סמל ראשון מוסטפא רבינוביץ'

אני שוכב על גג מסויד. הרגליים שלי מכוסות בחתיכות עץ. פסולת נגרייה. בעוד חודש ישמשו העצים שעל הגג לחימום. כעת העצים מהווים מסתור. אני שוכב מרופד בדיקטים ובקרשים בין קיר חשוף לדוד שמש. רק קצה הקנה של ה M-24 בולט מעט. על הקת מסומנים שלושה איקסים. ככה קיבלתי את הנשק כאשר חתמתי עליו לפני קצת פחות משנה. בקצה הקנה מורכב משתיק קול. נפץ הירי מוחרש ונשמע, להבדיל, כחילוץ פקק שעם מבקבוק שמפניה. במרחק שני סנטימטרים מהפה שלי ממוקם מיקרופון זעיר, ואני מרכיב גם אוזניות.
״קצת יותר ימינה,״ אני מכוון את אמיר, שהחבריה ביחידה מכנים בדרך כלל חאפז. הוא מזיז מעט את האופניים שהשעין על עמוד החשמל. המראה הגדולה, המחוברת לכידון האופניים, מוטה באופן שמאפשר לי לראות את דלת ביתו של שריף מחמוד גזאלי. עכשיו אוכל לראות מתי שריף יוצא מביתו. יהיו לי בערך חמש שניות להתכונן לפני שאלחץ על ההדק.
כשהייתי בן חמש וחצי, בכיתה א', לקחו אותנו מבית הספר לצפות במצעד צבאי. בימים ההם נגמ״שים וזלדות שנוסעים במעגלים היו דבר מרגש שגרם התרוממות רוח. מאות חיילים מגוהצים פסעו בסך כמו ארנבים עם בטרייה בתחת והציגו את הרובים בגאווה כאילו בנו אותם בעצמם. שפמי המוסקטיר של הרס״רים הזדקרו מעלה בזקפת יום עצמאות חגיגית. כתב וכתבת של גלי צה״ל באו לקבל את פני כיתת הזאטוטים שלי, בחפשם ילדון עם מבט נלהב במיוחד כדי לראיין אותו בשידור ישיר. הם רכנו אלי עם מבט של ׳איזה ילד חמודי' ותקעו לי את המיקרופון מול הפרצוף.
״איך קוראים לך, בחור צעיר?״ שאל אותי הכתב הזכרי. ״יאיר.״
״יאיר הוא תלמיד כיתה א׳ בבית הספר היסודי הממלכתי־דתי על שם הרב עזריה הכהן,״ הסבירה הכתבת הזריזה, שהספיקה לתחקר את המחנכת שנסחבה איתנו למצעד.
״נו, יאיר, ספר לנו איך אתה מתרשם. מה דעתך על המצעד?״ ועכשיו, קוראים יקרים ונכבדים, אני נאלץ להכין אתכם נפשית. אני יודע שיהיה לכם קצת קשה להאמין, אבל כדאי שתתרגלו כי אני הולך לשתף אתכם בהרבה סיפורים שהם על גבול הדמיון. על גבול הדמיון אבל מהצד של המציאות.
במקום לענות לכתב תשובה של דביל מתלהב, ציטטתי לכבודו פסוק מספר זכריה (לא ידעתי מאיפה הפסוק, אבל ידעתי שזה מהתנ״ך).
״לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר אדוני.״
הכתב ההמום הניח לי לנפשי, והמחנכת, שככל הנראה לא ירדה לסוף דעתי, משכה אותי משם באוזן.
עכשיו אני שוכב בתוך ערמה של פסולת עץ וממתין לאדון שריף מחמוד גזאלי. השם המלא שלו הוא שריף מחמוד אבן מוסא אברהים בן למשפחת גזאלי. הטיפוס הלא כל כך סימפטי הזה הוא אחד מאלופי העולם בהכשרת נערים למטרת פיצוץ במקומות הומי אדם. מישהו ב'קבינט המדיני־ביטחוני׳ החליט שהגיע הזמן ששריף יענג את שבעים ושתיים הבתולות שממתינות לו בקוצר רוח. התבקשתי להוביל את גזאלי אל חיקן של הבתולות בדרך הקצרה ביותר. יש רק בעיה קטנה אחת. לא סיפרתי למפקדים שלי שנדרתי נדר. החלטתי לרצות את חיי על פני הכוכב הארור הזה בלי להרוג. אני לא רוצה לשאת על מצפוני אחריות לנטילת נפשו של אדם, אשר לפי מיטב המקורות שבידי נברא בצלם אלוהים. בעיקרון, זה לא נשמע כל כך קשה לקיים את הנדר. לכמה מאיתנו יצא להרוג לאחרונה? אני לא מדבר על פרות או על תרנגולי הודו - זה, כידוע, לא נחשב.
לרוב האנשים יהיה קל מאוד לקיים נדר כזה. לי לא. ככה זה כשאתה צלף ב'דובדבן׳.