נוכחים נפקדים

1

בוקר אחד ב״מִדָאפָה״ - היא מקום התכנסות האורחים - בביתו של חסן עלי מַצַאלְחָה בכפר קַרַע, כאשר סערו רוחותיהם של הגברים המסובים על המחצלות, וּויכוח ניטש שם בין חסן מצאלחה הזקן לבין בנו, זה אומר ״הפלסטינים רק הפסידו ויפסידו מהאינתיפאדה,״ ובנו קופץ ממקומו ומשחיר פנים לעומתו: ״מה זה הפסד כלכלי? זה הפסד? שם יש עכשיו תרבות! שם הערכים! שם אין פשע! שם אין סמים!״ והזקן, שרוע בנוחות על מיזרן דק, כרית רקומה תחת אצילו, מבטל את דבריו בתנועת יד אחת, וקשיש אחר, פַהְמִי שמו, רוכן על אוזני בתוך ההמולה ואומר: ״לפלסטינים תהיה מדינה, אבל אנחנו, אותנו הרכבת כבר עברה...״ ובעוד אני רושם - נרעדו פתאום חלונות החדר הגדול מ״בּוּם״ על־קולי, ומבט לא מוכר לי ריצד בין הנוכחים כולם, דילג כניצוץ מעין לעין, ״זה רק מטוס,״ אמרתי לאיש שלידי, מרגיע אותו, כמו שאנשים אומרים זה לזה בירושלים כשנשמע פיצוץ עז. ״אני יודע,״ השיב האיש בשקט, ״בטח הולך ללבנון.״ ורציתי לשאול אותו עוד שאלה, אבל שוב קמה ההמולה, הוויכוח בין האב הקשיש לבנו הנרגז, והרגע ההוא נשתכח ממני.
ובבית־חנינא שמצפון לירושלים, בדירת שיכון קטנה, גדושה עציצים מלבלבים, סיפר לי עַאדֶל מַנַאע, יליד הכפר מַגְ'ד אלְכְּרוּם שבגליל, את סיפור ילדותו, ונזכרתי.
סיפור ארוך וקשה. הכפר התנגד לצבא הישראלי ב־48', ולאחר כיבוש הכפר אסף הצבא את התושבים לכיכר המרכזית, ולדברי עאדל מנאע ירו החיילים בארבעה מאלה שהשתתפו בלחימה. אחר־כך העלו כמה מאות תושבים על אוטובוסים, הסיעו אותם לוואדי ערה, הורידו אותם בשום־מקום באמצע הלילה, ואמרו: מזרחה, ומי שחוזר - יורים בו. מנאע עצמו היה אז תינוק בן שנה. הוא נדד עם הוריו לשכם, לירדן, לסוריה, ללבנון, כאן כבר מתחילים להתבהר זכרונותיו הראשונים, איך הצטרפו אליהם שם, במחנה־הפליטים, בני משפחה נוספים, איך היה אביו גונב את הגבול לישראל כדי לקבל כסף מסבתא ומהאחיות שנותרו במג'ד אלכרום, או שהיה מסתנן לעזור להן במסיק הזיתים, או בקציר החיטה, בקייץ.
״בראשית 51׳ ׳עלינו׳ לארץ,״ סיפר, ״עשינו מה שאתם קוראים ׳העפלה בלתי־ליגאלית׳. באנו בסירה מצידון לעכו, עם עוד כמה משפחות מהכפר. הדוד, אח של אבא, היסס אם להצטרף אלינו להעפלה. מובן שרצה לחזור לכפר, אבל פחד ממה שהישראלים יעשו לו פה. וגם פחד כי הרבה היו נהרגים כשניסו לחצות את הגבול. אז כשאנחנו הפלגנו, הוא נשאר שם, בעֵין אלחִלְוֶ׳ה.״
״ומה קרה לו מאז?״
״התחתן, יש לו משפחה שם. פעמיים היגשנו בקשה לצבא שיתנו לו לבקר אצלנו - ואישרו, והוא בא. הפעם האחרונה היתה ב־82'. ואחר־כך כבר לא אישרו. היום אנחנו כמעט לא מצליחים לשמור על קשר אתו. אם אפשר, מעבירים לו מיכתבים. זה הכל. אם שומעים שהיתה הפצצה של חיל־האוויר בלבנון, ברור שדבר ראשון חושבים מה אתו, מה עם הבנים שלו.״
אז, באיחור של שבועות אחדים, הגיע סוף־סוף גם אלי ריצוד מבטם של הגברים השרועים על המחצלות ב״מִדאפה״.
ובנצרת סיפר לי לוּטְפִי מַשְׁעוּר, עורך העיתון ׳אַ־סִנָארָה׳: ״אשתי מבית־לחם. היא השלל שהבאתי ממלחמת ששת־הימים, ככה שגם משהו טוב יצא מכל הכיבוש הזה... לַבַּנות שלי יש שָׁם סבא. אבא של אשתי. פעם הלך הסבא אל המינהל־האזרחי, לבקש שיחדשו לו את רשיון הנהיגה. הוא בן שמונים־וחמש, אבל הבריאות שלו מצויינת, ורוצה להמשיך לנהוג. בא למינהל וראה שם ערבים כורעים ברך. לא על שתי ברכיים, רק על אחת. והחייל אומר לו: תעשה כמו שהם. אמר הסבא: ׳אני כבר בן שמונים וחמש, ואתה יכול לירות בי, אבל אני לא אכרע.׳ ויתר לו, אבל אמר: ׳בשביל זה תעבור עכשיו בין כולם ותאסוף את התעודות שלהם.׳ והיו שם איזה שלוש־מאות איש. וסבא, זקן בן 85, שהיה צריך לעבור את העלבון הזה, גם שחייל צעיר משתמש בו בתור שליח, וגם שהוא צריך לקחת את התעודות מהאחים שלו שכורעים ברך, והוא אמר לחייל: ׳לך יש הכוח, ואני אעשה את זה, אבל למה אתה מכריח אותם לכרוע לך ברך?׳ והחייל אמר: ׳איך אני אראה את כולם?׳ ׳תביא חבית ריקה, ותעמוד עליה.׳ ׳שאני אתאמץ?׳ צחק עליו החייל.
״ואת זה הילדות שלי צריכות לשמוע. ואלה ילדות שכבר נולדו לתוך מדינת־ישראל, וכל יום שומעות סיפור חדש מהסבא, מהדודים, וכבר נמאס להן. ואני חייב להגיד לך שאנחנו החלטנו לשלוח אותן לחוץ־לארץ, ללמוד שם, כי אם היו נשארות כאן, אני לא יודע מה היה קורה להן פה. אלה עברו פה שישים מדורי גיהינום מאז שהיו ילדות קטנות, בעלבונות ובקללות, ובבתי־ספר חשוכים, ובחיפושים במחסומים ובשדה־התעופה; ועכשיו עם הסיפורים האלה שעושים לסבא שלהן, אני אומר לך, אדוני, שאם היו נשארות כאן עוד קצת, היינו מאבדים את השליטה עליהן; ואם אני הייתי במקומן, הייתי מזמן מאבד שליטה, ובעתיד אני לא יודע מה יקרה להן. מה אתה חושב: יש פה דור חדש. דור שלא חי את הפחדים שלנו. שלא עושה לכם חשבון.״
ברגעים כאלה היתה צפה ועולה אלי, כמתוך תמיסה, תמונה חדה ומרובת פרטים, ולכאורה הייתי חייב להכירה מכבר. הרי ככולם ידעתי לומר שלערבים החיים בישראל יש קשרים ענפים עם הפלסטינים בשטחים ובארצות ערב. והיכרתי את הרקע ההיסטורי, כמאה־ושישים אלף ערבים נותרו פה, וכמעט שש־מאות אלף מקרוביהם ברחו או גורשו; והיטב זכרתי גם את געגועיהם של הפליטים במחנות אל הערים והכפרים שמהם נעקרו, ואל קרוביהם שם. אבל רק למשמע אותן אנחות קלות, לא־רצוניות, או למראה התכרכמות פני האנשים שלמולי כשעבר מעלינו מטוס, יכולתי לחוש זאת בתוכי לראשונה, ללא מגן. שוב ושוב נישנו רגעים כאלה, הסיפור על בן־הדוד שנעלם בשכם, כי הצבא עצר אותו לחקירה, שבוע תמים לא נודע מה עלה בגורלו, והמשפחה כולה, בשפרעם ובשכם, דעתה כמעט נטרפה מדאגה; ואיך שהנשמה יוצאת עד שמבררים מי בדיוק השמות מאחורי הידיעות הלאקוניות ברדיו על הרוגים או פצועים בעת ״הפרות סדר״ בג׳נין או ברמאללה; ומה עובר בראש כאשר ״כל מטוסינו חזרו בשלום״.
״אחי הפלסטיני שם,״ אמר חסן עלי מצאלחה, האיש הזקן, הכרסתן, החייכן, מכפר קרע, ״הוא לא נגד המדינה שלי; הוא רק נגד המימשל שלכם שם. הוא רוצה לחיות. שלא יהרגו את אחי. שיכבדו אותו, ואני אכבד אתכם. דם זה לא מים.״ ״...איך זה שאתם היהודים לא מבינים דבר כזה,״ אמר לי צעיר ממנהיגי האינתיפאדה בכפר בַּרְטָעָה: ״אתם, בשביל קשרים של דם מוכנים לטוס עד אפריקה ולהביא משם ביום אחד חמישה־עשר אלף אתיופים, רק בגלל שלפני אלפיים שנה הם היו קרובים שלכם. ואם הורגים לכם איזה יהודי בברוקלין או בבלגיה, תיכף כולכם צועקים ובוכים.״
וכשחודרת סוף־סוף - דרך כל שיכבות המגן הפונקציונליות - ההכרה עד כמה הפלסטינים בתוך ישראל ובשטחים הם, מבחינות רבות, גוף חי אחד, ריקמה אורגאנית אחת, מתעוררת שאלת כוחות ההתאפקות הנדרשים מאלה שבישראל על־מנת להמשיך להבליג; וכנגדה עולה מייד התהִיה - האם הם באים חשבון עם עצמם באשר למשמעותה של ההבלגה הזאת, וּלפֵשר שיתוף־הפעולה שלהם עם שיגרת היומיום בישראל; איך, באילו מלים, הם מתרצים לעצמם את העובדה שהם, מאות אלפי אזרחים נאמנים, מממנים בכספם, במיסיהם, את המטוס ההוא, ואת הפּצצות התלויות לו, ואת החייל בבית־לחם, הצוחק אל הסבא: ״שאני אתאמץ?״
״לא, בכלל לא נוח לי עם התגובה של הערבים בישראל לאינתיפאדה,״ אומר עַזְמִי בְּשַׁארָה, יליד נצרת, העומד כיום בראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת ביר־זית: ״שים לב: זה לא אותו מאבק. זה בוודאי לא אותו המחיר. זה אפילו לא מאבק מקביל לצד המאבק בשטחים. ג׳נין בעוצר, גוועת ברעב, ונצרת, עשרים דקות משם, חיה חיים רגילים. אבל מה? יש לנו איתם סולידריות.
״רע לי עם זה. מגעיל לי עם זה. כי אני חושב, שבין הלאומנות הפלסטינית ובין האופורטוניזם העלוב של ראשי המועצות הערביות יש שביל שיכול להוביל אותנו כאזרחים במדינת־ישראל. אזרחים עד כדי כך, שנרשה לעצמנו קצת יותר סולידריות עם תושבי השטחים. זאת אומרת, שאני אתחיל להתנהג קצת כמו השמאל הישראלי. מה יש? ולא אתבייש בכלל להצעיד חמישים־אלף ערבים בתל־אביב. כמו שמרטין לותר קינג לא התבייש בחמישים־אלף שחורים בוושינגטון. אין לי בעיה שיקראו לי לאומן: אני לא לאומן. הסיסמאות האלה לא לאומניות. הן אזרחיות לגמרי! אם מיפעל טֶמפּוֹ מפטר משורותיו את כל הפועלים הערבים, אני אקרא לאוכלוסיה הערבית בארץ להחרים אותו לחלוטין! אם הם לא רוצים אותי, אני אשתה את הבירה ׳מכבי׳ שלהם?!״
״כלומר: חרם־ערבי פנימי?״
״לא חרם כערבים! לא חרם כפלסטינים! כישראלים! וכישראלי אני לא מתבייש שתצעד מאסה שחורה בתל־אביב, ושתפריע לשלוות הכרך. כי תושבי השטחים לא יכולים לעשות את זה, ואנחנו יכולים. הייתי צריך והייתי יכול לארגן תהלוכות כאלה בתחילת האינתיפאדה. והיה אז מספיק טמפרמנט־המונים בשביל צעד כזה. אבל המנהיגות שלנו מתה מפחד. המנהיגות שלנו פוחדת, כי כל היהודים הטובים האלה, שממונים על ה׳מיגזר׳״ (גם את המלה הזאת, כמו את ״סולידריות״, הוא רוקק), ״מחייכים אלינו ואומרים בקול נחמד כזה: ׳אתם רוצים להיות כמו השטחים? בואו, בואו ותעשו משהו, ואז אנחנו נתנהג אליכם בדיוק כמו אליהם. ותזכרו טוב־טוב ששום דבר הוא לא מובן־מאליו ביחס שלנו אליכם, אתם בסך־הכל אורחים נסבלים פה. ולאורחים אפשר גם להראות את הדלת.׳״
הוא בן 35, שחור שיער, שחום פנים ובעל שפם עבות. בגיל שש־עשרה הקים את הוועד הארצי של תלמידי התיכון הערביים בארץ, והיה זה אירגון הנוער הערבי הלאומי הראשון בישראל. בשעות הבוקר היה בשארה הצעיר לוקח את ילקוטו, ובמקום להגיע לבית־הספר - יוצא ל״סיורי עבודה״ בכפרים של ואדי ערה ובמשולש הדרומי, ומארגן שם את תלמידי התיכון למאבק למען השוויון בחינוך. ״אנחנו השבתנו כמה פעמים את בתי־הספר, סיפור מאוד מיליטאנטי. היינו יכולים, ככה, בהחלטה, להשבית בית־ספר בלי בעיות. תזכור שזו לא היתה תקופה פשוטה: ב־74׳ אנחנו הלכנו עם כאפיות. זאת התקופה שערפאת נאם באו״ם, שהצבא המצרי חצה את התעלה, היה לנו הרבה פאתוס פלסטיני.
״היום? היום יש הבדל בינינו לבין הפלסטינים בשטחים. החוויה שלנו כבר שונה משלהם. וגם הפאתוס שונה. הם מסוגלים לעשות מאבק אלים נגדכם. אנחנו כבר לא. לא בגלל השב״כ, אלא בגלל שאנחנו, בפני עצמנו, כבר לא מסוגלים לראות בכך אפשרות. זה כבר נוגד את הטמפרמנט של האוכלוסיה שלנו, שחיה איתכם עשרות שנים והיא כבר חלק מהכלכלה ומהחוויה ומעוד מיליון דברים. הערבים פה הם חלק אינטגראלי מכל הסיפור שלכם, אפילו אם אתם עוד לא הבנתם את זה. כשהתחילה האינתיפאדה היינו מוכרחים לקבל החלטה מהירה וברורה: האם אנחנו חלק, או לא חלק. נקודה. וגילינו שהשאיפות שלנו מתפצלות כאן מהשאיפות של הפלסטינים בשטחים.
״אבל בדבר אחד אין הבדל: מבחינתכם, גם אנחנו וגם הם זרים כאן. לא רצויים כאן. דחויים. ומכאן אני בא ואומר, שדרך החשיבה הישנה של הערבים בישראל כלפי המדינה פשטה את הרגל. אסור שתמשיך ככה. דווקא בגלל הזרות שאתם דוחקים אותי לתוכה, דווקא בגלל שאני מפחד, דווקא בגלל שלדעתכם שום דבר לא מובן־מאליו ביחס שלכם אלינו, אז מותר גם לי שהיחס שלי כלפיכם לא יהיה מובן כל־כך מאליו.
״הזכרתי קודם את מרטין לותר קינג; כשהאיש הזה עשה את תנועת שוויון הזכויות באמריקה בשנות השישים, הוא קרא לשוויון טוטאלי, נקודה. שוויון שיגיע עד כדי אפליה־לטובה של השחורים, כדי לתקן את העוול של עשרות השנים. ויחד עם זה לא היתה לו בעיה לצעוק, I am a proud American כלומר - המדינה היתה גם שלו כשחור. הדגל היה גם שלו. והשחורים דווקא הדגישו שהם לא פחות אמריקנים מהאחרים. ואני עכשיו שואל את עצמי אם האינדיאנים באמריקה יכולים לעשות דבר כזה. אם האינדיאני יכול לצעוק בלב שלם - אני אמריקני גאה.״
״ואתה, במשל הזה, האינדיאני.״
״אני חושב שכן. מבחינה זאת אני והפלסטיני בַּשטחים דומים. את שנינו לא רוצים פה. משנינו מתעלמים. ואותי עוד לוכדים בתוך סתירה מושלמת: אני צריך להיות אזרח נאמן במדינה שמכריזה על עצמה שהיא לא מדינתי, אלא מדינת העם היהודי, אז תגיד אתה.״
עז מראה, רגשן, ״מתנגד״ מלידה, תנועותיו פראיות, מעורר תחושה שכל הזמן מתחולל בתוכו מאבק. חי בנצרת, בירושלים, בביר־זית. אוהב ערים גדולות ואנשים חצויים. ״הכי מסוכנים - אנשים בריאים ושלמים עם עצמם, אנשים בלי סתירות - מאלה אני נזהר. גם את ברלין אהבתי כשהיתה חצויה. עכשיו - לא מסוגל להיכנס אליה. איכזבה אותי. נהיתה נורמלית.״ ״וקשר לאדמה פה, בארץ, אתה מרגיש?״ שאלתי, ״קשר לטבע? לנוף? יש איזה מקום בארץ שאתה אוהב במיוחד?״
הוא פלט צחוק ארוך, צחוק לנפשו: ״אתה רוצה שאני ארגיש משהו לכרמיאל? לעפולה? אין דבר יותר אפור מהמקומות האלה. מכל הבחינות. או מיגדל־העמק. מה, אני אכנס למיגדל־העמק לטייל? ואת ההתנגדות הזאת אתה תמצא אצלי יותר חריפה מאצל ערבים ישראלים שעיכלו כבר קצת את המצב ואת הניסיון, והתחתנו פה, ויש להם ילדים, והם יוצאים לסוף־שבוע בחוף. אני לא יוצא לסוף־שבוע בחוף. אני לא מכיר את חופי המדינה הזאת. אני שונא את טיפוס החוף הישראלי. יש בו שחצנות ואלימות ושוויצריות, ואני לא יכול לסבול אותו. אני מרגיש זר מאוד בין ישראלים. זה לא רק שיש לי כתמים לבנים של הישובים היהודיים על המפה. יש לי גם חלל גדול של הטבע. תמיד מדברים על הקשר של הפלסטינים לטבע ולאדמה. לי אין שום קשר לטבע, ולא לחורשות, ולא להרים, ולא מכיר את שמות הצמחים והעצים כמו שמכירים אפילו חברים ישראלים שלי. בשירה הערבית בישראל מופיעים כל שמות הצמחים, הזעתר והרֵיחן, ואני לא מכיר אותם ולא מבדיל ביניהם ולא איכפת לי מהם. בשבילי הטבע זה, איכשהו, ׳הקרן־הקיימת׳: כל החורשות והצמחיה זה ׳הקרן־קיימת׳. זה הכל מלאכותי ומזוייף. תתאר לך שאני אסתובב לי בהרים, מטייל סתם, ופתאום תבוא הסיירת הירוקה ותשאל מה אני עושה כאן?״
כשפגשתי בו לראשונה, לפני שנים, חשתי משהו מאיים במראהו. אני מאלץ את עצמי לכתוב זאת כאן, שהרי זה חלק מן העניין כולו: משהו ערבי מאיים, חשבתי: בפניו הכהים, בשפמו העבות, בתוקפנות שייחסתי לו, הצטייר במעגלי הפחד והזרות שלי בקווים הגסים של ״הערבי״. מאז, בכל פעם שדרכינו נפגשות, אני מהרהר בכך: יש עונג מיוחד, עונג של נצחון החלש, בפרימתו של כל סטריאוטיפ.
שאלתי איך, לדעתו, מתייחסים הפלסטינים בשטחים לדילמה של הערבים החיים בישראל.
״כעת כבר מתחיל אצלם הזילזול. כן כן. לפני האינתיפאדה זה היה להיפך: היתה הערצה. ובתקופה מסויימת אפילו הערצה מזוייפת. הערצה שבאה לנפח את הניסיון הערבי־ישראלי, וניזונה מאנשים כמו אמיל חביבי ואנטון שמאס. כמה ניפחו! אצל שמאס הדואליות הפכה לאידיאולוגיה, ׳אני ערבי ישראלי גאה!׳ אני, למשל, לא גאה בכלום. במה יש לנו להתגאות כל־כך? על זה שהערבים בישראל לא יצרו בתוכם שום דבר בעל משמעות? לא תרבות, לא אליטות, כלום. מזעזע המצב הרוחני שלהם. על מה להיות גאה? על הרדיפה שלהם אחרי מקצועות ׳מוצלחים׳, אחרי כסף וכסף? על חוסר המימד הרוחני? אין אפילו איש־רוח אחד שהייתי מתגאה בו. אין פילוסוף, אין סופר אחד שאני גאה בו. גמדים ממש. או אמיל חביבי שעושה אידיאולוגיה מן ׳הניסיון הערבי־ישראלי׳, ובכל התבטאות שלו מודיע: ׳ארבעים־ושלוש שנה אנחנו נשארנו פה!׳ מה נשארתם? מה אתה עושה לי מזה סיפור? אבל אצלו ההישארות מופיעה כקונספירציה. אתה מבין? (הוא מהסה את קולו ולוחש:) ישבו אנשים ועשו ישיבות והתייעצויות, ואחרי חודש של התלבטויות החליטו להישאר במדינת־ישראל, לשמור פה על הפיקדון... והרי כל הסיפור שלנו, הערבים בישראל, הוא רק המאבק להישרדות. וזה לא מאבק הירואי כל־כך. זה היה בעיקר סיפור של כפיפת גו, הרבה חנפנות ואופורטוניזם, וחקיינות של הישראליוּת, וכשהתחילו הערבים פה לתפוס סוף־סוף קצת יותר ביטחון - כבר הפכו להיות ישראלים. ואיזה סמלים ערבים־ישראליים יש, שאדם כמוני יכול להזדהות איתם? כלום. אפילו כשנדמה לך שיש תופעה אותנטית כמו התנועה האיסלאמית - זה מתברר כמזוייף. היה לי עימות בחיפה עם המנהיג שלהם, שייח׳ עבדאללה נימר דרוויש. עימות פתוח לקהל. ואני הופתעתי כמה שהוא לא מבין באיסלאם. שטחי. לא יודע. והאיסלאם בשבילו זה רק קרדום פוליטי לחפור בו.
״אז איפה הדיבורים על הגאווה שלנו, ועל הגבורה שלנו? שְׁמע סיפור גבורה: פעם אחת היתה אסיפת מחאה ב׳בית־הידידוּת׳ של הקומוניסטים בנצרת, והמישטרה הקיפה את הבניין. ולמחרת היתה הכותרת הראשית ב׳אִתִחַאד׳: ׳מצור ביירות השניה׳! אתה מבין? הקיפו את ׳בית־הידידות׳ בנצרת! והרי הערבים בישראל, חוץ מששת החללים של יום האדמה ב־76', לא שילמו הרבה. זאת האמת... אי אפשר, בושה להשוות אותם לפלסטינים בשטחים. אתה צריך לראות שם, כשמישהו נואם - יש במלים שלו היסטוריה שלמה שהוא מדבר בשמה. יש סמלים, רטוריקה, פאתוס, ניצוץ. ואצלנו אתה שומע חצי מישפט ומרגיש עד כמה שאצלנו הכל ריק. ההיסטוריה שלנו קטועה.״
כשהגיע לפגישה, היה בשארה נסער מאוד: שעה קלה קודם לכן שהה עם אחותו במיסעדה בעיר המזרחית של ירושלים. אחותו רופאה המתגוררת בבית־ג׳אלה, ולמכונית ה־.B.X שלה לוחית כחולה. אבל תווית קטנה, ׳רופא׳, בעברית, היתה מודבקת לשימשה... ״ותתאר לך,״ גנח, ״שאני עמדתי שם עם החבר'ה של מישמר־הגבול, ויחד ניסינו לכבות את האש, וזה היה מביך מאוד!״
בכל־זאת יכול היה לצחוק על המצב שנוצר שם, ועל עצמו, והתבדחנו על כך שהנה, הם העבירו אליו את הניצוץ שרצה בו. אחר־כך שאלתי אם כעס על המציתים.
״להיפך,״ אמר מייד, ״הייתי מבסוט שהם כל־כך עירניים למכוניות ישראליות...״

וכבר ידעתי, לאחר כחודש של פגישות ושיחות, שכמעט תמיד אקבל תשובה שאינני מצפה לה. שמצבו של הערבי החי בישראל כה סבוך ונפתל, עד כי עלי להפסיק לנסות לדעת מראש, ומעתה רק לשמוע, להיחשף למורכבות הזאת, לנסות לפַנות לה מקום. לפנות לה מקום בתוכנו. איך עושים זאת? הרי זה בדיוק הדבר שאנו, בני הרוב, מונעים מהם בנחישות מיומנת שכזו.
והנה, מישהו, כדמות איש־ביטחון עצבני, החל מתרוצץ בי, מארגן מחדש את השורות שנפרצו. נדמה לי שהמלים ׳לפַנות להם מקום׳ הן שהזעיקו אותו. והוא חלק ממני, וכבר כמה פעמים פגשתי בו בחודש האחרון. וכעת הוא דורש לדעת לְמה בדיוק התכוונתי בדברַי: כמה מקום בדיוק לפנות להם? ועל חשבון מי? והאם יש הכרח לפתוח את הדיון בכך דווקא כעת, בעת שיחות השלום? וכאשר המדינה מנסה, בשארית כוחה, לקלוט גל עליה עצום? הוא מדבר, ומשהו בלתי־נעים הולך וניגלה לי: שכאשר, למשל, עזמי בשארה מייחל באוזני ל׳מאסה שחורה שתצעד בתל־אביב׳ - משהו בי נרתע. מתקמר. ופתאום אני הוא העומד למיבחן: עד כמה אמיתי וכן בי הרצון ל״דו־קיום״ עם הפלסטינים בישראל. האם אני עומד כל כולי מאחורי המלים ״לפנות להם מקום בתוכנו״? האם אני מבין נכוחה מה משמעו של דו־קיום יהודי־ערבי? ומה תביעתו ממני, כיהודי בישראל? כמה מקום באמת אני מוכן לפנות "להם״ במדינה היהודית? האם דימיתי אי־פעם לעצמי בפרוטרוט ובחיוּת אורח־חיים דמוקרטי באמת, פלוראליסטי ושוויוני בישראל? השאלות הללו הסתערו עלי, ותפסו אותי בלתי־מוכן: תמונה מופשטת, אולי גם פשטנית, של חיים ביחד היתה טבועה בי לכתחילה, בגללה יצאתי כנראה למסע הזה, ובוודאי רציתי לשכנע אחרים בנחיצותה, והנה, כה מהר נקרעת מעטפת הסיסמה, ומתוכה פורץ החוצה תוכנה, תובעני, מאיים, מושך, מזעזע את מנגנוני המגן -