מציאות חלומית או חלום של מציאות
מה שבין משטרה מיעוט ומדינה
מערכת יחסים משולשת, המתוארת באופן אותנטי בניסיון לשקף את פני המציאות הישראלית. הרפתקאות ותהליכי שינוי דרמטיים מוצגים באופן ייחודי במהלך חמש שנות פעילות המנהלת לחברה הערבית שפעלה במשטרת ישראל בין השנים 2016 – 2021 במסגרת החלטת ממשלה ( מס' 922). כיצד מחוללים שינוי בגישות שעוצבו במהלך שנים רבות? איך פורצים את מחסום אי – האמון ומייצרים הבטחה למציאות חלומית תוך חתירה להצלחה במבחן של מכשולים וכשלים?
האם מדובר באופטימיות ללא גבולות או בשאיפה רציונלית למציאות טובה יותר?
בכתיבה אישית ומקצועית נפרש סיפורה של משטרת ישראל והמיעוט הערבי מתוך ניסיון לפתח בעבורו תשתית לחיים טובים ובטוחים. הספר בוחן היבטים שונים של מערכת היחסים המורכבת והשינויים העיקריים שבוצעו.
מציאות חלומית או חלום של מציאות
מה שבין משטרה מיעוט ומדינה
מערכת יחסים משולשת, המתוארת באופן אותנטי בניסיון לשקף את פני המציאות הישראלית. הרפתקאות ותהליכי שינוי דרמטיים מוצגים באופן ייחודי במהלך חמש שנות פעילות המנהלת לחברה הערבית שפעלה במשטרת ישראל בין השנים 2016 – 2021 במסגרת החלטת ממשלה ( מס' 922). כיצד מחוללים שינוי בגישות שעוצבו במהלך שנים רבות? איך פורצים את מחסום אי – האמון ומייצרים הבטחה למציאות חלומית תוך חתירה להצלחה במבחן של מכשולים וכשלים?
האם מדובר באופטימיות ללא גבולות או בשאיפה רציונלית למציאות טובה יותר?
בכתיבה אישית ומקצועית נפרש סיפורה של משטרת ישראל והמיעוט הערבי מתוך ניסיון לפתח בעבורו תשתית לחיים טובים ובטוחים. הספר בוחן היבטים שונים של מערכת היחסים המורכבת והשינויים העיקריים שבוצעו.
ציבור, שיתוף וקרקע, ספרו של קייס נאסר, עוסק בהבניית המרחב העירוני של החברה הערבית וממחיש את הקשר הסבוך שבין חוק, לאומיות, חברה, תרבות ומרחב באמצעות התמקדות בשני מקרי בוחן. מלבד תיאור הקשיים והמורכבויות נאסר מציע בספר זה תפיסה חדשה של תכנון וחקיקה, שתבטא את צורכי המדינה ודרישותיה ותכיר בצרכים ובדרך החיים של החברה הערבית.
ציבור, שיתוף וקרקע, ספרו של קייס נאסר, עוסק בהבניית המרחב העירוני של החברה הערבית וממחיש את הקשר הסבוך שבין חוק, לאומיות, חברה, תרבות ומרחב באמצעות התמקדות בשני מקרי בוחן. מלבד תיאור הקשיים והמורכבויות נאסר מציע בספר זה תפיסה חדשה של תכנון וחקיקה, שתבטא את צורכי המדינה ודרישותיה ותכיר בצרכים ובדרך החיים של החברה הערבית.
"הרומן הראשון של המשורר והמלחין דוד בּרבּי הוא סוג של הפתעה בשבילי כאוהב ספרת עברית-ישראלית ואפילו סוג של נֵס קטן. בדרך כלל היודע לכתוב שירה אינו יודע בהכרח לכתוב פרוזה ולהפך, והנה כאן אחרי כמה וכמה ספרי שירה איכותיים ביותר של משורר, נולד רומן.
הרומן היפה הזה ג'רבּה הוא סיפור של מקום וארץ אחרת, תוניסיה ולא ישראל, והוא מחזיר אותנו אל הדיון העקרוני הפוסטמודרניסטי בפוליטיקה של הזהויות שהתגבר פה ביֶתֶר שׂאת משנת אלפיים צפונה עם יוצרים צעירים בגילם מבּרבּי שלפתע גילו את בית הוריהם ואת העובדה כי לא נולדנו יש מאַיִן וכי התרבות הישראלית המתהווה כאן היא בְּליל של תרבויות מן המזרח ומן המערב וכל יופייה ברב גוניותהּ.
אבל זה לא רק רומן של מקום וזמן. זה גם סיפורו האישי והפרטי של בחור צעיר בשם דוד, כשמו של הסופר וזאת עובדה מעניינת החושפת את הלב, חייט אמן, בן ג'רבּה, היוצא להרפתקה אל הדרך הגדולה, כמו שנתן אלתרמן כתב בשיריו, שהיא המסע הגיאוגרפי על פני תוניסיה, אבל גם מסע החיים עצמם רבי הגלגולים והמצבים. יוצא אפוא שזה גם רומן חניכה מרגש בעל יסוד נאיבי להפליא וכובש לב.
זאת ואף זאת, בדרך להתבגרות ולהתמקצעות, דוד פוגש נשים שונות המרשימות אותו, מה שהופך את הרומן הזה לרומן ארוטי נועז ביותר שיש בו תיאורי מין רבים הנכתבים בעברית חופשית זורמת ולא מאולצת. כל כך הרבה משוקע אפוא ברומן המתגלגל הזה: רומן מקום במסגרת הפוליטיקה של הזהויות והשיבה לעבר, רומן חניכה של נער ההופך לגבר ומגלה את החיים והמין האחר המוביל אותנו אל הרומן הארוטי.
אם לא די בזה כדי להרשים אתכם כקוראים, אולי כדאי לסיים ולומר כי מדובר גם ברומן פיקרסקי מובהק. זוהי סוגה ראשונית של רומן ודוד שב אליה באופן טבעי ולא במודע. דוד, החייט האמן, נווד והרפתקן, הוא בן השכבות העממיות הנסחף ממקום למקום ומסביבה חברתית אחת לאחרת בקצב עלילה מהיר ורב תהפוכות ותוך כדי כך הוא לומד לשרוד את מסע החיים. זהו רומן פיקרסקי גם במובן שהקשרים בין פרק לפרק עומדים בקשר אָדיטיבי, בגדר תחנות של חיבור: זה ועוד זה ועוד זה, ולא בקשר נסיבתי, קוזוּאלי: זה נובע מזה, נובע מזה וכו'. צירופי מקרים צצים ועולים, דמויות שבות ומופיעות בעלילה, מכוח המקרה ובניגוד להסתברות.
מה יהא על דוד ועל חייו? האם יימשך אל החופש המתירני שמציע העולם הפתוח סביבו על שפע צבעיו כאדם חושני וארוטי, או אולי יחזור אל צור מחצבתו ואל סביבתו המסורתית והשמרנית בשל אהבתו לבת הרב? הקיצור, ספר מרתק, כפי שקבע הנביא חבקוק: למען ירוץ קורא בו."
רן יגיל – מבקר, סופר, עורך ומו"ל
"הרומן הראשון של המשורר והמלחין דוד בּרבּי הוא סוג של הפתעה בשבילי כאוהב ספרת עברית-ישראלית ואפילו סוג של נֵס קטן. בדרך כלל היודע לכתוב שירה אינו יודע בהכרח לכתוב פרוזה ולהפך, והנה כאן אחרי כמה וכמה ספרי שירה איכותיים ביותר של משורר, נולד רומן.
הרומן היפה הזה ג'רבּה הוא סיפור של מקום וארץ אחרת, תוניסיה ולא ישראל, והוא מחזיר אותנו אל הדיון העקרוני הפוסטמודרניסטי בפוליטיקה של הזהויות שהתגבר פה ביֶתֶר שׂאת משנת אלפיים צפונה עם יוצרים צעירים בגילם מבּרבּי שלפתע גילו את בית הוריהם ואת העובדה כי לא נולדנו יש מאַיִן וכי התרבות הישראלית המתהווה כאן היא בְּליל של תרבויות מן המזרח ומן המערב וכל יופייה ברב גוניותהּ.
אבל זה לא רק רומן של מקום וזמן. זה גם סיפורו האישי והפרטי של בחור צעיר בשם דוד, כשמו של הסופר וזאת עובדה מעניינת החושפת את הלב, חייט אמן, בן ג'רבּה, היוצא להרפתקה אל הדרך הגדולה, כמו שנתן אלתרמן כתב בשיריו, שהיא המסע הגיאוגרפי על פני תוניסיה, אבל גם מסע החיים עצמם רבי הגלגולים והמצבים. יוצא אפוא שזה גם רומן חניכה מרגש בעל יסוד נאיבי להפליא וכובש לב.
זאת ואף זאת, בדרך להתבגרות ולהתמקצעות, דוד פוגש נשים שונות המרשימות אותו, מה שהופך את הרומן הזה לרומן ארוטי נועז ביותר שיש בו תיאורי מין רבים הנכתבים בעברית חופשית זורמת ולא מאולצת. כל כך הרבה משוקע אפוא ברומן המתגלגל הזה: רומן מקום במסגרת הפוליטיקה של הזהויות והשיבה לעבר, רומן חניכה של נער ההופך לגבר ומגלה את החיים והמין האחר המוביל אותנו אל הרומן הארוטי.
אם לא די בזה כדי להרשים אתכם כקוראים, אולי כדאי לסיים ולומר כי מדובר גם ברומן פיקרסקי מובהק. זוהי סוגה ראשונית של רומן ודוד שב אליה באופן טבעי ולא במודע. דוד, החייט האמן, נווד והרפתקן, הוא בן השכבות העממיות הנסחף ממקום למקום ומסביבה חברתית אחת לאחרת בקצב עלילה מהיר ורב תהפוכות ותוך כדי כך הוא לומד לשרוד את מסע החיים. זהו רומן פיקרסקי גם במובן שהקשרים בין פרק לפרק עומדים בקשר אָדיטיבי, בגדר תחנות של חיבור: זה ועוד זה ועוד זה, ולא בקשר נסיבתי, קוזוּאלי: זה נובע מזה, נובע מזה וכו'. צירופי מקרים צצים ועולים, דמויות שבות ומופיעות בעלילה, מכוח המקרה ובניגוד להסתברות.
מה יהא על דוד ועל חייו? האם יימשך אל החופש המתירני שמציע העולם הפתוח סביבו על שפע צבעיו כאדם חושני וארוטי, או אולי יחזור אל צור מחצבתו ואל סביבתו המסורתית והשמרנית בשל אהבתו לבת הרב? הקיצור, ספר מרתק, כפי שקבע הנביא חבקוק: למען ירוץ קורא בו."
רן יגיל – מבקר, סופר, עורך ומו"ל
בשני העשורים הראשונים של שנות האלפיים, אחרי התאוששות ממשבר כלכלי, התרחבה נוכחותם של אזרחי ישראל הפלסטינים בכלכלה היהודית. בתחילה נבע הדבר מפעילותם של גורמים פרטיים בעלי עניין – מעסיקים יהודים ובינלאומיים מכאן ועובדים ועצמאים ערבים מכאן – אבל לאחר מכן הפכה האינטגרציה הכלכלית של הערבים למדיניות ממשלתית מוצהרת. בשנת 2015 אישרה הממשלה הימנית-דתית תוכנית חומש "לפיתוח כלכלי באוכלוסיית המיעוטים" (החלטת ממשלה 922). בפועל, מטרת התוכנית הייתה לנצל את הפוטנציאל היצרני של אזרחי ישראל הפלסטינים על ידי משיכתם לשוק העבודה הלא ערבי ושדרוג כישוריהם – בד בבד עם המשך ההפרדה האתנו-לאומית ושימור נחיתותם הפוליטית. במסגרת התוכנית נעשו השקעות ציבוריות ביחידים וביישובים ערביים בהיקף חסר תקדים. לא פחות חדשניים היו הנחישות שבה פעלו כלכלנים בשירות המדינה כדי לחשוף ולצמצם את ההפליה התקציבית הכרונית של האוכלוסייה הערבית, וכן התפקיד החשוב שהוענק לרשויות המקומיות הערביות ביישום מרכיבים מרכזיים של המדיניות.
שילוב מתוך הפרדה: האזרחים הפלסטינים בישראל בכלכלה ניאו-ליברלית הוא הספר הראשון בנושא זה; מאמריו הם פרי עטם של חוקרות וחוקרים מתחומי הכלכלה הפוליטית, מדע המדינה, הסוציולוגיה והגיאוגרפיה, המאמצים מסגרות אנליטיות מגוונות. המאמרים מנתחים סוגיות מרכזיות הקשורות לעידן האינטגרציה הכלכלית בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת, מתוך התמקדות בתוכנית החומש של 2015. בין השאר נשאל: אילו גורמים יזמו וקידמו את התוכנית ומדוע? איזה תפקיד מילאו מאפיינים יסודיים של יחסי היהודים והערבים – בהם הפרדה מרחבית, חוסר איזון ביחסי הכוחות ועליית הפופוליזם היהודי-לאומני – בגיבושה, ביישומה ובהשלכותיה החברתיות-פוליטיות של מדיניות הממשלה? אילו השפעות היו לתוכנית על החברה הערבית עצמה ועל האי-שוויון בה?
בשני העשורים הראשונים של שנות האלפיים, אחרי התאוששות ממשבר כלכלי, התרחבה נוכחותם של אזרחי ישראל הפלסטינים בכלכלה היהודית. בתחילה נבע הדבר מפעילותם של גורמים פרטיים בעלי עניין – מעסיקים יהודים ובינלאומיים מכאן ועובדים ועצמאים ערבים מכאן – אבל לאחר מכן הפכה האינטגרציה הכלכלית של הערבים למדיניות ממשלתית מוצהרת. בשנת 2015 אישרה הממשלה הימנית-דתית תוכנית חומש "לפיתוח כלכלי באוכלוסיית המיעוטים" (החלטת ממשלה 922). בפועל, מטרת התוכנית הייתה לנצל את הפוטנציאל היצרני של אזרחי ישראל הפלסטינים על ידי משיכתם לשוק העבודה הלא ערבי ושדרוג כישוריהם – בד בבד עם המשך ההפרדה האתנו-לאומית ושימור נחיתותם הפוליטית. במסגרת התוכנית נעשו השקעות ציבוריות ביחידים וביישובים ערביים בהיקף חסר תקדים. לא פחות חדשניים היו הנחישות שבה פעלו כלכלנים בשירות המדינה כדי לחשוף ולצמצם את ההפליה התקציבית הכרונית של האוכלוסייה הערבית, וכן התפקיד החשוב שהוענק לרשויות המקומיות הערביות ביישום מרכיבים מרכזיים של המדיניות.
שילוב מתוך הפרדה: האזרחים הפלסטינים בישראל בכלכלה ניאו-ליברלית הוא הספר הראשון בנושא זה; מאמריו הם פרי עטם של חוקרות וחוקרים מתחומי הכלכלה הפוליטית, מדע המדינה, הסוציולוגיה והגיאוגרפיה, המאמצים מסגרות אנליטיות מגוונות. המאמרים מנתחים סוגיות מרכזיות הקשורות לעידן האינטגרציה הכלכלית בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת, מתוך התמקדות בתוכנית החומש של 2015. בין השאר נשאל: אילו גורמים יזמו וקידמו את התוכנית ומדוע? איזה תפקיד מילאו מאפיינים יסודיים של יחסי היהודים והערבים – בהם הפרדה מרחבית, חוסר איזון ביחסי הכוחות ועליית הפופוליזם היהודי-לאומני – בגיבושה, ביישומה ובהשלכותיה החברתיות-פוליטיות של מדיניות הממשלה? אילו השפעות היו לתוכנית על החברה הערבית עצמה ועל האי-שוויון בה?
ספרה של מייסון ארשיד שחאדה מביא את סיפורם של הקומוניסטים הערבים הפלסטינים בישראל לאורך חמישה עשורים סוערים – מראשית דרכם המהפכנית בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת ועד ליום האדמה בשנת 1976. דרך ההיסטוריה שלהם אנו נחשפים למרחב חברתי ופוליטי מורכב שבו מתנגשים זהויות, אידיאולוגיות ואינטרסים. המחקר החדש שמוצג כאן התבהר הודות למסמך ארכיוני מאפריל 1925, אשר מצא שבשורות המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית (פק"פ) התפקדו ערבים משתי קבוצות עדתיות: האחת מוסלמית, השנייה נוצרית (יוונית-אורתודוכסית). ממצא זה העלה את הצורך בבחינת אופי הגיבוש העדתי במפלגה, במיוחד אצל חברי הקבוצה היוונית-אורתודוכסית שהובילה מאוחר יותר את הצידוד בהחלטת החלוקה של האו"ם להקמת מדינה יהודית וחלוקת הארץ לשתי מדינות. מתוך ניתוח דינמי של ההיסטוריה, המחברת העלתה את התזה הבאה: הריאליזם העדתי של בני העדה היוונית-אורתודוכסית, שהובילו את הליגה לשחרור לאומי של פלסטין, היה המניע הראשון להסכמתם לחלוקה. התיאוריה המרקסיסטית, שהוצגה כקוסמופוליטית ורב-לאומית, סייעה בטשטוש הגיבוש העדתי במפלגה, והטרמינולוגיה הדתית שימשה ככלי לחיזוק זה.
בשם האל, המפלגה והלאום מתבונן בדינמיקת יחסי הכוח והזהויות בתוך המשולש "דת, מפלגה ולאום"; הוא מראה כיצד בסיוע הפלג היהודי במפלגה, הקומוניסטים הערבים – נוצרים כמוסלמים – פעלו כתנועת מאבק היברידי, מאבק לאומי שעטוף במאבק אזרחי, וכיצד הם סייעו בהבניית זהותם של הערבים בישראל כזהות של היברידים ללא מדינה, המוותרים על זכותם לאוטונומיה טריטוריאלית.
בשם האל, המפלגה והלאום מציג תמונה מרתקת ומלאת חיים של קבוצה פוליטית שפעלה בתנאים קשים; הוא מזמין את הקורא לחשוב מחדש על זהות, אידיאולוגיה ומאבק, ואגב כך להכיר פרק חשוב ומרגש בהיסטוריה של החברה הערבית בישראל.
ספרה של מייסון ארשיד שחאדה מביא את סיפורם של הקומוניסטים הערבים הפלסטינים בישראל לאורך חמישה עשורים סוערים – מראשית דרכם המהפכנית בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת ועד ליום האדמה בשנת 1976. דרך ההיסטוריה שלהם אנו נחשפים למרחב חברתי ופוליטי מורכב שבו מתנגשים זהויות, אידיאולוגיות ואינטרסים. המחקר החדש שמוצג כאן התבהר הודות למסמך ארכיוני מאפריל 1925, אשר מצא שבשורות המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית (פק"פ) התפקדו ערבים משתי קבוצות עדתיות: האחת מוסלמית, השנייה נוצרית (יוונית-אורתודוכסית). ממצא זה העלה את הצורך בבחינת אופי הגיבוש העדתי במפלגה, במיוחד אצל חברי הקבוצה היוונית-אורתודוכסית שהובילה מאוחר יותר את הצידוד בהחלטת החלוקה של האו"ם להקמת מדינה יהודית וחלוקת הארץ לשתי מדינות. מתוך ניתוח דינמי של ההיסטוריה, המחברת העלתה את התזה הבאה: הריאליזם העדתי של בני העדה היוונית-אורתודוכסית, שהובילו את הליגה לשחרור לאומי של פלסטין, היה המניע הראשון להסכמתם לחלוקה. התיאוריה המרקסיסטית, שהוצגה כקוסמופוליטית ורב-לאומית, סייעה בטשטוש הגיבוש העדתי במפלגה, והטרמינולוגיה הדתית שימשה ככלי לחיזוק זה.
בשם האל, המפלגה והלאום מתבונן בדינמיקת יחסי הכוח והזהויות בתוך המשולש "דת, מפלגה ולאום"; הוא מראה כיצד בסיוע הפלג היהודי במפלגה, הקומוניסטים הערבים – נוצרים כמוסלמים – פעלו כתנועת מאבק היברידי, מאבק לאומי שעטוף במאבק אזרחי, וכיצד הם סייעו בהבניית זהותם של הערבים בישראל כזהות של היברידים ללא מדינה, המוותרים על זכותם לאוטונומיה טריטוריאלית.
בשם האל, המפלגה והלאום מציג תמונה מרתקת ומלאת חיים של קבוצה פוליטית שפעלה בתנאים קשים; הוא מזמין את הקורא לחשוב מחדש על זהות, אידיאולוגיה ומאבק, ואגב כך להכיר פרק חשוב ומרגש בהיסטוריה של החברה הערבית בישראל.
הרשויות המקומיות הערביות סובלות ממצוקות תפקודיות, ניהוליות וכספיות עמוקות מאוד. תהליך התפתחות השלטון המקומי הערבי ושיפור התפקוד שלו נתקלו בקשיים ומכשולים רבים, חלקם בשל אפליה והזנחה ממושכים מצד הממסד, וחלקם בשל מבנה חברתי פנימי המאופיין לרוב במעגל של משברים שקשה לפרוץ אותו. השלטון המרכזי והרשויות המקומיות הערביות עצמן מנסים להתמודד עם המורכבות ובעיות העומק העומדות בפניהם, אולם ההצלחות וההישגים מוגבלים ומצומצמים בינתיים.
המאמרים המובאים בספר מציגים מהלך כולל של חקירה ולמידה של המשבר הפוקד את השלטון המקומי הערבי בישראל. הספר מבקש להציע מסד נתונים וניתוחים שיסייעו לגורמים השונים לבחון אפשרויות ודרכים להיחלץ מהמשבר; הכוונה היא להציע קווים לפיתוח תוכניות ופעילויות אופרטיביות, שיקנו כלים אסטרטגיים לשינוי ולשיפור תפקודן של הרשויות המקומיות.
הרשויות המקומיות הערביות סובלות ממצוקות תפקודיות, ניהוליות וכספיות עמוקות מאוד. תהליך התפתחות השלטון המקומי הערבי ושיפור התפקוד שלו נתקלו בקשיים ומכשולים רבים, חלקם בשל אפליה והזנחה ממושכים מצד הממסד, וחלקם בשל מבנה חברתי פנימי המאופיין לרוב במעגל של משברים שקשה לפרוץ אותו. השלטון המרכזי והרשויות המקומיות הערביות עצמן מנסים להתמודד עם המורכבות ובעיות העומק העומדות בפניהם, אולם ההצלחות וההישגים מוגבלים ומצומצמים בינתיים.
המאמרים המובאים בספר מציגים מהלך כולל של חקירה ולמידה של המשבר הפוקד את השלטון המקומי הערבי בישראל. הספר מבקש להציע מסד נתונים וניתוחים שיסייעו לגורמים השונים לבחון אפשרויות ודרכים להיחלץ מהמשבר; הכוונה היא להציע קווים לפיתוח תוכניות ופעילויות אופרטיביות, שיקנו כלים אסטרטגיים לשינוי ולשיפור תפקודן של הרשויות המקומיות.
הלכתי כתועה ברחובות, והלילה מכסה אותי. ירדתי לדרום העיר, אל ההצטלבות של רחוב 13 עם השדרה השלישית. מולי הופיע ישיש שאסף את ספריו הפזורים על המדרכה כדי לנעול אותם בדוכן הקטן שלו. ראיתי אותו מחזיק ספר דק בעל כריכה כחולה. הוא הושיט לי אותו. התיישבתי על המדרכה והתחלתי להפוך את הדפים באיטיות. עיניי נפלו על עמוד 23 וקראתי:
"יום המחרת הביא איתו התנסות קשה יותר, מראה שלא יוצא מזיכרוני. לצד הדרך ראיתי תינוק בן יומו זרוק על חזה אמו המתה וממשיך לינוק משדיה."
מה הסוד שחשף הכומר הפלסטיני יליד לוד? מדוע "הספר הכחול" הופך שוב על פיה את הביוגרפיה של אדם דנון? ומה כל זה מגלה על היכולת לספר את הסיפור הפלסטיני?
אדם בדמותי הוא הרומן השלישי בטרילוגיה של אליאס ח'ורי, ילדי הגטו, והוא חותם את סיפור מסעו של אדם דנון בין לוד, חיפה, יפו וניו־יורק. האירועים ברומן מתרחשים ברובם בניו־יורק, בסתיו חייו של אדם, כשהוא פוגש שדים ורוחות מעברו, וביניהם את השחקן ג'וליאנו מר ואמו ארנה, ואת המשורר הלאומי הפלסטיני ראשד חסיין, המשמשים גם הם מראות לפענוח סודן של המחברות.
את הרומן חותמת שיחה של המתרגם יהודה שנהב־שהרבני עם אליאס ח'ורי לרגל פרסום הרומן בעברית.
סדרת מַכְּתוּבּ مكتوب, המביאה לקדמת הבימה סִפרות ערבית חיה ונושמת בפרוזה ושירה, היא פרויקט ייחודי שבבסיסו תרגום של יצירות מהתרבות ומהספרות הערבית. הסדרה שואפת לפתוח פתח עבור השמעת המזרח התיכון בשפתו, ובכך לאפשר לקוראי העברית להתוודע לקולות, לרעיונות ולחיים שנעדרים כמעט לחלוטין מהשיח הספרותי, החברתי והפוליטי בישראל.
סדרת מַכְּתוּבּ مكتوب נולדה במכון ון ליר בירושלים והיא יוזמה של מתרגמים וחוקרי השפה הערבית, יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל. הסדרה פועלת לפי מודל תרגום ייחודי מסוגו, המבוסס על עיקרון של דו לשוניות ודו לאומיות, כך שבמקום התרגום האינדיווידואלי, עבודת התרגום נעשית בצוותים של יהודים וערבים. לבד מהשבחת איכות התרגום, תהליך זה מאפשר תנועה בין השפות ומונע יצירת חיץ ועיסוק בלעדי של יהודים בעברית וערבים בערבית.
כמקובל בסדרת מַכְּתוּבּ مكتوب, הרומן אדם בדמותי תורגם בעבודת צוות דו־לאומית, דו־לשונית. הצוות כלל את המתרגם יהודה שנהב־שהרבני, עורכת התרגום מונא אבו בכר, העורכת הספרותית דפנה רוזנבליט ועורכת הלשון אמירה בנימיני־נבו.
הלכתי כתועה ברחובות, והלילה מכסה אותי. ירדתי לדרום העיר, אל ההצטלבות של רחוב 13 עם השדרה השלישית. מולי הופיע ישיש שאסף את ספריו הפזורים על המדרכה כדי לנעול אותם בדוכן הקטן שלו. ראיתי אותו מחזיק ספר דק בעל כריכה כחולה. הוא הושיט לי אותו. התיישבתי על המדרכה והתחלתי להפוך את הדפים באיטיות. עיניי נפלו על עמוד 23 וקראתי:
"יום המחרת הביא איתו התנסות קשה יותר, מראה שלא יוצא מזיכרוני. לצד הדרך ראיתי תינוק בן יומו זרוק על חזה אמו המתה וממשיך לינוק משדיה."
מה הסוד שחשף הכומר הפלסטיני יליד לוד? מדוע "הספר הכחול" הופך שוב על פיה את הביוגרפיה של אדם דנון? ומה כל זה מגלה על היכולת לספר את הסיפור הפלסטיני?
אדם בדמותי הוא הרומן השלישי בטרילוגיה של אליאס ח'ורי, ילדי הגטו, והוא חותם את סיפור מסעו של אדם דנון בין לוד, חיפה, יפו וניו־יורק. האירועים ברומן מתרחשים ברובם בניו־יורק, בסתיו חייו של אדם, כשהוא פוגש שדים ורוחות מעברו, וביניהם את השחקן ג'וליאנו מר ואמו ארנה, ואת המשורר הלאומי הפלסטיני ראשד חסיין, המשמשים גם הם מראות לפענוח סודן של המחברות.
את הרומן חותמת שיחה של המתרגם יהודה שנהב־שהרבני עם אליאס ח'ורי לרגל פרסום הרומן בעברית.
סדרת מַכְּתוּבּ مكتوب, המביאה לקדמת הבימה סִפרות ערבית חיה ונושמת בפרוזה ושירה, היא פרויקט ייחודי שבבסיסו תרגום של יצירות מהתרבות ומהספרות הערבית. הסדרה שואפת לפתוח פתח עבור השמעת המזרח התיכון בשפתו, ובכך לאפשר לקוראי העברית להתוודע לקולות, לרעיונות ולחיים שנעדרים כמעט לחלוטין מהשיח הספרותי, החברתי והפוליטי בישראל.
סדרת מַכְּתוּבּ مكتوب נולדה במכון ון ליר בירושלים והיא יוזמה של מתרגמים וחוקרי השפה הערבית, יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל. הסדרה פועלת לפי מודל תרגום ייחודי מסוגו, המבוסס על עיקרון של דו לשוניות ודו לאומיות, כך שבמקום התרגום האינדיווידואלי, עבודת התרגום נעשית בצוותים של יהודים וערבים. לבד מהשבחת איכות התרגום, תהליך זה מאפשר תנועה בין השפות ומונע יצירת חיץ ועיסוק בלעדי של יהודים בעברית וערבים בערבית.
כמקובל בסדרת מַכְּתוּבּ مكتوب, הרומן אדם בדמותי תורגם בעבודת צוות דו־לאומית, דו־לשונית. הצוות כלל את המתרגם יהודה שנהב־שהרבני, עורכת התרגום מונא אבו בכר, העורכת הספרותית דפנה רוזנבליט ועורכת הלשון אמירה בנימיני־נבו.
בישראל נולדה שפה חדשה, ערבית מעורבת, כלומר ערבית המשלבת בתוכה מילים, ביטויים ומונחים עבריים. השפה הזאת, הפורצת אל השיח הפרטי והציבורי, מספרת את הסיפור המורכב של הערבים אזרחי מדינת ישראל, וכן את הסיפור המרתק של היחסים בין הערבית לעברית –השפות האחיות ששבות ונפגשות במעגלים זה מאות רבות של שנים.
וואלה בסדר: דיוקן לשוני של הערבים בישראל – שחסרונו על מדף הספרים מורגש היטב – מציג סקירה מעמיקה של התופעה הלשונית המאלפת הזאת במגוון רחב של היבטים, ומביא דוגמאות לרוב משפת הערבים במוסדות ציבור ובחיי היומיום, בעיתונות ובאינטרנט, ובלקסיקון הפוליטי הישראלי הטעון. לספר מלווה מילון ובו אלפי ערכים המייחדים את הערבית המעורבת.
בישראל נולדה שפה חדשה, ערבית מעורבת, כלומר ערבית המשלבת בתוכה מילים, ביטויים ומונחים עבריים. השפה הזאת, הפורצת אל השיח הפרטי והציבורי, מספרת את הסיפור המורכב של הערבים אזרחי מדינת ישראל, וכן את הסיפור המרתק של היחסים בין הערבית לעברית –השפות האחיות ששבות ונפגשות במעגלים זה מאות רבות של שנים.
וואלה בסדר: דיוקן לשוני של הערבים בישראל – שחסרונו על מדף הספרים מורגש היטב – מציג סקירה מעמיקה של התופעה הלשונית המאלפת הזאת במגוון רחב של היבטים, ומביא דוגמאות לרוב משפת הערבים במוסדות ציבור ובחיי היומיום, בעיתונות ובאינטרנט, ובלקסיקון הפוליטי הישראלי הטעון. לספר מלווה מילון ובו אלפי ערכים המייחדים את הערבית המעורבת.
מה הם החיים? החיים הם חופשה מהמוות.
חופשה שתחלוף מהר כמו צינת הבוקר המתעתעת של בוקר יום קיץ.
רפאל פותח לכם חלון אל תוך נפשו ומשתף אותכם באירועים ומשברים שעיצבו את אישיותו בחופשה שלו בעולם.
במרכז העלילה אהבתו חוצת העולמות לשיר המעצימה את משבר הזהות שלו והתחבטויותיו בקונפליקט הקיומי.
מה הם החיים? החיים הם חופשה מהמוות.
חופשה שתחלוף מהר כמו צינת הבוקר המתעתעת של בוקר יום קיץ.
רפאל פותח לכם חלון אל תוך נפשו ומשתף אותכם באירועים ומשברים שעיצבו את אישיותו בחופשה שלו בעולם.
במרכז העלילה אהבתו חוצת העולמות לשיר המעצימה את משבר הזהות שלו והתחבטויותיו בקונפליקט הקיומי.
"יש להפוך את הערבית ללטינית של המזרח". (ד"ר ארתור בירם, 1928)
"אם יעלה בידינו לבסס הוראת הלשון הערבית על יסוד דקדוקה הקבוע והברור, יהיה ללשון זו בבית ספרנו אותו הערך שיש ללטינית בבית הספר הבינוני באירופה".
(הדוח השנתי של בית הספר הריאלי, שנת הלימודים תר"צ – 1930)
הספר הלטינית של המזרח התיכון: הוראת הערבית בחברה היהודית ממפנה המאה ועד 1948 עוסק בשלהי השלטון העות'מאני ובשנות המנדט הבריטי בארץ. תקופה זו אופיינה בריבוי אפשרויות – חברתיות, פוליטיות, חינוכיות – אשר הלכו והצטמצמו לקראת 1948, וכל שכן לאחר קום המדינה. בשדה הוראת הערבית תהליך זה ניכר במיוחד: הדיון על אופן הוראת השפה, ועל השאלה מי אמור להוביל את התחום, היה עשיר ומגוון. אך דיון זה היה כרוך בהתנגשות בלתי נמנעת בין כמה תפיסות עולם ובין סוגי ידע שונים בערבית שייצגו המעורבים בשדה: משכילים ערבים־פלסטינים שלימדו ערבית בבתי ספר עבריים ושקולם בוויכוח כמעט לא נשמע; יהודים ספרדים משכילים שראו בערבית את שפת המרחב והיא הייתה להם כשפת אם; יהודים אשכנזים בני היישוב הישן שידעו ערבית בהיותם "בני הארץ"; מהגרים יהודים יוצאי אוניברסיטאות גרמניות בעלי ידיעות פילולוגיות בערבית; ויהודים ילידי הארץ שהתחנכו במוסדות ציוניים ושעמדו על הצורך השימושי־פוליטי בידיעת השפה.
בין השאר, הספר מברר מי ראו בערבית את "הלטינית של המזרח" ומי ראו בה שפת חיים יומיומית; מי שאפו לקדם את הוראת הערבית המדוברת ומי שאפו לקדם את הערבית הספרותית דווקא; כיצד השתנו הגישות לאורך השנים; מי אחז במושכות בכל הנוגע להוראת הערבית; מי נאלץ לקבל על עצמו את השיח ההגמוני, ומי הודר לשוליים. מתוך המחלוקות המוצגות בספר עולות האפשרויות שהתקיימו בתקופה הנחקרת בשדה הוראת הערבית, אפשרויות שבכוחן להציע – למי שמוכן להקשיב – דרכים שנזנחו בעבר ושרלוונטיות גם היום.
"יש להפוך את הערבית ללטינית של המזרח". (ד"ר ארתור בירם, 1928)
"אם יעלה בידינו לבסס הוראת הלשון הערבית על יסוד דקדוקה הקבוע והברור, יהיה ללשון זו בבית ספרנו אותו הערך שיש ללטינית בבית הספר הבינוני באירופה".
(הדוח השנתי של בית הספר הריאלי, שנת הלימודים תר"צ – 1930)
הספר הלטינית של המזרח התיכון: הוראת הערבית בחברה היהודית ממפנה המאה ועד 1948 עוסק בשלהי השלטון העות'מאני ובשנות המנדט הבריטי בארץ. תקופה זו אופיינה בריבוי אפשרויות – חברתיות, פוליטיות, חינוכיות – אשר הלכו והצטמצמו לקראת 1948, וכל שכן לאחר קום המדינה. בשדה הוראת הערבית תהליך זה ניכר במיוחד: הדיון על אופן הוראת השפה, ועל השאלה מי אמור להוביל את התחום, היה עשיר ומגוון. אך דיון זה היה כרוך בהתנגשות בלתי נמנעת בין כמה תפיסות עולם ובין סוגי ידע שונים בערבית שייצגו המעורבים בשדה: משכילים ערבים־פלסטינים שלימדו ערבית בבתי ספר עבריים ושקולם בוויכוח כמעט לא נשמע; יהודים ספרדים משכילים שראו בערבית את שפת המרחב והיא הייתה להם כשפת אם; יהודים אשכנזים בני היישוב הישן שידעו ערבית בהיותם "בני הארץ"; מהגרים יהודים יוצאי אוניברסיטאות גרמניות בעלי ידיעות פילולוגיות בערבית; ויהודים ילידי הארץ שהתחנכו במוסדות ציוניים ושעמדו על הצורך השימושי־פוליטי בידיעת השפה.
בין השאר, הספר מברר מי ראו בערבית את "הלטינית של המזרח" ומי ראו בה שפת חיים יומיומית; מי שאפו לקדם את הוראת הערבית המדוברת ומי שאפו לקדם את הערבית הספרותית דווקא; כיצד השתנו הגישות לאורך השנים; מי אחז במושכות בכל הנוגע להוראת הערבית; מי נאלץ לקבל על עצמו את השיח ההגמוני, ומי הודר לשוליים. מתוך המחלוקות המוצגות בספר עולות האפשרויות שהתקיימו בתקופה הנחקרת בשדה הוראת הערבית, אפשרויות שבכוחן להציע – למי שמוכן להקשיב – דרכים שנזנחו בעבר ושרלוונטיות גם היום.
"בכל כוח הריאות. כפות הידיים בזוויות הפה: עאאאסם! מן ההרים סביב חוזר אלי הד. עצי האורן נדים לי. המכונית, בפה פעור לרווחה, מעלה סילון של אד סמיך: עסאם... אמר שיחכה בתשע מתחת לעץ החרוב. אולי טעיתי בשעה. אולי טעיתי בחרוב. בהוראות שקיבלתי בטלפון נאמר שביער יש דרך אל הכפר. וכבר כמעט שעה אני סובב ותועה כאן, ואי-שם בלב היער יש כפר שאיננו, ובכפר אנשים שאני הולך לבקרם משום שהם אינם. ואל הכפר הנעלם מוליכות דרכים הרבה, והפז'ו שלי, שכבר איננו עול-דרכים, מיטלטל ונזרק מבור למהמורה, מכף לקלע... פתאום – קול קורא לי. מי קורא? מהיכן? האם זה עסאם? קשה לדעת. ההדים מתגלגלים מכל עבר. מישהו שמע את שוועתי והוא קורא אלי. ואולי לא אלי? אני צועק שוב, מחכה שוב, עד שיימוגו ההדים. והאיש משמיע אלי קול. אבל שיחה של ממש לא תיתכן בקונכיית היער הזו. המלים נבללות זו בזו, אפילו אינני יודע מניין הן מגיעות... כמעט באותו רגע שנינו מבינים שעל-מנת לשמוע את הזולת ולהצליח בניסיון העדין הזה של קירוב העמדות עלינו להמעיט ולקצר מאוד בצעקותינו: אז, לפתע, מצטרפים אלינו קולות נוספים, אולי פועלי-יער. הם רואים את שנינו, אבל בעצמם אינם נראים. מתווכים בינינו, מכוונים אותנו זה אל זה...".
בראשית שנות התשעים, חמש שנים לאחר "הזמן הצהוב", יוצא דויד גרוסמן לעשרות פגישות מחוץ "למסלול המוכר" – הפעם עם ערביי ישראל, שבגבולות הקו-הירוק. זהו ספר על אנשים שישנם וכאילו אינם; על מה שעושים השכנים בעל-כורחם, כארבעה מיליון יהודים וכתשע-מאות אלף ערבים, כדי שלא לשהות יחד, ממש; ספר על המבוך והתעייה, על מה שעוּות והודחק למעלה מארבעים שנה. במציאות שבה כל צד שומע בעיקר את הד עצמו מנסה גרוסמן להפריד מידע מן התהודה.
"בכל כוח הריאות. כפות הידיים בזוויות הפה: עאאאסם! מן ההרים סביב חוזר אלי הד. עצי האורן נדים לי. המכונית, בפה פעור לרווחה, מעלה סילון של אד סמיך: עסאם... אמר שיחכה בתשע מתחת לעץ החרוב. אולי טעיתי בשעה. אולי טעיתי בחרוב. בהוראות שקיבלתי בטלפון נאמר שביער יש דרך אל הכפר. וכבר כמעט שעה אני סובב ותועה כאן, ואי-שם בלב היער יש כפר שאיננו, ובכפר אנשים שאני הולך לבקרם משום שהם אינם. ואל הכפר הנעלם מוליכות דרכים הרבה, והפז'ו שלי, שכבר איננו עול-דרכים, מיטלטל ונזרק מבור למהמורה, מכף לקלע... פתאום – קול קורא לי. מי קורא? מהיכן? האם זה עסאם? קשה לדעת. ההדים מתגלגלים מכל עבר. מישהו שמע את שוועתי והוא קורא אלי. ואולי לא אלי? אני צועק שוב, מחכה שוב, עד שיימוגו ההדים. והאיש משמיע אלי קול. אבל שיחה של ממש לא תיתכן בקונכיית היער הזו. המלים נבללות זו בזו, אפילו אינני יודע מניין הן מגיעות... כמעט באותו רגע שנינו מבינים שעל-מנת לשמוע את הזולת ולהצליח בניסיון העדין הזה של קירוב העמדות עלינו להמעיט ולקצר מאוד בצעקותינו: אז, לפתע, מצטרפים אלינו קולות נוספים, אולי פועלי-יער. הם רואים את שנינו, אבל בעצמם אינם נראים. מתווכים בינינו, מכוונים אותנו זה אל זה...".
בראשית שנות התשעים, חמש שנים לאחר "הזמן הצהוב", יוצא דויד גרוסמן לעשרות פגישות מחוץ "למסלול המוכר" – הפעם עם ערביי ישראל, שבגבולות הקו-הירוק. זהו ספר על אנשים שישנם וכאילו אינם; על מה שעושים השכנים בעל-כורחם, כארבעה מיליון יהודים וכתשע-מאות אלף ערבים, כדי שלא לשהות יחד, ממש; ספר על המבוך והתעייה, על מה שעוּות והודחק למעלה מארבעים שנה. במציאות שבה כל צד שומע בעיקר את הד עצמו מנסה גרוסמן להפריד מידע מן התהודה.
זוהי תמצית הדברים העולים מספר קשה לעיכול זה:
במידה שניתן לעשות אקסטרפולציה ל-50 השנים הבאות, אפשר להעריך בחישוב זהיר – אם התנאים בכללותם לא יהיו שונים מאלה של השנים שעברו שכבר בעוד 50 שנה (2065) האוכלוסייה היהודית יכולה להגיע לכדי 75 מיליון יהודים.
אין מדינה בעולם שתסכים לבחירת אויביה, השואפים להשמדתה ומכריזים על כך השכם והערב, לפרלמנט שלה.
כל עוד לא נשכיל להבין שיש לפגוע באנשים בצד השני, כולל נשים וטף שעברו אינדוקטרינציה וילדים שממשיכים לזרוק אבנים ולדקור בסכינים, לא יהיה פתרון והממשלה רק תגרור את רגליה מאירוע לאירוע.
כדי לספק דיור לציבור ולהוזיל את מחירו אין פתרון אחר מאשר לבנות ולבנות.
עם התחזקות הציבור הדתי והחרדי, מדינת ישראל תצטרך לעבור למשפט העברי ולהקים את הסנהדרין.
יש להחזיר את עונש המוות למערכת העונשים לכל הרוצחים, כולל יהודים, ויש להחיל אותו רטרואקטיבית על כל הטרוריסטים המורשעים במאסר עולם.
מחובתנו לאפשר ביטוי לכל קצוות הקשת הפוליטית במדינתנו, כמו גם להכיר בכך שחיים בה גם אנשים שדרכם מתאימה יותר לתקופות אפלות בהיסטוריה האנושית. הספר וכל הכתוב בו הם באחריות המחבר בלבד.
זוהי תמצית הדברים העולים מספר קשה לעיכול זה:
במידה שניתן לעשות אקסטרפולציה ל-50 השנים הבאות, אפשר להעריך בחישוב זהיר – אם התנאים בכללותם לא יהיו שונים מאלה של השנים שעברו שכבר בעוד 50 שנה (2065) האוכלוסייה היהודית יכולה להגיע לכדי 75 מיליון יהודים.
אין מדינה בעולם שתסכים לבחירת אויביה, השואפים להשמדתה ומכריזים על כך השכם והערב, לפרלמנט שלה.
כל עוד לא נשכיל להבין שיש לפגוע באנשים בצד השני, כולל נשים וטף שעברו אינדוקטרינציה וילדים שממשיכים לזרוק אבנים ולדקור בסכינים, לא יהיה פתרון והממשלה רק תגרור את רגליה מאירוע לאירוע.
כדי לספק דיור לציבור ולהוזיל את מחירו אין פתרון אחר מאשר לבנות ולבנות.
עם התחזקות הציבור הדתי והחרדי, מדינת ישראל תצטרך לעבור למשפט העברי ולהקים את הסנהדרין.
יש להחזיר את עונש המוות למערכת העונשים לכל הרוצחים, כולל יהודים, ויש להחיל אותו רטרואקטיבית על כל הטרוריסטים המורשעים במאסר עולם.
מחובתנו לאפשר ביטוי לכל קצוות הקשת הפוליטית במדינתנו, כמו גם להכיר בכך שחיים בה גם אנשים שדרכם מתאימה יותר לתקופות אפלות בהיסטוריה האנושית. הספר וכל הכתוב בו הם באחריות המחבר בלבד.
לאור העלייה הגוברת באלימות במגזר הערבי בכלל ובקרב ילדים ובני נוער בבתי ספר במערכת החינוך הערבית בפרט, נראה שקיים צורך אמיתי בשינוי הגישה הקיימת לטיפול בתופעה. הספר שלפניכם מציע תוכנית התערבות, אשר תיגש לבעיה מכיוון אחר ותקדם התמקדות ב"עצמי הטוב", בבנייה ובפעולה בהתאם לחזון אישי של הילדים. את החזון הזה יעצבו הילדים עצמם בתמיכת ההורים, המורים ובית הספר.
ד"ר חביב נאסר נולד ב-1955 בכפר סמיע בצפון. למד בבית ספר יסודי ובתיכון טרה סנטה בעכו, וכן כימיה ופיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. ד"ר נאסר הוא בעל פטנט עולמי לזיהוי רעידות אדמה, וייסד את חברת Seismic Ai. מזה שלושים שנה הוא מורה למדעים, וכן מרצה ומדריך במכללת אורנים להוראה. בעל תואר שלישי בפסיכולוגיה חברתית, ארגונית וייעוץ פסיכולוגי.
לאור העלייה הגוברת באלימות במגזר הערבי בכלל ובקרב ילדים ובני נוער בבתי ספר במערכת החינוך הערבית בפרט, נראה שקיים צורך אמיתי בשינוי הגישה הקיימת לטיפול בתופעה. הספר שלפניכם מציע תוכנית התערבות, אשר תיגש לבעיה מכיוון אחר ותקדם התמקדות ב"עצמי הטוב", בבנייה ובפעולה בהתאם לחזון אישי של הילדים. את החזון הזה יעצבו הילדים עצמם בתמיכת ההורים, המורים ובית הספר.
ד"ר חביב נאסר נולד ב-1955 בכפר סמיע בצפון. למד בבית ספר יסודי ובתיכון טרה סנטה בעכו, וכן כימיה ופיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. ד"ר נאסר הוא בעל פטנט עולמי לזיהוי רעידות אדמה, וייסד את חברת Seismic Ai. מזה שלושים שנה הוא מורה למדעים, וכן מרצה ומדריך במכללת אורנים להוראה. בעל תואר שלישי בפסיכולוגיה חברתית, ארגונית וייעוץ פסיכולוגי.
ישראל מבחינות רבות היא סיפור הצלחה. מבחינות רבות לא פחות היא מקור לדאגה. המתח בין הצלחה לדאגה מזין פולמוס ציבורי סוער שהחל כבר בסוף המאה ה־19 ונמשך עד ימינו אלה. הפולמוס הסוער מעיד מצד אחד על הזדהות גדולה אך מצד שני ההזדהות הזו מביאה לא פעם לרידודו ולהשטחתו. הקרבה הלשונית בין דעה לידיעה מבטאת את התופעה.
מטרת הספר היא לתרום ידיעות חיוניות שראוי שיבואו לפני הדעות, לאו דווקא במקומן. זהו ספר היסטוריה המיועד לאזרחים שאינם היסטוריונים אך קרוב לוודאי ימצאו בתוכנו עניין, שכן היסטוריה היא בסיס האקטואליה, וכבר אמרו חכמים שעל מנת שנדע לאן עלינו, כישראלים, ללכת, כדאי מאוד לדעת מאין באנו.
ישראל מבחינות רבות היא סיפור הצלחה. מבחינות רבות לא פחות היא מקור לדאגה. המתח בין הצלחה לדאגה מזין פולמוס ציבורי סוער שהחל כבר בסוף המאה ה־19 ונמשך עד ימינו אלה. הפולמוס הסוער מעיד מצד אחד על הזדהות גדולה אך מצד שני ההזדהות הזו מביאה לא פעם לרידודו ולהשטחתו. הקרבה הלשונית בין דעה לידיעה מבטאת את התופעה.
מטרת הספר היא לתרום ידיעות חיוניות שראוי שיבואו לפני הדעות, לאו דווקא במקומן. זהו ספר היסטוריה המיועד לאזרחים שאינם היסטוריונים אך קרוב לוודאי ימצאו בתוכנו עניין, שכן היסטוריה היא בסיס האקטואליה, וכבר אמרו חכמים שעל מנת שנדע לאן עלינו, כישראלים, ללכת, כדאי מאוד לדעת מאין באנו.
באחד מלילות החורף מגיעה דוניא, סטודנטית בת עשרים, לבית החולים 'הדסה' בירושלים, לאחר שהחליקה במדרגות קניון ממילא, ונחבלה קשה. לאט לאט, בעזרתן של טובה, העובדת הסוציאלית, ובתה נועה, אמנית צעירה ועצמאית ברוחה, היא נזכרת באירוע המחריד שעבר עליה לפני הנפילה, ועולמה מתמוטט. באמצעות הכלים המוכרים לה, הדת המוסלמית והמדע, מנסה דוניא להשיב על השאלות המכאיבות המתעוררות בה. היא מגלה שלעתים התשובות נמצאות באנושיות הפשוטה, המשותפת לכולנו, ובקשר הקרוב והאמפתי המתאפשר לפעמים בין נשים.
לובשי הגופיות הוא רומן ביכורים אמיץ ומפתיע, הכתוב כיומן אישי. הוא מלווה את דוניא, ערבייה מכפר בגליל, בשנה הראשונה ללימודי הרפואה באוניברסיטה העברית. במקביל ללימודיה, עובדת דוניא כמלצרית בבית קפה בקניון ממילא. היא תוהה לגבי יחסיה עם הצעירים והצעירות היהודים שסביבה, שאותם היא מכנה 'לובשי גופיות'; היא נמשכת אל סגנון החיים החופשי שלהם, ועם זאת חשה שייכות ומחויבות רבה לדתה, למשפחתה, ולאורח החיים המסורתי שגדלה בו.
לובשי הגופיות מפגיש אותנו עם קולה העדין והעז של נדיה תחאוכה בושנק, קול שטרם שמענו כמותו בפרוזה העברית, ועם נקודת מבטה הייחודית של אישה מוסלמית צעירה, המתבוננת בעצמה וב'אחרים', הלוא הם 'לובשי הגופיות'.
נדיה תחאוכה בושנק, ילידת 1989, ב־2013 פרסמה באתר 'הארץ' את הבלוג 'המשקיפה', העוסק בתרבות הישראלית מנקודת מבטה. היא נשואה ואם לתינוק, וחיה בכפר כמא.
באחד מלילות החורף מגיעה דוניא, סטודנטית בת עשרים, לבית החולים 'הדסה' בירושלים, לאחר שהחליקה במדרגות קניון ממילא, ונחבלה קשה. לאט לאט, בעזרתן של טובה, העובדת הסוציאלית, ובתה נועה, אמנית צעירה ועצמאית ברוחה, היא נזכרת באירוע המחריד שעבר עליה לפני הנפילה, ועולמה מתמוטט. באמצעות הכלים המוכרים לה, הדת המוסלמית והמדע, מנסה דוניא להשיב על השאלות המכאיבות המתעוררות בה. היא מגלה שלעתים התשובות נמצאות באנושיות הפשוטה, המשותפת לכולנו, ובקשר הקרוב והאמפתי המתאפשר לפעמים בין נשים.
לובשי הגופיות הוא רומן ביכורים אמיץ ומפתיע, הכתוב כיומן אישי. הוא מלווה את דוניא, ערבייה מכפר בגליל, בשנה הראשונה ללימודי הרפואה באוניברסיטה העברית. במקביל ללימודיה, עובדת דוניא כמלצרית בבית קפה בקניון ממילא. היא תוהה לגבי יחסיה עם הצעירים והצעירות היהודים שסביבה, שאותם היא מכנה 'לובשי גופיות'; היא נמשכת אל סגנון החיים החופשי שלהם, ועם זאת חשה שייכות ומחויבות רבה לדתה, למשפחתה, ולאורח החיים המסורתי שגדלה בו.
לובשי הגופיות מפגיש אותנו עם קולה העדין והעז של נדיה תחאוכה בושנק, קול שטרם שמענו כמותו בפרוזה העברית, ועם נקודת מבטה הייחודית של אישה מוסלמית צעירה, המתבוננת בעצמה וב'אחרים', הלוא הם 'לובשי הגופיות'.
נדיה תחאוכה בושנק, ילידת 1989, ב־2013 פרסמה באתר 'הארץ' את הבלוג 'המשקיפה', העוסק בתרבות הישראלית מנקודת מבטה. היא נשואה ואם לתינוק, וחיה בכפר כמא.
הספר דן בעניינים שונים הנוגעים להתנהלותה של ישראל מול העם היהודי, הפלסטינים, המזרח התיכון והעולם הרחב ובנושאים ישראליים פנימיים ובראשם השסעים בין המחנות השונים באוכלוסיה היהודית וכן ביחסים עם המיעוט הערבי. הוא עוסק גם באופי הממשל ובנושאים אחרים כגון חינוך, כלכלה, פשיעה ואכיפה, הגנה על הסביבה ועוד. מטרתו: תרומה ליצירת קונצנזוס מחודש בין חלקי העם השונים בישראל.
הספר דן בעניינים שונים הנוגעים להתנהלותה של ישראל מול העם היהודי, הפלסטינים, המזרח התיכון והעולם הרחב ובנושאים ישראליים פנימיים ובראשם השסעים בין המחנות השונים באוכלוסיה היהודית וכן ביחסים עם המיעוט הערבי. הוא עוסק גם באופי הממשל ובנושאים אחרים כגון חינוך, כלכלה, פשיעה ואכיפה, הגנה על הסביבה ועוד. מטרתו: תרומה ליצירת קונצנזוס מחודש בין חלקי העם השונים בישראל.
"אין אזרחים ישראלים שמכירים את הערבים והערביוּת כמונו; אין ערבים בעולם שמכירים טוב מאיתנו את היהודים ואת היהדוּת... אנחנו יודעים להכיר בכאב היהודי. אנחנו למודי ניסיון בחיפוש המצפן שיוביל אותנו למסלול חלופי, שיאפשר לנו לקדם את פתרון הסכסוך. אנחנו יכולים להוות דוגמה לחיים המשותפים של יהודים וערבים. זוהי האחריות שלנו, האחריות של המיעוט".
ليس هناك مواطنون إسرائيليّون يفهمون ماهيّة العرب والعروبة مثلنا. ولا يوجد عرب في العالم، يعرفون مثلنا اليهود واليهودية ويستطيعون الاعتراف بالألم اليهوديّ. ولدينا خبرة كبيرة في البحث عن البوصلة التي تقودُنا إلى المسار البديل الذي يمكّننا من التوصّل إلى الحلّ المتوخّى للصراع. نحن قادرون على أن نكون نموذجًا للحياة المشتركة بين اليهود والعرب. هذه مسؤوليّتنا، مسؤوليّة الأقليّة.
נזיר מג'לי (1952) – סופר, חוקר ועיתונאי – מגדיר את עצמו "ערבי פלסטיני ישראלי בלי סתירות". עמית בכיר ואחד ממייסדי מכון שחרית; עמית מחקר בכיר במכון אבו דבי שבאיחוד האמירויות, וכתב מדיני בעיתון "א-שרק אל-אווסט". מג'לי נולד ומתגורר בנצרת. אביו הוא פלסטיני מביסאן, הלוא היא בית שאן. מוצאה של אמו מדמשק, סוריה.
نظير مجلي (1952)، كاتب وباحث وصحفي. يعتبر نفسه "عربي فلسطيني إسرائيلي بلا تناقض". زميل بحث كبير وأحد مؤسسي معهد "شحريت"، وزميل بحث كبير في معهد الثريا للأبحاث في أبو ظبي. مكاتب سياسي لصحيفة "الشرق الأوسط". مجلي ولد في الناصرة لأب فلسطيني من بيسان وأم سورية من دمشق.
"אין אזרחים ישראלים שמכירים את הערבים והערביוּת כמונו; אין ערבים בעולם שמכירים טוב מאיתנו את היהודים ואת היהדוּת... אנחנו יודעים להכיר בכאב היהודי. אנחנו למודי ניסיון בחיפוש המצפן שיוביל אותנו למסלול חלופי, שיאפשר לנו לקדם את פתרון הסכסוך. אנחנו יכולים להוות דוגמה לחיים המשותפים של יהודים וערבים. זוהי האחריות שלנו, האחריות של המיעוט".
ليس هناك مواطنون إسرائيليّون يفهمون ماهيّة العرب والعروبة مثلنا. ولا يوجد عرب في العالم، يعرفون مثلنا اليهود واليهودية ويستطيعون الاعتراف بالألم اليهوديّ. ولدينا خبرة كبيرة في البحث عن البوصلة التي تقودُنا إلى المسار البديل الذي يمكّننا من التوصّل إلى الحلّ المتوخّى للصراع. نحن قادرون على أن نكون نموذجًا للحياة المشتركة بين اليهود والعرب. هذه مسؤوليّتنا، مسؤوليّة الأقليّة.
נזיר מג'לי (1952) – סופר, חוקר ועיתונאי – מגדיר את עצמו "ערבי פלסטיני ישראלי בלי סתירות". עמית בכיר ואחד ממייסדי מכון שחרית; עמית מחקר בכיר במכון אבו דבי שבאיחוד האמירויות, וכתב מדיני בעיתון "א-שרק אל-אווסט". מג'לי נולד ומתגורר בנצרת. אביו הוא פלסטיני מביסאן, הלוא היא בית שאן. מוצאה של אמו מדמשק, סוריה.
نظير مجلي (1952)، كاتب وباحث وصحفي. يعتبر نفسه "عربي فلسطيني إسرائيلي بلا تناقض". زميل بحث كبير وأحد مؤسسي معهد "شحريت"، وزميل بحث كبير في معهد الثريا للأبحاث في أبو ظبي. مكاتب سياسي لصحيفة "الشرق الأوسط". مجلي ولد في الناصرة لأب فلسطيني من بيسان وأم سورية من دمشق.
בתום 24 שנות שירות בחטיבת המחקר של אמ"ן ובמנהל האזרחי בשטחים, סגן־אלוף אבי שלו פורש מהצבא ומחליט לחצות את הקווים ולגלות את העולם הערבי מזווית אחרת. במקום להשתלב בעסקים או בשירות הציבורי כמקובל הוא נרשם ללימודים במכללה האסלאמית בעיירה באקה אל־ע'רביה, ויוצא למסע היכרות עם חברה קרובה־רחוקה.
כסטודנט היהודי הראשון במכללת אל־קאסמי, הוא נחשף לפריפריה הפחות מוכרת של החברה הישראלית. יחד עימו אנו מתוודעים אל הצעירים והצעירות הערבים הלומדים איתו, ודרכם אנו לומדים במבט ישיר ובגובה העיניים על הקשיים של ערביי ישראל, ועל הכוחות, התקוות, הכעסים, החלומות, דילמות הזהות והיחס האמביוולנטי שלהם לישראל.
יומן אל־קאסמי מזמין את הקורא להצטרף למסע אישי מרתק של קצין צה"ל במיל' המבקש להכיר את התרבות והשפה של שכנינו הדומים והשונים כל כך. הספר חושף את קוראיו למציאות מורכבת רב ממדית הנמצאת "מעבר להרי החושך" כאן לצידנו. המפגש מוליד שאלות ומציף כאבים, פערים, תמיהות ותקוות על המוכר והזר שבתוכנו.
תסתכלו עליהם ותראו אותנו.
סא"ל (מיל') אבי שלו שירת בחטיבת המחקר של אמ"ן ובמנהל האזרחי ביהודה ושומרון ובעזה. יומן אל־קאסמי הוא ספרו הראשון.
בתום 24 שנות שירות בחטיבת המחקר של אמ"ן ובמנהל האזרחי בשטחים, סגן־אלוף אבי שלו פורש מהצבא ומחליט לחצות את הקווים ולגלות את העולם הערבי מזווית אחרת. במקום להשתלב בעסקים או בשירות הציבורי כמקובל הוא נרשם ללימודים במכללה האסלאמית בעיירה באקה אל־ע'רביה, ויוצא למסע היכרות עם חברה קרובה־רחוקה.
כסטודנט היהודי הראשון במכללת אל־קאסמי, הוא נחשף לפריפריה הפחות מוכרת של החברה הישראלית. יחד עימו אנו מתוודעים אל הצעירים והצעירות הערבים הלומדים איתו, ודרכם אנו לומדים במבט ישיר ובגובה העיניים על הקשיים של ערביי ישראל, ועל הכוחות, התקוות, הכעסים, החלומות, דילמות הזהות והיחס האמביוולנטי שלהם לישראל.
יומן אל־קאסמי מזמין את הקורא להצטרף למסע אישי מרתק של קצין צה"ל במיל' המבקש להכיר את התרבות והשפה של שכנינו הדומים והשונים כל כך. הספר חושף את קוראיו למציאות מורכבת רב ממדית הנמצאת "מעבר להרי החושך" כאן לצידנו. המפגש מוליד שאלות ומציף כאבים, פערים, תמיהות ותקוות על המוכר והזר שבתוכנו.
תסתכלו עליהם ותראו אותנו.
סא"ל (מיל') אבי שלו שירת בחטיבת המחקר של אמ"ן ובמנהל האזרחי ביהודה ושומרון ובעזה. יומן אל־קאסמי הוא ספרו הראשון.
חדירת המרכיב הערבי ללשון העברית בת-זמננו הולכת ומתרחבת ומקיפה את כל תחומי הלשון והחברה. המילים הערביות המשולבות בעברית הן חוט השדרה של הסלֶנג הישראלי ומשמשות בו כמילות מפתח המייצגות תכונות ורגשות; הן נפוצות בשיח היומיומי, בתקשורת, בצבא, בפוליטיקה וביצירות ספרותיות.
ספר זה בוחן ביסודיות את מעמדה של השפה הערבית במדינת ישראל ואת המדיניות כלפיה בקרב האוכלוסייה היהודית מנקודת ראות היסטורית-סוציולינגוויסטית. הספר מתמקד בחקר אופני השאילה של המילים הערביות ובדרכי קליטתן בארץ לפני קום המדינה ולאחר מכן מנקודת ראות בלשנית. בסוף הספר יש מילון רלוונטי לעברית המעורבת.
המחבר, ד"ר עבד אלרחמן מרעי מהמכללה האקדמית בית ברל, הוא מומחה לספרות העברית של ימי הביניים וחוקר את שתי השפות, הערבית והעברית, בישראל.
חדירת המרכיב הערבי ללשון העברית בת-זמננו הולכת ומתרחבת ומקיפה את כל תחומי הלשון והחברה. המילים הערביות המשולבות בעברית הן חוט השדרה של הסלֶנג הישראלי ומשמשות בו כמילות מפתח המייצגות תכונות ורגשות; הן נפוצות בשיח היומיומי, בתקשורת, בצבא, בפוליטיקה וביצירות ספרותיות.
ספר זה בוחן ביסודיות את מעמדה של השפה הערבית במדינת ישראל ואת המדיניות כלפיה בקרב האוכלוסייה היהודית מנקודת ראות היסטורית-סוציולינגוויסטית. הספר מתמקד בחקר אופני השאילה של המילים הערביות ובדרכי קליטתן בארץ לפני קום המדינה ולאחר מכן מנקודת ראות בלשנית. בסוף הספר יש מילון רלוונטי לעברית המעורבת.
המחבר, ד"ר עבד אלרחמן מרעי מהמכללה האקדמית בית ברל, הוא מומחה לספרות העברית של ימי הביניים וחוקר את שתי השפות, הערבית והעברית, בישראל.
איימן סיכסק, בספר הביכורים שלו אל יפו, לוקח את הקורא למסע חשוב ופוקח עיניים אל תוך עצמו ואף מחוצה לו, אל סביבתו. בעברית ספרותית יפהפייה כותב הנער המספר רגעים מחייו, ממסגר אותם במילים ומעניק אותם לקורא בעדינות אינטליגנטית. גיבור הספר מנסה לגבש לעצמו זהות בעולם לא יציב. הוא מנסה להרגיש שייכות במקום שהשייכות אליו איננה מובנת מאליה. הוא הולך לאיבוד – במילים, באהבה, באמונה. התמודדותו של הנער עם הסכסוך הפנימי שלו, הן הלאומי והן הפרטי, מתאפשרת באמצעות הכתיבה. בעזרת השפה ומתוכה, גיבור הספר בונה את עצמו מחדש אחרי כל התחככות פוצעת במציאות. יחד איתו נבנה מחדש גם הקורא. שניהם גם יחד מתחילים מאל"ף – חורטים במילים, מסמנים בעזרת העברית את הווייתם, מצוקתם, מורכבותם. אל יפו הוא פרוזה עברית במיטבה, אך יותר מכול, זהו ספר המושיט לקוראיו יד. הוא מזמין אתכם לחוות את החיים כאן מזווית שונה מהרגיל, מוכרת ואחרת בו זמנית. נופיה הישנים-חדשים של יפו מסתמנים ברקע לכל אורכו של הספר, עדות לעיר מתפתחת ועבר שהולך ונעלם. לספר מצורפת אחרית דבר מאת חנן חבר. איימן סיכסק, יליד יפו, הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים, וכיום כותב תזה מחקרית לתואר שני בחוג לספרות כללית והשוואתית. פרסם סיפורים קצרים ומאמרים רבים, בין היתר ב"קשת החדשה", "שער לשירה חדשה" של הליקון, ובעיתונות המודפסת והמקוונת. במשך שלוש שנים כתב את הסדרה "יפו-תל-אביב" במוסף תרבות וספרות של "הארץ". הספר אל יפו, המביא תמונות מחיי העיר, מבוסס על סיפורים אלה.
איימן סיכסק, בספר הביכורים שלו אל יפו, לוקח את הקורא למסע חשוב ופוקח עיניים אל תוך עצמו ואף מחוצה לו, אל סביבתו. בעברית ספרותית יפהפייה כותב הנער המספר רגעים מחייו, ממסגר אותם במילים ומעניק אותם לקורא בעדינות אינטליגנטית. גיבור הספר מנסה לגבש לעצמו זהות בעולם לא יציב. הוא מנסה להרגיש שייכות במקום שהשייכות אליו איננה מובנת מאליה. הוא הולך לאיבוד – במילים, באהבה, באמונה. התמודדותו של הנער עם הסכסוך הפנימי שלו, הן הלאומי והן הפרטי, מתאפשרת באמצעות הכתיבה. בעזרת השפה ומתוכה, גיבור הספר בונה את עצמו מחדש אחרי כל התחככות פוצעת במציאות. יחד איתו נבנה מחדש גם הקורא. שניהם גם יחד מתחילים מאל"ף – חורטים במילים, מסמנים בעזרת העברית את הווייתם, מצוקתם, מורכבותם. אל יפו הוא פרוזה עברית במיטבה, אך יותר מכול, זהו ספר המושיט לקוראיו יד. הוא מזמין אתכם לחוות את החיים כאן מזווית שונה מהרגיל, מוכרת ואחרת בו זמנית. נופיה הישנים-חדשים של יפו מסתמנים ברקע לכל אורכו של הספר, עדות לעיר מתפתחת ועבר שהולך ונעלם. לספר מצורפת אחרית דבר מאת חנן חבר. איימן סיכסק, יליד יפו, הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים, וכיום כותב תזה מחקרית לתואר שני בחוג לספרות כללית והשוואתית. פרסם סיפורים קצרים ומאמרים רבים, בין היתר ב"קשת החדשה", "שער לשירה חדשה" של הליקון, ובעיתונות המודפסת והמקוונת. במשך שלוש שנים כתב את הסדרה "יפו-תל-אביב" במוסף תרבות וספרות של "הארץ". הספר אל יפו, המביא תמונות מחיי העיר, מבוסס על סיפורים אלה.
לאחר שנחל אכזבה בעיר היהודית שבה התגורר חוזר גיבור ויהי בוקר, עיתונאי ערבי, לכפר הולדתו, כדי לבנות מחדש את חייו עם אשתו ובתו. למרבה הפתעתו, מתברר לו כי החברה הערבית שהכיר השתנתה מן הקצה אל הקצה, וכי לא יוכל עוד לחמוק מהתמודדות עם סדריה ומנהגיה החדשים, משום שבוקר אחד הצבא הישראלי מטיל עוצר על הכפר ללא כל סיבה נראית לעין, אין יוצא ואין בא, והעיתונאי ובני משפחתו צריכים להחליט מה פירוש הדבר להיות אדם במצב לא אנושי בעליל.
בויהי בוקר מפנה סייד קשוע מבט מפוכח וחסר פניות אל החברה הערבית שבתחום הקו הירוק ובוחן את זהותה, את עמדותיה, את התהפוכות שהתחוללו ביחסה אל מדינת ישראל ואת השאלות שהיא שואלת, או נמענת מלשאול, את עצמה. אולם ויהי בוקר אינו רומן פוליטי, אלא ספר על בני אדם שנקלעו לזמנים בלתי אפשריים, על העצב ושמחת החיים, הצחוק והכאב, האכזריות והחסד, שזמנים אלה מזמנים להם. בכתיבה משעשעת, קצבית, שופעת חום, מספר סייד קשוע את סיפורם. "ויהי בוקר" הוא ספרו השני של סייד קשוע. קדם לו "ערבים רוקדים", שתורגם לשפות רבות וזכה לשבחי הביקורת.
לאחר שנחל אכזבה בעיר היהודית שבה התגורר חוזר גיבור ויהי בוקר, עיתונאי ערבי, לכפר הולדתו, כדי לבנות מחדש את חייו עם אשתו ובתו. למרבה הפתעתו, מתברר לו כי החברה הערבית שהכיר השתנתה מן הקצה אל הקצה, וכי לא יוכל עוד לחמוק מהתמודדות עם סדריה ומנהגיה החדשים, משום שבוקר אחד הצבא הישראלי מטיל עוצר על הכפר ללא כל סיבה נראית לעין, אין יוצא ואין בא, והעיתונאי ובני משפחתו צריכים להחליט מה פירוש הדבר להיות אדם במצב לא אנושי בעליל.
בויהי בוקר מפנה סייד קשוע מבט מפוכח וחסר פניות אל החברה הערבית שבתחום הקו הירוק ובוחן את זהותה, את עמדותיה, את התהפוכות שהתחוללו ביחסה אל מדינת ישראל ואת השאלות שהיא שואלת, או נמענת מלשאול, את עצמה. אולם ויהי בוקר אינו רומן פוליטי, אלא ספר על בני אדם שנקלעו לזמנים בלתי אפשריים, על העצב ושמחת החיים, הצחוק והכאב, האכזריות והחסד, שזמנים אלה מזמנים להם. בכתיבה משעשעת, קצבית, שופעת חום, מספר סייד קשוע את סיפורם. "ויהי בוקר" הוא ספרו השני של סייד קשוע. קדם לו "ערבים רוקדים", שתורגם לשפות רבות וזכה לשבחי הביקורת.
בשנים האחרונות היו רשימותיו השבועיות של הסופר סייד קשוע במוסף "הארץ" מהטורים הנקראים והאהובים בעיתונות העברית. בנימה אישית מאוד ובהומור שנהפך למזוהה כל כך עם כתיבתו תיעד קשוע ברשימותיו את חייו ואת חיינו: הוא כתב על גידול ילדיו ועל הגזענות בחברה הישראלית, על יחסיו עם אשתו ועל הסכסוך היהודי-ערבי, על טירה ועל ירושלים ועל מסעותיו ברחבי העולם כסופר ערבי הכותב עברית, ואולי יותר מכול כתב על אהבתו לספרים ולספרות.
בן הארץ, מבחר הכולל רשימות שנכתבו בין השנים 2006 ל-2014, הוא כינוס ראשון של מיטב הטורים לספר, המאפשר לגלות אותם מחדש או בפעם הראשונה, ונקרא כמעין יומן אישי של אחד הסופרים הכנים והמקוריים הכותבים כיום בשפה העברית.
בשנים האחרונות היו רשימותיו השבועיות של הסופר סייד קשוע במוסף "הארץ" מהטורים הנקראים והאהובים בעיתונות העברית. בנימה אישית מאוד ובהומור שנהפך למזוהה כל כך עם כתיבתו תיעד קשוע ברשימותיו את חייו ואת חיינו: הוא כתב על גידול ילדיו ועל הגזענות בחברה הישראלית, על יחסיו עם אשתו ועל הסכסוך היהודי-ערבי, על טירה ועל ירושלים ועל מסעותיו ברחבי העולם כסופר ערבי הכותב עברית, ואולי יותר מכול כתב על אהבתו לספרים ולספרות.
בן הארץ, מבחר הכולל רשימות שנכתבו בין השנים 2006 ל-2014, הוא כינוס ראשון של מיטב הטורים לספר, המאפשר לגלות אותם מחדש או בפעם הראשונה, ונקרא כמעין יומן אישי של אחד הסופרים הכנים והמקוריים הכותבים כיום בשפה העברית.
יוסף רוזנצוויג הוא ישראלי שאוהב את מולדתו. ביתו בתל אביב. סבו וסבתו עלו מגרמניה לפלשתינה לפני מלחמת העולם השנייה. אימו חווה היא גיבורת מלחמת השחרור. אהובתו מהתיכון, דינה, היא משוררת, בת להורים ניצולי שואה. יוסוף שרארה הוא ישראלי שאוהב את מולדתו. ביתו בעכו. אביו עזורי הוא ערבי יליד עכו, חוקר נודע של תולדות הסכסוך הערבי-ישראלי, פעיל במפלגה הקומוניסטית. דודיו גורשו ב-1948 ומתגוררים בגדה המערבית, בירדן, בביירות. דודו של אביו היה בעל אדמות עשיר וסייע לתורכים. אהובתו ליילה היא שחקנית, ערבייה, פעילה פוליטית. יוסף ויוסוף הם אותו אדם. חווה היהודייה ועזורי הערבי התאחדו בקשר גורלי כנגד כל הסיכויים. בנם יוסף, פרי אהבתם, נידון לחיים של שניות וניכור מתמידים. במאבקו הנואש להשתייך, להתקבל, להכיר את עצמו, הוא נאלץ לחיות בזהות כפולה. בשיאו של המאבק הזה אין לו ברירה אלא לברוח מן הארץ ולחיות בגלות, הרחק מיקיריו. משם הוא מגולל את תולדותיו בגעגועים. ואולי עוד יוכל לשוב ולמצוא את מקומו? יורם קניוק פרסם לראשונה את הספר ערבי טוב, בשנת 1984 בשם העט יוסף שרארה. כעבור זמן קצר נחשפה זהותו האמיתית של המחבר. הספר תורגם לשפות רבות, וביניהן לערבית. הוא הופץ באופן פיראטי בסוריה, וזכה שם להצלחה רבה. הספר רואה אור כעת במהדורה מחודשת ומעודכנת. יורם קניוק נולד ב-1930 בתל אביב. הוא כתב למעלה מעשרים ספרים, ביניהם רומנים, קובצי סיפורים ונובלות, ספרים למבוגרים, לבני נוער ולילדים. ספריו תורגמו ליותר מעשרים שפות, הומחזו והוסרטו. במקביל לכתיבתו הספרותית עבד כעיתונאי וכמבקר תיאטרון, ניהל גלריה, היה חבר בהנהלה האומנותית של התיאטרון הקמארי, היה מנהל שותף של בית הספר בית צבי ושימש כמנהל תיאטרון גיורא גודיק. קניוק הוא חתן פרס ברנר, פרס ביאליק ופרס זאב לספרות ילדים. זכה עם הסופר אמיל חביבי בפרס מטעם יונסקו. הוא מתגורר גם היום בתל אביב, עם אשתו מירנדה וכלבו אדם. מספריו של קניוק: אדם בן כלב, חימו מלך ירושלים, סוס עץ, בתו, פוסט מורטם, חיים על נייר זכוכית, הברלינאי האחרון, עיטים ונבלות, על החיים ועל המוות, היהודי האחרון, תש"ח.
יוסף רוזנצוויג הוא ישראלי שאוהב את מולדתו. ביתו בתל אביב. סבו וסבתו עלו מגרמניה לפלשתינה לפני מלחמת העולם השנייה. אימו חווה היא גיבורת מלחמת השחרור. אהובתו מהתיכון, דינה, היא משוררת, בת להורים ניצולי שואה. יוסוף שרארה הוא ישראלי שאוהב את מולדתו. ביתו בעכו. אביו עזורי הוא ערבי יליד עכו, חוקר נודע של תולדות הסכסוך הערבי-ישראלי, פעיל במפלגה הקומוניסטית. דודיו גורשו ב-1948 ומתגוררים בגדה המערבית, בירדן, בביירות. דודו של אביו היה בעל אדמות עשיר וסייע לתורכים. אהובתו ליילה היא שחקנית, ערבייה, פעילה פוליטית. יוסף ויוסוף הם אותו אדם. חווה היהודייה ועזורי הערבי התאחדו בקשר גורלי כנגד כל הסיכויים. בנם יוסף, פרי אהבתם, נידון לחיים של שניות וניכור מתמידים. במאבקו הנואש להשתייך, להתקבל, להכיר את עצמו, הוא נאלץ לחיות בזהות כפולה. בשיאו של המאבק הזה אין לו ברירה אלא לברוח מן הארץ ולחיות בגלות, הרחק מיקיריו. משם הוא מגולל את תולדותיו בגעגועים. ואולי עוד יוכל לשוב ולמצוא את מקומו? יורם קניוק פרסם לראשונה את הספר ערבי טוב, בשנת 1984 בשם העט יוסף שרארה. כעבור זמן קצר נחשפה זהותו האמיתית של המחבר. הספר תורגם לשפות רבות, וביניהן לערבית. הוא הופץ באופן פיראטי בסוריה, וזכה שם להצלחה רבה. הספר רואה אור כעת במהדורה מחודשת ומעודכנת. יורם קניוק נולד ב-1930 בתל אביב. הוא כתב למעלה מעשרים ספרים, ביניהם רומנים, קובצי סיפורים ונובלות, ספרים למבוגרים, לבני נוער ולילדים. ספריו תורגמו ליותר מעשרים שפות, הומחזו והוסרטו. במקביל לכתיבתו הספרותית עבד כעיתונאי וכמבקר תיאטרון, ניהל גלריה, היה חבר בהנהלה האומנותית של התיאטרון הקמארי, היה מנהל שותף של בית הספר בית צבי ושימש כמנהל תיאטרון גיורא גודיק. קניוק הוא חתן פרס ברנר, פרס ביאליק ופרס זאב לספרות ילדים. זכה עם הסופר אמיל חביבי בפרס מטעם יונסקו. הוא מתגורר גם היום בתל אביב, עם אשתו מירנדה וכלבו אדם. מספריו של קניוק: אדם בן כלב, חימו מלך ירושלים, סוס עץ, בתו, פוסט מורטם, חיים על נייר זכוכית, הברלינאי האחרון, עיטים ונבלות, על החיים ועל המוות, היהודי האחרון, תש"ח.
התנועה הלאומית הפלסטינית, ובתוכה הרשות הפלסטינית, שמה לה למטרה לשכתב את ההיסטוריה של ארץ ישראל. אנשיה טוענים השכם והערב שהערבים־ הפלסטינים הם למעשה האוכלוסייה הוותיקה של ארץ ישראל, "פלסטין" בפיהם, וליהודים אין כל זיקה לארץ. הגדיל לעשות פרופ' שלמה זנד, שאימץ את אחת האג'נדות הפלסטיניות וגרס כי הרומאים מעולם לא הגלו את היהודים לפני כאלפיים שנה, אך היהודים התאסלמו בתקופת הכיבוש הערבי־מוסלמי ולפיכך הפלסטינים הם צאצאי היהודים והארץ שייכת להם.
האומנם הנתונים ההיסטוריים תומכים בתזה זו לגבי ארץ ישראל?
מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל מביא את ממצאי המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי לגבי ההרכב האתני־דתי של אוכלוסיית ארץ ישראל לאורך השנים. חלקו השני, המובא כאן, עוסק בתקופה שממלחמת העולם הראשונה ועד קום המדינה (1948-1914). המחקרים והמסמכים המובאים בספר מחזקים את מסקנות החלק הראשון, הגורסות שאחוז משמעותי מערביי ארץ ישראל־פלשתינה (המגדירים עצמם כפלסטינים מבחינה לאומית) הם צאצאי מהגרים שהגיעו לארץ מארצות ערב והאסלאם, תחילה בטפטוף אטי, ומשלהי המאה ה־19 ובתקופת המנדט במספרים גדלים והולכים. כוח המשיכה של פלשתינה נבע מהשקעות הון יהודיות ונוצריות ומהשקעות של ממשלת המנדט, שיצרו אפשרויות תעסוקה מגוונות ורמת חיים גבוהה מאלה שבארצות ערב והאסלאם. ד"ר רבקה שפק־ליסק מוכיחה שחיל הספר העבר־ירדני, שפטרל לאורך הגבולות עם ארצות ערב, קיבל הוראה מגבוה מממשלת המנדט הבריטי שלא להפריע למהגרים הערבים להיכנס לארץ, בה בשעה שאת העלייה היהודית הוא מנע במאמצים ניכרים. ההגירה הבלתי־חוקית הזאת התאפשרה אפוא בעידוד ובעצימת עין של השלטון הבריטי.
חשיבותו של ספר זה טמונה בפרטים הקטנים ובעבודת הנמלים המחקרית שמספקת תמונה אמינה לגבי מה שהיה — ומה שלא היה — כאן, בארץ ישראל.
ד"ר רבקה שפק־ליסק היא ילידת הארץ, בעלת תואר שני בתולדות עם ישראל ותואר דוקטור בהיסטוריה אמריקאית מהאוניברסיטה העברית. עסקה בחינוך ובניהול עד שפנתה למחקר ולהוראה באוניברסיטה. חלקו הראשון של מחקר זה ראה אור בשנת 2018 בהוצאת "ידיעות ספרים".
התנועה הלאומית הפלסטינית, ובתוכה הרשות הפלסטינית, שמה לה למטרה לשכתב את ההיסטוריה של ארץ ישראל. אנשיה טוענים השכם והערב שהערבים־ הפלסטינים הם למעשה האוכלוסייה הוותיקה של ארץ ישראל, "פלסטין" בפיהם, וליהודים אין כל זיקה לארץ. הגדיל לעשות פרופ' שלמה זנד, שאימץ את אחת האג'נדות הפלסטיניות וגרס כי הרומאים מעולם לא הגלו את היהודים לפני כאלפיים שנה, אך היהודים התאסלמו בתקופת הכיבוש הערבי־מוסלמי ולפיכך הפלסטינים הם צאצאי היהודים והארץ שייכת להם.
האומנם הנתונים ההיסטוריים תומכים בתזה זו לגבי ארץ ישראל?
מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל מביא את ממצאי המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי לגבי ההרכב האתני־דתי של אוכלוסיית ארץ ישראל לאורך השנים. חלקו השני, המובא כאן, עוסק בתקופה שממלחמת העולם הראשונה ועד קום המדינה (1948-1914). המחקרים והמסמכים המובאים בספר מחזקים את מסקנות החלק הראשון, הגורסות שאחוז משמעותי מערביי ארץ ישראל־פלשתינה (המגדירים עצמם כפלסטינים מבחינה לאומית) הם צאצאי מהגרים שהגיעו לארץ מארצות ערב והאסלאם, תחילה בטפטוף אטי, ומשלהי המאה ה־19 ובתקופת המנדט במספרים גדלים והולכים. כוח המשיכה של פלשתינה נבע מהשקעות הון יהודיות ונוצריות ומהשקעות של ממשלת המנדט, שיצרו אפשרויות תעסוקה מגוונות ורמת חיים גבוהה מאלה שבארצות ערב והאסלאם. ד"ר רבקה שפק־ליסק מוכיחה שחיל הספר העבר־ירדני, שפטרל לאורך הגבולות עם ארצות ערב, קיבל הוראה מגבוה מממשלת המנדט הבריטי שלא להפריע למהגרים הערבים להיכנס לארץ, בה בשעה שאת העלייה היהודית הוא מנע במאמצים ניכרים. ההגירה הבלתי־חוקית הזאת התאפשרה אפוא בעידוד ובעצימת עין של השלטון הבריטי.
חשיבותו של ספר זה טמונה בפרטים הקטנים ובעבודת הנמלים המחקרית שמספקת תמונה אמינה לגבי מה שהיה — ומה שלא היה — כאן, בארץ ישראל.
ד"ר רבקה שפק־ליסק היא ילידת הארץ, בעלת תואר שני בתולדות עם ישראל ותואר דוקטור בהיסטוריה אמריקאית מהאוניברסיטה העברית. עסקה בחינוך ובניהול עד שפנתה למחקר ולהוראה באוניברסיטה. חלקו הראשון של מחקר זה ראה אור בשנת 2018 בהוצאת "ידיעות ספרים".
"בלשון כרותה" הינו הקובץ המקיף והעשיר ביותר של פרוזה פלסטינית בעברית. הוא מאגד בתוכו 73 סיפורים שנכתבו בידי 57 יוצרים ויוצרות פלסטינים תושבי ישראל, עזה, הגדה המערבית והתפוצות ושתורגמו בידי 36 מתרגמים (שליש מהם פלסטינים) על פי דגם העבודה של סדרת מַכְּתוּבּ. דגם זה כולל צוותי תרגום דו־לשוניים ודו־לאומיים, שהתכלית שלהם אינה דיוק לשוני או תחבירי, אלא קיום דיאלוג כפעולה תרבותית ופוליטית בעולם. זה מפעל ראשון מסוגו של העמדת סיפורת פלסטינית בעברית בדגם שבו יהודים ופלסטינים מנהלים דיאלוג טקסטואלי ואוראלי על יחסי הגומלין בין השפות.
סדרת מַכּתוּבּ مكتوب, המביאה לקדמת הבימה סִפרות ערבית חיה ונושמת בפרוזה ובשירה, היא ספינת הדגל של "חוג המתרגמים" שנוסד במכון ון ליר בירושלים. בחוג פועלים יותר משמונים אישה ואיש, ערבים ויהודים, מתרגמים, עורכים וחוקרי ספרות, הרואים במלאכתם מעשה מכונן באמצעות מילים ובאותה עת גם פעולה תרבותית ופוליטית בעולם. חוג המתרגמים הוא נמל הבית שבו עוגנת סדרת הספרים מַכְּתוּבּ مكتوب ובו מתרחשות מלאכת הבירור של הניתן והבלתי ניתן לתרגום וחקירת ההבדל ביניהם; מתגלות אפשרויות התנועה משפה לשפה ומתרבות לתרבות, על השפע המתקיים בהן וביניהן; ומתפתח דגם לעבודה עדינה ומתמשכת בין יהודים וערבים שתכליתה פיוס בין השפות.
"בלשון כרותה" הינו הקובץ המקיף והעשיר ביותר של פרוזה פלסטינית בעברית. הוא מאגד בתוכו 73 סיפורים שנכתבו בידי 57 יוצרים ויוצרות פלסטינים תושבי ישראל, עזה, הגדה המערבית והתפוצות ושתורגמו בידי 36 מתרגמים (שליש מהם פלסטינים) על פי דגם העבודה של סדרת מַכְּתוּבּ. דגם זה כולל צוותי תרגום דו־לשוניים ודו־לאומיים, שהתכלית שלהם אינה דיוק לשוני או תחבירי, אלא קיום דיאלוג כפעולה תרבותית ופוליטית בעולם. זה מפעל ראשון מסוגו של העמדת סיפורת פלסטינית בעברית בדגם שבו יהודים ופלסטינים מנהלים דיאלוג טקסטואלי ואוראלי על יחסי הגומלין בין השפות.
סדרת מַכּתוּבּ مكتوب, המביאה לקדמת הבימה סִפרות ערבית חיה ונושמת בפרוזה ובשירה, היא ספינת הדגל של "חוג המתרגמים" שנוסד במכון ון ליר בירושלים. בחוג פועלים יותר משמונים אישה ואיש, ערבים ויהודים, מתרגמים, עורכים וחוקרי ספרות, הרואים במלאכתם מעשה מכונן באמצעות מילים ובאותה עת גם פעולה תרבותית ופוליטית בעולם. חוג המתרגמים הוא נמל הבית שבו עוגנת סדרת הספרים מַכְּתוּבּ مكتوب ובו מתרחשות מלאכת הבירור של הניתן והבלתי ניתן לתרגום וחקירת ההבדל ביניהם; מתגלות אפשרויות התנועה משפה לשפה ומתרבות לתרבות, על השפע המתקיים בהן וביניהן; ומתפתח דגם לעבודה עדינה ומתמשכת בין יהודים וערבים שתכליתה פיוס בין השפות.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
