ג'רבה

רֵיחַ הַהִשָּׂרְדוּת שֶׁל צִמְחֵי הַבָּר

בן הרב

החלטתי לעלות צפונה. לא יכולתי לסבול עוד את הבית הגדול בג'רבה או לעמוד בדרישותיו, כסביבון הייתי בידי אבי ואִמי ואני נולדתי לחופש.

אלוהים פעם בחזי בריקוד המילים בתוך הסידור. מדי בוקר, צוהריים וערב שרתי תפילות. שוב ושוב חזרתי על אותן מילים, נופים, חוקים, הברות. לא ידעתי לאן אשים פניי, ראיתי לפניי רק את מפת תוניס הירוקה וככל שהבטתי צפונה ראיתי יותר ויותר ירוק. אני אוהב ירוק.

***

חזרתי מהחנות של אבי. תפרתי ומכרתי חליפות מאז שנטשתי את לימודיי, עבדתי עִמו וכך למדתי לתפור.

הוא זיהה את כִּשרוני הרב לתפירה ונתן לי לטפל בתפרים המסובכים ביותר.

באותו יום הייתי מוכרח להשלים אותם כדי שרובר יוכל לקחת את החליפה היוקרתית שלו בזמן. תשלום נדיב שילם רובר על החליפה ואבי האיץ בי, "אבל לא על חשבון האיכות!" החרה בקול, "לא על חשבון האיכות..." ואכן לא יכולתי להרשות לעצמי לפגוע באיכות העבודה. הייתה זו אומנותי, יצירתי הצעירה, והייתי מחויב לה יותר מאשר לזמן.

לא קיבלתי כסף או שכר כלשהו בעבור עבודתי, כמובן. את צורתם של השטר והמטבע ידעתי רק על פי דמי הכיס הצנועים שזכיתי לקבל מדי שבוע, כשיצאתי עם חבריי לסרט. דמי הכיס הספיקו במדויק למחירו של הכרטיס ולמנת גלידה אחת ולצערי לא יכולתי להרשות לעצמי להזמין לגלידה את אחת הנערות, שבהן התחלתי לגלות עניין בעת ההיא.

כבר אז ידעתי את תנועות הגוף ורגשותיו. חום וזרימת דם לא רצונית משכו אותי אל נערות עטופות, שכל אחת מהן הייתה שמורה למישהו, בזמן שתהיתי מי תהיה בשבילי. סקרן הייתי והבנתי שלא אוכל להמתין ליום שבו אאבד את רצונותיי והדבר התאסף לערמת הסיבות לעזיבת הבית.

קראו לי דוד על שם סבי. שם המשפחה מקורו בארמית - ברבי, בן הרב, ואבי לא היה אלא חייט. אהבתי לשיר וקולי הערב אף נחשב, והיו שהציעו לי להיות חזן ולא שמו לִבָּם לפניו הזעופות של אבי, שלא היה מוכן לשמוע על האפשרות שיאבד את החייט הטוב ביותר שלו.

בבית הכנסת שרתי גם לכבוד אבי את השירים שכה אהבתי, "אשירה לאדוני כי גאֹה גאָה" ושירת הים והנס ביציאת מצרים שלהֲבו את דמיוני, דמיון שהחל לתכנן את היציאה מג׳רבה.

***

יום בהיר אחד הגיעה אישה צעירה צרפתייה לחנות אבי, בעודי טרוד בתפירה אומנותית לחליפתו של בן משפחה עשיר שאבי חפץ ביקרו. הסטתי מבטי אליה וכבר ראיתי את מבטו הזועף של אבא נעוץ בי. השבתי עיניי לחליפה ואצבעותיי זזו בקצב מכונת התפירה, אבל רק לרגע קט, ושוב מבטי התמגנט אליה.

אישה יפה, שונה בלבושה משאר הנשים, על גופה חסרים חלקי בד שהסעירו את דמי ושְׂערי. לא יכולתי להישאר אדיש כלפיה. מדמואזל רוזט שמעה על החנות מפי תייר צרפתי שלבש את אחת החליפות שתפרתי והחליטה להזמין מאיתנו את שמלתה.

אבי חשש מעט, האם יוכל לעמוד בציפיות הגבוהות? רק שמלות בודדות תפר לבנות המשפחה ומה לו ולתיירת מפריז. אולם אני הפניתי אליה שוב את מבטי וכבר צילמתי בעיני רוחי את שיפולי גופה. בדמיוני ידעתי את אחיזתי בבד שיעטוף אותה ואת התפרים שיהדקו את הבד למותניה הצרים.

קראתי לאבי, כאילו מבקש אני את עצתו בתפירת החליפה, וכשהגיע קרוב אליי לחשתי באוזנו שאני מעוניין לקחת מידות לשמלתה. אבי נדהם מתעוזתי ואף הסמיק אך ידע שאם מדמואזל רוזט תרצה שמלה, לא תהיה לו ברֵרה. אני לעומתו לא חששתי, רק התרגשתי מהמחשבה שאמדוד את מידות גופה של האישה היפה הזו שמולי וקיוויתי שאעמוד בבעֵרת הגוף. רק שלא יפרוץ דמי בלחצו את גופי, פיללתי.

היה זה כבר סוף שבוע. יש לסיים חליפה של בן משפחה עשיר וגם לקחת מידות, ובכל זאת לא היה לי אכפת להישאר עד מאוחר בחנות. העיקר לא לפספס את ההזדמנות לחבוק את מידותיה הטובות, המדויקות, של התיירת מפריז.

היא הורידה ז'קט דק שעטף חלק מחמוקיה. מדמואזל רוזט התכוננה להתמסר למדידות, לאחר משא ומתן קצר על המחיר. חששתי שמא ידיי ירעדו מרוב ההתרגשות שגברה ככל שקרבתי לביצוע המשימה. אבי ביקש ממני להיות זהיר וצנוע.

איך אצניע מחשבתי שאינה כבולה אלא לרצונה?

חיוכה היה רך ונעים אך הקשה חלקים בגופי. הייתי נבוך וניסיתי להסתיר זאת. צעיר הייתי ועדיין לא ידעתי אישה. התחלתי לשיר בראשי את שירת הים ואת תפילת הבוקר ומנחה וערבית התערבבו כולן בראשי עד שהתרכך גופי והתחלתי במלאכת המדידה.

ריח בושם חזק ונעים בא באפי ורעבתי מאוד. באפי נכח ריח תבלין שישמש ליצירת חיי.

מדמואזל רוזט הבחינה בסומק על פניי ושאלה אם הכול בסדר, בצרפתית פשוטה שאותה הבנתי משיחות ששמעתי מדודים שהגיעו מהעיר הבירה תוניס. השבתי לה בצרפתית עילגת בצירוף מילים בשפת אִמי ובחיוך נבוך שמרגיע כי הכול בסדר ואני קרוב לסיים את המדידות.

מדמואזל רוזט נתנה מקדמה והזכירה צבעים שאהבה, אך העניקה לי חופש להחליט על סוג הבד מבין הסוגים היוקרתיים ולבחור את הגזרה בעצמי.

***

רוזט. ידעתי שלבטח אחזיק בדמיוני בגופה, במשך כל ימי השבוע, עד שהיא תבוא שוב למדידה ואזכה בקרבתה. בראשי ראיתי עצמי מניח על גופה את הבד שהזדרזתי לקנות עוד באותו יום.

היטב ידעתי כיצד לגזור את חלקיו כך שיבליטו את גזרתה הנאה. שרטטתי בדמיוני את גזרת השמלה המותאמת לגופה. בכל רגע שבו נגעתי בה בדמיוני, הרגשתי את הדם מתפשט באיברי וכבר אצבעותיי מגיעות אליו, מנגנות את מנגינת החליל, ואני רואה אותה חשופה לפניי כאילו נעלם הבד והתמוססו צבעיו ורק צבעה השזוף והסמוק נראה לנגד עיניי המשתאות. בדמיוני חום גופה והוא מחמם במציאות את איברי, המבקש להתפרץ לעבר הבלתי נודע.

דפיקה חזקה בדלת נשמעה.

"אייש וולדי קום בשתמשי מבוק לסלה (ילדי האהוב קום ללכת עם אביך לבית הכנסת)," שמעתי את קולה של אימא, שבאה בשליחותו של אבי. עברתי את גיל 18 ועדיין הייתי נתון למרותו.

כתמיד במצבים רגישים כמו אלה, דמיינתי את החופש בבריחתי מהבית.

מלביש ומפשיט

ערב שבת ואני ואבי יחד בבית הכנסת בחארת אל יהוד, האזור שבו חיים היהודים באי ג׳רבה. בית הכנסת מלא מפֶּה לפה, בין עזרת הגברים לעזרת הנשים מפריד קיר בגובה מטר, וכולם לבושים בגדי חג. בקהל המתפללים, חיפשתי בעיניי התרות רק את מדמואזל רוזט ואף כי היה לי ברור שהיא לא שם, המשכתי לחפש.

"אשת חיִל מי ימצא ורחוק מפּנינים מִכרהּ, בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר" ישירו עוד מעט גברים אשר חוזרים הביתה לנשותיהם, אז מדוע מופרדות נשים מגברים, אני תוהה וממאן להשלים עם העובדה.

חיכיתי בקוצר רוח לסיום התפילה ומיהרתי לסעודת ליל שבת החגיגית, לה המתנתי כל השבוע. ידעתי שתכף נשיר את ״אשת חיִל״ פעם נוספת, במנגינה האהובה שלמדתי מאבי.

למען השיר ולמען אִמי האהובה, הייתי מוכן להתאפק עד שיגיע האוכל. אימא שלי תמיד הגישה עשרה סוגי סלטים, מלבד הדגים, הבשרים והתוספות הטעימות.

לאחר יום ארוך וארוחה דשנה, מלוּוה ביין אדום, חשתי רדום ופרשתי לחדרי. באותו לילה מדמואזל רוזט מילאה את כל חלומותיי.

***

השבת נראתה ארוכה. כל ימות השבוע שבאו בעקבותיה היו ארוכים. רציתי שהימים יחלפו מהר ויגיע כבר יום חמישי, יום המדידות של מדמואזל רוזט.

בבית הכנסת שוב הפלאתי בשירת הים. בראשי דמיינתי את המעבר מהאי ג׳רבה ליבשת. ידעתי שעליי לשמור על סודיות. 'יש לאסוף כסף למסע' אמרתי לעצמי תוך שאני שר את "סוס ורוכבו רמה בים". לרגעים מתמשכים חששתי שמא לא אצליח ואולי המעבורת תטביע אותי ואת חלומי.

בבוקר ראשון סידרנו את החנות. טרם נכנסה עבודה חדשה, מלבד השמלה של מדמואזל רוזט. את החליפה האחרונה מסרנו ביום חמישי לבן משפחה ששילם בעין יפה. כשהגיעו שעות הצוהריים, אבי חשש ליום המחר.

"לא צריך לדאוג, אבא. טוב שיש הרבה עבודה," הרגעתי אותו, "אכין את השמלה של מדמואזל רוזט," וחייכתי לאבי. ידעתי שהוא ביקש סכום גבוה עבור השמלה, סכום שיכסה את כל הוצאות השבוע.

לקראת סוף היום הגיעו בני משפחה מקומית מוסלמית, אב אם ובן שהתכוננו למסיבת אירוסין וביקשו שאבי ייקח מידות לשתי חליפות ושמלה. לא הייתי פנוי לכך, שקוע הייתי בשמלתה של מדמואזל רוזט.

הנחתי את הבדים על שולחן הגזירה ומדדתי את חלקֵי השמלה, תוך שדמיינתי את גופה העירום נצמד לחלקֵי הגזרה.

אבי הבין שמוטב לעזוב אותי לנפשי. הוא לקח את המידות של כל בני המשפחה, בתקווה שאסיים מהר את ההכנות לשמלתה של מדמואזל רוזט ואעזור לו עם העבודה החדשה שזה עתה התברכנו בה. אולם אני המשכתי להלביש ולהפשיט אותה בדמיוני, בתחושה עמוקה ששמלה זו אכן תהיה יצירת חיי.

בבוקר יום שני אִמי שאלה אותי בדאגה "למה לא אכלת אתמול?". היא נהגה לשלוח איתי שקית מבד, מלאה בכל המטעמים שאהבתי, ואילו אני נהגתי להחזירה ריקה מדי יום.

"עלש יוולדי מקליטש אלמקלה מוש אבנינה (ילדי האהוב למה לא אכלת, האם האוכל לא היה טעים)?"

"האוכל היה טעים כתמיד," עניתי לאִמי האהובה, "אבל לא הייתי רעב." הסתרתי את הסיבה האמיתית.

בימים הבאים אכלתי מעט ואת השאר חילקתי כדי לא לצער את אִמי. הימים חלפו לאט ובכל יום הייתי נרגש ועסוק רק בגזרה של מדמואזל רוזט. מלביש ומפשיט, מלביש ומפשיט כמו הייתה לפניי בחדר.

***

"דוד!" העיר אותי אבי מחזיונות יום רביעי, "מה קורה איתך? עזוב את הבד של השמלה הזו, כבר סיימת. תתחיל לעבוד על ההזמנה החדשה." שמו של אבי היה רחמים, אבל לא היו לו רחמים כלפיי באותן דקות. "די כבר לחלום," הוא המשיך בשלו, "מחר היא תבוא ותוכל להמשיך בעבודה. עכשיו עליך לעבוד על השמלה של בנת' אבו חסן, בשבוע הבא האירוסין ואני חייב למסור בזמן את השמלה."

לא הספקתי לקלוט את מה שאמר וכבר הרגשתי את כף ידו חובטת על פניי, "צא מהחלומות. למרות המחיר הגבוה, אני מוכרח להודות שאני מתחיל להצטער שלקחתי את ההזמנה של מדמואזל רוזט."

הַפְּצָצָה

אלו היו רוחות האהבה
לוּ רַק יָכֹלְתִּי לָדַעַת אֶת שִׂיחַ עַנְפֵי הַדְּקָלִים
וְרוּחוֹת הַיָּם;
לוּ רַק יָכֹלְתִּי לָדַעַת אֶת הַגַּלִּים הַשָּׂחִים
עִם גַּרְגְּרֵי הַחוֹל;
כִּי אָז הָיִיתִי שָׂם אֶת מִלּוֹתַי שָׁם,
בֵּין עַנְפֵי הָרוּחַ וְגַרְגְּרֵי הַיָּם,
וּמְבַקֵּשׁ מֵהֶם לְצַיֵּר לִי אֶת סִפּוּר הָאַהֲבָה
וְהַגַּעְגּוּעַ,
אֶת נְשִׁימוֹת הַתְּשׁוּקָה שֶׁבָּאוֹת בְּלִי אַזְהָרָה
כְּמוֹ רְעִידַת אֲדָמָה
בְּסֻלַּם הָרוּחַ הַבִּלְתִּי נִרְאֵית
מְצִיפָה חוֹף שֶׁל
גַּעְגּוּעִים.

התעוררתי מוקדם בבוקר חמישי שטוף זיעה. חלמתי שמדמואזל רוזט שולחת מישהו להודיע כי חזרה לפריז ולא תבוא לקחת את השמלה. "אני משאירה לכם את המקדמה," כך הודיעה. משהבנתי שמדובר בחלום נרגעתי מעט, שמתי פעמיי לחדר האמבטיה לשטוף את הזיעה ובדרך חייכה אליי אִמי.

"שנוהה סאר אליום קומת בכרי (מה קרה שקמת מוקדם היום)?"

"הכול בסדר," עניתי לה, "אצא מוקדם היום לחנות. יש הרבה עבודה, אפתח את החנות במקום אבא." פחדתי שהמדאם תקדים והחנות תהא סגורה.

"דדו יעייש וולדי," פנה אליי אבי בנעימות כשהוא משתמש בכינוי החיבה שלי.

הופתעתי והבטתי בעיניו המחויכות. הוא ידע שיקבל תשלום נוסף על החשבון, לאחר לקיחת המידות האחרונה עבור מדמואזל רוזט, ושכך אוכל לסיים סוף סוף את התפירה ולחזור לעבוד כרגיל.

אבי הבחין היטב בסערת הרגשות שפקדה אותי בשבוע האחרון ובחיוכו הודה לי שאִפשרתי לו לישון עד מאוחר הבוקר. חשתי הקלה שהגענו ליום חמישי והתלהבות מהציפייה לפגישה הקרובה עִמהּ. בעוד זמן מה אחזיק בחמוקיה ואדע אם הצלחתי במשימה.

השעה כבר שתיים אחר הצוהריים ואין סימן ממדמואזל רוזט. אבי ביקש ממני לעזור לו עם השמלה של בנת' אבו חסן. בכל יום עבדנו במרץ עד השעה חמש אחר הצוהריים, ולעיתים, כשצריך היה לסיים עבודה כלשהי, המשכנו עד לשעה שבע.

הייתי שקוע בשמלתה של בתו של אבו חסן ולא שמתי לִבּי לזמן שחלף, עד לרגע שהבחנתי במבטו המודאג של אבי. לרגע חששתי שחלומי על נסיעתה לפריז התממש ואז היא הופיעה בבגדי קיץ חושפניים, עורה כמשי חי.

למה להסתיר את היופי הזה בשמלה שתפרתי...?

להפתעתי הופיע עִמהּ גבר נאה, גבוה, מעונב ומהודר, לבוש בחליפה בצבע כחול כהה, בעוד שׂערו הבלונדיני החלק מסורק לאחור. היא נראתה מחויכת לצִדו כאשר פתחה פיה לומר דברים. באותו רגע נשימתי נעתקה. מדמואזל רוזט הודיעה חגיגית שזהו דניאל, בעלה לעתיד.

***

איני יודע איך הגעתי לשם, אך התעוררתי במיטתי מדפיקות בדלת, עם כאבים חזקים באזור הבטן התחתונה, שדמו לרעב ענק. ידעתי שמאחורי הדלת ניצבת אִמי האהובה, אך לא יכולתי לענות לה. קצב הדפיקות השתנה והפך לחרדתי, אבל אני לא עניתי.

למחרת שוב ניצבה אימא ליד הדלת והתחננה שאפתח לה. כשפתחתי את הדלת, הבחנתי במבט התמֵהּ: "אתה נראה נורא," פלטה בקול שקט. היא הביאה איתה מגש ועליו מיני מאכלים שאני אוהב וביקשה שאטעם.

"אימא, עזבי אותי, אני לא רוצה," מלמלתי והוספתי, "אני סוגר את הדלת ומבקש לא להפריע לי. אני לא רעב." וחזרתי למיטה. כשהתעוררתי שוב, השמש כבר עמדה במרכז השמיים ותחושת רעב חזקה פקדה אותי. ריחות תבשילי יום השישי קראו לי למטבח.

כאשר אִמי ראתה אותי היא חייכה, "יוואלדי עמלת אלמקלא אלתחבה ברשה (ילדי עשיתי את האוכל שאתה מאוד אוהב)."

התיישבתי מול שולחן המטבח, חטפתי מהקציצות המטוגנות וניסיתי להתנחם באכילתן. אִמי מיהרה להניח לפניי צלחת קוסקוס חם עם מרק ירקות. היא חששה שאסיים את הקציצות שתכננה להכניס לסיר הבישול.

"אני עוזב את הבית, אימא," זרקתי את הפצצה תוך כדי לעיסה ולא יכולתי להביט בפניה. הסטתי מבטי אליה רק לאחר רעש נפילה שנשמע מכיוונה. צלחת של טרשי (ירקות מוחמצים) נפלה מידיה. פניה אדמו והיא שרטה אותן בתנועות קצובות מלמעלה למטה כשהיא קוראת: "הועלייה, הועלייה, הועלייה (אוי ואבוי לי)..."

מעולם לא ראיתיה כך. היה זה רגע של טירוף. אִמי חזרה על התנועות והקריאות ללא הפסק, כשדם החל להופיע על פניה.

ראיתי פעם נשים שמתנהגות כך בלוויות. אהבתי את אימא אהבת נפש ומעשיה שרטו וגרמו לה ולי לכאב גדול. ניסיתי להרגיע אותה אך היא מיאנה להירגע.

"אבוא לבקר, אימא, אני לא איעלם לתמיד. מבטיח לך לחזור אך איני יכול יותר להישאר כאן. קיבלתי סימן שזה הזמן שלי לגדול," הסברתי לה וחשבתי על מדאם רוזט.

אימא בכתה בקול ודמעות החליקו גם על פניי, "יום שישי ועוד מעט אבא יבוא, איך נעבור את השבת?!"

הרגשתי שהרחקתי לכת וכשקצת נרגעה ביקשתי ממנה לא לספר לאבא. "עוד נדבר על זה," הבטחתי לה, "נדבר על הכול. אני לא עוזב מחר. אמתין עד שתביני, אמתין עד שתסכימי לקבל."

הייתי האח הבכור לשתי אחיות במשפחה הקטנה שלנו, ובן יחיד להוריי, תופעה לא אופיינית למשפחות היהודיות שבאותם ימים היו ברוכות ילדים. הייתי בסך הכול בן תשע עשרה ואחיותיי בנות עשר וחמש. זו כנראה הסיבה שאִמי הייתה כה קשורה אליי.

החלטתי לפעול בחוכמה. אם אשתף פעולה עם אימא, היא תוכל לעזור לי לממן את המסע צפונה עד אשר אמצא עבודה ואסתדר. וכשאמצא אישה טובה, היא תבין הכול. אִמי הבטיחה לעזור לי בתנאי שאעבוד במרץ במתפרה במשך מספר חודשים, כך תגדלנה ההכנסות והיא תוכל לשמור סכום קטן בצד בשבילי ולהבטיח שהמשפחה תוכל להסתדר בלעדיי.

בשבועות הבאים עבדתי במלוא התפוקה. ההכנסות היו רבות ואימא עמדה בהבטחתה והפרישה מעשר ששמרה במחבוא עד שיגיע היום המיוחל. היא ידעה שאם אעזוב בחופזה, ללא אמצעים, אתקשה לעמוד על רגליי ולא אוכל לקיים את הבטחתי לחזור לבקר בבית הוריי.

פעלתי מתוך נחישות להצליח בתוכנית. אבי, שכעס עליי בתחילה, מיהר לסלוח לי. חריצותי בעבודה וההספק הרב הגדילו את ההכנסות ושימחו אותו מאוד אם כי באותם ימים פעלתי כאוטומט. עבדתי רוב היום, זולת הפסקות קצרות, לאוכל, לשינה.

לא הבחנתי בחילופי יום ולילה, בחילופי העונות ובטבע שסבב אותי. בימים שבהם הלכתי לבית הכנסת, לא שמתי לִבּי לשאר המתפללים. שקעתי בספר ומלמלתי מילים ללא פשר ואת שירת הים האהובה לא שרתי עוד. שנאתי את המצב שנקלעתי אליו, אך המטרה שעמדה מול עיניי הובילה אותי מיום ליום.