ולדימיר

הקדמה

 בילדותי אהבתי גברים מבוגרים ושמתי לב שגם הם אוהבים אותי. הם אהבו את הלהיטות שלי לשמח אותם, את תשוקתי למצוא חן בעיניהם. הם נהגו לקרוץ לי וסברו שיש בי בגרות שמעבר לגילי. פגשתי אותם בכנסייה, בכינוסים משפחתיים ובבתיהם של חברַי, כחברים של הוריהם. הם היו בני הזוג של המורות שלימדו אותי ריקוד, מדעים או היסטוריה.
שביעות רצונם ממני מילאה אותי עונג. בזיכרונות ילדותי אני בשמלה לבנה מעוטרת בתכלת. "ילדות בשמלות לבנות" — שורה מתוך שיר שכתב גבר מבוגר. אמנם לא לבשתי שמלות לבנות, אבל כך אני רואה את עצמי בילדותי, במיוחד במפגשים עם גברים מבוגרים. זכור לי שהרגשתי כמו ילדה מובהקת, וחשבתי שהטוּב שלי קורן מתוכי. טוב לב ותבונה זהרו בעיני, והגברים זיהו זאת, אפילו המבוגרים והרגזנים ביותר.
גם כיום רבים מהדברים החביבים עלי הם דברים שגברים מבוגרים נהנים מהם בדרך כלל. מוזיקת ג'ז, מוזיקת פולק, בלוז, נגינת גיטרה וירטואוזית. וגם ספרי היסטוריה ארוכים, שמבוססים על תחקיר מעמיק. אקזיסטנציאליסטים וסופרים רבי־עוצמה. שחיתויות ופשעים אלימים משונים. רוקנרול רגשני. רשעות. חביבים עלי גם סיפורים פשוטים על חיי עיר או חיי כפר, או זוטות מן ההיסטוריה הפוליטית. בדיחות שנונות, עיסוק במנגנון הפעולה של בדיחות, שעשועי לשון, משחקי קלפים וסיפורי מלחמה.
אבל הדבר האהוב עלי ביותר כיום בגברים מבוגרים, והסיבה שלא פעם יש בי תחושה שאולי אני אכן גבר מבוגר ולא אישה לבנה מזדקנת בסוף שנות החמישים לחייה (זהות שאין לי ברירה אלא להציג אותה בפומבי, למבוכתי הרבה), הוא שגברים מבוגרים מורכבים מתשוקה. הכול בהם אומר רצון למלא את החסר. הם מלאי תאווה למזון, לכלי שיט, לחופשות, לשעשועים. הם מתאווים לעוררות. הם מתאווים לשינה. התשוקה היא שמנחה אותם — עולמם מורכב מתשוקותיהם. כי הגברים המבוגרים שעולים על דעתי (ואולי כוונתי לסוג מסוים של גברים מבוגרים שפגשתי, שהתקדש במוחי מצעירותי) לא מכירים או לא מסוגלים להעלות על דעתם עולם שלא מונחה לגמרי ולחלוטין על ידי תחושת רצייה והשגה. ומובן שהם משתוקקים גם להערצה במסגרת זוגיות מינית, גם אם בדמיונם בלבד, מול האור התכלכל של מסכי הטלוויזיה שלהם.
 
את המילים שלעיל כתבתי בזמן שהבטתי בוולדימיר ובראשו הזהבהב והמחוטב שנשען על כיסא העץ. מצחו הרחב — הבולט, אפשר לומר — לכד את האור שהבהיר את העור המתוח כתוף על בליטות הגולגולת הגברית. בגיל ארבעים הוא מסוג הגברים שפניהם יימתחו לפני שיתרככו. שערו הזהוב־אפרפר היה מוטל כערימת חציר, עדיין שופע, אך מלוּוה באיום הקלישוּת וההיעדר העתידיים. הוא ישן על הכיסא הגדול, ופלומת השיער שעל זרועו השמאלית (שאותה לא כָּבַלתי) קרנה בשמש אחר הצהריים. מראה הפלומה הזאת, הבוהקת בשמש, העביר יפחה לאורך עמוד השדרה שלי. העברתי את אצבעותי על רכותה הקפיצית, בקלילות, כמו חרק זעיר ומנומס.
הכיסא הגדול, בסגנון ימי־הביניים, היה עשוי עץ אורן חום כהה, שגימורו כבר התרכך מרוב שימוש. הוא הגיע מחנות גרוטאות, ולפני כן ממסבאה בכביש 9 שפשטה את הרגל. העץ היה מכוסה בחריתות שחורות ודביקות של שמות וראשי תיבות, כמה צימודים מוקפים בלבבות, חלקם בלוויית תאריכים. כשניסיתי למצוא השראה, התבייתי על ראשי התיבות י"ס + ר"ב 1987. המצאתי להם שמות, כגון יֵיהן סון ורוברט בלק, נאמר, זוג הומואים שעברו צפונה מהעיר ניו יורק, ברחו מאימת משבר האיידס — אדריכלים שניהם — ייהן הוא בנם של מהגרים קוריאנים, שנולד וגדל בפלאשינג שבקווינס, ורוברט בלק הוא צאצא למשפחה שהגיעה בספינת המייפלאואר, כִּבשה שחורה כחולת־דם, משחק מילים קליל. הם קונים בית ויקטוריאני סתמי ומעצבים אותו בסגנון כפייתי, מוצאים עתיקות ופריטים משונים שהיה אפשר להשיג רק בעידן שקדם לאינטרנט, לפני שכולם הבינו מה כל דבר שווה, מכורסאות של אִימס ועד לפסלונים קיטשיים משנות השישים. באחד הערבים הם יוצאים לבלות בעיירה, שזה עתה עברו לגור בה, ונתקלים במסבאה. יום אביב חמים, והם יושבים בחוץ, באווירה רומנטית, מתחת לעצים שענפיהם כבדים מפרחים שמטיפים את עלי הכותרת שלהם. ייהן משתכר ומתחיל להרעיף חיבה, אבל רוברט חושש מן העיירה הצפונית ומקבוצות גדולות של גברים גברתנים, שגם אם הם לא משתייכים ל"מלאכי הגיהינום", ניכר שהם שואבים מהם השראה אסתטית, ולכן הוא הודף אותו מעליו. הם רבים, מריבה קשה, והולכים הביתה בכעס — ייהן מרגיש מושפל ורוברט חש חסר אונים. זמן רב לאחר מכן, אחרי שהתפייסו, רוברט הולך למסבאה לבדו, חורת בכיסא את ראשי התיבות של שמותיהם, וביום השנה הראשון למגוריהם בעיירה הצפונית הזאת, הוא מביא את ייהן כדי שיישב על הכיסא ומראה לו את החריתה.
ואז הם מתלקחים ספונטנית.
לדוגמה.
ולדימיר נחר קלות, בגרגור רך ומרגיע. צליל מתון ונעים. אילו חייתי איתו, אם הייתי אשתו הקטנה, הייתי כורכת את גופי סביבו ומניחה לנחירה הזאת להרדים אותי, כמו קול גלי ים.
יכולתי לנקות את הבקתה — פירות הליים מהמשקאות שלנו נותרו מעוכים על הדלפק, חרטומי נעלינו שבחדר הכניסה פנו לכל עבר. יכולתי להמשיך לכתוב, לעבוד על הספר שלי, אבל רציתי רק לשבת ולבהות באור שנע עליו. הייתי מודעת לכך שהרגע הזה הוא דוגמה מושלמת למצב סִפִּי. שאני חיה במציאות שקודמת להתעוררותו של ולדימיר. הצטערתי שלא נמצאים איתי שם כמה מן הסטודנטים שלי, שמונחים ספרותיים מעוררים בהם התלהבות של עלומים מאוחרים. הייתי בטוחה שאילו היו שם, היו חשים בכך. השום־מקום והשום־זמן של העכשיו. הנוכחות הפועמת של הרגע שבין הרגעים.

1

אמנם ראיתי ושמעתי את ולדימיר כשהִרצה על ספרו בארוחה לכבוד המועמדים להוראה בחוג ובמפגש הסגל של הפקולטה, ובכל זאת, עד סמסטר הסתיו, לא הזדמן לי לומר לו ישירות יותר מכמה מילים. כשפגשתי אותו לראשונה באביב, אחרי שהתקבל כמרצה זוטר במשרה מלאה, עדיין נהגתי לאחר לכל האירועים של הפקולטה ולעזוב מוקדם יותר, רק כדי להימנע מהכורח לדבר עם מישהו מעמיתי. אפילו הישיבה במרחק שלושה כיסאות מפלורנס היתה כמעט בלתי־נסבלת מבחינתי, והרגשתי שברקי כעס מבזיקים מהנרתיק שלי לכל קצות גופי. מאז ומתמיד חשתי שמקור הכעס שלי הוא בנרתיק, ואני מופתעת מכך שהפרט הזה לא מוזכר בספרות לעתים קרובות יותר.

באחד הערבים בתחילת ספטמבר, בשבוע הראשון של הסמסטר, ביקר ולדימיר בביתי, ואז ניהלנו שיחה אמיתית ראשונה. זמן קצר לפני שהוא צלצל בפעמון, ישבתי בסלון ביתנו הכפרי, נהניתי מהרוח הקלה והצוננת, שתיתי מים מינרליים — לפי הכללים שלי, כל עוד אני לבד אני לא שותה אלכוהול עד תשע בערב (שיטה מעשית לא לעלות במשקל) — וקראתי ספר על ההיסטוריה של המכשפות באמריקה. מיום שהועלו ההאשמות נגד בעלי, הרגשתי שאני לא מסוגלת לקרוא סיפורת. בדרך כלל נהניתי לרתום את עצמי למיזם קריאה בכל קיץ, כדי למצוא לפחות שניים־שלושה סיפורים קצרים חדשים או קטעים מתוך נובלות שאוכל לקרוא עם תלמידי בכיתה. חשוב מאוד שהם ואני נכיר את הקול העכשווי. אבל בקיץ הזה הרגשתי כאילו עיני לא מסוגלות להתמקד במילים. העולמות הבדויים, ההמצאתיות והגניבתיות של הסיפורת, הדמויות — הרגשתי שכל אלה הם מנחה דלה ומעוררת רחמים. נזקקתי לתאריכים, לעובדות, למספרים ולנתונים סטטיסטיים. לכלֵי נשק. זה עולמנו ואלה הדברים שקורים בו. בשיעור הראשון בקורסים שלי נהגתי לקרוא בקול קטע מה"פואטיקה". ביצירה הזאת דן אריסטו בהבדל בין ההיסטוריה לשירה, ומסביר מדוע השירה, כתוצר מעוצב ותיאורטי, היא ייצוג נעלה של האנושות. בשנה הזאת פסחתי על השלב הזה. פסחתי על כל הרצאת הפתיחה הארכנית, ששפעה התייחסויות ומובאות שהכנתי ושיננתי זמן רב מראש, ונועדה להפחיד ולשמח את הסטודנטים שלי. במקומה, ביקשתי מהם בשנה הזאת לדבר על עצמם ועל חוויותיהם. הלוואי שיכולתי לומר שההחלטה הזאת נבעה מן הרצון להכיר אותם. בהחלט לא. ברשימות שהכנתי לקראת השיעור כתבתי לעצמי: "שידברו! (ממילא הם מתעניינים רק במחשבות של עצמם.)"

שמעתי מכונית נעצרת ליד הבית והקשבתי לצעדיו של מישהו שפסע מסביב לבית ותהה לאיזו דלת לגשת. בעיירה שלנו נוהגים להיכנס דרך המרפסת האחורית, שברוב הבתים — אם הבית לא שופץ ועוצב מחדש לגמרי — מובילה אל המטבח, שארית מן התקופה שבה העסקת כוח עזר בבית היתה תופעה נפוצה יותר, והעיסוק במלאכות הבית לא נתפס כמשהו שמעיד על העדפה, בחירה ומיומנות.

אבל ולדימיר, שהיה חדש באזור, צלצל בדלת הכניסה שבחזית הבית, זאת שמובילה אל מסדרון קטן וקר, שהשתמשנו בו רק כמעבר לקומה שמעל. כשפתחתי את הדלת, הוא עמד שם, מואר באור המרפסת, ומיד תחב את ידו הפנויה לכיס, כאילו רק עכשיו סיים לסדר את שערו. הוא נראה נבוך. נזכרתי בתקופה שהייתי אם צעירה, בת שלושים ומשהו, ופגשתי אבות צעירים, שאיתם דיברתי על בתי הספר היסודיים שבהם למדו הבנים או הבנות שלהם או על כוונתם של הילדים לנסות את חוג הקרטה, וכמה הסעיר אותי כשראיתי אותם מסדרים בהיסח הדעת את השיער או את הבגד — עדות עצבנית לכוח המשיכה שהיה לי באותה עת.

בידו השנייה הוא אחז בקבוק יין אדום, וספר היה תחוב בבית שחיו. כשפתחתי את הדלת, הוא החליף בין השניים בתנועה מסורבלת, והעביר את היין אל מתחת לזרוע השנייה, כמו כינור כשלא מנגנים בו. הוא ענב עניבת סריג עם סיכת עניבה חרותה מעל חולצת משבצות ששרווליה מופשלים, ומכנסיו המחויטים השתפלו אל נעלי עור איכותיות, בעלות סוליות לבנות עבות. מראה מובהק של מי שעבר לכאן מהעיר הגדולה, כי שום גבר הטרוסקסואלי שהתגורר כאן זמן רב לא נראה ככה. אפילו בעלי, שהוא גבר מטופח שאוהב סוודרים יקרים בדוגמאות מורכבות, כבר זנח את הייחודיות והאירוניה הקלילה של הסגנון העירוני. בעלי לובש את הבגדים שהוא לובש כי הוא מאמין בהם — הוא איבד את תחושת התחפושת וההצגה שעירוניים המקפידים בלבושם עדיין חדורים בה. התחושה המתמדת שצופים בך בלי הרף.

ולדימיר הושיט את הספר הדק — ירוק כהה ועליו אותיות פשוטות, בלי עיטורים. "התכוונתי להגיד שעברתי בסביבה, אבל זה לא נכון — אני בא מהקמפוס — רציתי לתת — ג'ון ואני דיברנו — רציתי להביא לו את זה — ולך, גם לך — את זה.

"וגם את זה," הוא אמר והושיט את היין. "לא הייתי מעז להניח שהספר שלי היא סיבה מַספקת לביקור."

התעלמתי מבקבוק היין ועטיתי הבעה של התפעלות אומרת כבוד, שהשתמשתי בה יותר ויותר מול הסטודנטים ושאר הצעירים סביבי. אנרגיית האמא הגדולה, כמו שקוראים לזה. "'הכללות זניחות' מאת ולדימיר ולדינסקי," קראתי את השם. "הספר שלך. מרגש מאוד. תיכנס, בבקשה."

לאחר התחבטות מסוימת עם הדלת המגושמת, שהעניבה שלו נתפסה בה, הוא פסע בעקבותי אל הסלון, ובזמן שעברנו במסדרון, הורדתי מהקולב רדיד קשמיר כדי לכרוך אותו סביב צווארי. העדפתי להסתיר את הצוואר.

"ג'ון לא בבית, למען האמת, אבל מותר לי להזמין אותך לשתות איתי משהו? מכיוון שלא עברת בסביבה?"

הוא הסכים לאחר שהציץ בשעונו, מחווה שנועדה להבהיר לי שזמנו מוגבל.

"בוא איתי למטבח. תוכל לשתות מהיין שלך, או בירה או מרטיני."

בדרך כלל אני מארחת שטורחת. אני אוהבת מארחים שטורחים, אם כי יש אנשים שלא אוהבים את זה. כשמישהו נכנס אלי הביתה, רוב הזמן אני לא מפסיקה לזוז — מסדרת, מכינה קפה, מנקה. אמא שלי לא ישבה במנוחה לרגע, אלא אם היתה שקועה בקריאה, בהקלדה, בתשלום חשבונות או בשינה. גם אני כזאת. וכשאני נכנסת לביתם של אחרים והם עוסקים בכמה מטלות — מחלקים את הקשב, אורזים מזוודה או מנגבים את הרצפה בזמן שאני שוהה בביתם — אני מרגישה נינוחה מאוד. תמיד נהניתי מהתחושה שאני סתם יושבת שם להנאתי, ומארחים שממוקדים רק בי מעוררים בי מתח.

פעם, כשעדיין גרנו בעיר, ניהלתי פרשיית אהבים קטנה. הייתי אז עוזרת הוראה שמתפזרת לכל הכיוונים מלבד הדוקטורט עצמו, והוא היה צעיר שפעל באטיות רבה ויצר איתי קשר עין מתמשך ורב־עוצמה. הייתי מדריכת הקבוצה שלו בסמינר "נשים בספרות", והמבט שנעץ בי בזמן שהביע דעה על וירג'יניה וולף, ג'ורג' אליוט או אַפרָה בֶּן היה כל כך חודר ומחוצף לתחושתי, שלא ידעתי איך להתייחס לכך. בהתחלה זה נראה לי מצחיק, מין העמדת פנים. מכיוון שהשתדל להזדמן לעתים קרובות אל החדר שלי בחוג, התמכרתי לקשר העין הזה וניסיתי לעפעף לאט ככל האפשר בזמן שדיברנו, כדי שאוכל להרגיש שאני נכנסת שוב ושוב לאמבט החם של תשומת לבו הראייתית. כשמימשנו לבסוף את הפלירטוט שלנו, התאכזבתי מאוד כשהתברר לי (אם כי מוזר שזה הפתיע אותי) שהוא לא מסוגל להתמיד בתקשורת הזאת בזמן ההתעלסות, ונעשה מזוגג עיניים ומכונס בעצמו כמו כל בן עשרים ואחת. (אין סיבה להתחלחל, אני הייתי בת עשרים ושמונה בסך הכול.) ברגע שהפרשייה התפוגגה, מבטו החודר התחיל לעצבן אותי, להרגיז אותי, ולבסוף נראה לי כמו סתם עיני עגל מטופשות. כן, נאלצתי לעבור את כל נקודות התצפית האלה. כיום הוא "בעסקים" ורפובליקני, אני חושבת.

"מרטיני? או־קיי, למה לא," אמר ולדימיר ונשמע נלהב מן האפשרות.

"אבל תדע שאני מכינה אותו עם וודקה. מרטיני פרברים. מלוכלך ורטוב, עם הרבה ורמוט ומיץ זיתים."

הוא אמר שזה בסדר גמור, מצוין, ככה הוא אוהב. פתחתי את הארון התחתון כדי להניח רגל על תחתיתו ולהגיע לכוסות שעל המדף הגבוה יותר. אני נמוכה. העובדה האנטומית הזאת סותרת לכאורה את האישיות שלי. כל חיי כאדם בוגר, אנשים מתפלאים כשמתברר להם שגובהי מטר ושישים בסך הכול. נדמה להם שהוא לפחות מטר שישים ושבע או אפילו מטר שבעים. בתצלומים, לא פעם אני מופתעת לראות כמה אני קטנה בהשוואה לבעלי. בעיני רוחי, הוא ואני באותו גובה.

הוצאתי את הכוסות מהארון. הרגשתי כאילו ולדימיר עומד קרוב מאוד אלי, ולמעשה, כשהסתובבתי לתת לו את הכוסות, כמעט הנחתי אותן על חזהו.

"סליחה," אמרנו שנינו.

"צ'יפס עליך," אמרתי.

אחרי הכנת המשקאות הובלתי אותו אל הסלון. הוא התיישב על הספה הזוגית מולי, השתרע בתנוחה גברית מלבבת, בשיכול גדול ורחב של רגל על רגל, קרסול על ברך. הוא סיפר לי שיש לו ילדה בת שלוש (פילומנה, אבל הם קוראים לה פי), ואשתו (שמעוררת עניין רב בחוג ותלַמד אצלנו קורס בכתיבת זיכרונות, אישה יפהפייה, שראיתי באירועי הפקולטה אבל עדיין לא הזדמן לי לדבר איתה) מתקשה להסתגל למעבר מהעיר לכפר. הוא שאל היכן בעלי, ונראה מופתע כשאמרתי לו שהוא יצא לשתות משהו עם מישהי מהחוג.

"מישהי מהחוג?"

הבהרתי שמדובר במרצה, והוא נרגע.

בעלי, ג'ון, היה ראש החוג לספרות בקולג' הקטן שלנו בצפון מדינת ניו יורק, שיש בו קצת יותר מאלפיים סטודנטים. בתחילת סמסטר האביב (בינואר שעבר), הוגשה לחוג שלנו עצומה שקראה להדחתו וכללה יותר משלוש מאות חתימות. לעצומה צורפו תצהירים של שבע נשים, בנות גילים שונים, סטודנטיות לשעבר בקולג', שבמהלך עשרים ושמונה השנים שלימד כאן היו בקשר מיני איתו בתקופה זו או אחרת. אף אחד מן הקשרים האלה, יש לציין, לא התנהל בחמש השנים האחרונות, אחרי שנקבע איסור מפורש על מערכות יחסים בין אנשי סגל לסטודנטים. בשנים שלפני כן קראנו לפרשיות האלה יחסים בהסכמה, כי הן אכן היו בהסכמה, וגם אני ידעתי במעומעם על קיומן. אבל עכשיו התברר שנשים צעירות נהיו לכאורה חסרות אונים לחלוטין ככל שמדובר בתסבוכות רומנטיות. עכשיו התברר שבעלי ניצל את כוחו, גם אם הכוח הזה הוא הסיבה לכך שהן חשקו בו מלכתחילה. בלי קשר למצבם הנוכחי של נישואי, אני עדיין מתקשה לחשוב על כך בלי שדמי ירתח. אני לא כועסת על ההאשמות עצמן, אלא על חוסר ההערכה העצמית של הנשים האלה, על חוסר הביטחון העצמי שלהן. צר לי שהן רואות את עצמן כעלים קטנים המסתחררים ברוח, בעולם שלא שייך להן, ולא כנשים מיניות וחזקות שמעוניינות להסתכן קצת, להשתעשע במין טאבו קטן, להתנסות בהרפתקה קלה. לנוכח הנטייה הכללית והבעייתית מאוד לצדד בדרישה הפופוליסטית למוסריות באמנות, ההתחסדות הפוסט־הוקית הזאת נראית לי פוגענית, כאישה כמותן. מדכא אותי שהן חשו אשמות בנוגע למפגשים האלה עם בעלי, עד כדי כך שהגיעו למסקנה שהוא ניצל אותן. רציתי לערוך להן "צעדת שרמוטות" כדי להבהיר להן שאם הן עצובות, יש לשער שזה לא נובע מיחסי המין שקיימו, אלא מכך שהקדישו זמן רב מדי לאינטרנט ולתהייה מה חושבים עליהן.

ולדימיר ולדינסקי, המרצה החדש והצעיר, ששיערתי שיטפס בהדרגה עד למשרת ראש החוג לאחר שיקבל קביעות, אם יקבל קביעות (והוא יקבל, בהתחשב בכישרון שלו, במוניטין הספרותי, בגילו הצעיר ובשאפתנותו הברורה), העביר את מבטו על הסלון שלי. עקבתי אחרי מבטו כשנח על הכרזה הממוסגרת מ"יפהפיית היום" של בונואל, שנרכשה במסגרת גיוס כספים לפורום סרטים כשהם חיסלו את מלאי הכרזות שלהם, ועל סדרת התצלומים הממוסגרים מבתיהם של סופרים אמריקאים דגולים, שיצרנו במהלך טיול מחוף לחוף שעשינו כשבתי סידני היתה בת שמונה, מסע שמיפינו אותו בביקורים בערי מגוריהם של סופרים אמריקאים חשובים — מארנסט המינגוויי אל ויליאם פוקנר, ומשם אל ג'וזף אוקונור, טוני מוריסון, ריצ'רד רייט, וילה קאתר ועד ג'ואן דידיון בלוס אנג'לס. על הקיר משמאל לוולדימיר היו תלויים העלונים ממוזיאון דוסטויבסקי, מוזיאון טולסטוי ומוזיאון טורגנייב, שהבאנו מהטיול שלנו ברוסיה. על המדף התחתון של שולחן הסלון היתה ערימה גבוהה של תוכניות מהצגות שראינו בעיר ניו יורק במהלך השבוע ששהינו שם בכל שנה. קיר שלם נוסף היה מוקדש לייצוגים של דון קיחוטה ולמפה גדולה של ספרד, שעליה סימַנו את המסע שערכנו בעקבותיו באמצעות סיכות ותחתיות מבתי קפה שביקרנו בהם בעיירות האלה. ובפינת החדר ניצב מקדש לביקורינו במחוזות רחוקים, שכלל מסיכת שיטֶה אמיתית מתיאטרון נוֹ, כמה פסלים קטנים שרכשנו בשוק אריאריה בניגריה, מחזיקי ספרים בגילוף נורווגי, קנקן קפה שוודי עתיק, סיטאר מהודו וקישוט קיר מרוקאי.

"איזה בית מדהים," הוא אמר. הוא הרים תוכנייה מהבית של פרידה קאלו במקסיקו והפך אותה בידיו.

"מסמך, למעשה. תיעוד תקופות שעברנו ודברים שראינו." הנחתי בזהירות את המרטיני שלי על שולחן הצד, שהיה למעשה מאפרה עומדת עתיקה. "לפעמים נראה לי שזה מעיד על ניצול מיטבי של החיים. ולפעמים מתחשק לי לשרוף את כל הגיבוב הזה ולהיות מינימליסטית."

הוא הניד את ראשו. "גיבוב מהסוג הטוב ביותר — כמו מוזיאון ממש — לא סתם זבל מחנויות רשת, קופסאות פלסטיק, עוד שלט־רחוק ועוד אחד."

"כל אלה פשוט מוסתרים. גם לי יש שקיות מלאות שקיות. אבל השאלה אם באמת נעים להיות מוקפים כל הזמן בעוד ועוד תרבות. יש משהו מתיש בהפגזה מתמדת של המיטב שבמיטב," אמרתי.

"את באמת חושבת ככה? אני לא מאמין," הוא אמר. "אם המיטב שבמיטב היה מתיש אותך, לא היית מסוגלת לשרוד באקדמיה." לשמחתי הרבה הוא התווכח איתי.

"טוב, מי אומר ששרדתי?" הרמתי את גבותי, הידקתי את שפתי וקיוויתי שההבעה נראית כמו מנוד ראש ידעני על הקומדיה האנושית.

ולדימיר לגם ארוכות מהכוס שלו, וכמה טיפות נשפכו על מכנסי הכותנה שלו, בדיוק בקצה המפשעה המתוחה כמו טרמפולינה בין רגליו המשוכלות. "אני מופתע שמותר לו להסתובב ככה בחוץ."

הוא הביט לעבר החלון, שנהפך למראָה שחורה בגלל הלילה שמאחוריו. מזווית הישיבה שלנו ראינו בהשתקפות זה את זה, אבל לא את עצמנו. בלי שניסינו, מבטינו הצטלבו בבבואה. כל אחד מאיתנו חייך, בפה סגור, במבוכה. הוא הסיט את עיניו. בימים ובלילות שלאחר מכן, דמותו שבזגוגית השחורה היא שרדפה אותי וחיממה אותי. זרועו הפרושה על כרית הספה, רגלו המשוכלת שחשפה את פס הגרב, ראשו המופנה אל כתפו, מחוות עיניו המושפלות, כמו שחקנית תיאטרון מיושנת המביטה בביישנות בזר פרחים.

בדרך כלל אני נמנעת מלספק פרטים ברורים בנוגע לנישואי, ולא פעם אני תוהה למה החלטתי להיות גלויה כל כך עם ולדימיר ולדינסקי, שכותב ספרות ניסיונית ומשמש מרצה זוטר בחוג לספרות בקולג' הקטן שלנו. אבל מובן שיש לי תשובה מוכנה לעצמי. רציתי ליצור איתו קרבה, קרבה עמוקה מאוד, מרגע שראיתי אותו בחלון, ברגליו המשוכלות. כאילו עולם חדש לגמרי נפתח לפני, ואם לא עולם, אזי בּוֹר, בור חסר תחתית — חוויה מתמשכת של הזיית נפילה מסעירה.

ולכן גיליתי לו הכול. שבעלי ואני הגענו להסכמה שבשתיקה שבמהלך נישואינו נשמור על חירות מינית כאוות נפשנו. לא שאלנו, לא סיפרנו, התקשורת התמצתה בדרך כלל בהערות אגב ומנוד ראש. לא דנו בסוגיה, חס וחלילה. מי רוצה להקדיש זמן לדיונים כאלה? מביך, קטנוני, ובאמת לא הסגנון שלנו. נהניתי מהמחשבה שהוא גבר במלוא אונו, ונהניתי מהמרחב שפרשיות האהבים שלו סיפקו לי. הייתי מרצה לספרות, אמא של סידני וסופרת. בשביל מה לי בעל שזקוק לתשומת לבי? רציתי להימנע, ורציתי שיימנעו ממני. אשר לגילן של הנשים האלה, חשתי חיבור עמוק לחוויה שלי כסטודנטית באוניברסיטה, ולכן לא הרגשתי צורך למחות. כשלמדתי באוניברסיטה, היתה בי תשוקה עזה כלפי המרצים שלי. גברים או נשים, מצודדים או לא מצודדים, מבריקים או ממוצעים — בכל מקרה חשקתי בהם. חשקתי בהם כי חשבתי שהם מסוגלים לספר לי משהו על עצמי. אם היה בי אז שמץ חוצפה, או אפילו ביטחון עצמי, אין לי ספק שהייתי ניגשת לחדרם בחוג ומשליכה את עצמי עליהם. לא עשיתי זאת. אבל אם אחד מהם היה שולח איתות קטנטן, אין ספק שהייתי מגיעה בריצה.

ובעלי היה חלש. הוא רצה שיחשקו בו, הוא ניזון מזה, מבחינתו זה היה אור שמש, מים וחמצן. ובכל סתיו הציפה אותנו קבוצה חדשה ורעננה של נשים צעירות ונלהבות, שעורן היה קורן ויפה יותר מדי שנה, במיוחד בהשוואה לעור שלנו, שנראה דהוי וסדוק ככל שהתגוררנו זמן רב יותר בעיירה הצפונית הזאת, האפופה קור מאוקטובר עד יוני.

בשנות העשרים והשלושים לחיי היו לי פרשיות אהבים משלי. כמו הפרשייה עם הסטודנט שהזכרתי קודם (אם כי הוא היה הסטודנט היחיד — מתברר שכבר בגיל עשרים ושמונה הייתי מודעת להזדקנות הגוף שלי בהשוואה לנשים הצעירות והתוססות שהמאהב הצעיר שלי הכיר מקרוב מאוד), ופה ושם היה איזה גבר מהסביבה — תומס, השיפוצניק ששיפץ לנו את האמבטיה בקומה העליונה; רוברט, שהיה מרצה בחוג למִנהל עסקים; ובוריס — צייר שגר באחת העיירות באזור ואירח אותי בחלל הסטודיו הגדול שלו (אסם־לשעבר, קולנועי מאוד).

קצת לפני גיל ארבעים טעיתי וניהלתי מערכת יחסים עם מישהו מסגל החוג שלי. הסוף העגום כלל דמעות, איומים ושיחות טלפון עם ניתוקים ורגשות פגועים. בתי היתה אז בת תשע ומודעותה לעולם שמסביב לה הלכה וגברה. העניין היה סבוך ומתיש. ומאז החלטתי להתנזר ולהוציא את עצמי מהמשחק. התמקדתי בעבודה, בבית ובכתיבה. היסח דעת בגלל עמית, מסקרן ככל שהיה, עורר בי תחושה שאני מגוחכת ולא מכובדת; נואשת, חלשה ותלותית. החלטתי לדבוק בכבוד, אלגנטיות ולמדנות. נטשתי את התאווה והתשוקה. כתבתי כמה מאמרים על צורה ומבנה. הוצאתי לאור את הרומן השני שלי.

אחרי שסיפרתי לו את כל זה, ולאד נראה מיוסר. כנראה ציפה שאני אמחה ואגיד שבעלי חף מפשע, שמדובר במסע הכפשה שנועד להשחיר את שמו — לטהר את הקולג' מגברים לבנים זקנים או משהו כזה. הוא רוקן את כוס המרטיני בתוך דקות ספורות.

הוא מצץ את גלעין הזית ושאל אותי שאלות. "וידעת שבעלך מנהל מערכות יחסים עם סטודנטיות?"

פערתי את עיני כדי לא לגלגל אותן בגלוי. "מערכות יחסים? ניסוח מטופש. הוא זיין אותן והן זיינו אותו. הוא זיין את העור הבוהק שלהן, והן נהיו רטובות מתשומת הלב שלו. הן נהנו מהעניין, והוא לא עמד בפיתוי."

הוא עיווה את פניו בהתחסדות. "לא עמד בפיתוי? אני לא מאמין בזה. לא מאמין שאפשר פשוט למעוד."

"מה, מרוב התאהבות?" שאלתי. "או מרוב תאווה?"

"גם וגם. הכול מתחיל ונגמר בזה שאדם מרשה לעצמו. מי שלא רוצה לעשות את זה, יכול להימנע."

פניו היו סמוקים, מוטרדים. הוא נראה לי כמו מטיף מניו אינגלנד במאה התשע־עשרה — אוניטרי טרנסצנדנטליסט בעל עקרונות נוקשים. הוא נראה טבעוני. וזה מצא חן בעיני. גם הכעס השחצני שלו מצא חן בעיני.

שילבתי את זרועותי. "אני מרגישה שעצבנתי אותך."

"לא חשוב." הוא נראה כמו נער מתמרד (אוף!). "לכן אסור להעריץ אנשים. הם תמיד מאכזבים בסוף."

"אתה יכול להעריץ את בעלי בלי לסלוח על מה שהוא עשה," אמרתי. אם כי לא מתפקידך לסלוח או לא לסלוח, חשבתי בלבי.

"הלוואי שיכולתי. אולי אני יכול. מצטער. לא אכלתי מספיק לפני ששתיתי את המרטיני."

אחר כך עברנו לנושאים אחרים — דיברנו על רומן חדש של סופר מוּכּר ועל הצגה ששנינו ראינו בניו יורק, ותהינו האם מדובר בעיבוד פמיניסטי של יצירה קלאסית או בסרסרות פטריארכלית. הגשתי לו לחם וגבינה, וקצת מים. דיברנו על ההבדלים בין הקורסים בשנה ב' לאלה של שנה ג' (תלמידי שנה ג' כבר קהי מחשבה, ואילו תלמידי שנה ב' עדיין מלאי להט). מניתי באוזניו, ככל שזכרתי, פעילויות באזור שמתאימות לילדים בשביל בתו בת השלוש.

נפרדנו בחושך השחור מִשחור שבחוץ. הבהרתי לו שוב כמה אני משתוקקת לקרוא את ספרו. הוא נראה אדיש למדי כשנפרד ממני לשלום ואמר לי שהוא "ממש" ישמח לשמוע מה דעתנו, ובמיוחד מה דעתי. המכונית שלו יצאה לדרך, ואני התיישבתי בחצר האחורית, בכורסת העץ הגדולה, על שפת הבריכה שלנו. השענתי את ראשי לאחור והבטתי בכוכבים. חשתי ערגה לסיגריה, אם כי עשרים שנה לא עישנתי. פראות והתרגשות גוברות התגנבו אל מערכת העצבים שלי — מודעות מעקצצת שהחלה בעצמותי וקרנה החוצה. בעיני רוחי ראיתי את ולדימיר ולדינסקי משתמש בידיו הגדולות והמחוספסות כדי להסיט את שערי מפני. בקצה המרוחק של החצר, מאחורי גדר הרשת המתכתית שמקיפה אותה, עיניו של חתול רחוב או שועל שיקפו את אור המרפסת, זהרו כמו עיניים של שד.