חיוך הגדי

לא. לא. אני המצאתי את כולם. אני רוצה שתאמין לי, חילמי. ככה יהיה קל יותר לשנינו. את שוש שאהבתי, ואת שוש שעזבתי לפני שלושה ימים, ואת קצמן שנשאר רחוק־רחוק, באיטליה, וגם את הנער שמת מאהבה, שאפילו את השם שלו לא ידעתי. כולם. אפילו אותך, חילמי. ותדע, שכדאי לך להיות הזיה שלי. שאצלי שקט ובטוח, והדברים הם בדיוק כמו שהם נראים. אין הפתעות בכלל. כמובן שלא הייתי מציע לך להיות חלק מהחיים שלי. שם מסוכן נורא, וערמומי, ושום דבר הוא לא כמו שהוא נראה. אבל בתור סיפור, חילמי, בתור כָּאן־יַא־מַא־כָּאן?
אז אם אתה מסכים, אפשר להתחיל. כדאי שנתחיל כבר עכשיו, לפני שאגיע אליך לכפר ואספר לך את מה שאני מפחד כל־כך לספר. ולכן יותר טוב לשנינו שנתחבא ככה, שנתעטף לנו יחד, ולכן, חילמי, כָּאן־יַא־מַא־כָּאן, הָיָה־אוֹ־לֹא־הָיָה, ככה מתחילות כל האגדות שלך, ואצלנו אומרים רק - הָיֹה הָיָה, פעם אחת, בארץ רחוקה־רחוקה - -
ואני חשבתי תמיד שדברים כאלה אפשריים רק ליד עץ הלימון שלך. בחשֵכה שבמערה שלך, בין המנופים הקטנים וגלגלי השיניים והמחיצות שעשויות מקוּרֵי עכביש. רק בין הקְדֵרוֹת שעשויות חרס, שאותן תמלא יום אחד אוויר קל במיוחד, ותנסה שוב פעם לעוף למקום אחר. ככה חשבתי תמיד, ומתברר שטעיתי: שיכול להיות כָּאן־יַא־מַא־כָּאן תל־אביבי, באור חזק של שמש, באור בהיר של ניאון, בחדרים נקיים וצבועים לבן, במקומות שבהם מקליטים כל מלה שאתה מוציא מהפה, ואחר־כך רושמים אותה, גם שם.
אז - כָּאן־יַא־מַא־כָּאן, חילמי; אני צריך לומר את זה כמוך, להשעין את הראש אחורה אל גזע הלימון, לעצום עיניים, לנשום עמוק, לנהום קצת, כמו מי שמושך חוט ארוך מהבטן, הנה זה בא, כָּאן־יַא־מַא־כָּאן, הָיֹה הָיָה, הָיֹה היתה נערה קטנה, מגיעה לי בקושי לכתף, והיו לה פנים צחים כאלה, גלויים. ואף קטן וזקוף, ושיער בלונדיני אסוף לאחור, וגם משקפיים היו לה, עגולים וצלולים, וקראו לה שוש.
הָיֹה היתה נערה טובת לב, שהלכה לבקר את עצמה ביער, ותעתה, ופִזרה לה - תקשיב טוב - גלעינים של אהבה, כדי שתוכל למצוא את הדרך חזרה אל עצמה, וכדי לחזור אל עצמה היא היתה חופרת מנהרות באנשים הקשים ביותר, וזוחלת דרכם בתבנית הטבעת, ככה היא קראה לזה, כָּאן־יַא־מַא־כָּאן.
די. אני מציג הצגות. אין לי כוח לסיפור הזה. אין לי כוח לנסוע אל חילמי ולספר לו מה קרה. כעת הייתי צריך לסובב אחורה את המכונית שגנבתי מקצמן, ולנסוע ישר לתל־אביב ולהכנס לסיפור שלה. כי לבד היא לא יכולה לעמוד בזה, וגם קצמן אמר, התחנן, לֵך אליה, אורי, רק אתה יכול כעת לתקן את מה שהתקלקל.
אבל אני לא. אני לא. אני - את כל הכוח שלי אני צריך עכשיו בשביל להרוס. למחוק את כל מה שהיה לי איתה. את הדברים שאמרנו, ואת כל התכניות שחלמנו, אבל זה, כנראה, לא קל, כי כבר שלושה ימים, מאז שעזבתי אותה, אני מנסה ונלחם והורס, אני לועג לסודות שהיו לנו, ולהבטחות הקטנות שהבטחנו, ובועט ברהיטים שבניתי לנו, ומוחק בכל הכוח את המלים־הפשוטות־להפליא, ככה היא קראה להן, וזה לא הולך, וזה מוזר לי, כי אפשר היה לחשוב שדברים כאלה, חלומות־שווא ושקרים, עומדים על רגליים דקות מאוד, שמספיק להצביע עליהם באצבע והם יפלו. והנה, זה לא ככה. וכשאני מנסה למשוך אותם מתוכי, אני מרגיש בדיוק איפה השורשים שלי נמתחים מבפנים. ואני כבר תופש ששקר אחד או שניים הצליחו להסוות את עצמם בתור כאב פרטי שלי, או בתור מלה שיש לה תרגום רק בגוף שלי, ואין לי מושג מה יישאר ממני אחרי ההריסה והמחיקה הזאת.
כָּאן־יַא־מַא־כָּאן, הָיֹה היה, ובעצם גם עכשיו ישנו, כפרים מתעוררים משני הצדדים של הכביש הצר, ונסיכוֹת קדומות, לבושות שמלות־פאר רקומות, יוצאות בחשֵכה לאסוף גללים, כדי להדליק אש בַּתַאבּוּנִים, ויֶשנוֹ גם העשן שמתחיל להסתלסל, וגם השדות שכעת הם עוד אפורים לגמרי, אבל עוד כמה דקות, בזריחה, הם פתאום יבערו נורא.
כמו הכפרים האיטלקיים כאן. אולי בגלל זה אני נמשך כל־כך לאיזורים האלה. אולי בגלל זה מתעוררים בי געגועים אל עצמי, כמו סַאנְטַה־אַנַארֶלָה שלי כאן, והיא מתעוררת אחרי עוד לילה של רעידת אדמה, וגם פה עצי הזית מתמתחים בבוקר, מפהקים מהחורים שבגזעים שלהם, וצבע העלים שלהם כחול־אפור. ורק ששם היה האסון קצר וחטוף. וכאן, כבר חמש שנים הוא מתמשך, מנמנם לו. הזמן - ככה אבנר אומר - חדר פה בין הנקבוביות של העוול, והוא כמו רעל שמשתֵק את הגוף, ומפרק את כדוריות התבונה. אבנר אמר.
הנה חמור. שלום חמור. עדיין רק עייר. לא הסבירו לך שצריך לפחד ממכוניות? שצריך לרדת לשוליים כשרואים אוטו? טוב. אני אחכה עד שתזוז. קשרו לך את הרגליים, מה? אהה, אני רואה שאני מעניין אותך. לא? אז למה אתה מסתכל עלי ככה? יש לך רעמה קטנטנה, והיא רטובה מטל. לך הביתה ואמא תלקק לך אותה. עכשיו אני מוכרח לרוץ. לא, לא. אל תזוז. קשה לך ככה עם הרגליים. אני אעקוף אותך בזהירות. כמה יפה שבאת לייפות את הסיפור שלי. הוי, עייר, אני ראיתי את אחיך המת, מבוקע ונרקב בסמטה בשכונת אֶלְסַעַדִיה, ולכן קצת קשה לי לעמוד מולך ולעשות לך פרצופים, כי אני, חמוריקו, רואה פתאום דרכך את כל מה שבפנים, וסליחה, באמת, משהו בי נפגם כנראה. אני לא תמיד ידעתי שצריך להסתכל גם מאחורי הדברים.
לאן אני נוסע. הרי גם חילמי הוא רק כָּאן־יַא־מַא־כָּאן, רק בדיה שממציאה בדיות. איך אני יכול להאמין ככה לשטויות שלו. הזיות של מטורף, בחיי. הסיפורים על דַריוֹס שלו, מושיעו ואיש חסדו, והצייד שצייר אריות בחול, ואפילו הילד המת של חילמי, יַזְדִי, האידיוט המסכן, גם הוא בדיה, בחיי, בדיה לא־מובנת.
הכל לא־מובן. שוש אמרה שֶמָּה שאנחנו מסוגלים להבין, העובדות שנתונות לנו, הן החיות הכי נחשלות באיזה עדר דמיוני. היא קראה לזה: ׳החוק הדארוויניסטי של ההכרה׳. ככה מגֵנות על עצמן החיות האחרות בעדר ההוא מפני המגע הממית של ההבנה שלנו, ואנחנו - ככה הסבירה לי - נאלצים להתקיים על מזון גרוע ביותר, ואין שמחה בצייד.
זה היה בטיול שלנו לחוץ־לארץ, כשהתחילה לדבר על צייד וללטש מושגים, ואני לא הבנתי את מה שאמרה לי. למה בכלל הזכירה צייד. הרי אנחנו שנינו - היינו איכרים לעצמנו, ככה הבטחנו תמיד, אושר כמו מרק של תפוחי־אדמה, וכתף אל כתף, וחוט קטן רקום בתוך השמיכה הזוגית, ואיך נהפכנו לציידים, ומי ניצוד.
כָּאן־יַא־מַא־כָּאן, המוות נהיה קרוב נורא. מוֹת יזדי של חילמי, ופגר החמור בסמטה, והנער של שוש. כמו גפרורים שרופים כולם, אבל אם אקרֵב אותם אחד לשני תתלקח להבה, ולאורה אוּכַל להכיר את עצמי ואת מה שקרה לי. לפני שלושה ימים אני הפעלתי את הטֶייפּרֶקורְדֶר שעל השולחן של שוש, ושמעתי אותה אומרת אל הנער: אתה אינך יודע מה אתה ומה נמצא בתוכך, מוֹרְדִי, ורק כשהדברים יתחילו לצאת החוצה, לנבוע, בצורת שיר או צעקה, או ציור יפה, רק אז תכיר את עצמך לפיהם, ככה אמרה, ואני כבר מפחד ממה שינבע ממני כעת.
אבל די. כבר מחקתי אותה. אני לא שייך לה. אני הרי מכאן. מהכביש הצר והמתפתל, אני מהתרנגולות החומות שבורחות מתחת לגלגלים, אני נוסע לי בתוך ערפל רך נורא, שנושף את עצמו בעדינות אל הגבעות, אל הזיתים, אל גדרות שעשויות מִבּוץ, וכבשים מלוכלכות, ושבילים מצוירים באבק, כי סַאנְטַה־אַנַארֶלַה היא זאת, שמתעוררת מליל האסון, והוא היה חטוף ומהיר, ולכן גם ההחלמה תהיה מהירה, האנשים יחייכו כאן כמו התינוק האיטלקי המזוהם שקצמן הרכיב על הגב, ודהר איתו סביב תחנת ההאכלה, והרי רק לְשָם אני נוסע תמיד, אל האוהלים הלבנים, המסומנים בצלב אדום, ואל האדמה הפצועה, והשדות שמתנשמים בלילה בכבדות, ואפילו שרק שבועיים מהחיים שלי הייתי שם, אז דווקא למקום ההוא אני אחזור, אל מה שמחכה לי שם בסבלנות, אל האהבה הראשונה שלי לעצמי, כי שם, לפי מה שנבע ממני - הִכרתי.
אבל עצור. תחזור, תחזור. אף אחד לא רוצה שתיסע לעַנְדָל, לספר לחילמי שבנו מת. האסון הוא שמושך אותך, הוא שמושך. ואתה שליח שלא נשלח, שרק נמשך או נדחף. תמיד היה ככה. סע חזרה, אורי־סהרורי, זה לא תפקיד בשבילך.
זה היה לילה ארוך מדי. גם בלילות הקודמים היה לי קשה בגלל המחשבות והרעב. כמעט אפשר היה לחשוב ששוב פעם מישהו בתוכי הכריז שביתת רעב, כמו בפנימיה, בכפר הירוק, וגם הפעם היו לי יופי של סיבות לשביתה כזאת, כל מה ששוש עשתה לי, כל מה שהיא עשתה לנער, אבל לא בגלל זה אני רעב, אלא בגלל שהקיבה לגמרי נסתמה לי, מהרגע ההוא, כששוש שמה רגל על רגל, ואמרה שהגיע הזמן לשיחה כֵּנה ונוקבת, והאצבעות שלה התחילו לרעוד, ומאז אני פשוט לא יכול לאכול.
והלילה האחרון היה הכי קשה, כי היה קרב בג׳וּנִי, ולפנות בוקר החיילים חזרו אל בניין המימשל, ושמעתי איך הַכּירה הגדולה מתחילה לנהום במטבח, ואלי הגיע הריח של הקפה, והדיבורים השקטים, השקטים מדי, וקצת נבהלתי, כי לפני כן גם שמעתי מסוק שהמריא מהעיר, ומסוק זה אף פעם לא יכול להיות טוב. אז שכבתי בחדר המאסר שהכינו לי, והסתכלתי ברשת שעל החלון. כל הזמן הרחתי את ריח הפגר, אבל זה היה רק דימיון, כי הסמטה רחוקה מדי מהמימשל. ואפילו שידעתי את זה, המשכתי להריח, וחשבתי שאני כבר מתחיל להשתגע מרעב וממחשבות.
אחר־כך שמעתי את הצעדים של קצמן יורדים אלי במדרגות, ונשמתי לרווחה. בצעדים האלה אי־אפשר לטעות. ככה ראיתי אותו בפעם הראשונה בסַאנְטַה־אַנַארֶלַה, הולך כמו חיה חולה, הולך באמצע רחוב וכאילו נתקל בכל קיר. אף־על־פי שהקירות היו הרוסים לגמרי. אבל כעת היה עליו תת־מקלע. הכל התפספס איכשהו. כל מה שהיה לנו יחד.
והוא בא, והתעסק במפתחות, ופתח, ועמד מעלי ואמר לי בלי רוגז, שתפסיק להתנהג כמו ילד, ותפתח את העיניים, ואני הרי יודע שאתה לא ישן. אז פתחתי והסתכלתי בו. רזה כל־כך, והשפה העליונה שלו, המשותקת, נופלת על הפה שלו בעצבות. שאלתי אם היו נפגעים.
הוא אמר: רק להם. שלושה.
והמסוק?
של האלוף. הוא היה איתנו כל הלילה. זה היה עסק דפוק, אורי.
הוא התיישב על המיטה שלי, ושם את הראש בין הידיים, והשיער הדליל שלו היה פרוע ומטונף, והסריח מזיעה, ובכלל - הוא היה די מסכן, כי היה חייב להיפטר ממני היום, ובאמת, אחרי מה שאני עשיתי לו, כבר לא היה יכול לתת לי להישאר בג׳וּנִי.
- להביא לך קפה, אורי?
הנה, אז הייתי צריך לומר לו הכל, שתדע לך קצמן שאני כבר כמעט שלושה ימים, שישים וכמה שעות בדיוק, לא מביא דבר מאכל לפיהו, כמו שאומרים במקרים כאלה, ואני אמשיך בזה עד שתסלק את הפגר מהסמטה; אבל הרי לא בגלל החמור המת אני לא יכול להכניס פירור לפה, אלא בגלל דבר אחר, ועל כן רק אמרתי לו שככל הידוע לי, אסירים זכאים רק לתה פושר בבוקר, והוא אמר לי בשקט ובלי כעס, שֶקוּסְאוֹחְתַאכּ אורי, אתה יודע בדיוק למה אתה כאן. ובזה הוא צדק.
ואז זה היה ככה: - אורי,
- מה.
- אחד מהשלושה שלהם, שנהרגו בלילה,
- כן.
הבן של החבר שלך.
- איזה?
- הזקן. זה מעַנדָל.
מה - - איך אני התכווצתי. ברגע אחד שמעתי את חילמי אומר לי בקול ברור, כאילו הוא היה איתנו בחדר: ״הוא ילד אידיוט, יַזְדִי״; וישר אחרי זה ראיתי אותו, את חילמי, כמו שהיה בערב האחרון שלנו יחד, במערה שלו, מחייך אלי באושר מוזר, מתגעגע, ואומר לי בשקט, כמו איזה מפתֶה ביישן, שגם אני, לוּ רק הסכמתי, הייתי יכול להיות אידיוט נהדר; ומה זכרתי עוד ברגע ההוא, זכרתי את שוש שהפנים שלה נעשו קשים ועִקשים, ועורקי מחלה כחולים התחילו להתנפח בצוואר שלה, כשאמרה לי, שאין לך מושג אורי, כמה מהר השקר מצמיח על עצמו את שכבות העור של החיים.
אז בלחישה אמרתי לקצמן - הוא היה אידיוט, יזדי, רק ילד מפגר שהפת״ח ניצלו אותו. חילמי קיבל את האמא שלו תמורת כסף. תמורת צרור של שטרות לחים, ככה הוא מספר תמיד, אבא שלה הביא אותה אל המערה של חילמי, כשהיא עצמה היתה ילדה מבוהלת בהריון; קצמן שפשף את העיניים שלו בכריות הידיים, ונראה חיוור ועלוב מהרגיל, ואני הרמתי את העיניים ביאוש, וראיתי שהמפתח שלו תקוע בדלת.
היא נכנסה להריון ממישהו, אתה שומע, קצמן, מישהו בכפר שכן, זה קורה לעתים יותר קרובות ממה שאנחנו חושבים, ולא תמיד הורגים ישר את הבחורה על רקע כבוד המשפחה, כמו שאומרים, אלא דווקא מנסים לפתור את זה קודם בשקט, ואבא שלה הביא אותה לחילמי בשביל שיתחתן איתה ויכסה על הבושה, מה - איך הייתי מתוח, והמוח שלי עבד כמו משוגע, כי כבר ראיתי שקפיצה אחת מהירה תספיק לי להגיע לדלת, והמשכתי לדבר, אחד בפה אחד בלב (בכל זאת למדתי משהו בימים האחרונים), והיא, אמא של יזדי, רזה ונפוחה, נראתה בדיוק כמו חוט שעשו לו קשר באמצע, אתה שומע, כי הם היו מְחַתְנִים לו את כל הנשים שנכנסו להריון מחוץ לנישואין, ולועגים לו שהוא מסכים לעשות את זה, והוא היה נותן להם לחשוב שהם מרמים אותו, כי לא איתם היתה לו המלחמה, וזה קצת מסובך להסביר כעת, כי צריך להכיר אותו, כי בזינוק אחד גדול ופתאומי קפץ הזאב מהמיטה מול כיפה אדומה, וזכר למשוך אליו את החולצה הצבאית מהכיסא, וכבר היה בחוץ, בתחתונים, נועל את הדלת, כן, כן, על הפתעה עצומה נועל, ורץ משם, וחופשי נורא.
ובמהירות, במסדרון, לובש את החולצה, מתבלבל־לעזאזל בכפתורים־מול־לולאות, מרשה לשוש לסדר לי מאחורה את הצווארון שהתקפל, צוחק בשקט ומתאפק, פותח דלת במסדרון בקומה השניה, מגשש בחושך, מושך זוג מכנסיים אלמוניים, סוחב גם סוודר צה״לי, החוצה. נכנס למכנסיים והם גדולים עלי. לא נורא. רץ בזהירות על פני חֶדֶר־אוכל־קצינים, שומע משם את שפר מספר על הקרב. דוב אמיתי, שפר זה. אתמול כמעט טרף אותי. ליד השירותים מונח מכשיר קשר. מישהו עומד שם בפנים, משתין ושורק. ובינתיים גנבו לו את המכשיר. צריך להיזהר, חבּיבּי. הלאה, בחצר האחורית חונים הרְכָבִים. אד חם עוד עולה מכל המנועים. אני בוחר לי את ה׳כרמל׳ של קצמן, שאותה אני מכיר הכי טוב. המפתחות בפנים. הש.ג. פותח עין מעוצבנת, ואני, בלי בעיות, צופֵר אותו מהדרך שלי.
אחר־כך הכל נפתח.
אבל לפני כן: לפני שאני יוצא לדרך, לפני האוויר הרחב והכפרים המצוירים ולפני חילמי, אני חוזר לרגע אחד אל החמור. דוהר בסמטאות שיוצאות מרחוב השוק, בין תריסי הברזל הסגורים של החנויות, לוחש בוקר טוב לכנריות ולחוחיות, שעוד ישנות שם בפנים בַּכּלובים, עוקף את הבימה העגולה של אַבּוּ מַרוּאַן, השוטר הכי מצוחצח בג׳וּנִי, מגלח את באר המים הישנה, ומתיז בוץ מהשלולית הנצחית שלפני המסגד, ונוחת בסמטה ועוצר.
כאן, בשחר הצלול, כאילו גם הסרחון קפא. על הפגר הפרום, הנפוח, עומדות כעת כמה ציפורים שלא העיזו לבוא בשעות היום. גם שני כלבים נמוכים, עם מבט מרושע בעיניים, מסתכלים עלי בחשד מעבר לגב שלו. רק רגע אחד הם עומדים ככה. אחר־כך הם חוזרים לעבודה. ובדממה המוחלטת אני שומע את הקולות. בסַאנְטַה־אַנַארֶלַה הכלבים היו משגעים אותנו בלילות, כשסחבו את המתים מתחת ההריסות או מהקברים המשותפים, ואכלו אותם, ולנו כבר לא היה כוח לסלק אותם. ועכשיו, כאן - קולות של מציצה וכרסום, ושן בעצם. אני מסתכל טוב: הציפורים הולכות להן בנחת לאורך הצלעות שנחשפות. קרוב מאוד לשיניים של הכלבים. אבל הן בכלל לא חוששות מזה. לשני הצדדים נוח שהעסקה הזאת תישאר שקטה. למה הייתי צריך את זה. למה באתי. טוב שבאתי. באתי בשביל להיפרד מהחמור. בשביל לראות איך הוא נספג לאט לתוך העפר של הסמטה, ולתוך הכלבים והציפורים שלה. כעת אני מתחיל להבין.
לאט, נוסע, נסוג, עובר על פני תלת־אופן עמוס ארגזים של ענבים, על בתים שמקיאים מתוכם את סירי הלילה, את אנשי הלילה, וכל הזמן זוכר, חוזר שוב ושוב על ראשי הפרקים, על המלים החשובות ביותר. הראש לא נח רגע. ואיך להבין את זה, כי חילמי, למשל, מספר את הסיפורים שלו לעצמו בשביל לזכור אותם, כל הזמן משנן, ואני מספר אותם בשביל לשכוח, לפרק אותם לחלקים הקטנים ביותר, וככה להתפטר מהם, מכל מה שעטף את עצמו סביבי בשנה האחרונה, מההצלחה הגדלה־והולכת של שוש במכון, ומהנערים העבריינים שהיא פיצחה כמו שמפצחים אגוז, וגם מהנסיעות המטורפות לאורך הלולאה מבניין המימשל אל הסמטה ובחזרה, מהתלונות של התושבים בג׳וּנִי על המעצרים וההחרמות והעלבונות, נימת הדיבור העייפה והבכיינית שלהם, ומקצמן ושפר שתופסים אותי משני הצדדים, ולוקחים אותי, בועט וצורח, אל חדר המאסר, כל־כך הרבה יש לזרוק, בלי לרחם. גם את זוסיה הענק, שמהגוף שלו עולים תמיד ריחות של בושם נשים, גם את השרטוטים הסודיים בחדר שלו, את דגמי העפיפון־לשימוש־המוני שהוא מתכנן, וגם את אבנר, את הלילות הנהדרים שאנחנו מבלים במשמר האזרחי, הולכים ברחובות השקטים, ולא מפסיקים לדבר, ואת לאה, אמא של שוש, את הפנים הגלויים והחזקים שלה, את החכמה שבה היא מכניעה את אבנר לרצונה.
אני זורק והם חוזרים. ואני זורק עוד פעם. הרי בסוף הם יוותרו ולא יחזרו. אסור לי להיות רגשני בקשר אליהם. התקופה הזאת שהייתי עם שוש ריככה אותי. השאירה אותי חשוף מדי. לפני כן זה לא היה קורה לי. אני התמכרתי יותר מדי מהר למה שמצאתי בבית שלה, אצל אבנר ולאה, והזדרזתי לשכוח את כל מה שהייתי קודם, והתעטפתי ככה במשפחה שהם הציעו לי, באהבה־הפשוטה־להפליא, ולא נזהרתי.
ולכן יותר טוב שאני לא אחשוב כעת עליהם. יותר טוב שאני אסע אחורה, אל הצבא, ואל היאוש שמצץ אותי שם יום אחרי יום, אל החודשים שאחרי הפרידה מרותי, מהנערה שלא הכרתי בכלל, שאהבתי נורא, שהרגתי בגלל תובענות ילדותית כל־כך, ואחורה, אחורה, אל הפנימיה החקלאית, והגב שנשבר בצנוניות ובתוּת, ואל הצוחקים, ואל אתה־תהיה־רק־רושם־הנקודות־אורי, ותשב־שם־בצד־אורי, ואל היונים שלי שנשחטו, ואל זינדר המורה, שאמר שיש לי כישרון לכתיבה, ואם רק אתמיד, אבל למי היה כוח להתמיד, והעיקר היה להצליח לעבור עוד רגע, והלאה אני מפלס לי דרך בין הגושים הדביקים של הזכרונות הטובים והרעים, וכבר אפשר לראות באופק את הכפר של חילמי, וקצת לפניו אפשר לראות את סבא שלי הלחשן, השקוף, וככה, בערפל הזה של הבוקר, בחצר אחת רחוקה מאוד, אני יכול לצייר גם מלונה אחת גבוהה, עם פתח עגול, ושם מחכה לי, כמו תמיד, כלבה עם עיניים אדומות, עם אוזניים ארוכות ונפולות, כלבה עם גוף חלק וחם ופצעים גדולים על הגב, והרבה אהבה בשבילי.
ואיך במלחמת העצמאות, כשהייתי בן ארבע, לקח סבא שלי עמרם סידור וצנימים, ונכנס מתחת למיטה. הוא היה אז גבר במלוא אונו, כמו שאומרים, ובמלוא פחדו; הוא לימד אותי לא לפתוח את הדלת לזרים, ולשרוק לפי המנגינה של סְ־לִי־חוֹהוֹת אם יתקרבו הבְּראסוֹ אל הבית. שני הבנים שלו, אבא שלי ודוד שלי מושה, נפלו בשבי הירדני, ורק אבא שלי חזר משם. הוא קרא לסבא שלי פחדן ועריק, ונשבע שלא יאכל איתו ליד שולחן אחד. הוא היה איש עקשן ועצבני, ובשבי אני חושב שקצת השתגע. הוא חיבר תפילה בשביל שהערבים ימותו מהר ובכאבים גדולים, וכולנו היינו צריכים לומר אותה בבוקר, אחרי ׳מודה אני׳. אבל זה לא הספיק לו, והוא התחיל לבזבז את כל הכסף שלו על הדפסת סידור מיוחד שבו אסף כל מיני תפילות שהוא חיבר בעצמו, וגימטריות שהמציא על הערבים, והיה עוצר אנשים ברחוב ומשכנע אותם. בחצר שלנו היה מחסן של דברים ישנים, ולשם הוא הִגלה את סבא שלי, ובתוך כמה ימים, אולי כמה שעות, סבא שלי התחיל להזדקן. אני אף פעם לא ראיתי דבר כזה: הוא חזר לדבר רק בערבית, והיה בטוח שהוא בעיראק, והעור שלו היה תלוי עליו בקפלים, ואני חושב שקצת רשרש כשהוא זז. אבל הוא כמעט לא זז. הנמלים האדומות היו הולכות בחריצים שבין המרצפות בצריף שלו, והוא היה מנחש בהן דברים. ומספר לי את הסיפורים האמיתיים עליהן. הוא נעשה רזה נורא ושקוף, שוכב על המיטה שלו בחושך, והוזה בלחישות על הילדוּת שלו, וקורא לי בשמות משונים, ומכניס פתקים לתוך המזרן שלו, ומגלה לי על עצמי דברים שלא ידעתי, כי לא לי קרו.
ואני תפשתי בשכל של ילד את הצופן המשוגע של ההזיות שלו, כָּאן־יַא־מַא־כָּאן, הָיֹה הָיָה, הָיֹה הָיָה איש בישראל, בימי הגבורה של מלחמת העצמאות, אשר הצמיד את הפה שלו אל פִּטמה אחרת, וינק מן הפחד בדבקות עצומה. והיה היה ילד ששנא את הוריו, ושנא את בית־הספר, ואת הצוחקים שם, והנה־ בא־ לניאדו־ הצעיר־ בנו־ של־ בעל־ ׳׳אשמת שומרון׳׳, והיה בורח מהכיתה אל חצר אחת בשכונת בית־ישראל, לא רחוק מהבית שלו, ושם, במלונה, בריח של קש מעוך, לצד כלבה גדולה וחמה, היה שוכב כמעט כל בוקר, קורא ספרים שהחליף בספריית ההסתדרות־הכללית, כמעט מתעוור באור הדק שנכנס דרך החריצים למלונה, יוצא משם מיכאל סטרוגוב ודֵיוויד קופֶּרפילְד ובן־חוּר, וכל־כך מאושר ששוכח כמו תמיד להיזהר, והילדים שחוזרים מהלימודים כבר מסתובבים סביבו במעגל, ושמים את הילקוטים שלהם בצד.
אבל סע. הכל כזב. כיכר הגברים, למשל, שאתה עובר בה כעת, שֶבָּהּ מונח שלד ברזל ענקי של מכונה גדולה, מימי התורכים בטח, גם הכיכר הזאת כזב, וגם הדברים שכאילו קרו בה פעם, וחילמי שעף מעליה כמו ציפור שקטה ועתיקה, הרי אי־אפשר להאמין לזה, ואי־אפשר להאמין גם לדברים האחרים שקרו במקומות אחרים, אבא של קצמן, שחקק בזיכרון של קצמן את הזכרונות שלו שאבדו, ושוש שלמדה לדקלם יפה כל־כך את מבנה העור של השקר, כולם, בחיי, כולם אי־אפשר להאמין להם, ולא רק זוסיה הוא מין גיבור בּלוּם ולא־מפוענח, כמו שאבנר אומר עליו, ושמוכרחים להשאיר אותו ככה, ולא לנסות לדחוק אותו מדי אל ההיגיון, אלא בכולנו אי־אפשר להאמין, רק כָּאן־יַא־מַא־כָּאן אנחנו, ואם יש בנו משהו ממשי זה רק הכאב שאנחנו יכולים לגרום, בחיי.
וברחבה שלפני בית הקפה שבנוי פחים־פחים כבר עומד עָאיֶש, קופא באמצע פיהוק למראה ה׳כרמל׳ שלי, אולי גם למראה הפנים שלי, אבל לי אין זמן אליו. אני עוצר באמצע הדרך, לרגלי הגבעה של חילמי, רץ במעלה השביל החצצי, נופל, קם, כל־כך פוחד פתאום, קר לגמרי מרוב פחד, רק לא לחשוב על מה שיש לי. לספר לו, רק לזרוק כבר מתוכי את המלים האלה האיומות, וכבר עיקול הדרך, וכבר סככת הגפן, ופתח המערה שלו, וליד הפתח, על צלע הגיר של הגבעה, הכתובת שצועקת אלי בערבית, בצבע ירוק בהיר ולא־מתאים ״חַאיֶן״, ״בוגד״, והנה הוא, הנה חילמי יושב על השרפרף שלו, משעין את הראש אחורה אל גזע הלימון, והטראנזיסטור שקשור בחבל לצוואר שלו שר לו בלחישה, וכעת הוא רואה אותי.
ואנחנו עפים שנינו, בכוח של איזו ידיעה אלימה וגופנית, אחד אל השני. חילמי שואל בפחד מתחנן: יזדי? ואני עושה ׳כן׳ בראש, כי לא יכול לדבר. אני רואה: עין אחת שלו, זאת שרואָה, כמעט יוצאת מהחור שלה. הווריד הכחול, העבה, שמתפתל על העפעף השני, מתנשם מאוד. הוא אומר: אתמול הוא היה פה בבוקר, ואני ביקשתי ממנו שלא. ומוסיף ואומר בתמיהה: איך לא שמע לי, איך.
והוא מגשש לו דרך אחורה, עד שהרגל שלו נתקלת בשרפרף, ובלי כוח הוא נופל אליו. עכשיו, בחלוק המשי הקפריסאי שלו, בגיבּנת הקטנה והנוקשה, בכובע הבֶּרֶט השחור שֶמָרוח לו על המצח, ובעיקר - בפנים המחורצים שלו, הצהובים כמעט, הוא נראה לי כמו קליפה של איזה חרק גדול וצבעוני שהתייבש בשמש.
וגונח. חוצב אותי בסכין מדויקת במרכז הגוף שלי. מה - זאת לא גניחה. זה קידוח עיוור. זה חיפוש מבולבל ומיואש אחרי הפתח בבשר שממנו יֵצא סוף־סוף הכאב.