ייסורי ורתר הצעיר

ספר ראשון
4 במאי 1771

כמה שמח אני שהלכתי! ידיד יקר, מהו לב האדם! לעזוב אותך, אותך שאני כה אוהב, שדבקתי בך לבלתי הפרד, ולהיות שמח! אני יודע, אתה סולח לי. כלום לא היו קשרי האחרים מועדים על-ידי הגורל להחריד לב כשלי? ליאונורה האומללה![1] ואף על פי כן הייתי חף מאשמה. האם היתה זאת אשמתי, שבעוד חמודותיה הגחמניות של אחותה מענגות עלי את נפשי, ניצתה תשוקה בלבה האומלל? ואף על פי כן – האם אני חף מאשמה לגמרי? האם לא הזנתי את רגשותיה? האם לא התענגתי אני עצמי על אותם גילויי טבע אמיתיים לחלוטין, שהביאו אותנו לידי צחוק פעמים כה רבות, אף שלא היה בהם שמץ של גיחוך? האם לא הייתי – הו, מהו האדם כי יתאונן על עצמו! מנוי וגמור עמי, ידיד יקר, אני מבטיחך, מנוי וגמור עמי להיטיב את דרכי, אינני רוצה לחזור ולדוש בקמצוץ הרעות שמזמן לנו הגורל, כפי שעשיתי תמיד. מנוי וגמור עמי ליהנות מן ההווה, ומה שעבר יהיה לדידי נחלת העבר. ודאי, אתה צודק, יקירי, המכאובים היו פוחתים בקרב בני-האדם לולא עסקו – אלוהים יודע מדוע הם עשויים כך – בעמלנות רבה כל-כך של כוח הדמיון בהעלאה מאוב של זכרונות על רעות העבר, במקום לשאת את ההווה שווה הנפש.
הגד נא בטובך לאמי, שאנהל את עסקיה כמיטב יכולתי ואודיעה על כך בהקדם האפשרי. שוחחתי עם דודתי וכלל לא מצאתי בה אותה אשה מרשעת כפי שמתארים אותה אצלנו. היא אשה ערנית ונמרצת, שאין לב טוב מלבה. הסברתי לה את טענות אמי בדבר עיכוב חלקה בירושה. היא אמרה לי את נימוקיה, את סיבותיה ואת התנאים שתהיה מוכנה למסור מידיה את הכול, ואף יותר משדרשנו – בקיצור, אינני רוצה לכתוב על כך עכשיו דבר. אמור לאמי, שהכול יסתיים בכי טוב. ובעסק הקטן הזה גיליתי, יקירי, שאי הבנות ועצלות אולי מולידות בעולם יותר סכסוכים מאשר עורמה ורשעות. שתי האחרונות הן לפחות שכיחות פחות.
אגב, אני חש כאן בטוב. הבדידות היא כצרי יקר ללבי בנוף עדן זה, ועונת נעורים זו מחממת במלוא שפעתה את לבי המרבה להצטמרר. כל עץ, כל משוכה הם זר פרחים, ואתה משתוקק ליהפך לחיפושית של אביב כדי לרחף בים ניחוחות הבושם ולמצוא בו את כל מזונך.
העיר עצמה אינה נעימה, אך סביב-סביב מקיף אותה הטבע ביופי בל יתואר. הוא שהניע את הרוזן מ' לנטוע גן על אחת הגבעות, המצטלבות זו בזו בססגוניות שאין יפה ממנה ויוצרות גיאיות חינניים ביותר. זהו גן פשוט, ומיד בכניסתך אתה חש, שלא גנן מומחה[2] הוא שהתווה את תוכניתו, אלא לב רגיש, שביקש להתענג כאן על עצמו. כבר הזלתי לא מעט דמעות על המנוח בסוכה הקטנה המטה לנפול, שהיתה המקום האהוב עליו, ועתה גם עלי. עוד מעט אהיה אדוני הגן הזה. הגנן נוטה לי חיבה, כבר מקץ הימים הספורים האלה, וחזקה עליו כי לא ימצא עצמו בכי רע.

10 במאי
עליצות מופלאה כבשה את כל נפשי, כאותו בוקר אביבי מתוק, שאני מתענג עליו בכל לבי. אני שרוי לבדי ושמח בחיי בסביבה זו, שנוצרה לנשמות כשלי. כה מאושר אני, יקירי, כה טובל בתחושה של הוויה שלווה, עד שאמנותי סובלת מכך. לא יכולתי לצייר עכשיו, אף לא קו אחד, והרי מעודי לא הייתי צייר גדול יותר מאשר ברגעים אלה.[3] כשהעמק הנלבב מעלה אד מסביבי, והשמש הגבוהה נחה על פני אפלת יערי הבלתי חדירה, ורק קרניים יחידות מתגנבות אל קודש הקודשים פנימה, ואני שוכב שרוע על העשב הגבוה אצל הנחל היורד, וסמוך יותר לאדמה נעורה בי פליאה למראה אלף בני-עשב שונים ומשונים; עת שאני חש קרוב יותר ללבי את רחש העולם הקטן שבין הגבעולים, את אינספור הצורות שאין חקר להן של התולעים הזעירות, של היבחושים הזעירים, ומרגיש את נוכחותו של הכול-יכול, שברא אותנו בצלמו, את משב רוחו של האל האוהב, הנושא ומקיים אותנו רוחפים בעדנה נצחית! ידידי, וכשעיני מצטעפות אז, והעולם שמסביבי והשמים נחים בנשמתי בשלמות כדמותה של אהובה, אזי אני נכמר לעתים בערגה וחושב: הו! לו יכולת להפיח בנייר את החי בקרבך בשפעה כזו, בחום כזה, עד שייעשה ראי לנשמתך, כשם שנשמתך ראי היא לאל האינסופי! – ידידי – אבל אני נצמת מזה, תפארת המראות הללו מכריעה אותי.

12 במאי
אינני יודע אם רוחות תעתועים מרחפות בסביבה הזאת, או שמא הדמיון השמימי החם שבלבי הוא המשווה מראה גן עדן לכל אשר סביבי. סמוך ליישוב ישנה באר, באר שאני מרותק אליה בחבלי קסם, כמו מלוזינה[4] ואחיותיה. – אתה יורד במורד גבעה קטנה ומוצא עצמך מול קמרון, שכעשרים מדרגות יורדות ממנו אל התחתית, שם, מתוך סלעי שיש, נובעים מים שאין צלולים מהם. החומה הקטנה היוצרת את הגדר המקיפה למעלה, העצים התמירים המכסים את האתר סביב-סביב, קרירותו של המקום – כל אלה יש בהם משהו מושך, מרטיט. לא עובר יום בלי שאשב שם שעה. אז באות הנערות מן העיר לשאוב מים, תפקיד שאין תמים ונחוץ ממנו, שלפנים היו בנות המלכים ממלאות אותו בכבודן ובעצמן. שעה שאני יושב שם, קם סביבי דימוי האבות בחיוּת רבה כל-כך, כיצד האבות הקדמונים כולם מתרועעים ומחזרים ליד הבאר, וכיצד מרחפות רוחות מיטיבות סביב הבארות והמעיינות. הו, מי שאינו יכול להרגיש כך, מן הסתם לא השיב את נפשו מעודו בקרירותה של באר לאחר טיול קשה ביום קיץ.
13 במאי
אתה שואל אם לשלוח לי את ספרַי? יקירי, אני מבקש ממך, למען השם, הסר אותם מעל צווארי! אינני רוצה עוד להיות מונהג, מומרץ, משולהב, הלב הזה רוגש דיו מעצמו. אני זקוק לשיר ערש, ואותו מצאתי בשפע בהומרוס שלי. פעמים כה רבות אני משקיט את לבי הנסער, כי לא ראית דבר כה נוטה להשתנות והפכפך כמו הלב הזה. יקירי! האם לך עלי לומר זאת, לך, שפעמים כה רבות נשאת בנטל, לראותני עובר מעצבות להוללות וממלנכוליה מתוקה להשתלהבות נלוזה? יותר מכך, אני מתייחס אל לבי הקט כאל ילד חולה, כל מה שהוא חפץ מותר לו. אל תגלה זאת לאיש! יש אנשים שיראו לי זאת בעין רעה.
15 במאי
האנשים הפשוטים שביישוב כבר מכירים אותי ואוהבים אותי, בייחוד הילדים. כשהתוודעתי אליהם לראשונה, ושאלתי אותם בחביבות על דא ועל הא, סברו אחדים שאני מבקש ללעוג להם ופטרו אותי בגסות רבה. לא הנחתי לכך להעכיר את רוחי. אבל הרגשתי באופן ברור ביותר בדבר שכבר הבחנתי בו לא פעם: אנשים רמי מעלה תמיד יקפידו על ריחוק צונן מן העם הפשוט, כאילו היו סבורים שהתקרבות תסב להם הפסד. מלבדם קיימים פוחזים וליצנים מרושעים, המעמידים פנים כאילו הם מוחלים על רום מעמדם כדי לפגוע שבעתיים בדלת-העם ביהירותם.
אני יודע היטב שאיננו שווים, שאיננו יכולים להיות שווים: אבל דעתי היא, שמי שמאמין כי עליו להתרחק ממה שקרוי אספסוף כדי לשמור על כבודו, ראוי לגנאי לא פחות מאשר מוג-לב, המסתתר מפני אויבו מתוך חשש שידו תהיה על התחתונה.
באחרונה סרתי לבאר ומצאתי שם משרתת צעירה, שהניחה את כדה על המדרגה התחתונה והשקיפה על סביבותיה, לראות אם אין אחת מחברותיה עומדת לבוא כדי לעזור לה להרים אותו על ראשה. ירדתי למטה והתבוננתי בה. "שאעזור לך, ילדתי?" שאלתי. היא האדימה כולה. "הו לא, אדוני!" אמרה. "אל תטרח!" היא תיקנה את הכעך שעל ראשה ואני עזרתי לה. היא הודתה לי ועלתה למעלה.

17 במאי
הכרתי כל מיני אנשים, חברה טרם מצאתי. אינני יודע מהו הדבר שבי, שדומה כי הוא מושך את בני-האדם. כה רבים מהם רוחשים לי חיבה ונקשרים אלי, וכואב לי כשדרכנו יחדיו נמשכת כברה קטנה בלבד. אם תשאל מה טיבם של האנשים שכאן, עלי לומר לך: כמו בכל מקום! המין האנושי יש בו איזו אחידות. מרביתם מעבירים את חלקו הגדול של הזמן בעבודה למחייתם, ומעט החופש שנותר להם מפחיד אותם כל-כך, עד שהם מחפשים כל אמצעי להיפטר ממנו. הו, ייעודו של האדם!
אבל זהו עם משובח למדי בטיבו! כשאני שוכח את עצמי לעתים, כשלעתים אני מתענג עמם על ההנאות שעוד שמורות לבני-האדם, להחליף דברי לצון, במלוא גילוי הלב והכנות, ליד שולחן ערוך כהלכה, לנסוע לטיול, לערוך נשף מחולות בזמן הנכון וכיוצא באלה, יש לכך השפעה מיטיבה מאוד עלי. ובלבד שלא אזכר שעוד כוחות רבים אחרים טמונים בקרבי, שכולם נמקים בלא שימוש, שעלי להסתירם בקפידה. הו, זה מכווץ כל-כך את הלב כולו. – ואף על פי כן! גורלם של אנשים כמונו הוא להיות בלתי מובנים.
הה, על ידידת נעורי[5] שהסתלקה! הה, על שהכרתי אותה! הייתי אומר: אוויל שכמותך! אתה מחפש את שאין למצוא כאן למטה. אבל היא היתה שלי, הרגשתי את הלב, את הנשמה הגדולה, שבנוכחותה נדמיתי בעיני עצמי גדול משהייתי, כיוון שהייתי כל מה שיכולתי להיות. אלי הטוב! האם נשאר אפילו כוח אחד ויחיד מכוחות נפשי שלא נעשה בו שימוש? האם לא יכולתי לפרוש לפניה את מלוא הרגש המופלא, שלבי חובק בו את הטבע? כלום לא היה הקשר בינינו מעין טווייה נצחית של התחושה הדקה ביותר, השנינות החריפה ביותר, שצורותיה השונות, עד כדי נלוזוּת, נשאו כולן את חותם הגאונות? ועכשיו! – אח, שנותיה היתרות הוליכו אותה אלי קבר לפני. לעולם לא אשכח אותה, את דעתה האמיצה ואת סבלנותה האלוהית.
לפני ימים מעטים פגשתי צעיר פלוני, פ' שמו, עלם גלוי לב, בעל פנים נאות למראה. זה עתה בא מן האקדמיה, אינו חושב עצמו חכם, ובכל זאת מאמין שהוא יודע יותר מאחרים. גם חרוץ היה, כפי שאני מרגיש לפי דברים שונים. בקיצור, יש לו ידיעות נאות. כיוון ששמע שאני מרבה לצייר ויודע יוונית (שתי מעלות מזהירות כאן בארץ הזאת), פנה אלי והוציא וגולל ידע רב, מבּאטו ועד ווד, מדה-פיל ועד וינלקמן, והבטיחני שקרא את התיאוריה של זוּלצר, את חלקה הראשון, מתחילתו עד סופו, וכי באמתחתו כתב-יד של היינה[6] על חקר העת העתיקה. טוב ויפה, חשבתי בלבי.
ועוד אדם הגון אחד הכרתי, הוא ראש הרשות מטעם הנסיך, איש גלוי לב וכן. אומרים עליו כי הנאה לנפש היא לראותו בחברת ילדיו, שמספרם תשעה. בייחוד מרבים לשבח את בתו הבכירה. הוא הזמין אותי לביתו, ואני מתכוון לבקרו בהקדם. הוא גר באחוזת ציד של הנסיך, מהלך שעה וחצי מכאן, אשר לאחר מות אשתו הורשה להעתיק מגוריו לשם, כיוון שהישיבה כאן בעיר ובבית הממשל הכאיבה לו מדי.
נוסף על אלה נִקרו לי בדרכי כמה תמהונים מוזרים, מאוסים לחלוטין, וגילויי הידידות שלהם הם הבלתי נסבלים מכול.
היה שלום! המכתב ימצא חן בעיניך, כולו סיפור העובדות.
22 במאי
רבים כבר שיערו, שחייו של האדם אך חלום שווא הם, ואף אותי מלווה הרגשה זו תמיד. כשאני מתבונן בגדר הגבול,[7] שבתוכה כלואים כוחות המעש והחקר של האדם, כשאני רואה כיצד כל האון מכוון להשגת סיפוק לצרכים, אשר בתורם לא נועדו אלא כדי להאריך את קיומנו העלוב, ואף זאת, שכל רגיעה ביחס לנקודות מחקר מסוימות אינה אלא כניעה אפופת הזיה, כיוון שעל הקירות שביניהם אנו כלואים אנו מציירים דמויות ססגוניות ומראות זוהרים – כל זה, וילהלם, מכה אותי באלם. אני חוזר לתוך עצמי, ומוצא עולם ומלואו! יותר מתוך ידיעה שבחוש והשתוקקות אפלה מאשר באורח מוחשי ובכוח חיוני. ואז מצטעף הכול לנגד חושי ואני ממשיך לחייך אל העולם כמתוך חלום.
כל המורים והמלמדים כלילי ההשכלה מאוחדים בדעתם, שהילדים אינם יודעים על שום מה הם רוצים את שהם רוצים: אבל העובדה שגם מבוגרים, כמוהם כילדים, מתרוצצים הנה והנה על פני האדמה הזאת וכמוהם אינם יודעים מנין הם באים ולאן הם הולכים, כמוהם אינם פועלים לאור מטרות ממשיות, נשלטים כמוהם על-ידי תופין ועוגה ושוט של זרדים, בדבר זה אין איש חפץ להאמין, ואילו אני, לי נדמה שניתן למששו בידיים.
ברצון אני מודה לפניך – כי אני יודע מה תרצה לומר לי על כך – שהמאושרים ביותר הם אלה, החיים כמו ילדים מיום אחד למשנהו, גוררים את בובותיהם לכאן ולכאן, מפשיטים ומלבישים אותן, ומתהלכים בגניבה, ביראת כבוד רבה, מסביב למגירה שבה טמנה אמא את הלחם המתוק, וכשהם משיגים לבסוף את משאת נפשם, הם זוללים אותו בלחיים גדושות וקוראים: עוד! אלה יצורים מאושרים. שרויים בנעימים גם אלה, הנותנים לעיסוקיהם הסמרטוטיים או אף לתאוותיהם שמות מפוארים, ורושמים אותם כמבצעים אדירים לגאולתו ולרווחתו של המין האנושי. אשרי מי שמסוגל להיות כזה! אבל כל המבחין ברוב ענוותו לאן מוליכים כל הדברים הללו, כל הרואה באיזו שקידה יודע כל אזרח השרוי בטוב לטפח את גנו הקטן לכדי גן-עדן, ובאיזו נחישות לב ממשיך גם האומלל להלך בדרכו הלוך והיאנח תחת נטל משאו, וכולם כאחד נכספים לראות את אורה של שמש זו עוד רגע אחד – חזקה עליו שיחריש, ויבנה לו אף הוא את עולמו מתוכו עצמו, ואף הוא יהיה מאושר באשר הוא אדם. ואחר-כך, אף על פי שהוא מוגבל כל-כך, ישמור בלבו תמיד את התחושה המתוקה של החופש, ואת זאת כי יש ביכולתו להיחלץ מן הצינוק הזה בכל עת שירצה.
26 במאי
מכיר אתה את מנהגי מימים ימימה לנטוע את עצמי, להקים לי במקום לא נודע בקתה קטנה ולגור שם בצנעה גמורה. גם כאן מצאתי לי שוב פינה קטנה שמשכה את לבי.
מרחק כשעה מן העיר שוכן יישוב, הקרוי ולהיים.[8] מיקומו על גבעה מעניין מאוד, ולמעלה, כשאתה יוצא בשביל בואכה הכפר, אתה משקיף במבט אחד על העמק כולו. פונדקית טובה, אדיבה וערנית שלא כפי גילה, מוזגת יין, שיכר וקפה. ומה שעולה על הכול הוא שתי תרזות, הסוככות בענפיהן הפרושים על הכיכר הקטנה שליד הכנסייה, המוקפת סביב-סביב בתי איכרים, אסמים וחצרות משק. לא בקלות מצאתי מקום כה מוצנע, ולשם אני מבקש להביא לי את שולחני הקטן ואת כסאי מן הפונדק, שם אני לוגם את הקפה שלי וקורא בהומרוס שלי. כשהגעתי בפעם הראשונה, דרך מקרה, בשעה יפה של אחר-צהריים, תחת התרזות,[9] נדמה לי המקום שומם כל-כך. הכול נמצאו בשדה, רק ילד אחד, כבן ארבע, ישב על הארץ, מאמץ בשתי זרועותיו אל חזהו פעוט נוסף, כבן חצי שנה, שישב לו בין רגליו, כשהוא משמש לו כמין כורסה, ועם כל הערנות שהיה מתבונן בה על סביבותיו בעיניו השחורות, ישב בשלווה גמורה. המראה הרנין את לבי: התיישבתי על מחרשה אחת שעמדה ממול, ורשמתי בהתמוגגות רבה את מחזה שֶבת האחים. הוספתי לרישום את הגדר הקרובה, דלת של אדם וכמה אופני עגלה שבורים, את כל הדברים כפי שנמצאו זה מאחורי זה, וכעבור שעה גיליתי שהכנתי רישום ערוך כהלכה ומעניין מאוד, בלי להוסיף עליו דבר משל עצמי. דבר זה חיזק את כוונתי לדבוק להבא בטבע בלבד. הוא לבדו אינסופי דיו, והוא לבדו בונה את האמן הגדול. אפשר לומר הרבה על היתרון שבכללים, בערך מה שאפשר לומר בשבחה של החברה האזרחית. אדם המתחנך לאורם לעולם לא יוציא מתחת ידיו דבר סר טעם וגרוע, בדומה לאדם שאישיותו מתעצבת על-ידי חוקים ורווחה כלכלית, שלעולם לא יהיה שכן בלתי נסבל, רשע יוצא דופן. מנגד, יגידו מה שיגידו, הכללים כולם הורסים את תחושת הטבע האמיתית, את ביטויו האמיתי! תאמר, אלה מלים קשות מדי! הם רק מגבילים, קוצצים בגידולי הפרא וכו'. ידידי הטוב, שאמשול לך משל? הדבר דומה לאהבה. לב צעיר דבק כל-כולו בנערה, מבלה אצלה את כל שעות יומו, מכלה את כל אונו, את כל הונו כדי להביע באוזניה בכל רגע ורגע שהוא מתמסר לה כולו. והנה היה בא איזה קרתן, איש המחזיק במשרה ציבורית, ואומר לו: אישי הצעיר והנעים! לאהוב הרי זה אנושי, אלא שצריך אתה לאהוב בדרך אנושית! חלק את שעותיך, אלה לעבודה, ואת שעות הפנאי הקדש לנערתך. חשב את הונך, ומה שייוותר לך מצרכיך, לכך אינני מתנגד, מתוכו קנה לה מתנה, ובלבד שלא לעתים קרובות מדי, אולי ליום הולדתה או ליום טבילתה וכו'. אם ישמע האיש לדברים, עניין לנו בצעיר מועיל, ואני עצמי הייתי מציע לכל שליט לצרפו לאחת ממועצותיו. ואולם על אהבתו הקיץ הקץ, ואם אמן הוא, על אמנותו. הו ידידַי! מדוע זה מתפרץ נהר הגאונות לעתים רחוקות כל-כך, לעתים כה רחוקות עולה על גדותיו בשצף ומטלטל את נפשכם המתפעמת? ידידַי היקרים, על שתי גדות הנהר גרים האדונים השאננים, שהביתנים בגניהם, ערוגות הצבעונים ושדות הכרוב שלהם עלולים להיחרב, ואשר לפיכך הם יודעים להדוף בעוד מועד, בסכרים ובתעלות ניקוז, את הסכנה המאיימת עליהם בעתיד.
27 במאי
אני שרוי, כפי שאני רואה, בהתעלות נפש, במשלים ובמליצות, ובגינם שכחתי לסיים את סיפורי, ולומר לך מה קרה לילדים ההם אחר-כך. שקוע כולי בחוויה הציורית שמכתבי מאתמול מתאר בצורה מקוטעת מאוד, ישבתי על המחרשה שלי שעתיים תמימות. והנה לפנות ערב הולכת וקרבה אל הילדים, שבמשך כל הזמן ההוא לא משו ממקומם, אשה צעירה אחת, סלסילה על זרועה, והיא קוראת מרחוק: "פיליפס, התנהגת יפה מאוד." היא בירכה אותי לשלום, הודיתי לה, קמתי ממושבי, קרבתי אליה ושאלתי אם היא אמם של הילדים. היא השיבה בחיוב, ובעודה נותנת לבכור חצי לחמנייה, הרימה את הקטן ונישקה אותו באהבת אם עזה. "נתתי לפיליפס שלי את הקטן לשמור עליו," אמרה, "והלכתי עם בני בכורי העירה לקנות לחם לבן וסוכר, ומחבת חרס קטנה לדייסה" – את כל אלה ראיתי בסלסילה, שהמכסה נשמט מעליה – "אני רוצה לבשל להנס שלי (זה היה שמו של הקטן) מרק לארוחת הערב. העוף השובב, הגדול, שבר לי אתמול את המחבת כשהתקוטט עם פיליפס על גירוד שיירי הדייסה." שאלתי על הבן הבכור, ואך אמרה לי שהוא רודף באחו אחרי כמה אווזים, והנה הגיח בניתורים והביא לאחיו ענף אילסר. המשכתי בשיחתי עם האשה ולמדתי שהיא בתו של מורה בית-הספר, ושבעלה נסע לשווייץ להביא את חלקו בירושת דודנו. "הם רצו לקפח את חלקו ברמייה," אמרה, "ולא ענו על מכתביו. לכן נסע לשם בעצמו. מי ייתן ולא קרה אותו אסון! אינני שומעת ממנו דבר." התקשיתי להיפרד מן האשה, נתתי מטבע לכל אחד מן הילדים, וגם אחד בשביל הקטן נתתי לה, שתקנה לו לחמנייה למרק כשתלך העירה, וכך נפרדנו זה מזה.
אני אומר לך, יקירי, בשעה שחושי מסרבים לעצור במרוצתם, אין כמראהו של יצוּר כזה לשכך את סערת רוחי, יצור המהלך בשלווה רוויית אושר במעגל קיומו הצר, מוליך את עצמו מיום אחד למשנהו, רואה את העלים נושרים בשלכת ואינו חושב בלבו מאומה אלא שהחורף ממשמש ובא.
מאז אותה שעה אני מרבה להימצא בחוץ. הילדים התרגלו אלי לגמרי, הם מקבלים סוכר כשאני שותה קפה, ובערב חולקים עמי בלחם-בחמאה ובחלב החמוץ. בימי ראשון אף פעם אין הם חסרים את מטבע הקרויצר, ואם אינני נמצא אחרי שעת התפילה, יש עם הפונדקית הוראה להשליש אותה לידיהם.
הם נותנים בי אמון, מספרים לי כל מיני דברים, ובמיוחד אני מתמוגג מהתלקחויות הרגש ומפרצי החמדנות התמימים שלהם כשמתקבצים ילדים אחרים מן הכפר.
במאמץ רב עלה לי ליטול מאמם את חששה שמא הם מפריעים לאדון.
30 במאי
הדברים שאמרתי לך לא מזמן על הציור חלים ללא ספק גם על אמנות השירה. כל שצריך הוא שיזהה אדם את המשובח ויאזור אומץ לבטאו, אף שמלים מעטות אלה מחזיקות הרבה. היום הייתי נוכח בסצינה, שאילו נכתבה בנוסח נקי, היתה מניבה את האידיליה היפה בעולם. אבל לשם מה שירה, סצינה ואידיליה?[10] האם תמיד חובה היא להיכנס לפרטי פרטים כשאנו נקראים לקחת חלק בתופעה מתופעות הטבע?
אם בעקבות הקדמה זו אתה מצפה לגדולות ונצורות, הנה שוב הוּלכת שולל קשות. לא היה זה אלא בחור בן איכרים שסחף אותי להשתתפות הרגשית העזה הזאת. אני עומד לספר בצורה קלוקלת, כדרכי, ואתה, כדרכך חושבני, תסבור שאני מפריז. שוב זאת ולהיים, ותמיד זאת ולהיים המביאה לאוויר העולם את החזיונות הנדירים האלה.
בחוץ, תחת עצי התרזה, התיישבה חבורה לשתות קפה. מאחר שלא היתה לגמרי לרוחי, לא הצטרפתי אליה באמתלה כלשהי.
בחור בן איכרים אחד יצא מבית סמוך והתעסק במחרשה, שציירתי לא מכבר, כדי לתקן בה משהו. כיוון שדמותו מצאה חן בעיני, פניתי אליו בדברים, שאלתי אותו על נסיבות חייו. עד מהרה נתוודענו איש לרעהו, וכפי שקורה לי בדרך-כלל עם בני-אדם מסוגו, במהרה נעשינו מכרים. הוא סיפר לי שהוא עובד אצל אשה אלמנה אחת, וכי היא מתייחסת אליו טוב. כה הִרבה לדבר עליה ולהרעיף עליה תשבוחות, עד שבמהרה יכולתי להבחין שהוא מסור לה בלב ונפש. היא כבר איננה צעירה, אמר, סבלה יחס רע מידי בעלה הראשון, אינה רוצה להינשא שוב, ומתוך סיפורו הובן בבירור כמה יפה, כמה מקסימה היא בעיניו, כמה הוא מייחל שתבחר בו כדי למחות את זכר מגרעותיו של בעלה הראשון, עד שהייתי צריך לחזור על דבריו מלה במלה כדי להמחיש לך את החיבה הזכה, את האהבה ואת הנאמנות שבנפש האיש הזה. אכן, היה עלי להיות מחונן בכשרונו של גדול המשוררים כדי שאוכל לתאר בצורה חיה את הבעת פניו, את ההרמוניה של קולו, את האש הנסתרת שבמבטיו. לא, אין מלים להביע את הרוך ששכן בכל אישיותו ומבעו. כל מה שיעלה בידי לתאר, הכול יהיה מגושם. בייחוד נגע ללבי כיצד חרד פן אחשוב על יחסו אליה בצורה אחרת ואטיל ספק בהתנהגותה הטובה. עד כמה מקסים היה כשדיבר על תוארה, על גופה, שגם בלי מקסמי עלומים משכוהו וריתקוהו אליה בעוצמה, יכול אני לשוב ולתאר רק בעמקי נפשי. כל ימי חיי לא ראיתי את התשוקה המייסרת ואת התאווה הלוהטת, העורגת, בטוהר כזה, יכול אני לומר בהחלט, לא דמיינתי ולא חלמתי בטוהר כזה. אל תגער בי אם אומר לך, שנפשי יוקדת בזוכרי את התום והכנות האלה, וכי בבואת הנאמנות והאהבה הזאת רודפת אותי בכל מקום, וכי אני, כאילו הצית הדבר בערה בי עצמי, אכוּל ערגה ומתייסר!
כעת אנסה לראות גם אותה בהקדם, או שמא, כשאני שוקל זאת בדעתי, אנסה להימנע מכך. מוטב לי לראותה מבעד לעיני מאהבה. בעיני שלי אולי לא תיראה לי כפי שהיא ניצבת לנגדי כעת. ומדוע אשחית לעצמי את התמונה היפה?
16 ביוני
מדוע אינני כותב לך? אתה השואל זאת, והרי אתה אחד המלומדים? היה עליך לנחש שאני מרגיש בטוב, וכי – קיצורו של דבר, עשיתי היכרות, הנוגעת ללבי נגיעה קרובה. הייתי – אינני יודע.
לספר לך את השתלשלות הדברים כסדרה, כיצד הכרתי את אחד היצורים החביבים ביותר, דבר זה יקשה עלי. אני טובל בעונג ובאושר, ומשום כך אינני מצטיין בכתיבה על דברים עברו.
מלאך! פוי! זאת אומרים הכול על שלהם, לא כן? ואף על פי כן נבצר ממני לומר לך כמה היא מושלמת, מדוע היא מושלמת. די, היא כבשה את כל חושי.
תמימות רבה כל-כך יחד עם תבונה רבה כל-כך, טוב לב רב כל-כך יחד עם איתנות רבה כל-כך, ושלוות הנפש בחיי המציאות והמעשה!
כל הדברים האלה שאני אומר עליה הם פטפוט עלוב, הפשטות אומללות, שאינן מבטאות אף לא קו אחד באישיותה. פעם אחרת – לא, לא פעם אחרת, אני רוצה לספר לך זאת כאן ועכשיו. אם לא אעשה זאת עכשיו, לעולם לא ייעשה הדבר. כי בינינו, מאז התחלתי לכתוב עמדתי כבר שלוש פעמים להניח מידי את העט, לבקש לחבוש את סוסי ולרכוב אליה. ובכל זאת נדרתי הבוקר לא לרכוב אליה, ואף על פי כן אני ניגש לחלון בכל רגע, לראות כמה גבוה עוד עומדת השמש. – – –
לא עלה בידי לכבוש זאת, הייתי מוכרח לצאת אליה. והנה חזרתי, וילהלם, אני רוצה לאכול בשעת לילה את הלחם בחמאה שלי ולכתוב אליך. איזו חדוות נפש היא לי לראותה בחברת הילדים החביבים והעליזים, שמונת אחיה ואחיותיה!
אם אמשיך כך, חזקה שלא תבין בסוף יותר מאשר בהתחלה. הקשב נא, אם כן! אכריח את עצמי לרדת לפרטים.
לא מכבר כתבתי לך כיצד הכרתי את ראש הרשות ס', וכיצד ביקשני לבקרו במהרה במעון בדידותו, או אל-נכון בממלכתו הקטנה. הזנחתי זאת, ואולי לא הייתי מגיע לשם לעולם, לולא גילה לי המקרה את האוצר הטמון כאן בסביבה הרוגעת.
צעירינו ערכו נשף מחולות בכפר, אשר ברצון נעניתי לבוא אליו. הצעתי את חברתי לנערה טובה ונאה בת המקום, אף שאינה מן הבולטות, והוסכם שאקח מרכבה ואסע עם בת זוגי למחול ועם דודניתה למקום ההילולה, וכי בדרך אאסוף את שרלוטה ס'. "אתה עומד להכיר בחורה יפה," אמרה בת לווייתי בשעה שחצינו את היער הכרות רחב הידיים בדרכנו למעון הציד. "היזהר לבל תתאהב!" הוסיפה הדודנית. "מדוע?" אמרתי. "היא כבר מובטחת לאיש," השיבה זו, "לאיש הגון מאוד, שיצא לנסיעה להסדיר את ענייניו, כיוון שאביו מת, ולהציג את מועמדותו לקצבה נכבדה." התייחסתי לידיעה זו באדישות.
בהגיענו לשער החצר היתה השמש רחוקה עוד רבע שעה מן ההרים. מזג האוויר היה חם ולח, והנשים הביעו את חששן מסערה שנראתה כמתרגשת ובאה בעננים קטנים, אפורים-לבנים וקודרים שהתקשרו באופק. הערמתי על חששן במומחיות חזאית שייחסתי לעצמי, אף שלבי שלי החל לנבא לי שההילולה שלנו עתידה לספוג מכה.
יצאתי מן המרכבה, ונערה שבאה אל השער ביקשה מאתנו להמתין רגע, העלמה לוֹטכן תבוא מיד. חציתי את החצר אל הבית הבנוי לתלפיות, ולאחר שעליתי במדרגות החזית ונכנסתי בדלת, נגלה לעיני המחזה המקסים ביותר שראיתי מימי. שישה ילדים, בני אחת-עשרה עד שנתיים, חגו באולם המבואה מסביב לנערה יפת תואר, בינונית בקומתה, שלבשה שמלה לבנה פשוטה עם לולאות אדומות בהירות על הזרועות ועל החזה. היא החזיקה בידה כיכר של לחם שחור, פרסה לכל אחד מן הקטנים שסביבה פרוסה לפי גילו ותאבונו, והושיטה אותה לכל אחד בחביבות רבה, וכולם קראו בקול לא מעושה: "תודה!" כשהם נושאים את ידיהם הקטנטנות מעלה שעה ארוכה בטרם נבצעה להם פרוסתם, וכעת היו אלה מתרחקים להם בקפיצה, מתענגים על פת הערבית שלהם, ואלה, משום מזגם השקט יותר, הלכו להם בשלוות נפש, שמו פניהם אל שער החצר, לראות את הזרים ואת המרכבה שבה נועדה לנסוע לוטה שלהם. "אני מבקשת סליחה," אמרה, "על שאני מטריחה את אדוני להיכנס ונותנת לנשים לחכות. בגלל ההתלבשות וכל מיני סידורים בשביל הבית לשעת העדרי שכחתי לתת לילדַי את ארוחת הערב שלהם, והם אינן רוצים שאיש מלבדי יבצע להם את לחמם." חלקתי לה מחמאה קלה. נפשי היתה ממוקדת כולה בדמותה, בנימת קולה, בהליכותיה: והיתה לי שהות להתעשת מן ההפתעה כשהלכה לחדר לקחת את כסיותיה ואת מניפתה. הקטנים התבוננו בי ממרחק-מה, מן הצד, ואני קרבתי אל הצעיר ביותר, ילד בעל קלסתר פנים שאין נאה ממנו. הוא נסוג לאחור, אך באותו רגע יצאה לוטֶה מן הדלת ואמרה: "לואיס, תן יד לדוד!" הילד עשה כן בתום רב, ואני, חרף אפו הזב הקטן, לא יכולתי להתאפק מלנשק אותו בחום. "דוד?" אמרתי, מושיט לו ידי. "האם ראוי אני בעיניך לאושר שבהיות קרוב משפחתך?" "הו," אמרה בחיוך קונדסי, "מעגל הקרובים שלנו רחב מאוד, וצר היה לי לו היית הפחוּת שבהם." בצאתה הטילה על סופי, האחות המבוגרת אחריה, נערה כבת אחת-עשרה, להשגיח על הילדים ולברך בשמה את אבא בבואו הביתה מטיול הרכיבה שלו. לקטנים אמרה לשמוע בקול אחותם סופי כאילו היתה היא עצמה, וכמה מהם אף הבטיחו זאת במפורש. אבל זהובת שיער קטנה ומתחכמת אחת, כבת שש, אמרה: "אבל היא בכל זאת לא את, לוטכן. אותך אנחנו אוהבים יותר." שני הבנים הגדולים ביותר טיפסו בינתיים על המרכבה, ולפי בקשתי היא הרשתה להם לנסוע עמנו עד היער, אם יבטיחו לא להקניט זה את זה ולהיאחז חזק חזק.
בטרם היה סיפק בידינו להתיישב כהלכה, ואך קידמו הנשים אשה את פני רעותה והעירו זו באוזני זו את הערותיהן על תלבושותיהן, בייחוד על כובעיהן, ואף הפליאו את הצלפות לשונן בחברה הצפויה להן, והנה ביקשה לוטה להורות לרכב לעצור ולהוריד את אחֵיה, שביקשו לנשק את ידה עוד פעם, הגדול עשה זאת במלוא הרכות שעלם בן חמש-עשרה עשוי להיות מחונן בה, השני ברוב נמרצות וקלות ראש. היא בירכה את הקטנים שוב ואנו המשכנו בדרכנו.
הדודנית שאלה אם כבר סיימה את הספר ששלחה לה לא מכבר. "לא," אמרה לוטה, "הוא לא מוצא חן בעיני. את יכולה לקבל אותו בחזרה. גם הקודם לא היה טוב יותר." השתוממתי כששאלתי אילו ספרים אלה, והיא ענתה לי:[11] מצאתי כל-כך הרבה אופי בכל מה שאמרה, עם כל מלה ומלה ראיתי מקסמים חדשים, הברקות רוח חדשות פורצות מתווי פניה, שאט-אט כמו לבשו הנאה, כיוון שחשה כי אני יורד לסוף דעתה.
"כשהייתי צעירה יותר," אמרה, "לא היה דבר שאהבתי יותר מרומנים. אלוהים יודע כמה נהניתי כשבימי ראשון יכולתי להתיישב בקרן זווית ובכל לבי לקחת חלק באושרה ובאסונה של אחת מיס ג'ני.[12] אינני מכחישה גם שדרך זו עודנה מהלכת עלי קסם. אולם מאחר שאני מגיעה לקריאת ספר לעתים רחוקות כל-כך, עליו להיות בדיוק לפי טעמי. והמחבר החביב עלי ביותר הוא זה, שאצלו אני חוזרת ומוצאת את עולמי שלי, שאצלו הדברים מתרחשים כפי שהם מתרחשים אצלי, ואשר עלילת הסיפור שלו מעניינת ונלבבת כמו חיי בביתי שלי, שאמנם אינם גן-עדן, אבל בכללותם הם מקור לאושר לא יתואר."
השתדלתי להסתיר את רחשי התרגשותי לשמע המלים האלה. אולם הדבר לא צלח בידי: כי מאחר ששמעתי אותה מדברת אגב אורחא באותה כנות על הכומר הכפרי מווייקפילד,[13] ועל...,[14] פרצו רגשותי כל רסן, אמרתי לה את כל שהיה עלי לומר, ורק כעבור איזה זמן, כשהפנתה לוטה את השיחה אל חברותיה, הבחנתי שכל אותה עת ישבו אלה בעיניים קרועות לרווחה, כאילו לא נכחו שם. הדודנית התבוננה בי יותר מפעם אחת בלגלוג, אך כלל לא היה אכפת לי.
השיחה התגלגלה להנאה שבמחול. "גם אם תשוקה זו נחשבת לפגם," אמרה לוטה, "אני מודה לפניך ברצון, שאיני מכירה דבר העולה על המחול. וכשאיזה דבר טורד את מחשבתי, ואני מתופפת לי על פסנתרי הלא מכוון איזה קונטרדאנס,[15] הכול בא על מקומו בשלום."
כמה התענגתי במשך השיחה על מראה העיניים השחורות! כמה יצאה נפשי כל-כולה אל השפתיים מלאות החיות ואל הלחיים הרעננות והעליזות! וכיצד קרה לא פעם, בעודי שקוע כולי בנעימת דיבורה המופלאה, שאף לא שמעתי את המלים שהתבטאה בהן! אתה יכול לתאר לעצמך זאת, מאחר שאתה מכיר אותי. קיצורו של דבר, כשעצרנו ליד בית ההילולות, ירדתי מן המרכבה כחולם, וכה אובד בחלומות הייתי בעולם הדמדומים שסביבי, שכמעט לא שעיתי למוסיקה שהצטלצלה ועלתה לקראתנו מן האולם המואר.
שני האדונים אַוּדראן ופלוני-אלמוני – מי יכול לזכור את כל השמות! – שהיו בני זוגן למחול של הדודנית ושל לוטה, קדמו את פנינו בפתח, פרשו חסותם על עלמותיהם, ואני הולכתי למעלה את זו שלי.
חגנו במינואטים זה סביב זה. הזמנתי עלמות בזו אחר זו, ודווקא הבלתי נסבלות ביותר לא הצליחו להביא את עצמן להושיט את ידן לסיום. לוטה ובן זוגה פתחו במחול אנגלי,[16] ואתה יכול להרגיש כמה נעם לי כשהתחילה גם היא את הפיגורה בשורה אחת עמנו. הכרח הוא לראותה רוקדת! ראה, היא עושה זאת בכל לבה ובכל נפשה, גופה כולו הרמוניה אחת, כה נטולת דאגה, כה נטולת מבוכה, כאילו היה זה הכול, כאילו מלבד זאת אינה חושבת דבר, אינה מרגישה דבר. ובאותו רגע לבטח גם נעלם מלפניה כל דבר אחר.
ביקשתי ממנה את הקונטרדאנס השני. היא ניאותה לתת לי את השלישי, והבטיחה לי בגילוי לב שלא היה חביב ממנו, שהיא אוהבת מאוד לרקוד את הריקוד הגרמני.[17] "כאן נהוג," המשיכה ואמרה, "שכל צמד שבני הזוג בו שייכים זה לזה נשאר יחד בגרמני, אבל בן זוגי אינו מטיב לרקוד ואלס ומודה לי כשאני פוטרת אותו מן העבודה הזאת. גם זוגתך אינה יודעת ואינה מחבבת אותו, ובזמן הריקוד האנגלי ראיתי שאתה מיטיב לרקוד ואלס. אם ברצונך להיות שלי לגרמני, אזי לך ובקש זאת מן האיש שלי, ואני אלך לגבירה שלך." תקענו כף וסיכמנו, שהרקדן שלה ישעשע בינתיים את הרקדנית שלי.
והנה זה התחיל! ואנו התענגנו במשך זמן-מה על כל מיני שילובי זרועות. באיזה חן התנועעה, באיזו קלילות! וכיוון שהגענו אל הוואלס וחגנו זה סביב זה כמו הספֵירות, יש להודות שבתחילה, כיוון שמעטים בלבד יודעים אותו, שררה קצת ערבובייה. נהגנו בחוכמה ונתנו להם לפרוק את מרצם, וכשחסרי המיומנות ביותר פינו את המקום, הצטרפנו והמשכנו באון יחד עם עוד זוג אחד, אודראן ובת זוגו למחול. מעולם לא עלה הדבר בידי בקלות כזו. לא הייתי עוד בן-אנוש. לחבוק בזרועותי את היצור החביב ביותר ולהתעופף עמה כמו רוח סערה, עד שכל מה שסביבי נעלם, ו– וילהלם, למען אהיה כן, שם נשבעתי שנערה שאוהב, שאחפוץ בה, לעולם לא תרקוד ואלס עם מישהו אחר מלבדי, ולו גם ארד לאבדון בשל כך. אתה מבין ללבי!
הקפנו את האולם כמה פעמים בהליכה, כדי לנשום אוויר. אחר-כך היא התיישבה, והתפוזים ששמרתי בצד, היחידים שעוד נותרו, הפליאו את פעולתם, אלא שעם כל פלח שחלקה לשכנה חסרת נימוס אחת היתה מדקרה מפלחת את לבי.
בריקוד האנגלי השלישי היינו הזוג השני. לאחר שחלפנו במחול דרך הטור, ואני, אלוהים היודע באיזו התרוננות דבקתי בזרועה ובעיניה, שהיו מלאות בהבעה אמיתית של עונג גלוי וצרוף ביותר, והנה אנו מגיעים ליד אשה אחת, שמשכה את תשומת לבי בארשת החביבה המשוכה על פניה, שכבר לא היו צעירות כל-כך. היא מביטה בלוטה בחיוך, זוקפת אצבע מאיימת, ואומרת פעמיים, בהטעמה רבת משמעות, את השם אלברט.
"מיהו אלברט," אני שואל את לוטה, "אם אין זה חצוף לשאול?" היא עמדה לענות, כשהיה עלינו להתרחק זה מזה כדי לבצע את פיגורת השמינייה הגדולה,[18] וכשחלפנו זה על פני זה, דימיתי לראות על מצחה שמץ הרהור. "למה אכחד ממך," אמרה, מושיטה לי ידה לקראת הפסיעה בסך, "אלברט הוא אדם הגון, שאני כמעט מאורסת לו." בשבילי לא היה בזה משום חידוש (כי הנערות אמרו לי זאת בדרך), ואף על פי כן היה לי הדבר כה חדש, כיוון שטרם חשבתי על כך בקשר אליה, שבתוך רגעים כה מעטים הפכה כה יקרה ללבי. זהו, התבלבלתי, שכחתי את עצמי, ונקלעתי לתוך הזוג הלא נכון, עד שהכל הסתבך והשתבש, ונחוצה היתה כל תושייתה ומשיכתה וגרירתה של לוטה כדי להשיב במהירות את הסדר לקדמותו.
הריקוד טרם נסתיים, כשהברקים, שכבר עת ארוכה ראינום מאירים באופק, ואשר תמיד טענתי שהם מצננים את מזג האוויר, החלו להתעצם מאוד, והרעם החריש את המוסיקה. שלוש נשים ברחו מן השורה, בני זוגן בעקבותיהן. האנדרלמוסיה פשתה בכול, והמוסיקה חדלה. דבר טבעי הוא כשאיזו פורענות או בלהה מפתיעות אותנו בעיצומו של תענוג, שהדבר מותיר בנו רישומים עזים יותר מאשר בזמנים אחרים, הן בגלל הניגוד, המורגש בחריפות כה רבה, והן, וביתר שאת, מפני שחושינו כבר פתוחים להרגיש, ולפיכך הם קולטים רישום במהירות גדולה שבעתיים. לסיבות האלה עלי לייחס את ההעוויות המופלאות שלבשו נשים רבות על פניהן. החכמה שבהן התיישבה באחת הפינות, גבה לחלון, ואטמה את אוזניה בידיה. אחרת כרעה ברך לרגליה, וטמנה את ראשה בחיק הראשונה. שלישית דחקה את עצמה בין שתיהן, וחבקה את אחיותיה בדמעות שופעות. אחדות רצו ללכת הביתה. אחרות, שדעתן נתבלבלה עליהן אף יותר, חסרו את יישוב הדעת הדרוש כדי להשתלט על נועזותם של בני התשחורת שלנו, שנראו עסוקים מאוד בלכידת כל התפילות הנפחדות, שכוּונוּ השמימה, משפתי המבוהלות הנאוות. אחדים מן הגברים שלנו ירדו למטה כדי לעשן בשלווה מקטרת קטנה, ושאר החבורה לא דחתה את הרעיון ההגיוני שעלה בדעתה של הפונדקית לתת לנו חדר שיש בו תריסים ווילונות. אך הגענו לשם, וכבר היתה לוטה עסוקה בסידור מעגל של כיסאות, ולאחר שהחבורה התיישבה עליהם לבקשתה, הציעה לערוך משחק.
ראיתי לא אחד שכבר חידד את פרצופו ומתח את איבריו בציפייה לעירבון עסיסי. "נשחק בלספור," אמרה. "שימו לב! אני עוברת במעגל מימין לשמאל, וגם אתם סופרים כך סביב-סביב, כל אחד את המספר שלו, זה חייב להתנהל במהירות הבזק, ומי שייעצר או יטעה, יקבל סטירה, וככה עד אלף." היה מצחיק לראות זאת. היא הלכה במעגל בזרוע מושטת. אחת, התחיל הראשון, השני שתיים, הבא אחריו שלוש, וכן הלאה. אחר-כך התחילה לסוב ביתר מהירות, במהירות גדלה והולכת. והנה אחד התבלבל, טרח! סטירה, וגם הבא אחריו, בעודו צוחק, טרח! וכך במהירות הולכת וגדלה. אני עצמי חטפתי שתי סטירות מצלצלות, ודימיתי להרגיש, בעונג עמוק, שהיו חזקות יותר מאלה שהחטיפה לאחרים. צחוק כללי והתלהבות קולנית סיימו את המשחק עוד קודם שהגיעה הספירה לאלף. המקורבים ביותר משכו זה את זה והלכו הצדה, הסערה חלפה, ואני הלכתי אחרי לוטה אל האולם. בדרך אמרה לי: "בגלל הסטירות הם שכחו את מזג-האוויר ואת הכול!" בפי לא היתה מלה לענות לה. "אני עצמי הייתי בין הפחדניות ביותר," הוסיפה ואמרה, "ועל-ידי כך שהעמדתי פני אמיצה, כדי לאמץ את לבם של אחרים, נעשיתי אמיצת-לב." ניגשנו לחלון. רעמים התגלגלו בפאתי השמים, והגשם הנהדר ניתך ארצה, והריח הערב משובב הנפש היתמר לקראתנו בשפעת אוויר חמים. היא עמדה על מקומה, שעונה על מרפקיה. מבטה פילח את הנוף, היא התבוננה בשמים ובי. ראיתי את עיניה מלאות דמעות, היא הניחה את ידה על ידי ואמרה: "קלוֹפּשטוֹק!"[19] מיד עלתה בזכרוני האודה הנפלאה שהיתה צפונה בהרהוריה, ושקעתי בזרם הרגשות שיצקה עלי במלת מפתח זו. כוחי לא עמד לי, רכנתי על כף-ידה ונישקתי אותה בדמעות של עונג עילאי, ושוב בחנתי את עיניה. אציל הרוח! לו ראית את ההערצה שהיתה שמורה לך באותו מבט, אך אני אינני חפץ לשמוע עוד את שמך, שכה הִרבו לבזותו!
19 ביוני
אינני יודע עוד היכן עמדתי בסיפורי באחרונה. מה שאני יודע הוא, שהשעה היתה שתיים בלילה כשעליתי על משכבי, וכי לו יכולתי להפליג בדברים באוזניך במקום לכתוב, אולי הייתי מעכב אותך עד הבוקר.
טרם סיפרתי את שאירע בשובנו מנשף המחולות, וגם היום אין לי פנאי לכך.
זו היתה הזריחה הנפלאה ביותר! סביב-סביב היער הנוטף והשדה הרענן! בנות לווייתנו שקעו בתנומה. היא שאלה אותי אם אינני רוצה להצטרף אליהן גם אני. שאינני צריך להיות מוטרד בגללה. "כל עוד אראה את העיניים האלה פקוחות," אמרתי, נותן בה מבט נחוש, "אין סכנה כזאת." ושנינו החזקנו מעמד עד שער ביתה, שהנערה המשרתת פתחה אותו לפניה חרש, ובתשובה לשאלתה הבטיחה לה כי לאביה ולקטנים שלום, וכי כולם עוד ישנים. כאן נפרדתי מעליה בבקשת רשותה לראותה שוב עוד באותו היום. היא התירה לי זאת, ואני באתי, ומאותה עת ואילך יכולים השמש, הירח והכוכבים לעסוק בשלהם כלבבם, אני איני יודע מתי יום ומתי לילה, וכל העולם שסביבי נעלם ונמוג.
21 ביוני
אני חווה ימים של אושר שכמוהם שומר אלוהים לקדושיו. ויקרני אשר יקרה, לא אוכל לומר שלא רוויתי את שמחות החיים, את השמחות הצרופות ביותר. – אתה מכיר את ולהיים שלי. נעשיתי שם תושב לכל דבר. מכאן יש לי מהלך חצי שעה בלבד אל לוטה, שם אני חש את עצמי ואת כל האושר שניתן לבן-אנוש.
האם שיערתי, כשבחרתי בוולהיים כיעד לטיולי, שהמקום שוכן קרוב כל-כך לרקיע! לעתים כה קרובות ראיתי בנדודי הרחוקים יותר, פעמים מן ההר, פעמים מן המישור שמעבר לנהר, את מעון הציד, שעתה טומן בחובו את כל משאלות לבי.
וילהלם היקר, הרביתי להרהר בתשוקת האדם להרחיב את אופקיו, לגלות תגליות חדשות, לנוע ולנוד. ושוב גם בדחף הפנימי לציית מרצון להגבלה, ללכת בתלם ההרגל בלי להביט ימינה או שמאלה.
דבר מופלא הוא כיצד בבואי לכאן, עת השקפתי מן הגבעה אל העמק היפה, כמה משך את לבי כל שהיה סביבי. – שם היער הקטן! – הו, לו יכולת להתמזג בצלליו! – שם ראש ההר! – הו, לו יכולת להשקיף משם על מרחבי האזור! – הגבעות הקשורות זו אל זו כשרשרת והגיאיות הנחבאים! – הו, לו יכולתי להיטמע ולהיעלם בהם! – – מיהרתי לגשת לשם, ושבתי, ולא מצאתי את שקיוויתי למצוא. הו, המרחקים כמוהם כעתיד! שלמות גדולה, שרויה בדמדומים, נחה לנגד נפשנו. הרגשתנו מתמזגת בה, כמו עיננו, ואנו נכספים, הו! להתמכר לה בכל ישותנו, להתמלא במלוא העונג של רגש יחיד, גדול, נפלא. וכשאנו מחישים צעדינו אליה, הו! כשהשם נהפך לכאן, הכול נשאר כשהיה, ואנו עומדים בעוניינו, במוגבלותנו, ונפשנו נכספת לשיקוי משובב הנפש שהתנדף.
כך חוזר ומתגעגע לבסוף גם חסר המנוחה שבנוודים למולדתו, ומוצא בבקתתו, בחיק רעייתו, בחוג ילדיו, במלאכות לפרנסתם את העונג שחיפש לשווא בעולם הרחב.
בבוקר, עם זריחת החמה, כשאני יוצא אל ולהיים שלי ושם, בגינת הפונדק, קוטף לי במו ידי את אפונַי המתוקים, מתיישב, מקלפם תוך שאני קורא בהומרוס שלי, כשאני בוחר לי סיר במטבח הקטן וחוצב לי גוש חמאה, מעמיד את תרמילי על האש, מכסה ומתיישב בקרבתו כדי לבחוש אותם מדי פעם, או אז אני חווה במוחשיות כה רבה כיצד שוחטים מחזריה שופעי שמחת החיים של פנלופה[20] שוורים וחזירים, מבתרים וצולים אותם. אין דבר העשוי למלא אותי כך בתחושה שקטה וכנה כסגולות החיים הפטריארכליים, שאותן יכול אני, השבח לאל, לארוג בהוויית חיי בלא התחסדות.
אשרַי שלבי מסוגל לחוש את חדוותו הפשוטה, התמימה של אדם, המעלה על שולחנו ראש כרוב שגידל במו ידיו, ולא רק את הכרוב לבדו, אלא ברגע אחד הוא יכול לחזור להרגיש את כל הימים הטובים, את הבוקר הנאה שבו שתל אותו, את הערבים המרהיבים שבהם השקה אותו ושבהם התרונן למראה התקדמות צמיחתו.

29 ביוני
שלשום בא לכאן הרופא מן העיר, אל ראש הרשות, ומצא אותי יושב על הארץ בין ילדיה של לוטה, אחדים מטפסים עלי, אחרים מתגרים בי, ואני מדגדג אותם ומקים אִתם רעש גדול. הדוקטור, שהוא בובת-עץ הדבקה מאוד במוסכמות, ובזמן שהוא מדבר הריהו מסדר את חפתיו קפלים-קפלים וממולל בלא הפסק אחת מציציות המלמלה, סבר שהדבר אינו לפי כבודו של אדם נבון. הבחנתי בכך לפי אפו. אבל לא הנחתי לדבר להפריע לי כהוא זה, הנחתי לו להרצות דברים נבונים מאין כמותם, וחזרתי ובניתי לילדים את בנייני הקלפים שלהם, שהרסו לפני כן. אחר-כך התהלך בעיר והתלונן כי אם ילדיו של ראש הרשות כבר בלתי מחונכים ממילא, בא ורתר ומקלקל אותם לגמרי.
כן, וילהלם היקר, הילדים האלה קרובים ללבי יותר מכל דבר שבעולם. כשאני מתבונן בהם ורואה ביצור הקטן את זרעי כל המעלות וכל הכוחות, אשר בבוא היום יהיו כה נחוצים להם, כשאני מזהה בעקשנות את העמידות ואת איתנות-האופי לעתיד לבוא, וברוח המשובה את ההומור הנאה ואת הקלילות לחמוק מסכנות העולם, הכול כה חף מעוון, כה שלם! – אזי תמיד, תמיד אני חוזר על מלות-הפז של מורה האנושות: אם לא תשובו להיות כאחד מאלה![21] והנה, יקירי, הם, העשויים בצלמנו ובדמותנו, ואשר היה עלינו לראותם כמופת לנו, אנו מתייחסים אליהם כאל נתינים. אל יהא להם רצון משלהם! – וכי אנו אין לנו רצון? וזכות היתר הזאת, מנין היא? – כיוון שאנו מבוגרים יותר וחכמים יותר! – אלי הטוב ממרום שמיך! ילדים זקנים אתה רואה, וילדים צעירים, ותו לא. ומי מהם מעניק לך שמחה גדולה יותר, זאת אמר בנך זה כבר. אבל הם מאמינים בו, ואינם שועים לדבריו – גם זה דבר שמימים ימימה – ומחנכים את ילדיהם בדמותם, ו... שלום, וילהלם, אינני רוצה להמשיך להפליג בדברים על כך.
1 ביולי
מה שעשויה לוטה להיות לאדם חולה, זאת אני חש בלבי האומלל, שמצבו חמור מזה של רבים הנמקים על ערש דווי. היא עומדת לשהות כמה ימים בעיר, אצל אשה פלונית ישרת דרך, שלדברי הרופאים הולכת וקרבה לקִצה ומבקשת כי לוטה תשהה במחיצתה ברגעים אחרונים אלה. בשבוע שעבר ליוויתי אותה לביקור אצל הכומר של סט..., יישוב קטן, השוכן בפאתי ההרים, מהלך שעה מכאן. הגענו לשם סמוך לשעה ארבע. לוטה לקחה עמה את אחותה השנייה. כשנכנסנו לחצר בית הכומר, החוסה בצלם של שני עצי אגוז תמירים, היה הזקן יושב על ספסל ליד דלת הבית, ובראותו את לוטה, נדמה כאילו נתמלא רוח חיים חדשה, הוא שכח את מקלו המסוקס וקם לקראתה בתעוזה על רגליו. היא מיהרה אליו, הכריחה אותו להתיישב כיוון שהתיישבה לידו, מסרה לו הרבה ברכות מאביה, אמצה אל לבה את הקטן בבניו, ילד בלתי נסבל ומלוכלך, גוזלו האחרון של אביו-זקנו. היית צריך לראות איך עוררה את עניינו של הזקן, איך הרימה את קולה כדי שאוזניו החירשות למחצה ישמעוה, איך סיפרה לו על אנשים צעירים וחסונים, שמתו באופן בלתי צפוי, על מעלותיהן של מרחצאות קרלסבאד, ואיך שיבחה את החלטתו לנסוע לשם בקיץ הבא, איך חיוותה את דעתה שהוא נראה הרבה יותר טוב, שהוא ערני הרבה יותר משהיה בפעם האחרונה שראתה אותו. בינתיים הצגתי אני את עצמי לפני אשת הכומר, כמצוות הנימוס. הזקן התאושש לגמרי, וכיוון שלא יכולתי שלא להביע את התפעלותי מעצי האגוז, שסוככו עלינו בצל כה נעים, החל לספר לנו, אם כי בקושי-מה, את סיפורם. "הזקן," אמר, "אין יודעים מי נטע אותו. יש האומרים כומר זה, ויש האומרים כומר אחר. אבל הצעיר יותר, שם מאחור, גילו כגילה של אשתי. באוקטובר ימלאו לו חמישים שנה. אביה נטע אותו בבוקרו של היום שבערבו נולדה. הוא היה קודמי בכהונה, ואין מלים לתאר עד כמה היה העץ הזה חביב עליו. ובוודאי שעלי הוא חביב לא פחות. אשתי ישבה לרגליו על קורת עץ וסרגה בבואי לכאן בפעם הראשונה, לפני עשרים ושבע שנים, ואני עודני סטודנט עני." לוטה שאלה לשלום בתו, ונענתה כי יצאה עם האדון שמידט אל הפועלים בשדה, והזקן המשיך בסיפורו, כיצד התחבב על קודמו, וגם על בתו, וכיצד נתמנה תחילה לממלא מקומו, ואחר-כך ליורשו. זמן לא רב לאחר שהגיע הסיפור לסיומו, והנה באה דרך הגן העלמה בת הכומר ועמה האיש ששמו מר שמידט: היא קידמה את פני לוטה בחביבות נלבבת, ועלי לומר שהיא מצאה חן בעיני למדי. חומת שיער וזריזה, תמירת קומה, היכולה לשעשע אדם בעת שהוא נופש בכפר. אהובה (כי מיד הסתבר מר שמידט ככזה) איש עדין ושקט, שלא רצה להתערב בשיחותינו, אף על פי שלוטה לא חדלה לגרור אותו אליהן. מה שהעכיר את הרגשתי יותר מכול היה, שדימיתי להבחין בתווי פניו כי גחמנות וחמיצות מזג, יותר מאשר קוצר הבנה, הן שמנעו אותו מלהביע את שבלבו. בהמשך נעשה הדבר ברור מאוד, לדאבון הלב. כי בזמן הטיול, כשהיתה פרידֶריקֶה הולכת לצד לוטה, ומדי פעם גם לצדי, קדרו פניו של האיש, שממילא היו שחמחמות בגונן, בצורה כה בולטת, עד שהבחינה לוטה כי עת למשוך אותי בשרוולי ולרמוז לי שהפרזתי בכרכורי סביב פרידריקה. אין דבר שמרגיז אותי יותר מבני-אדם המציקים זה לזה, בייחוד כשאנשים צעירים בעונת לבלוב חייהם, שבה יכולים היו להיות הפתוחים ביותר לכל שמחה, מקלקלים זה לזה בעקימת פנים את קומץ הימים הטובים, ורק מאוחר מדי מתחוור להם כי אין תחליף למה שבזבזו. הדבר הציק לי, ולפנות ערב, בשובנו לבית הכומר, בשעה שהסבנו לשולחן לשתות חלב והשיחה הפליגה אל מנעמי העולם וצערו, לא יכולתי להתאפק מלהרים את החוט ולדבר דברים נמרצים בגנותה של עכירות הרוח. "אנו בני-האדם מרבים להתלונן על שהימים הטובים כה מעטים הם, והרעים כה רבים," פתחתי ואמרתי, "ולפי דעתי לרוב שלא בצדק. לו היה לבנו פתוח תמיד להתענג על הטוב שמזמן לנו אלוהים יום-יום, אזי גם היה נמצא לנו במהרה די כוח לשאת את הרע בבואו." "אבל אין לנו שליטה על מזגנו," אמרה אשת הכומר: "כמה רבים הדברים התלויים בגוף! כשאין אדם חש בטוב, הכול נראה לו שלא כתקנו." הסכמתי עמה. "אם כך, עלינו לראות זאת כמחלה," המשכתי ואמרתי, "ולשאול אם יש תרופה בשבילה?" "זה מתקבל על הדעת," אמרה לוטה: "אני, על כל פנים, מאמינה שהרבה תלוי בנו. אני יודעת זאת מבשרי: כשדבר-מה מציק לי ומבקש להעכיר את רוחי, אני קופצת, רצה בגן הלוך ושוב ושרה כמה קונטרדאנסים, ומיד זה נעלם." "הוא שרציתי לומר," השבתי: "מצב הרוח העכור דומה לגמרי לעצלות, כי גם הוא מין עצלות. טבענו נוטה אליה מאוד, ובכל זאת, כשאנו אך מוצאים בנו את הכוח לשנס מותנינו ולהתגבר, אזי מתנהלת לנו עבודתנו במרץ, ואנו מוצאים בפעילות הנאה אמיתית." פרידריקה הקשיבה בתשומת לב רבה, והאיש הצעיר טען כנגדי ואמר שאין האדם אדון על עצמו, ועל אחת כמה וכמה שאינו יכול לשלוט ברגשותיו. "השאלה שעל הפרק כאן עניינה בהרגשה לא נעימה," עניתי, "שכל אדם חפץ להיפטר ממנה. ואיש אינו יודע עד היכן מגיעים כוחותיו, עד שלא ינסה אותם. ודאי, מי שחולה, ישאל בעצת כל הרופאים, ולא ידחה את הוויתורים הגדולים ביותר, את התרופות המרות ביותר כדי לזכות בבריאותו הנכספת." הבחנתי שהזקן ישר הלב אימץ את שמיעתו כדי להשתתף בשיחתנו. הרמתי קולי וכיוונתי את דברי אליו. "נוהגים להטיף נגד מידות רעות כה רבות," אמרתי: "מעודי לא שמעתי אדם יוצא נגד המזג הרע מעל דוכן המטיפים."[22] "את הדבר הזה צריכים לעשות הכמרים העירוניים," אמר הוא. "האיכרים אינם יודעים זעפנות: אבל מדי פעם אין זה יכול להזיק, היה בזה משום לקח לפחות לאשתו, ולאדון הנכבד ראש הרשות." החבורה צחקה, והוא צחק בלבביות עמהם, עד שנתקף שיעול, שקטע את שיחתנו לשעה קלה. אחר-כך חזר האיש הצעיר ונטל את רשות הדיבור. "כינית את הזעפנות מידה רעה. לפי דעתי זה מוגזם." "כלל וכלל לא," אמרתי בתשובה, "אם הדבר שבו אדם מזיק לעצמו ולזולתו ראוי לשם הזה. האם לא די בכך שאיננו מסוגלים להעניק אושר איש לרעהו? האם עלינו גם לגזול זה מזה את העונג, שכל לב יכול להעניק לעצמו לפעמים? והגד לי מי האדם, שרוחו עכורה עליו ואף על פי כן הוא מתעלה להסתיר אותה, לשאתה לבדו, בלי להשבית את השמחה שסביבו! או שמא אין זאת אלא מורת רוח פנימית על שפלות ערכנו שלנו, אי שביעות רצון מעצמנו, השלובה תמיד בקנאה שהוצתה על-ידי גבהות לב נואלת? אנו רואים בני-אדם מאושרים, שלא אנו הם המסבים להם אושר, וזהו דבר שאיננו יכולים לשאתו." לוטה חייכה אלי בראותה את ההתרגשות שדיברתי בה, ודמעה בעינה של פרידריקה דרבנה אותי להמשיך. "אבוי לאלה, המנצלים את כוח שלטונם על לב זולתם כדי לגזול ממנו את השמחות הפשוטות, הנובעות ממנו עצמו! כל המתנות, כל החסדים שבעולם לא יוכלו להשיב לנו רגע אחד של עונג הבא מעצמנו, שתסכולו רווי הקנאה של העריץ הרודה בנו הטילה בו מרור."
לבי היה מלא על גדותיו באותו רגע. זכרם של כמה וכמה דברים שהיו פרץ לנפשי ובעיני נקוו דמעות.
"לו אך היה אדם אומר לעצמו יום-יום," קראתי: "אינך יכול לעשות למען ידידיך דבר זולת להותיר להם את שמחותיהם ולהרבות את אושרם, על-ידי כך שתתענג עליו יחד עמם. בשעה שנפשם מתייסרת עד עומקה בתשוקה נוסכת חרדה, מיטלטלת בצער, האם יש בכוחך להעניק להם טיפה אחת של מזור? וכשהחולי האחרון, המבעית מכול, נופל על ברייה זו, שתחת יסודותיה חתרת בימי לבלובה, ועתה היא שרועה בעליבות תשישותה, עינה נעוצה בשמים ללא רגש, זיעת המוות מבצבצת לה לסירוגין על מצחה החיוור, ואתה ניצב ליד המיטה כנושא קלון, חדור בהרגשה שעם כל כוחך אין בכוחך לעשות מאומה, וקרביך מתכווצים מפחד, עד שהיית מוכן לתת הכול כדי להשקות את הנפש השוקעת טיפה אחת של עידוד, לתת לה זיק אחד של אומץ!"
זכרו של מעמד כזה, שהייתי עד לו, נפל עלי במלוא עוצמתו בעודי אומר מלים אלה. הלטתי עיני בממחטתי ועזבתי את החבורה, ורק קולה של לוטה, שקראה אלי: "עלינו ללכת!" החזיר אותי לעשתונותי. ובדרך, כמה גערה בי על המעורבות הלוהטת מדי שגיליתי בכל הדברים הללו, וכי הדבר עלול להביא עלי את קצי! וכי עלי לשמור על עצמי! הו, המלאך! למענך עלי לחיות!
6 ביולי
היא נמצאת תמיד ליד ידידתה הנוטה למות, ותמיד היא כמו שהיא, תמיד הנפש המשתתפת, היפה, המשככת מכאובים ומביאה אושר בכל מבט ממבטיה. אתמול בערב יצאה לטיול עם מריאנה ועם מאלכֶן הקטנה. ידעתי זאת ופגשתי בה בדרך, והלכנו יחדיו. לאחר הליכה של שעה ומחצה שמנו פעמינו חזרה העירה, חלפנו על פני הבאר היקרה לי כל-כך, שעכשיו היא יקרה לי אלף מונים. לוטה התיישבה על הגדר הקטנה, אנחנו עמדנו לידה. השקפתי על סביבותי, הו! והימים שבהם היה לבי כה בודד קמו לתחייה לנגד עיני. "באר יקרה," אמרתי, "מאז לא חזרתי עוד לנוח אצל קרירותך, לפעמים, בהיחפזי על פניך, אף לא זיכיתי אותך במבט." התבוננתי מטה וראיתי את מאלכן מתעסקת בכל מאודה בכוס של מים. התבוננתי בלוטה וחשתי את כל הצפון לי בה. תוך כדי כך באה מאלכן ובידה הכוס. מריאנה רצתה לקחתה ממנה: "לא!" קראה הילדה בהבעה שאין מתוקה ממנה, "לא, לוטכן, שתי את ראשונה!" הייתי כה מוקסם מן הכנות, מטוב-הלב שבה קראה זאת, עד שלא עלה בידי לבטא את שהרגשתי אלא כשהרמתי את הילדה מן הארץ ונישקתיה בחום, והיא מיד פרצה בצווחה ובבכי. "נהגת רע," אמרה לוטה. נבוכותי. "בואי, מאלכן!" המשיכה ואמרה, נוטלת אותה בידה ומוליכה אותה במורד המדרגות. "הנה, התרחצי בזרם המעיין המרענן. מהר, מהר! לא קרה שום דבר." בעודי עומד שם ורואה באיזו קדחתנות משפשפת הפעוטה את לחייה בכפות קטנטנות ורטובות, בכמה אמונה כי מעיין הפלאים שוטף ומוחה כל זיהום, ומונע את חרפתה של צמיחת זקן מכוער, כיצד אמרה לוטה: "זה מספיק!" והילדה עודנה ממשיכה במרץ הולך וגובר, כאילו טוב המרובה מן המעט – אני אומר לך, וילהלם, מעודי לא צפיתי בטקס טבילה ביתר יראת כבוד! וכשלוטה עלתה, ברצון הייתי מפיל עצמי לרגליה, כמו לרגלי נביא, המוחה בברכתו את עוונותיה של אומה שלמה.
בערב, מרוב השמחה שבלבי, לא יכולתי שלא לספר את דבר המעשה לאיש פלוני, שבטחתי בהבנתו ללב אנוש, כיוון שבעל תבונה הוא. אבל כיצד נתקבלו דברי! הוא אמר שלוטה נהגה בצורה רעה מאוד. אסור לספר לילדים סיפורי מעשיות. דברים כאלה מולידים אינספור רעיונות שווא ואמונות טפלות, שמפניהם יש לשמור את הילדים מקטנותם. עתה נזכרתי שהאיש עבר טקס טבילה לפני שמונה ימים. לכן לא הגבתי על דבריו ובלבי נשארתי נאמן לאמת: עלינו לנהוג בילדים כפי שנוהג בנו אלוהים, המסב לנו אושר עילאי בשעה שהוא מניח לנו לפזז כך בטירוף חושים מענג.
8 ביולי
כמה דומה אדם לילד! כמה נכסף אדם למבט! כמה דומה אדם לילד! הלכנו לוולהיים. הנשים נסעו במרכבה, ובשעת טיולנו דימיתי לראות בעיניה השחורות של לוטה – אני משתטה, סלח לי! היית צריך לראות אותן, את העיניים האלה. – אני מקצר בדברי (כי עיני נעצמות משינה), אם כן, הנשים עלו, ואנו עמדנו מסביב למרכבה, ו' הצעיר, זֶלשטַט, אודראן ואנוכי. ואז, מתוך הדלת, החלו לפטפט עם הבחורים, שעלי להודות שהיו זריזי לשון למדי ועליזים. – חיפשתי את עיניה של לוטה. הה, הן עברו מאחד לשני! אבל עלי! עלי! עלי! שעמדתי שם מתמסר כל-כולי בידיה שלה בלבד, לא נפל מבטן! – לבי הכביר עליה אלף שלומות! והיא לא ראתה אותי! המרכבה חלפה על פנינו, ובעיני עמדה דמעה. שלחתי מבטי אחריה, וראיתי את כיסוי הראש של לוטה מבצבץ מתוך דלת המרכבה, והיא סבה לאחור כדי לחפש במבטה – הו! אותי? יקירי! באי הוודאות הזאת אני שרוי. אחת היא נחמתי: אולי פנתה כדי לראות אותי! אולי! – לילה טוב! הו, אני ממש ילד!
10 ביולי
עליך לראות את החזות האווילית שאני לובש בשעה שמדברים עליה בחברה! וכששואלים אותי, האם היא מוצאת חן בעיני? – מוצאת חן! אני שונא את המלה הזאת שנאת מוות. איזה מין אדם הוא זה שלוטה מוצאת חן בעיניו, שאינה ממלאה את כל חושיו, את כל רגשותיו! מוצאת חן! לא מכבר שאל אותי מישהו אם מוצא חן בעיני אוסיאן![23]
11 ביולי
מצבה של הגברת מ' בכי רע. אני מתפלל על חייה, כיוון שאני סובל יחד עם לוטה. אני רואה אותה לעתים רחוקות אצל ידידה, והיום היא סיפרה לי על מקרה מופלא. – מ' הזקן הוא קמצן צר עין וגס רוח, אשר בימי חייו התעמר באשתו והצר את צעדיה. אבל האשה תמיד ידעה לחלץ את עצמה מן המצר. לפני ימים אחדים, כשבישר לה הרופא כי חייה קרבים לקצם, ביקשה כי יקראו לבעלה (לוטה היתה בחדר), ואמרה לו: "עלי להתוודות בפניך על דבר-מה, העלול לחולל בלבול וצער אחרי מותי. עד עתה ניהלתי את משק-הבית בסדר ובחסכנות ככל האפשר: אבל עליך למחול לי על שבמשך שלושים השנים הללו הולכתי אותך בכחש. אתה הקצבת לי בתחילת נישואינו סכום פעוט לצורכי המטבח ולשאר הוצאות הבית. כשגדל משק ביתנו ועסקנו התרחב, לא יכולתי להניע אותך להגדיל את קצבתי השבועית בהתאם לתנאים. בקיצור, אתה יודע שבזמנים שבהם היו הצרכים הגדולים ביותר, דרשת ממני להסתפק בשבעה זהובים בשבוע. את אלה קיבלתי מידך בלי טענות ומענות, ואת השאר לקחתי לי מדי שבוע בשבוע מן הפדיון, כיוון שאיש לא העלה על דעתו שהאשה תגנוב מן הקופה. לא בזבזתי פרוטה, ובלב שלם הייתי הולכת לקראת חיי הנצח גם בלי להתוודות על כך, לולא חששתי שמא זו שיהיה עליה לנהל את משק-הבית אחרי לא תדע לעזור לעצמה, והרי אתה, תמיד אתה עלול להתעקש, שאשתך הראשונה השכילה להסתפק בסכום זה."
שוחחתי עם לוטה על העיוורון הלא ייאמן שדעתו של אדם לוקה בו, עד שאינו חושד שמא יש דברים בגו כשדי בשבעה זהובים בשעה שעיניו הרואות כי ההוצאה גדולה כפליים. אבל אני עצמי הכרתי אנשים שהיו מקבלים בביתם בלי תמיהה את צפחת השמן של הנביא, שאינה כלה.[24]
13 ביולי
לא, אינני מרמה את עצמי! אני קורא בעיניה השחורות התעניינות כנה בי ובגורלי. כן, אני מרגיש, ובכך אני יכול לסמוך על לבי, שהיא – הו, האם רשאי אני לבטא במלים אלה את הרקיע? שהיא אוהבת אותי!
אוהבת אותי! – וכמה יקרתי בעיני עצמי, כמה אני – לך אני יכול לומר זאת, יש לך הבנה לדברים כאלה – מעריץ את עצמי מאז שהיא אוהבת אותי!
האם זו השתחצות, או שמא הרגשה של היחסים האמיתיים? – אינני מכיר את האיש שעלי לחשוש שמא יש דבר-מה בלבה של לוטה אליו: ואף על פי כן – כל אימת שהיא מדברת על ארוסה, מדברת עליו בחום כזה, באהבה כזאת – אני חש כאדם שכל אותות הכבוד והעיטורים הוסרו מעליו, וחרבו נלקחה ממנו.

16 ביולי
הו! כמה שוצפים כל עורקי כל אימת שאצבעי נוגעת בלי משים בשלה, כשכפות רגלינו נפגשות מתחת לשולחן! אני נרתע לאחור, כנשוך להבת אש, וכוח נסתר חוזר ומושך אותי לפנים – כל חושי מסתחררים עלי! – הו! ותומתה, נפשה הכנה אינה יודעת כמה מייסרים אותי גילויי הקִרבה הקטנים! על אחת כמה וכמה כשאגב שיחה היא מניחה את ידה על ידי, ולצורך השיחה קרבה אלי יותר, עד שהבל נשימתה השמימי יכול להגיע אל שפתותי – אזי אני מדמה לקרוס תחתי, כאילו פגע בי משב סוּפה. וילהלם! השמים האלה, האמון הזה, אם אי-פעם ארהיב עוז – אתה מבין אותי. לא, לבי אינו מושחת עד כדי כך! חלש! חלש למדי! – וכלום אין זאת השחתה? –
היא קדושה לי. כל התשוקות מחרישות בנוכחותה. לעולם איני יודע את נפשי כשאני במחיצתה. כאילו היתה נפשי מתהפכת בכל עצב מעצבי. – יש לה מנגינה שהיא מנגנת על הפסנתר בכוחו של מלאך, עד כדי כך פשוטה וגאונית היא! זהו השיר האישי שלה, ואותי הוא משחרר מכל מכאוב, מכל מבוכה, מכל מועקה כל אימת שהיא אך פורטת את צלילו הראשון.
אף מלה על כוח הקסם של המוסיקה העתיקה[25] אינה נראית לי בלתי מתקבלת על הדעת. הלחן הפשוט הזה, כמה הוא צובט את לבי! ועד כמה היא יודעת מתי להשמיעו, לא פעם בשעה שהייתי רוצה לתקוע לעצמי כדור בראש! המהומה והחשכה שבנפשי מתפזרות, ושוב אני נושם לרווחה.
18 ביולי
וילהלם, מהו ללבנו העולם ללא אהבה! מהו פנס-קסם בלי אור! אך אתה מתקין בו את המנורה הקטנה, וכבר נוגהות לך התמונות הססגוניות ביותר על הקיר הלבן! ואפילו אין אלה אלא חזיונות-שווא חולפים, תמיד אנו מתמלאים אושר כשאנו עומדים לפניהן כמו נערים עולי ימים ומתפעלים מן המראות המופלאים. היום לא יכולתי ללכת ללוטה, ביקור בלתי נמנע עיכב אותי. שלחתי אליה את המשרת שלי, רק בשביל שיימצא לי בקרבתי אדם ששהה היום במחיצתה. באיזה קוצר רוח ציפיתי לבואו, באיזו שמחה ראיתי אותו שוב! בשמחה הייתי אוחז בראשו ומנשק אותו, לולא התביישתי.
מספרים על אבן-בולוניה,[26] שכאשר מניחים אותה בשמש, היא סופגת את קרניה, ובלילה היא מאירה במשך זמן-מה. כך קרה לי עם המשרת. התחושה שעיניה נחו על פניו, על לחייו, על כפתורי מקטורנו ועל צווארון מעילו, משכה על הכול חוט של קדושה ויקר בעיני! באותו רגע לא הייתי מוותר על הבחור גם בעבור אלף שקלי כסף, כה נעמה לי נוכחותו. – ישמרך אלוהים אם תצחק על כך! וילהלם, האם חזיונות שווא הם כששורה עלינו נעימות?
19 ביולי
אני אראה אותה! אני קורא בהקיצי בבוקר ונושא את עיני מלאות החדווה אל השמש היפה. אני אראה אותה! ואז, במשך כל היום כולו, אין לי עוד בלבי אף משאלה נוספת. הכול, הכול נבלע בסיכוי הזה.

20 ביולי
הרעיון שלך, שאסע עם הציר ל..., עודנו מסרב להיות נחלתי. אינני מחבב ביותר את קבלת המרות, וכולנו גם יודעים שהאיש הזה הוא אדם לא נוח. אתה אומר שאמי היתה רוצה לראות אותי פעיל. זה הצחיק אותי. האם אינני פעיל גם עכשיו? והאם אין זה בעצם היינו-הך אם אני סופר אפונים או עדשים? הרי כל הדברים בעולם סופם הבל, ואדם העמל בעבור כסף או כבוד, או בעבור מה שלא יהיה, כדי להשביע רצון אחרים, לא מתוך תשוקתו שלו, תמיד יהיה שוטה.
24 ביולי
כיוון שכל-כך חשוב לך שלא אזניח את הציור שלי, הייתי מעדיף לדלג על העניין כולו מאשר לומר לך שמאז אני עושה רק מעט.
מעולם לא הייתי מאושר יותר, מעולם לא חשתי את הטבע, עד האבן הקטנטנה, עד העשב הקטנטן, בצורה מלאה ועמוקה יותר. ויחד עם זאת – אינני יודע כיצד לבטא את עצמי – כוח הדמיון שלי חלש כל-כך, הכול כה מתערפל ומתנודד לנגד עיני רוחי, עד שאינני מסוגל לתפוס את קווי המתאר של שום דבר. אבל אני מדמה בנפשי, שלו היו לי חימר או שעווה, הייתי בכל זאת מצליח לעצב דברים. ובאמת אקח לי חימר, אם העניין יתמשך לאורך זמן, ואכייר בו – ואפילו ייצאו מתחת ידי רק עוגות.
שלוש פעמים התחלתי לצייר את תמונת דיוקנה של לוטה, ושלוש פעמים הוצאתי בעמלי קש וגבבה. הדבר מתסכל אותי שבעתיים, מפני שלפני זמן-מה הייתי מצליח מאוד לקלוע למטרה. לכן ציירתי את צלליתה, ובה עלי להסתפק.
26 ביולי
כן, לוטה היקרה, אני נכסף לדאוג לכל דבר ולבצע כל דבר. את רק הטילי עלי מטלות רבות יותר, ולעתים תכופות יותר! בקשה אחת לי אליך: שלא יהיה יותר חול על הפתקים שאת כותבת לי! היום מיהרתי להגיש אותו לשפתי, ושיני חרקו בפי.
26 ביולי
כמה פעמים כבר החלטתי לא לראות אותה לעתים קרובות כל-כך. כן, אבל מי יכול לעמוד בכך! יום-יום אני נכנע לפיתוי, ומבטיח לעצמי בהן צדק: מחר לא תלך לשם. וכשבא המחר, אני מוצא בכל זאת איזו עילה שאין לעמוד כנגדה, וטרם שאני מודע למעשי, וכבר אני נמצא אצלה. או מפני שאמרה לי בערב: הרי אתה בא מחר? מי יכול לא לבוא? או מפני שהיא נותנת לי תפקיד, ואני סובר שדבר יאה הוא שאביא לה את התשובה בעצמי. או שהיום הוא יפה כל-כך, אני מטייל לוולהיים, וכשאני כבר שם, כל שנותר לי הוא מהלך חצי שעה בלבד אליה! אני קרוב מדי לאטמוספירה שלה – חת-שתיים! וכבר אני שם. לסבתי היתה אגדה על הר המגנט:[27] האוניות שהתקרבו יתר על המידה איבדו בבת-אחת את כל מה שהיה עשוי ברזל, המסמרים עפו אל ההר, והנוסעים האומללים צללו בין קורות העץ שהתמוטטו זו על גבי זו.
30 ביולי
אלברט הגיע, ואני אלך. אפילו היה האדם הטוב ביותר, אציל הנפש ביותר שהייתי מוכן לקבל עלי את מרותו מכל בחינה, קשה מנשוא היה לי לראותו לנגד עיני ומידות כה רבות של שלמות נתונות לו כקניין. זהו זה, וילהלם, החתן הגיע! איש הגון וחביב, שצריך לנהוג בו יפה. למרבה המזל לא הייתי נוכח בעת קבלת הפנים! זה היה קורע את לבי. והוא גם הגון כל-כך וטרם נישק את לוטה בנוכחותי אפילו פעם אחת. יגמול לו זאת אלוהים! ועל הכבוד שהוא חולק לנערה אני מוכרח לחבבו. הוא רוחש לי טוב, ואני משער שזהו מעשה ידיה של לוטה יותר מאשר מתוך הרגשתו שלו. כי בעניין זה הנשים נוהגות בדקות רגש, והצדק עמן: כשיש בכוחן לשמור על הבנה טובה בין שני מעריצים, תמיד הן יוצאות נשכרות מכך, אף שרק לעתים רחוקות הדבר עולה יפה.
על כל פנים איני יכול למנוע מאלברט את הערכתי. חיצוניותו השאננה עומדת בניגוד בולט לאי השקט שבטבעי שלי, ניגוד שלא ניתן להסתירו. יש לו רגש רב והוא יודע מה ערך צפון בשבילו בלוטה. הוא נראה כאילו אין הוא מרבה לזעוף, ואתה היודע כי זהו החטא השנוא עלי באדם יותר מכל דבר אחר.
הוא חושב אותי לאדם בעל תבונה. ומשיכתי אל לוטה, השמחה החמה שמעורר בי כל מעשה ממעשיה, מעצימה את תחושת הניצחון שלו, והוא אוהב אותה כפל-כפליים. אם אין הוא מציק לה לפעמים בגילויי קנאה קטנים, שאלה זו אשאיר תלויה ועומדת. במקומו, על כל פנים, לא הייתי מרגיש עצמי בטוח לגמרי מפני השטן הזה.
יהיה אשר יהיה! שִמחתי להימצא במחיצתה של לוטה אבדה ואיננה. האם עלי לכנות זאת איוולת או עיוורון? – מה בצע בשמות! העניין מדבר בעד עצמו! – ידעתי את כל שאני יודע כעת עוד קודם בואו של אלברט. ידעתי כי איני רשאי לתבוע חזקה עליה, ואף לא עשיתי זאת – כלומר, ככל שאפשר לא לחשוק למראה חינניות שופעת כזו – ועכשיו, כשהשני בא ולוקח ממנו את הנערה, הפרצוף הזה פוער עיניים גדולות.
אני חורק שיני ולועג כפליים ושבעתיים לאלה שמסוגלים לומר לי שעלי לקבל את הדין, גם מפני שאין אפשרות אחרת – סלקו מעל צווארי את הגלמים האלה! אני משוטט ביערות, וכשאני בא אל לוטה, ואלברט יושב לידה בגינה, בצל הסוכה, ואני אינני יכול להמשיך בדרכי, אזי אני משתטה ומשתובב ועושה הרבה דברים חסרי היגיון. "למען השם!" אמרה לי לוטה היום, "אני מבקשת ממך לא לעשות הצגה כמו אתמול בערב! אתה נורא ואיום כשאתה עליז כל-כך." בינינו לבין עצמנו, אני מכוון את השעה לזמן שהוא עסוק. שנייה! וכבר אני שם, ותמיד רווח לי כשאני מוצא אותה לבדה.
8 באוגוסט
אנא, וילהלם היקר, ודאי שלא התכוונתי אליך כששפכתי חמתי על האנשים הללו, הדורשים מאתנו להיכנע לגורלות בלתי נמנעים, וכיניתי אותם בלתי נסבלים. בכנות לא סברתי שאתה עלול להחזיק בדעה דומה. ולמעשה אתה צודק. פרט לדבר אחד, ידידי הטוב! רק לעתים רחוקות הדברים מתנהלים בעולם בדרך של כך או כך. התחושות ואופני הפעולה עשויים גוני-גוונים מרובים כריבוי הדרגות שבין אף נשרי לחוטם פחוס.
אל נא תכעס עלי אפוא אם אסמוך ידי על טיעונך בכללותו, ויחד עם זאת אנסה להשתחל בין הכך האחד לכך השני.
או שיש לך תקווה ללוטה, אתה אומר, או שאין לך. טוב ויפה! במקרה הראשון נסה להגשים אותה, נסה להשיג את מילוי משאלות לבך. במקרה השני אזור אומץ ונסה להיפטר מהרגשת האומללות, אשר תכלה בהכרח את כל כוחותיך! – ידידי הטוב! יפה דיברת, ו– בחופזה דיברת.
ומן האומלל, שחייו הולכים ודועכים באין מעצור מחמת מחלה ממאירה, האם אתה יכול לדרוש ממנו שישים קץ חטוף לסבלו בנעיצת פגיון? והנגע המכלה את כוחותיו, האם אינו גוזל ממנו בו-בזמן גם את האומץ לשחרר את עצמו ממנו?
אמנם היית יכול להשיב לי במשל דומה: מי לא היה מעדיף שיכרתו לו את זרועו מאשר שיסכן את חייו בהיסוסים ובפקפוקים? אינני יודע! די – כן, וילהלם, לפעמים פוקד אותי רגע כזה של אומץ לזנק, להתנער, ואז – לו אך ידעתי לאן, הייתי הולך.
בערב
יומני, שאותו הזנחתי זמן-מה, שוב נקלע היום לידי, ואני משתומם כיצד נכנסתי לכל העניין הזה, צעד אחר צעד, באורח כה מודע. כיצד ראיתי את מצבי תמיד בבהירות רבה כל-כך, ואף על פי כן נהגתי כמו ילד קטן. עודני רואה אותו באותה בהירות, ועדיין אין הוא מראה כל סימן לשיפור!
10 באוגוסט
יכולתי לחיות חיים שאין טובים ומאושרים מהם, לולא הייתי שוטה. לא בקלות חוברות יחד נסיבות כה מלבבות לענג את נפשו של אדם כמו אלה שבהן אני שרוי עכשיו. הו! דבר כה ודאי הוא, שלבנו לבדו הוא שבורא את אושרו. – להיות בן המשפחה החביבה, להיות אהוב על הזקן כמו בן, על הקטנים כמו אב. ועל לוטה! – ואלברט ההגון, שאינו משבית את אושרי בשום רשעות גחמנית. העוטף אותי בידידות נלבבת. שבשבילו, אחרי לוטה, אני האדם האהוב בתבל! – וילהלם, חדווה היא לשמוע אותנו כשאנו הולכים לטייל ומסיחים איש לרעהו על לוטה: לא הומצא בעולם דבר מגוחך יותר מן היחסים האלה, ואף על פי כן לעתים קרובות הם מלחלחים את עיני בדמעות.
כשהוא מספר לי על אודות אמה הצדיקה, איך הפקידה בידי לוטה, על ערש מותה, את ביתה ואת ילדיה, וציוותה לו את לוטה. איך מפעמת בלבה של לוטה, מאותה שעה ואילך, רוח אחרת לגמרי. איך נעשתה לאם אמיתית מתוך הדאגה למשק-ביתה ומתוך כובד הדברים. איך לא עבר אף לא רגע אחד מזמנה בלי אהבה עמלנית, בלי עבודה, ואף על פי כן לא נטשה אותה מעולם עליצותה, רוח המשובה שלה! – אני מהלך לידו, קוטף פרחים מן השביל, מאגד אותם ברוב קפידה לזר, ואז – מטיל אותם אל הנהר הזורם לפנינו, עוקב אחריהם בעיני ורואה אותם צפים במורד הזרם. – אינני יודע אם כתבתי לך שאלברט עתיד להישאר כאן ולקבל מטעם החצר, שם הוא אהוב מאוד, משרה עם משכורת נאה. מבחינת סדר וחריצות בעבודה ראיתי מעטים כמוהו...