ואללה בסדר

דבר העורך

העברית והערבית מתכתבות זו עם זו משחר ההיסטוריה, כשתי אזרחיות חוקיות במשפחת השפות השמיות; ומאז הן שבות ונפגשות במעגלים. שקיעי שפה מצויים בשני הצדדים כבר בכתבי הקודש היהודיים והמוסלמיים. המפגש הפורה והמרגש ביותר התרחש בספרד של ראשית האלף השני. העברית החדשה, המימוש הלשוני של הציונות, פגשה את בת הדודה, הערבית, בארץ הקודש, והן החלו בהתכתבות ענפה, בחידוש השפה ובסלנג הישראלי שהערבית היא מלכתו.

הספר "ואללה בסדר" עוסק במפגש העדכני ביותר של שתי השפות: הנוכחות ההולכת ומתרחבת של העברית בשפתם של ערביי ישראל. האוזן הישראלית החלה לגלות את התופעה בעשורים האחרונים, וזו פרצה בדרכה אל השיח, אל הקולנוע, אל המפגש הציבורי והפרטי. ואם עד כה הייתה הערבית הלשון הפולשת, והעברית הלשון המקבלת, במקרה של הערבית הישראלית התהליך הוא הפוך.

ד"ר עבד אלרחמן מרעי, שתחום התמחותו הוא השירה העברית של ימי הביניים, נרתם לכתיבת הספר הזה, שחסרונו על מדף הספרים מורגש היטב. מרעי משלב כמה סגולות: השכלה רחבה, סקרנות, וחריצות רבה שבלעדיה אי אפשר להשלים פרויקט כתיבה חדשני מסוג זה. כאשר חיפשתי כותב מתאים למשימה, מרעי היה המועמד המתבקש, והתוצאה לפניכם. מלכתחילה העדיף מרעי להרחיב את היריעה, ובצדק. היווצרות השפה המעורבת אינה תהליך לשוני מבודָד. יש לה הקשר פוליטי, היסטורי ותרבותי. היא מלמדת הרבה על המפגש הטעון בין שני העמים במדינת ישראל. המטרות הפוליטיות והאידיאולוגיות של שני העמים שונות ואף מנוגדות, ודווקא השפה פועלת במסלול המפגש וההשפעה, ואולי היא מרמזת על תקווה לעתיד טוב יותר.

רוביק רוזנטל

יוני 2013

דבר המחבר

אירועי 1948 יצרו מצב חדש במרחב הגיאוגרפי של המזרח התיכון. בשנה זו הוכרז על הקמת מדינת ישראל, וחלק ניכר מהתושבים הערבים מצאו עצמם מחוץ לטריטוריה שבה התגוררו הם ואבותיהם לאורך דורות רבים. היהודים שהיו המיעוט בארץ הפכו לרוב, הערבים שנשארו הפכו למיעוט. מרביתם היו עניים וחסרי השכלה, ונוח היה למדינה החדשה לשלוט בהם.

השלטון החדש הביא אתו שלטון של שפה ישנה־חדשה: העברית. להלכה, העברית והערבית הן השפות הרשמיות של מדינת ישראל, בפועל מוענקת לשפה העברית עדיפות ברורה על פני השפה הערבית. העברית היא שפת המדינה, חוקי המדינה ותקנותיה נחקקים בה, ואף העניינים האדמיניסטרטיביים, הממשלתיים והציבוריים מתנהלים בה. במציאות הלשונית החדשה הפכה הערבית לשפה מוגבלת, המשרתת את דובריה במרחב הגיאוגרפי שבו הם נמצאים.

דוברי הערבית חיו בתוך העברית ונפגשו עם הישראלים דוברי העברית בכל מקום ובכל תחום. באופן טבעי, ובדרך כלל ללא הכוונה, החלה העברית להשפיע על שפתם של הערבים, והם היו זקוקים לה בחיי היומיום שלהם. במרוצת הזמן התבסס מעמדה של העברית בקרב האוכלוסייה הערבית. הערבים שלטו בדיבור עברי, בקריאה ובכתיבה, ושילבו בשפתם עוד ועוד מילים וביטויים בעברית. כיום שילוב מילים עבריות בערבית אינו רק מנת חלקם של המשכילים הערבים, אלא הוא נפוץ בקרב כל דוברי הערבית בדרגות שונות. ככל שהדובר בא במגע יותר אינטנסיבי עם הקהילה היהודית, שליטתו בעברית והשימוש בה הולכים וגוברים.

שילוב מילים עבריות בערבית המדוברת בישראל הוא היום חלק אינטגרלי מהרפרטואר הלשוני של דוברי הערבית, והדבר מתעצם במרוצת הזמן. שילוב העברית מתבטא במבנה המשפט, בתחביר, בתורת הצורות ובסמנטיקה.

לתופעה המתגברת הזו תנאים לשוניים נוחים. הערבית והעברית הן שפות אחיות הקשורות זו בזו; שתיהן שפות שמיות, משפחת שמות שחלק גדול מלשונותיה אינן שפות חיות זה אלפי שנים. שתיהן נכתבות מימין לשמאל, והן קרובות זו לזו במבנה, באוצר המילים, ובהיבטים נוספים. מילים רבות דומות מאוד בעברית ובערבית עד שההבדל ביניהן נעלם, כגון ערבי, עברי, תלמיד, אדם, נפש ועוד רבות.

למרות ההשפעות הרבות של העברית על הערבית בארץ, לא נעשו עד היום מחקרים רבים בעניין. הפרסומים בנושא מעטים וסלקטיביים; והם נדונו דרך השפעת שפת האם הערבית על שליטת התלמידים הערבים בעברית כשפה שנייה. בעיתונות וברשת נערכים דיונים מצומצמים בנושא, ובהם מובעת אי שביעות רצון מהתופעה, אך חסר המבט המחקרי הכולל.

מטרת הספר לעמוד על התפתחותה של השפה הערבית בקרב הערבים במדינת ישראל מאז שנת 1948 ועד היום, ולחקור אותה ביסודיות, בשיטתיות ולעומק. חוקרים ולומדים צעירים באקדמיה המתמחים בשפות ערבית, עברית ובבלשנות מודעים להתפתחות השפה המעורבת. הם מעוניינים לחקור את התופעה, אך אין בידיהם מקורות רלוונטיים שיכוונו אותם בעבודתם. הספר מיועד למלא את החֶסֶר בחקר שפה זו, ואף לפקוח את עיני החוקרים לנושאים שלא זכו להתייחסות מספקת קודם לכן. לצד דיון בהיבטים פונטיים, מורפולוגיים ותחביריים מצביע הספר על המניעים והנסיבות שהובילו לתופעת השפה המעורבת, ולשאלות החברתיות והאידיאולוגיות שהיא מעלה.

ד"ר עבד אלרחמן מרעי

יוני 2013

חלק ראשון:
קווים לדמותה של הערבית המעורבת

פרק 1

התחלתי להרגיש בושה:
ערבים מדברים עברית

"קודם כול אני כותבת בעברית, כי אין לי אפשרות אחרת, אז נא לא לבוא בטענות. כשהבן שלי התחיל לשאול אותי על מילה בעברית, איך מבטאים אותה בערבית, ולא היה לי מענה בשבילו, התחלתי להרגיש זוועה, בושה. הרי זאת שפת אם שלי! איך זה יכול להיות שהגעתי למצב כזה שאני לא יודעת מילים בערבית? ואני מאמינה לצערי הרב שיש הרבה כמוני ביפו! אז אני רוצה לומר לכל אחד ואחת שמשתמש במילים האלו, כלומר בעברית, שהגיע הזמן להתעורר ולהתייחס לזה ברצינות, כי תאמינו לי, אין כמו ערבית! היא שפה עשירה! צריכים לשמור על זה שלא תימחק מהזיכרון שלנו, כי יש כבר כאלה ששכחו לצערי את הערבית ומכרו אותה במילים זולות, למשל יהיה טוב: בסיר ח'יר אינשאללה".

את הדברים האלה כתבה גולשת באתר האינטרנט yaffa48.com. היא כתבה מתוך כאב, אבל דבריה משקפים מציאות. הערבים בישראל מדברים, כותבים ומבינים עברית. הבלשן חסיב שחאדה (1998) טוען שמספר הערבים בארץ השולטים בעברית גבוה היום ממספר היהודים בארצות הברית השולטים בעברית. רבים מהם לא רק מדברים בעברית, אלא גם כותבים את דבריהם בהזדמנויות שונות ישירות בעברית, כמו ביומן האישי, ברשימת קניות וכדומה.

הערבים בישראל שולטים בעברית בדרגות שונות שלה. הם מכירים את שפת הספרות העברית, את שפת העיתון וכלי התקשורת, ואת שפת הדיבור הישראלית. ההיכרות הזו אינה רק מפגש עם שפה נוספת על שפתם. שלב אחרי שלב הופכת העברית חלק מן השפה הערבית הדבורה בישראל. התהליך הזה מתרחש בחברה הערבית מאז ראשית היישוב, וביתר עוצמה לאחר הקמתה של מדינת ישראל. ככל שחלפו השנים קיבל המגע בין הערבים והיהודים תאוצה, והערבים התחילו לקלוט מילים עבריות ולהשתמש בצורות עבריות בשיח היומיומי ובתקשורת. התהליך הוא דו־צדדי, ובמקביל חדרה הערבית לשפת הדיבור הישראלית.

עברית אינה השפה היחידה המשפיעה על שפת הערבים בישראל. בתקופת המנדט השפיעה האנגלית על שפת הערבים. הפקידים הערבים שימשו מתווכים בין אנשי השלטונות ובין האוכלוסייה המקומית, ובאופן טבעי ידעו אנגלית והושפעו ממנה. לאחר מלחמת ששת הימים גברו ההשפעות של דיאלקטים ערביים כמו הירדני והמצרי. ואולם, הגורם המשפיע ביותר על שפת הערבים בישראל הייתה העברית, והשפעותיה הולכות וגוברות. יש לזכור גם שהתושבים הערבים בישראל היו מנותקים מהעולם הערבי בתקופת הממשל הצבאי, עד אמצע שנות השישים, והדבר החליש את הקשר הלשוני והתרבותי עם דוברי שפת האם הסובבים אותם.

החשיפה לעברית מתקיימת במישור יומיומי, באמצעות מגע עם האוכלוסייה היהודית. זה קורה במוסדות ציבוריים, במשרדי הממשלה, במקומות העבודה, בשוק, בקניון. החשיפה למילים עבריות גברה גם באמצעות התקשורת הכתובה והאלקטרונית.

הערבים מתקשרים עם היהודים בעברית, ורק במקרים נדירים בערבית, כאשר בני השיח מכירים את השפה. במקרים מיוחדים שולטים המשוחחים בשתי השפות, הערבית והעברית, וכל אחד מנסה לדבר בשפתו של האחר כדי להוכיח לבן שיחו שהוא בקיא בשפתו.

החשיפה של הערבים בישראל לעברית מתחילה כבר במערכת החינוך. העברית נלמדת בבתי הספר הערביים כשפה שנייה, לא כשפה זרה, מכיתה ב' עד לכיתה י"ב. אמנם לפי הוראות משרד החינוך יש להתחיל את לימוד העברית מכיתה ג', אך כיום מרבית בתי הספר מתחילים בכיתה ב'.

העברית מלווה את הלומדים הערבים כל ימי חייהם. בבית הספר הם קולטים מילים עבריות מספרי הלימוד ומפנימים אותן. בתיכון ספרי הלימוד במקצועות הטכנולוגיים, המדעיים והמתמטיקה הם בעברית, והמורים אף מעדיפים ללמד את החומר ישירות בעברית, משום שהשכלתם האקדמית נרכשה בעברית. מאוחר יותר הצעירים הערבים נחשפים לשפה ביתר שאת בלימודיהם האקדמיים.

ההיכרות עם השפה העברית היא חלק מהמהלך הכולל, המכוון מלמעלה, הדורש מהערבים להכיר את התרבות היהודית, שהשפה היא חלק ממנה. החוקרים עבד אלרחמן מרעי ומוחמד אמארה (2002) מציינים כי תוכנית הלימודים של הוראת עברית לערבים בחטיבה העליונה, שאושרה בשנות השבעים של המאה הקודמת, הדגישה כי נקודת המוצא של הנחלת הלשון העברית לתלמידים ערבים תתבסס על הכרת התרבות העברית לדורותיה, החל מתקופת המקרא ועד לתקופה המודרנית, וכן באמצעות לימוד הספרות העברית. לצד הקניית השפה העברית והאסתטיקה של הספרות, כוללת תוכנית הלימודים גם מטרות אידיאולוגיות, חברתיות ואזרחיות, כמו "הכרת עיקרי המורשת התרבותית של העם היהודי", ו"התחשבות ברגישויות חברתיות ותרבותיות".

קובעי המדיניות אינם מסתפקים בכך. הם מחייבים את התלמידים הערבים ללמוד לעומק את הלשון והספרות העברית, פי שלושה מהתלמידים היהודים. דוח פנימי של האגף לתוכניות לימודים במשרד החינוך קובע כי התלמיד הערבי לומד לשון וספרות עברית כשמונה שעות בשבוע, לעומת שלוש שעות בשבוע במגזר היהודי. השיעור היחסי של לימודים אלה בתוכנית הלימודים של בית הספר העיוני הערבי הוא למעלה מ־21%, לעומת כ־9% במגזר היהודי החילוני, ו־8% במגזר הממלכתי־דתי והחרדי. לשון וספרות עברית הם מקצועות חובה לבגרות ליהודים וגם לערבים.

כותבי הדוח, יובל דרור ויעקב ליברמן, מדגישים כי הילד הערבי מתחיל ללמוד עברית מכיתה ג', כארבע שעות בשבוע. לדבריהם, כדי לעמוד במכסת שעות זו, מצמצמים המנהלים הערבים את מכסת השעות באנגלית, באמנות ובשעת חברה. לעומת זאת, רק קומץ תלמידים בבתי הספר העל־יסודיים במגזר היהודי לגווניו לומדים ערבית ואסלאם כמקצוע חובה לבגרות.

החברה הערבית הפנימה את התרבות העברית ואפילו את אורחות החיים היהודיים. יום השבת הפך להיות יום המנוחה העיקרי אצל מרבית הערבים, והוא נועד לבילוי, טיולים, ביקור קרובי משפחה וחברים, וכן לטקסי נישואין. הערבים חוגגים את חגי היהודים, וזאת בשל השבתון מהעבודה במגזר היהודי, ורבים מספרים שהם נהנים מהחגים היהודיים יותר מאשר מן החגים שלהם, כיוון שהם זוכים למנוחה מבלי להיות שקועים בהכנות לחג. את חג הפסח, הנמשך שבוע ימים ונופל בחופשת לימודים בבתי הספר הערביים, מנצלים רבים לבילוי ולסידור ענייניהם האישים.

הסביבה היומיומית הערבית יצרה אם כן את התנאים לתופעה המטרידה כל כך את הגולשת שציטטנו בראשית הפרק: העברית היא אחד היסודות של תרבותו והתנהגותו של הערבי הישראלי.

פרק 2

אַנָא בַּשְתְע'ל בִּלְקַטִיף:
למה מדברים הערבים בעברית?

רוב הערבים בארץ הם דו־לשוניים, כלומר, שולטים בערבית המדוברת ובעברית. ואולם, הידע בעברית אינו אחיד, וקיימים הבדלים באופי ובמידת השימוש. אפשר להבחין בהבדלים האלה על פי מאפיינים שונים.

המאפיין הבולט הראשון הוא הגיל. לצעירים הערבים כשירות לשונית גבוהה יותר בעברית מאשר למבוגרים.

המאפיין השני הוא המין. הכשירות בשפה העברית בקרב הגברים גבוהה יותר מאשר בקרב הנשים. הגורם לכך הוא השפעת הסביבה הלשונית של מקומות העבודה, והנגישות לשימוש בשפה.

גורם חשוב ביותר הקובע את הכשירות בשפה הוא המיקום הגיאוגרפי. ככל שהיישובים הערביים קרובים יותר למרכז המטרופולין, כן מתעצם השימוש בעברית. לצד זה, ככל שאנחנו מצפינים השימוש בערבוב הלשוני הולך ופוחת. השימוש בעברית בולט מאוד ביישובי הנגב, ויש לכך סיבה היסטורית. בין הקמת המדינה למלחמת ששת הימים היו ערביי הנגב מרוחקים ומנותקים מהערבים בארץ. החיכוך היומיומי שלהם היה בעיקר עם הקהילה היהודית. לאחר הנגב בא המשולש, המוקף ביישובים יהודיים. בגליל השפעת העברית פחותה, בשל העובדה כי יותר ממחצית האוכלוסייה היא ערבית, וקיים רצף טריטוריאלי בין היישובים הערביים עצמם.

מטבע הדברים, הקבוצה המעורה יותר מכל האחרות בעברית היא תושבי הערים המעורבות, כמו יפו, חיפה, לוד, רמלה ועכו. זאת בשל המגע היומיומי עם השכנים דוברי העברית.

גורם ייחודי שקידם את השימוש בעברית הוא השירות הצבאי. הצעירים המשרתים בצה"ל, בעיקר דרוזים ובדווים, באים במגע אינטנסיבי עם דוברי השפה העברית, ומפתחים את השליטה שלהם בשפה בזמן השירות הצבאי ואחריו.

לצד הנסיבות האלה, יש סיבות חשובות המניעות את הערבים בישראל לדבר בעברית. בראש ובראשונה מדובר במניעים פרגמטיים. העברית היא הלשון ההגמונית במדינה, והמגעים עם המוסדות הציבוריים והממשלתיים נעשים בעברית. הערבים, כאזרחים בעלי זכויות וחובות, מעוניינים להשתלב בחיי המדינה בכל התחומים: פוליטיקה, השכלה, תקשורת וכו'. ערבים שאינם מדברים עברית אינם יכולים בפועל להיות חלק מהפסיפס התרבותי של המדינה.

לשיקול הפרגמטי נוספת סיבה הנעוצה בערבית עצמה. הערבי הישראלי הוא דו־ לשוני גם בתוך השפה הערבית. ילד ערבי מתחיל ללמוד את הערבית־הספרותית מן הרגע שהוא נכנס למערכת החינוך הפורמלי. הערבית־הספרותית, הכתובה, נלמדת כשפה חדשה, כיוון שהילד גדל עד אז בשפת אמו, הערבית המדוברת. הדו־לשוניות, הדיגלוסיה, מעמידה את הלומד בדילמה קשה. בבית הספר הוא רוכש את השפה הכתובה ומחויב לדבר בה, אך כשהוא יוצא מכותלי הכיתה הוא חוזר לדבר בשפה השגורה בפיו בכל תחומי החיים, והיא השפה המדוברת. כאן נכנסת לתמונה העברית. העברית זמינה יותר בעולמו של הערבי, משלימה מבעים לקסיקליים חסרים מהלשון הכתובה בפי הדובר, ומתווכת בין שתי הרמות הלשוניות. בעזרת העברית יכול הדובר לתקשר עם סביבתו בדרכים מגוונות ועשירות יותר.

הערבית חשובה לערבי הישראלי גם לשם שיפור הדימוי העצמי, כפי שטוען הפסיכולוג יוחנן הופמן (1977). מחקרים מוכיחים כי לערבי בישראל דימוי עצמי שלילי בהשוואה ליהודי. היבט זה בולט יותר בקרב אקדמאים ערבים רבים, ומתבטא בכך שהם מתרברבים בפני היהודים על כך שהם שולטים בעברית. צעירים ערבים מדברים עברית רהוטה, וקל להם לנאום או להביע רעיונות בציבור בעברית מאשר בערבית הספרותית.

העברית חשובה לערבים בכל תחומי השירות. כוח האדם הנותן שירות לאוכלוסייה דובר עברית, ולשם כך נדרשת תקשורת ישירה עם הדובר, בלי להיעזר במתרגם. רוב רובם של המוסדות בישראל ממוחשבים בעברית, וביניהם מערכת הבריאות, החינוך, הרשות המקומית, הבנקים, הדואר, המשרדים הממשלתיים ועוד. ברשויות המקומיות ובערים מתנהלים כל ענייני הניירת בעברית, גם כאשר הפקידים והתושבים מקבלי השירות הם דוברי השפה הערבית.

גורם מרכזי בצורך בעברית הוא העבודה בשוק היהודי. החברה הערבית הייתה ביסודה חברה חקלאית, כאשר המשפחה עבדה בחלקת אדמה שהיוותה פרנסתה העיקרית. מלחמת 1948 והפקעת האדמות שבאה בעקבותיה צמצמו במידה ניכרת את המרחב הפיזי של הערבים. מצד שני, ממשלות ישראל הזניחו את הפיתוח הכלכלי ביישובים הערביים, מקומות העבודה בסקטור הערבי היו מוגבלים, והרוב נאלץ למצוא עבודה בשוק היהודי, המחייב את ידיעת העברית על בוריה. הפועל העובד בבתי העסק, במוסכים, בחקלאות ובתעשייה קולט מילים עבריות במהלך יום העבודה, והוא משתמש בהן כשהוא חוזר לביתו עם בני משפחתו או חבריו.

פועלים ערבים רבים מועסקים בשני ענפים הדורשים עבודה פיזית: החקלאות והבניין, וזאת כבר מאז קום המדינה, כאשר שליטת הערבים בשפה הייתה נמוכה מזו של היום. בחקלאות עסקו פועלים רבים בקטיף פרי הדר. כשחזר הפועל מהעבודה שאלו אותו: פֵישְ אִנְתִ בִּתִשְתְעִ'ל? (במה אתה עובד?), והוא היה עונה: אַנָא בַּשְתְעִ'ל בִּלְקַטִיף (אני עובד בקטיף). השורש קט"ף קיים בערבית, אך השימוש נעשה בעקבות הצורה העברית. כך חדרה המילה העברית קטיף לשפת הערבים, ובעקבותיה מילים נוספות. עובדי הבניין החדירו מילים לא מעטות לשפה. כך הפכו מילים כמו מסלול, טפסן ואחרות לערבית, למרות שהיו להן מקבילות ערביות. המריצה הדו־גלגלית יפונקה, הנקראת כך עקב דמיונה לריקשה, קרויה בפי הערבים יָאבּוּנְכָּא.

הערבים ששלטו בעברית בימי ראשית המדינה זכו למעמד חשוב בקרב האוכלוסייה הערבית. שכנים וקרובי משפחה היו מתדפקים על דלתותיהם כדי לקרוא להם מכתבים ממס הכנסה, מביטוח לאומי או סתם הודעה בעברית.

החדירה של העברית, בעיקר בקרב צעירים, היא ביטוי של תהליכים תרבותיים המתחוללים בחברה הישראלית הכללית. בניגוד לחיים המסורתיים הרווחים בקרב האוכלוסייה הערבית במזרח התיכון, ישראל מנהלת אורח חיים מערבי עם השפעה אמריקאית בולטת, והצעירים הערבים מעוניינים ליהנות ממנו גם הם. מדינת ישראל מנהלת חיים מודרניים בדומה לארצות המערב בתחום ההשכלה, הכלכלה, הפיתוחים הטכנולוגיים ועוד. העברית משמשת מנוף להחדרת המודרניזציה בקרב החברה הערבית הפלסטינית, ומאפשרת לה להגיע לרמות חיים גבוהות.

על כך אומר ששון סומך, מגדולי החוקרים של הספרות הערבית בדורנו: "כל דבר שמתחדש, כמו מכשיר חשמלי חדש, כל הליך משפטי ובירוקרטי בישראל, דוברי הערבית ממהרים לאמץ את שמו העברי. דובר הערבית לא ילך הביתה כדי להמציא לו שם מיוחד משלו. .. המילה העברית או הלועזית בה משתמשים בישראל עוברת לערבית. כך למשל, פריג'ידר, מילה לועזית שהתקבעה בערבית, וכך גם פנצ'ר" (ריאיון באתר ynet).

הערבים משתמשים בעברית לצורך ייחודי נוסף. בתחומי הטאבו החברתי, כגון צורכי הגוף, המין, הקללות וכדומה, מעדיפים הדוברים להשתמש במילים עבריות. למשל, אם אדם לוקה בסרטן, לא ראוי לציין שם זה במפורש, ונעזרים במילה העברית גידול, ונוהגים לומר "עִנְדוּ גידול" (יש לו גידול).

השליטה בעברית בקרב האוכלוסייה הערבית הולכת וגוברת במרוצת הזמן, וקיימת תחושה שמרבית הערבים יודעים עברית ברמות שונות. על פי ממצאי הסקר שנערך על ידי קבוצת גיאוקרטוגרפיה והתפרסם ב־30.5.12, עולה כי כשני שלישים מהערבים בישראל שולטים היטב בעברית כשפה זרה שנייה. שליש מהנשאלים הודו כי שליטתם בשפה אינה טובה.

המשך הפרק בספר המלא