הביקורות של דג

בספר "שינה" של הרוקי מורקמי, הגיבורה מפסיקה לישון וקוראת בלילות את אנה קארנינה של טולסטוי. זוהי לה קריאה חוזרת בספר. הגיבורה הסהרורית של מורקמי תוהה על עושר התובנות העולות מהקריאה המחודשת, זוויות חדשות נפתחות בפניה. חזרתי גם לאנה קארנינה לקריאה מחודשת אחרי שנים ואני מסכימה עם תהיותיה של זו. ספר כל כך רחב יריעה, אי אפשר להכיל את כולו בתקופת גיל יחידה. כנראה שאחזור אליו שוב ושוב בעתיד.

רק עכשיו הבנתי מאיפה קיבלה רולינג את ההשראה על יום הגלימות

לו רק הייתי מילנה. רק.

אאוץ'. ישר אל תוך נבכי הנפש. ספר לנצור קרוב.

אני לא חושבת שאצליח אי פעם, גם בקריאות חוזרות, להפסיק להתפעל ולהתענג על היצירה הזו. כשאני מכירה אדם שיודע את פרוסט אני מרגישה שיש גם לו את המפתח לדלת הסתרים.

כל כמה שנים חוזרת אל הספר הזה. פעם לעצמי ופעם מקריאה לאחר ופעם מקשיבה. ותמיד מרותקת כבראשונה.

"הוא פעל מתוך סלידה לבלוטת התריס". הייתי צריכה לקרוא את המשפט הזה פעמיים. סיפור אגדה מבריק.

ליודעי הנפשות הפועלות מדובר בפנינה. קשה להבדיל בין העובדתי לסיפורי ואם משחררים מנסיונות נואלים שכאלה, אפשר וקל להשזר אל תוך העולם שאינו. רוט, מהתיאור הקליני במהותו, סבל מאי ספיקת כבד סופנית ומאנצפלופתיה. רמות אמוניה גבוהות שגרמו לשינוי הכרתי והזיות. לא מן הנמנע להביט באור שונה, לא לחיוב או לשלילה דווקא, רק שונה, על כתביו המאוחרים. ועוד, המתים אינם יכולים לתבוע על דיבה.

עלילה ממכרת. זה רק נראה למתבונן כויתור. זו בחירה.

נפלא, הומוריסטי וסוחף. גיבורה שלא נופלת בבוגדנותה ממדאם בובארי של פלובר, מאנה קארנינה של טולסטוי ומנאנא של אמיל זולא.

בפרק 30, אחד לפני אחרון, עולות תקוות, שהחיילים של כאן והיום יצטרפו אל העם ויכוונו את נשקם אל מול הצאר. ואז, בפרק 31, מתכנסים אל דלת אמותנו בדמות ילדה וחתול על שטיח. מה שנשאר ומה שהיה מלכת תחילה. אולי כל שלטון וכל שיטה נידונו לקרוס אל תוך עצמם ואולי מלחמות לא נוטות להגמר לעולם. אולי האחריות היא שלנו פנימה. מול ילד וילדה. לא לקחת חלק. הכתיבה סיפורית וקולחת. ההקראה מצויינת.

כתיבה נהדרת. עלילת מוטיב פנטסטית מוכרת וצפויה ועם זאת מוגשת רעננה וקולחת. כן, לקרוא.

מה עוד אפשר לכתוב על המשפט של קפקא? כיף גדול, עונג! חובה ברפרטואר למחשבות לעתיד של כל אדם.

פנינה מחוץ לזמן האבוד. עם תוספת הבהרות מעולה. דמות מפלצתית מסופרת מגוף ראשון.

כמה כיף! להתמכר אל תוך הסיפור. להכנס ליער ולחיות בתוכו.

קראתי ושמעתי מספר פעמים. על כך שכתוב מופתי, אין צורך להבליג ולהעיד. שטפן צוויג. נתתי לילדי, למכרי. שמענו יחד בסלון הבית. המסר. המסר! לא למלחמה. כן לאדם החופשי. לא תיפול שערה משערות ראשו של אדם, כל אדם, למען אדמה. לקרוא, לחבק, לקנות לכל נער ונערה שנפשו חשובה לכן.ם

ראוי להקרא כמחקר איכותני חשוב ומקצועי. לא קל התוכן, טריגרי. הכתיבה מופתית. נאמנה לקולם של המרואיינים. ספר חשוב.

מהחזקים והממכרים של טולסטוי. שמעתי גרסה קולית לאחר שקראתי מהמילה הכתובה. מוקלט מצויין, מרענן ומוסיף זוויות למציאות.

טולסטוי של המלחמה, על חוסר התחלית בקיום אדם בשוחות השכול. נסחפתי. גם התעצבתי. בעיקר המשכתי לחשוב אחרי.

האדרת והאף- חוזרת אליהם שוב ושוב. נפלא השאר - כתיבה אחרת. המעקב אחר העלילה קשה יותר אבל משתלם.

עונג צרוף. המחזות הראשונים. ויזואלי, חצוף, משוגע. כיף גדול!

כמו שכבר כתבו כאן לפני, נקרא בייעף. אי אפשר להפסיק.

הקראה נהדרת. המקריא משחק שפעת דמויות, מדייק את גילן, מעלותיהן, מגרעותיהן ונימת רגשותיהן. באמת הקראה מבריקה ויחודית.

לא להפסיד את התוספות בסוף הספר! נהדר.

כמה יופי. לקרוא שוב. ושוב. לאט. מענג.

לחזור ולקרוא שוב ושוב. יצירת מופת מהפנטת. אושר עילאי בקריאה.

שמעתי את הספר הקולי, שלושים שנה אחרי שקראתי אותו בתרגום הישן לעברית. גם כעת, כמו אז, אני מרגישה שאם אכתוב ביקור, אנקוט עמדה, כמו אתחייב למשהו גדול יותר. עד כדי כך ראנד הצליחה לגרום לי להשתהות מול גורדי שחקים. משהו שלווה אותי אז בקריאה ועתה בהאזנה להקראה הנפלאה - זה כשרון יוצא דופן לגרום לתאורי פלדה ובטון להשמע כל כך אטרקטיביים. פרטי פרטים של הספר הזה יוצרים אצלי תמונה שתכולתה רבה מסך פרטיה ואני שמחה לחזור שוב ושוב למחשבות שעוררו בי הדמויות הכל כך מובחנות, שכותבת משכילה לבנות אט אט, יחד עם הבנתנו, יחד עם התקדמות העלילה. כמו המבנים המשתלבים עם הטבע ולא נוגסים בו, כמו הבעיות ההנדסיות וחדוות פתרונן על ידי הדמות של הארווד רורק, גם גם כקוראת, הרגשתי שרעיונות, לעיתים קשים ולא מקובלים, אינם נכפים עלי אלא שמשתפים אותי בהוויה הכי עמוקה שמאחוריהם. בסוף הספר מצורפים דברים על תהליך עיצוב הדמויות ונחשף חלק מתהליך הביקורת העצמית שמפעילה הכותבת במהלך הכתיבה. מרתק.

קאמי לא מגדיר ולא ממקד על הרצף, מניח לקורא לתבנת את הגיבור. הגיבור מגיב להסחות דעת במלוא העוצמה. באוטומטיות. ללא הבנת רגש, ללא יכולת להבנה כזו. גיבור נוגע ללב שנופל אל בית משפט במקום ותקופה שאינם מכירים באנשים ששומעים אחרת את המוזיקה. החברה, לאחר שמיעת שרשרת עדים בורים בפני שופט בור ועם, במקום לספק כלים, מכפיפה לחוק יבש, אכזרי. הגיבור מקבל עליו. אדיש לתוצאות. מתרגל לבסוף להכל, כפי שלימדה אותו אימו טרם מותה. הריי זה סיפור טרגי. האדם מושלך הנה והנה לכל עבר לפי תעתועי אור וצל, חום וקור, רגע כזה או אחר. ומקבל עליו הכל. אפס יכולת להתגונן. טרגי.

קצת צר לי על שקראתי את הספר כמה עשורים לפני העשור האחרון (באין הנתן הפתעות) לחיי. הלו זהו גם מדריך טכני לאדם. איך לנצח את המוות, אם תרצו. אולי בעצם, מאותה סיבה ממש, טוב שקראתי אותו מוקדם. דמויות מדוקדקות מגיחות ונחבאות חזרה מכל רבדי החברה, כששאלת קבלת הגורל היחידי האפשרי, ובדרך אליו - ההמשכיות או החידלון והיחס אליהם, משותפים לכולם.

האם יש לנו זכות לקרוא כתב שנגנז על ידי מחברתו אך כי פורסם ואם כבר האם עוד נורשה לבקרו? ועוד כתב אישי ושקוף כל כך! ניקול היא מי שלא הפכה למרצה בסורבון, מי שהתמסרה ושכחה למלא את הזמן שיבוא בעצמה ובעינייניה ומי שתעמוד מנגד, מקנאה ופגועה, מול הפרת הברית הזוגית שמגלמת מאשה. אשה שהיא שלו ולא שלה. במציאות, ללא נישואים וללא ילודה, תקבר במונפרנס לצד הקול הגברי הלו הוא לבטח ז'אן פול סאטר ואולי עדיף אם לא היינו מלווים את הזוג הזה בחיכוכיהם למוסקה אלא משאירים אותם תחת נקודת מבטה בלבד בפריז. היא הייתה חייבת לסגור איתו חשבון על שאינו עושה דבר מאז הנקודה האלג'ראית? אולי סגירת חשבון אישית מדי. כמה טרוניות מול השמאל המפנטז קומוניזם עם קריצה מתמשכת לפתרון כצו השעה - סוציאליזם שלא מאבד אינדבידואליות. אם יש חיה כזו. בסיום, למרות הציפיה שמישהו לכל השדים כבר יבעט במוסד המאמלל הזה של זוגיות כפויה לנצח ארוך, בבואר ממסגרת לאי הבנה את כל העניין ועוצרת במשק עטה את ההתדרדרות הסוערת והמחייבת, אליה מגיעה ההתרחשות. למה בעצם? מבין השורות עולה צינתה של בבואר אל הכנסיה הקתולית על מנהגיה המוזרים כהטבלת תינוקות בשורה. הכנסיה תהיה מכוערת בעיני אנדריי ובעיני מאשה - טקסיה מוזרים. דווקא בבואר האתאיסטית במפגין מנהלת פה על חשבונם, המומרים לקתוליות, הלצה משמחת שכזו. השפה בבוארית מאוחרת, מתנערת מהליכה סחור סחור בתאורי טבע ופונה לאורך כל הסיפור אל הפשט הגלוי לעין. האם אפשר באמת לבחור אם להענות לאיזה צו מוסרי שהמצאתי כאן ולכבד את רצונה של סופרת כזו לגניזת הכתוב? סקרנותי דווקא התעוררה יותר כי נגנז.