטירונים נהנים תמיד מהבאונטי...״ בחרתי באנדבור. ל״יבשת הדרומית״ יש צליל דבשי של ירח דבש, והמחשבה על מפרצים כחולים, עצי אקליפטוס עבים ותוכיים לבנים חוללה סערה מיידית במיטה. במה שנוגע לירח הדבש שלנו, זאת היתה הסערה האחרונה.
אפשר שלא התכוננתי היטב לחוויה שלא ברגע אחד מסתגלים אליה, ואולי, כרוב תושבי המקום הזה, פשוט לא נולדתי להיות יורדת ים. זה התחיל בסתם אי נעימות בכניסה לנמל. גברים שישבו ליד הבַּאר סובבו את הראש, סוקרים את גופי במבט איטי, חצוף, מלמטה למעלה, ורק הכבוד שרחשו בגלוי לתום בלם את פיותיהם ואת תנועותיהם. מילה לא נאמרה, אך ברור היה לי כי נוכחותי לצדו מעמעמת מעט את ההילה שנקשרה לשמו של בעלי, וכשנצמדתי לזרועו, הרגשתי באצבעותי איך שריריו מתקשחים. זמן מה עמדנו כך עד שדן, ספן ותיק ששימש שושבין בחתונתנו, צץ לפתע כמו מלאך, התייצב לימיני, נטל את ידי, והוביל את שנינו אל בין המסכים של המזח. בבת אחת היינו אפופים בריח רקבובית העץ וסירחון הדגים, חמישה טכנאים טורחים סביבנו על המכשירים, ודן עדיין אתנו, מסייע לנו בכל הסידורים האחרונים.
הבחילה תקפה אותי עוד לפני שעזבנו את הנמל ולפני שהתחילה הדמיית הגלים, כשרק החלו להשיב את הרוח, ותום הצמיד את האלקטרודות לראשי והתאים לעיני את משקפי המסע. מראה החוטים המשתלשלים מגופי גרם לברכי לרטט, ואפילו עכשיו עצם ההיזכרות בו מהפך לי את הבטן. שבוע ימים היה זמן האמת של המסע שלנו, ארבעה ימים על הים, שלושה ימים במפרצים ובחופים, ובכל הזמן הזה לא טעמתי דבר. לקחנו אתנו בשר מומלח וצנימים, בנמלים שבדרך ציידו אותנו בפירות טריים, אבל הכול נאפף בריח מיץ כרוב וקיא, ריח שדבק בזיכרון החושים שלי עוד שבועות אחר כך. כמו חתלתול מותש רעדתי מקור כשתום שפך עלי דליים של מי ים. גם כשדרכנו על חול, המשיך הסיפון להתנדנד מתחתי, וגם אחר כך, בבית, התנדנדה הרצפה.
אין לי מושג אם קפטן קוק ראה קנגורים. אולי בכלל לא היו שם. אבל אני ראיתי עשרות מהם, יצורים מגוחכים עד לגרוטסקיות, מקפצים בריקוד מטורף, בעיגול צהוב חורך של שמש. וגם כשעצמתי את עיני, זולגת בעפעפיים סגורים, מוחטת אף דולף בשרוול החולצה, והתחננתי לחדול, עוד ראיתי. אינני רוצה להיזכר, לא בעיגולים השחורים שהסתחררו על השמש, לא בצחנת הסיפון, לא במראה התורן המנסר מעלה מטה מעלה מטה חצי ירח, ולא בגופות העכברושים. סקס לא היה כמובן, לא בירח הדבש, ולא בימים שלאחריו. מעולפת, כְּווּיָה ומכוסה שלפוחיות נגררתי לדירתנו החדשה. חמישה ימים עברו עד שיכולתי לקום מהמיטה, ויותר מכך נדרש לתום להתגבר על הסלידה שעוררתי בו. ובכל זאת טיפל בי במסירות, ולא השמיע אף מילה על התעקשותי לעלות על האנדבור.

חיינו המשותפים החלו. תום ואני צירפנו את חסכונותינו, לקחנו הלוואה מהבנק, ורכשנו חוות עופות קטנה. שנינו גדלנו באגרופוליס, לא היינו מפונקים, והחלטנו שבשנים הראשונות נסתדר בלי פועלים שכירים. החווה שכנה מדרום לעיר, נדמה לי, ועל פי כל הבדיקות שערכנו, מצבה הטכנולוגי היה סביר ככל שניתן לצפות. לא מודרנית ממש, אבל הערכנו שעם תחזוקה שוטפת, העסק יכול להצליח. המשמעות היתה משמרות של שמונה עשרה שעות ביממה מול המחשב, שבעה ימים בשבוע, אבל שנינו היינו צעירים וחזקים ולא התייראנו מעבודה קשה. עם הזמן נוכל להחליף כמה מהרובוטים בסוג חדש ומהימן יותר, ולפי שעה - אמרנו - גם ככה אפשר לומר שהמזל שיחק לנו.
דירתנו, שממנה ניהלנו את החווה, היתה במפלס העשרים, רק שמונה עשרה קומות במעלית ישירה מתחת למועדון יורדי הים. בסופי שבוע נהג תום לשבת במועדון עם חבריו, להחליף סיפורי מסע עתירי גוזמאות, להעריך תוכנות מסע חדשות, ולשתות, כמובן. פעם בחודש היה יוצא להפליג. ההפלגות כרסמו בכל סכום שהצלחנו לחסוך, אבל אני לא אמרתי דבר. רגעי שובו היו יקרים לי מכול, שווים את משמרות היחיד הארוכות והמתישות בחדר המחשב, שווים את זמני הארוחות שבהם לא יכולתי אפילו להתפנות להציב את המגש על שולחן המטבח ולחפש חברים בערוץ הקפטריה.
אני יודעת שריכלו עלינו, אבל לרגע לא ריחמתי על עצמי. גם לא כשמגפה פרצה בלולים ולא נמצא וטרינר שיטריח את עצמו למשק זעיר כשלנו. מרצוני נישאתי לספן, ושום עבודה לא נראתה לי קשה מדי, אם שְׁכרהּ שאוכל להאזין לקולו המספר לי בחושך ולסרוק בידי את קווצות שערותיו הדבוקות במלח ים. כשהריתי את בן, לימדתי את עצמי להתנמנם בישיבה, לעקוב בעפעפיים שמוטים אחר מצב העופות ולהקיש פקודות טיפול באצבעות זריזות, גם כשהלאוּת היתה גדולה. הבעיה העיקרית בעבודה חקלאית היא שאינֵך יכולה לדחות דבר, וכל מה שנדחה מייצר עבודה רבה יותר.
כשירדו המים והלידה החלה, היה תום בדרכו לקתאי, היא סין של מרקו פולו. עם התגברות הצירים התקשרתי למועדון, אף שידעתי כי אין שום דרך להשיב אלי את בעלי בזמן. דן, נשמה טובה שכמותו, נזעק ללוות אותי, מבוהל, במסוע המהיר לחדר הלידה. אינני מתלוננת. אנו, נשות האיכרים, יולדות מהר, ועם ילד צמוד לחזה ממהרות לשוב לעבודה. על כך גאוותנו. בעלי האחוזות הענקיות יכולים להתיר לעצמם להאריך בשינה, לשהות ימים באתרי הנופש, ליהנות מכל תענוגות העולם שהעיר מציעה. גם העובדים השכירים יכולים להרשות לעצמם ימים של חופשה, אבל לא אנחנו, בעלי המשקים הזעירים. רוב בוגרי בית הספר החקלאי שלמדתי בו הצליחו כמוני, וכולנו מצאנו שמחה וסיפוק בחיים העצמאיים הללו, חיי עמל פשוטים.
בסופי שבוע היינו עורכים את השולחן במשקאות ובמזון טרי, ומתכנסים על אחד מכרי הדשא שעל המסך (המרחקים והמסועים הצפופים הפכו פגישות מהסוג הישן למשימה מרתיעה). בהתכנסויות השבת הללו לא יכולתי שלא להבחין עד כמה חיוורים נראים הגברים האחרים לצדו של תום, חיוורים, הגונים ומשעממים. הייתי מתבוננת בו, משעשע את בן בזרועותיו, ונִשמתי מתרחבת מגאווה. ״יום אחד אקח אותךָ לשוט אתי בספינה גדולה ויפה, ספינה עם חמישה מפרשים אדומים. תרצה לשוט עם אבא בים?״ היה לוחש באוזניו, ואני קלטתי את המבטים השלוחים אלינו, וזיהיתי קנאה.

שינויים קרו בהדרגה. בן, שהפך לפעוט בלתי נלאה, סירב להיצמד למסך־קטנטנים, והיה מתרוצץ בין הרגליים, מטפס עלינו, דורש דבר זה או אחר, ומקשה אינסוף קושיות בשעות העבודה. אני הריתי את שרה. תום החל להיעדר יותר ויותר, תוך שהוא מכלה חלקים גדולים מחסכונותינו.
״את נראית לי סחוטה,״ אמר דן, כשהשתהה אתי בשיחה בתום חגיגת יום הולדת שלוש של בן.
דן, שנהג עדיין לבלות שעות במועדון, מיעט במסעות. הפלגה עם אחד פרדריק דה הוטמן ליאווה גמרה לו את הכוחות, הוא אמר, ו״לא כולם עשויים מהגזע של בעלך״.
היכן היה תום, לא ידעתי. הוא, מספר מעשיות שאין כמוהו, קימץ במילים, ואני התעקשתי שלא לחקור. האם גאווה היא שמנעה ממני לדרוש ממנו למלא את חלקו בשותפות שלנו? לא רק גאווה. מלכתחילה לא נוסחו יחסינו במונחים המקובלים של שותפות. ״לא כולם עשויים מהגזע של בעלך...״ אפשר שרציתי להפגין כי מעטות עשויות מהגזע שלי.
מבלי משים הפך דן לידיד שלי. התרגלתי לצפות להודעות המשעשעות שהיה משאיר לי בתא, לשיחות ההתעדכנות המקוטעות, ולגיחות הסיוע שלו בחווה. ״יום אחד, כשאצליח לחסוך די כסף, אתחנן לפניך שתבוא לעבוד אצלי כשכיר,״ אמרתי לו באחת הפעמים הרבות שנחלץ להושיט לי עזרה.
״לעולם לא.״
״למה? אתה הרי אומר תמיד שאין לך שאיפה לקנות חווה משלך.״
דן לא השיב, ובמקום זה אמר: ״את יכולה להזמין אותי פעם לארוחת ערב אמיתית.״ וכך עשיתי.
בתחילה היה קצת מביך, כמו תמיד כשפוגשים אדם בתלת־מֵמַד, עם כל הגופניות שלו, וחום הגוף, והתנועות קרוב אלייך, וצריך למצוא לו מקום לשבת, אבל דן היה חביב, וכשבן מרח לו קטשופ על החולצה, פשט אותה, וכמו בן בית הכניס למגרסה.
״אז איפה תום?״ שאל, בעודו מכפתר את אחת מחולצותיו הרב־פעמיות של תום, כשבן כבר היה במיטה.
״לא יודעת. אין לי מושג.״
דן מגלגל פירור של לחמנייה על השולחן. אני דוחפת את המגשים והכלים למסלקה.
״זה לא כמו שאת חושבת,״ הוא אומר.
״מה לא כמו שאני חושבת?״
״תום. זה לא... סיפור רגיל.״
״מה זאת אומרת, ׳לא סיפור רגיל׳,״ אני שואלת, ושומעת מין זעם מוזר מחלחל לקולי.
״תסתכלי,״ הוא אומר לי במקום להשיב, מושך הצידה את שפתו התחתונה, וחושף חלל מכוער בשיניים. ״עדיין לא הספקתי לסדר את זה.״
״מה זה? ״
״צפדת. ההדמיה הולכת ומשתכללת, ובזמן אמת של יומיים כבר אפשר לחטוף את המחלה. בשבילי זה יותר מדי, אבל תום שלך... אצלו זה אחרת. ברגע שתום דורך על הסיפון, הוא שוכח הכול.״
׳שוכח אותי,׳ אני חושבת ולא אומרת.
״יהיה מה שיהיה, אל תשכחי שזאת רק הדמיה. שום דבר אמיתי.״ ואז, בלי להסביר מה יהיה, דן מזדרז לקום, נושק על לחיי והולך.

תום חזר בלילה, כשאני כבר ישנתי. פקחתי עיניים, ומצאתי אותו יושב במיטה.
״תום.״
״אני עייף,״ הוא אומר לי, וממהר להשתרע לצדי. ״חולה ועייף נורא.״ אור לילה של המסך מאיר את פניו בגוון ירקרק, ואכן הוא נראה חולה. אני מושיטה אצבע זהירה לגעת בשפתיו המבוקעות, אבל בעלי מפנה את פניו. ״זה היה מסע ארוך,״ הוא אומר בקול שטוח, ״מסע ארוך מאוד.״
״ועכשיו חזרת הביתה,״ אני משיבה כמצופה, אבל קולי מזדייף. תום עוצם את עיניו, מושך עליו את השמיכה, ומעמיד פני נרדם, ידיו מוטלות לאורך גופו. גם אני מיישרת את ידי, ורע חדש בוקע בתוכי, מתפתל ומיילל, מכרסם דרכים חדשות בתוך הגוף. שרה דוממת בתוכי, ממאנת לנוע גם כשאני מתופפת בזהירות על בטני. קשה לנשום, העור מתוח, זמן נמתח בחושך. על פי נשימתו, אני יודעת שתום איננו ישן.
״אז איך קוראים לה?״ אני שואלת לפתע, בלי לדעת שאני עומדת לדבר.
״מה?״
״איך קוראים לה? שמעת אותי, שאלתי מה שמה.״
״של מי?״ ואז: ״זה לא כמו שאת חושבת. זאת לא אישה.״

״תביני,״ אומר לי דן כשתום נעלם שוב, ״תאמיני, אין שום אישה, זאת לא אישה, את הרי מכירה את תום. הוא אוהב אותך.״
״זה לא תום שאני מכירה,״ אני אומרת ודוחפת מעלי, לא ממש בעדינות, את בן שלא חדל להיצמד. ״זה לא תום שאתה מכיר. גם אתה יודע את זה, אז אל תנסה לספר לי סיפורים.״
דן משפשף את פניו, עוד מעט יצטרך לעבור לאתר החווה שבה הוא עובד, וגם אני אצטרך לעבור למחשב השני. ״מה שאני מתכוון לומר... זה מסובך... בכל מקרה, אין טעם לקנא, כי גם אם יש אישה אז כאילו אין. כלומר לא באמת.״
״אתה מתכוון ש...״ מחשבה מתחילה ונקטעת כשבן חובט את ראשו בזווית השולחן, ואני מרימה אותו ומניחה לו להיכרך סביבי, ועדיין אינני מסוגלת להניח לדן להיפרד.
״בן, בן, אתה רואה אותי, חמוד?״ אומר דן לבן הצורח, ומקרב את פניו לקלוז־אפ על המסך. ״לעשות לך פרצוף מגעיל? לעשות לך פרצוף חצוף? הנה, תראה מה דן עושה...״ והוא מניע את אוזניו. ״אתה יודע לעשות ככה באוזניים, בן?״
״בדקתי את החסכונות שלנו הבוקר. אני לא מבינה לאן נעלם הכסף.״
״מתי את מצפה ללידה?״
״עוד פחות מחודשיים.״ בן ממשיך ליילל, ופניו של דן מתרחקות.
״דן, יש לך מושג איפה תום נמצא?״
״בהפלגה. הוא לא אמר לך?״
״איזו הפלגה?״
״איזו הפלגה?״ ואז בזהירות: ״נדמה לי שהוא הזכיר את יוון.״
״תגיד לי, אתה יכול לאחר היום לעבודה?״
״למה?״
״כי אני רוצה שתעלה אתי עכשיו למועדון.״
״את לא יכולה לעשות את זה.״
״אני כן יכולה, וזה בדיוק מה שאני עומדת לעשות.״
״חכי רגע, זה לא כדאי, אני יכול לבוא אלייך... אנחנו יכולים...״
עזבתי אותו באמצע המשפט.

כשהגעתי לנמל ובני בזרועותי, דן כבר המתין לי בפתח.
״חכי שנייה...״ אמר לי, אבל אני דחפתי את בן לידיו, ופשוט צעדתי פנימה, אפילו לא שמתי לב אם הוא הולך בעקבותי.
״הי גברת, לאן זה?״ מישהו התרומם ממושבו ליד הבַּאר, מישהו ניסה להתייצב מולי, אבל אני פשוט המשכתי ישר אל אולם המזח. דלת ועוד דלת, והנה אני בפנים, בחלל הגדול. היכן הוא? ודאי לא כאן, השקרן.
שניות ארוכות נדרשו לי לסגל את העיניים לשלל האורות שריצדו בין שלדי העץ. מי שמרכיב את משקפי המסע רואה תמונות מסע. אני ראיתי סיוט חסר פשר של זרקורים ושל צבעים רעים מסתחררים בריח רע של בחילה. בתחילה נראה לי תום רק ככתם שחור, צללית גבוהה ורחוקה על רקע מסך מרצד באינסוף כחולים, עד ששמעתי אותו צורח, והצרחה כיוונה את עיני לצללית. כמו עטלף הוא נראה, מתחת לעיגול כמו ירח. ועדיין עבר זמן עד שפענחתי את המילים, או אולי היתה צווחה אחרת, שקדמה למילים. ״תשחררו אותי, נבלות. עכשיו אני רוצה שתשחררו אותי! עכשיו!״ נדמה לי שהרצפה נעה, לא, דמותו של בעלי היא שמתנודדת סמוך לתקרה על משטח עץ קטן. ידיו מאחורי הגוף. ידיו קשורות לתורן. רגליו קשורות גם הן. עוד צווחה, הפעם בוקעת מפי הפעור.
״אתם שומעים אותי? מישהו שומע? אני יודע שאתם שומעים.״
״אתם לא שומעים אותו? מישהו. יש כאן מישהו?״ אני מתייפחת. מנסה לגשת, לא מסוגלת להתיק ממנו את מבטי, ותכף כושלת על אחד הכבלים שעל הרצפה. ידיים תופסות בי מאחור לפני שאני נחבטת ברצפה.
״מה קורה כאן?״
״זה לא כמו שאת חושבת.״
״תשחררו אותו. אתם לא שומעים?״
״זה לא כמו שאת חושבת,״ אומר לי דן, ״תירגעי.״ ואז הוא מניח יד על צווארי, לוחץ ובעדינות מכופף את ראשי, שאבחין בבן שמחבק את ברכי. ״בואי, בואי עכשיו, אני מוציא אותך החוצה. תשתי משהו. אני אביא לך משקה.״
״אבל מה קורה כאן?״ אני שואלת כשהוא ממקם אותי ליד הבַּאר. שני גברים קמים ומתרחקים לצד אחר של החדר כשאנחנו מתיישבים.
״שום דבר לא קורה. שומדבר. בעלך בהפלגה.״
״תורידו אותו משם.״
״אי אפשר. לא ייתנו לך.״
״אבל... מה זה?״ בן מבועת, מעלים את פניו בדממה בין רגלי. אני מניחה את ידי על ראשו, אבל אצבעות, מסרבות לנוח. שרה נחבטת לי בסרעפת, משתוללת עם כל מה שהולם בתוכי.
״דן, בבקשה...״
דן מניח את הכוס, מרים אותה שוב, ואז הוא אומר: ״זאת רק הדמיה חדשה.״
״איזו הדמיה? מה הוא מדמה?״
״את האודיסיאה.״
״אבל זה... איך אפשר? זה הרי רק סיפור אגדה. כמו לילדים. ותום, הוא הרי הולך תמיד רק על מה שאמיתי.״
דן משפשף את כפות ידיו על ירכיו, נמנע מלהסתכל בעיני. ״אני עצמי לא הייתי יוצא למסע הזה. יש כל מיני שמועות על ספנים שיצאו לשם ו..תביני, תום מכיר את הסכנות, כל מי שיוצא חותם שהוא יודע. אבל אחרי הפעם הראשונה כבר אי אפשר היה לדבר אתו, לא היה טעם.״
״למה אתם לא משחררים אותו?״ אני שואלת, וקולי רועד, ״שמעתם אותו. הוא ביקש.״
״את לא קולטת,״ משיב לי דן לאט ורוך מבהיל בקולו, ״לא ייתנו לך לשחרר אותו, וגם אם תתירי מעליו את החבלים, לא תועילי לעצמך בכלום. אולי לא היית צריכה לראות את זה, אבל קרה שראית, ומה שראית זה את שיאו של המסע. תום עובר בין המצָרים ושומע את שירת הסירנות, יש אחת מסוימת, אומרים...״
דן משתתק, ואני שותקת, ואז: ״תזכרי שזאת לא אישה,״ הוא אומר, ומרים סוף סוף את פניו, ״אפילו לא אישה מדומה. אומרים שיש לה גוף של ציפור, אני באמת לא יודע... אם מישהו ראה אותה בכלל...״

מה גרוע יותר: פילגש אמיתית או פילגש מדומה? אישה מדומה או יצור מיתולוגי? יציר דמיון פרטי או מוצר תעשייתי? איזה עלבון קשה מכולם? באותו יום לא חשבתי על כך. היו דברים שצריך לעשותם, וכולי הייתי ממוקדת רק במהלך הבא, מרחיקה מעלי כל מה שלא קשור לביצוע.
מכירת חלקי בחווה היתה הצעד הקל. שעתיים נדרשו לי לבצע, הבנק העירוני רכש אותה בשמחה. אם בתוך פרק זמן קצר לא ימצא לו תום שותפה חדשה, מהר מאוד ייאלץ למכור את חלקו, ויתדרדר שוב למעמד של שכיר יום.
החיפוש אחר סוכנות נסיעות ארך פי שניים. רוב משרדי הנסיעות התגלו כסוכנויות הדמיה. כשכבר מצאתי משרד שעוסק בדבר האמיתי, התברר כי כל נסיעה בכלי הרכב האוויריים איננה אפשרית מבחינת התקציב שלי, אך יש עדיין רכבת אחת שפועלת, ושאִתה אפשר לצאת מהעיר. כן, הם יכולים להציע לי כמה יעדים מהסוג שאני מבקשת, אבל המסע איטי, אורך כשבוע, ותנאי הנסיעה אינם קלים. ציוד התקשורת שעל הרכבת מיושן מאוד, לערוצי הפעוטונים אי אפשר להתחבר, חשוב שתדעי את זה אם את נוסעת עם ילד, ועל החלונות - הזהירו אותי - יש רק תמונות סטטיות, לא כמו בהדמיות רכבת, שבהן רואים מהחלון את מרוץ הנוף. ובכל זאת קניתי שני כרטיסים.
לא היה לי הרבה לארוז. כמה בגדים רב־פעמיים, כמה צעצועים קטנים של בן. בלילה שלפני הנסיעה הזמנתי את האודיסיאה לקרוא בדרך, אבל ברגע האחרון השארתי את הפלט על השולחן.
לא אאריך בתיאור תלאות המסע, ולא בתיאור הימים הקשים שבאו אחריו, כשרק התחלנו להשתקע בעיר הזאת. שרה הקדימה להיוולד, ושישה שבועות עברו עד שמצאתי מקום עבודה שניאות להעסיק אישה מיניקה שגם ילד קטן כרוך לרגליה. בדידות ואי ודאות הם צירוף רע, וכשעל אלה נוספים כאבי גוף ובכי תינוקות, כמעט לא ניתן לשאת. אבל גם בלילות הגרועים ביותר בפנסיון, לרגע לא שקלתי ליצור קשר עם תום. גם מידידי הישנים אני שומרת מרחק בינתיים, כאילו כל מגע אִתם עלול לשבור את רוחי.

הדירה הקטנה שמצאתי לבסוף שוכנת באחד הרבעים הישנים, ושום דבר מהמותרות שהורגלתי בהם אין בה. אפילו כדי להזמין מזון ובגדים, עלי לצאת מהבית, לעלות על מסוע חורק ולהיטלטל עד למרכז השכונתי, שתפריט המכשירים בו גרוע ודל. כמו רוב תושבי הרובע אני עובדת כשכירת יום, תשע שעות ביממה, ועבודתי איננה שונה בהרבה מזו שעשיתי תמיד. מתברר כי אין הבדל גדול בין לוּלָנוּת לבין חקלאות ימית.
ובכל זאת דבר אחד השתנה לטובה. בחדר הילדים יש חלון, חלון אמיתי שפונה מזרחה, וכששרה בוכה ואני מערסלת אותה בזרועותי, אני נעמדת מולו.
״הנה הים...״ אני אומרת לבני, שרק התעורר ועדיין הוא מכורבל במיטתו.
״אני יודע שזה הים,״ עונה לי בן בחוצפה חדשה, ואפילו לא מוציא את האף מתחת לשמיכה, ״למה כל הזמן את צריכה להגיד לי שזה הים? אני כבר יודע. זה הים.״