נהג התקדם

הקדמה

מנכ"ל גוגל לשעבר אריק שמידט — הדבר די ברור — רוחש הערכה רבה למפקדי השריון הישראלים ממלחמת יום הכיפורים.

מהיכן אני שואב מסקנה ספציפית זו? בספרו "גוגל — כך זה עובד"¹ הוא מספר על לקחים שנלמדו בענקית הטכנולוגיה באשר לכללי ניהול המתאימים למאה העשרים ואחת ומציע דרך חשיבה רעננה בהיבטים שונים כמו תרבות, חדשנות ואסטרטגיה. הרעיון המרכזי בספרו, שנכתב בשנים 2014-2011, הוא זן חדש של עובדים שהוא מכנה "הטיפוס היצירתי־החכם". לשיטתו, בשביל שהחברה תשגשג, על מנהליה לשאוף להעסיק עובדים כאלה ולספק להם את התנאים המיטביים כדי שיוכלו למצות את תועלתם.

אין זה המקום להמשיך ולפרט את כל מאפייני אותם עובדים (טובים בניתוח, מבינים את המשתמש, יצירתיים בסקרנותם ועוד). נעבור מפה לעניין שלשמו הוזכר הספר: שמידט מייחד את עיקרו לסדרת צעדים שיסייעו לעודד את אותם יצירתיים־חכמים ולעורר בהם מוטיבציה: מרחב משותף, צוותים קטנים, להיפטר מעובדים נבלים ועוד ועוד, וגם אחד, שתחת הכותרת "אחרַי" נכתב בו כך:

"העבודה במיזם חדש גוזרת עליכם ימים ארוכים, לילות ללא שינה, ואולי החמצה של כמה מסיבות יום הולדת. האנשים שתעסיקו יצטרכו להאמין בכם וברעיון שלכם כדי להיות מוכנים לאותה מידה של הקרבה. עליכם להצטייד במחויבות, התמדה והתמקדות במטרה. מפקדי טנקים ישראלים אינם צועקים 'להסתער!'; הם צועקים 'אחרַי!' ההקרבה העצמית והדוגמה האישית, זו הגישה שאתם צריכים לאמץ כדי להוביל, להיות יצירתיים־חכמים. הנהגה מצריכה להט. אם אין לכם להט, עזבו מיד."

אם כן, מוסכם שמנכ"ל גוגל לשעבר התרשם ממפקדי השריון הישראלים. הן לא לחינם בחר בהם כדוגמה ומופת. אך מדוע ציינתי דווקא את מפקדי מלחמת יום כיפור? מאחר שאז היה מבחנו הגדול של החיל, בהתנגשות השריון הגדולה בעולם מאז מלחמת העולם השנייה, ובעצם מאז מלחמת העולם ועד היום. באותם ימים מכריעים באו לידי ביטוי במלוא העוצמה התכונות שתיאר שמידט. אז גם נרשם הישגם הגדול ביותר של הטנקיסטים הישראלים.

◆

אפשר לגשת לסוגיה הזו באופן מעט אחר. מדוע בסמוך ולמרות "הניצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים" החלה מלחמת ההתשה, ודווקא לאחר "מחדל מלחמת יום הכיפורים" — כפי שנוהגים או אף אוהבים לכנותו במדיה — יזמה החזקה באויבות ישראל הסכם שלום עמה? יש לכך מספר תשובות. אחת שאני מציע היא שבניגוד לתחושה הציבורית שהותירה המלחמה מלפני יובל שנים, של כשל עמוק, בראייה צבאית היסטורית היא הסתיימה דווקא בניצחון אדיר למדינת ישראל, המרשים ביותר בתולדותיה. עד כדי כך, שצבאות זרים צובאים על פתחינו בשביל ללמוד כיצד עשינו זאת. במלחמת ששת הימים גורם ההפתעה היה בצדו של צה"ל, וסייע לו להכריע את המערכה כבר בתחילתה. שש שנים מאוחר יותר, לא רק שגורם ההפתעה היה בצד האויב, אלא שהוא הגיע למערכה בכוחות רבים יותר ומצויד להפליא.

כאמור, זה היה אחד העימותים הצבאיים הגדולים בעולם מאז מלחמת העולם השנייה. במונחים של לוחמת שריון, הקרבות בחזית הצפון והדרום יחד הם לוחמת השריון הנרחבת ביותר מאז קרב קורסק המפורסם בין הצבא האדום לוורמאכט הנאצי. ואפילו לא קטן בהרבה. נפגעו בו הרבה פחות חיילים, אבל מבחינת כלי שריון, במלחמת יום הכיפורים היו מעורבים כ-7,500 טנקים (2,100 של ישראל, היתר של יריביה) ובקורסק כ-8,000 (5,100 לצבא האדום והיתר מצד הוורמאכט). שני הצבאות הגדולים במזרח התיכון תקפו בשתי חזיתות שונות את ישראל² כאשר בגבולות נמצאים הכוחות הסדירים, בעוד כל כוחות המילואים לא גויסו ולא קיבלו כל התראה, אלא שהו בבתיהם. המשמעות: רק רבע מכוחו של צה"ל נדרש לבלום את המתקפה העזה. זו תוצאה של כשל איום במודיעין. אליו נוסיף את האכזבה מתפקוד חיל האוויר; הגיבור הגדול של מלחמת ששת הימים, לא הצליח להעניק את הסיוע המספק לכוחות הקרקע. למצרים, סוריה והסייעניות שלהן היו 24 שעות לרשום הישגים, עד להצטרפות כוחות המילואים הישראליים לחזית.

ובכל זאת, צה"ל רשם הכרעה חד־משמעית בשתי החזיתות.

הניצחון הזה הושג קודם כול בזכות נחישותם של מפקדים בדרגים הזוטרים ובדרגי הביניים, אשר בהתאם שילמו את מחיר הדמים הכבד ביותר. הספר הזה מביא את סיפורי, כאחד מאותם מפקדי שריון, יחד עם סיפורם של רעַי לנשק, מפקדי ולוחמי גדוד 57 מנציגי הדור ההוא, המקצועי, חדור אהבת העם והארץ, שהתייצב למסור את נפשו

כדי להסיר את האיום, ותוך שספג אבדות כבדות הצליח בכך בצורה יוצאת דופן.

כשכוחותיהם רבים פי כמה, הסורים תכננו להגיע תוך יממה לגשרי הירדן, אך כשלו בכך. הקרבות נפתחו עם כל היתרונות לאויב התוקף, ובראשם עצם העובדה שחברי ואני היינו בבית הרחוק בפרוץ המלחמה. והנה, ארבעה ימים מאוחר יותר רמת הגולן שבה לידי ישראל במלואה ועוד ידה נטויה. יומיים הלאה צה"ל ניצב במרחק 40 קילומטרים מדמשק כשהדרך פתוחה בפניו, מבלי שכוח צבאי משמעותי יוכל להפריע לו להתקדם עד בירת סוריה. כך גם בחזית הדרום — הארמייה השלישית היתה מכותרת וכוחות צה"ל הגיעו עד 100 קילומטרים מקהיר כשהדרך פתוחה בפניהם. בעקבות לחץ הרוסים, הועברו לארמייה מזון ומים. אלמלא כן, היא היתה מושמדת.

◆

מושמעים הרבה "סופרלטיבים" על המלחמה. הראשון שבהם הוא "המחדל". הגדרה זו התלבשה על כל הצבא, על פני כל המערכה. אבל מן הראוי לדייק: הכשל היה מודיעיני. למעשה, לא חסרה אינפורמציה מחשידה באשר לכוונות האויב. היה בידינו כל המידע הנדרש לדעת שבוודאות קרובה תפרוץ מלחמה. חוסיין מלך ירדן, שהיה בסוד העניינים, התריע על כך באוזני גולדה מאיר, כשהם נפגשו בתל אביב פחות משבועיים לפני פרוץ הקרבות. הוא הזהיר את ראש ממשלת ישראל כי הסורים והמצרים מתכננים לתקוף. גם כאשר חתנו של גמאל עבד א־נאצר ויועצו הקרוב של הנשיא המצרי אנואר סאדאת, אשרף מרואן, התריע ב-5 באוקטובר בפני ראש המוסד צבי זמיר שלמחרת תפרוץ מלחמה, לא צלצלו כל צופרי האזעקה כנדרש.

אם כן, הפתעה זו לא היתה. בידי המערכת הצבאית והפוליטית נמצא המידע שהסורים והמצרים מתכננים לתקוף, אלא שהנהגת ישראל השתכנעה מדברי ראש אמ"ן, אלי זעירא, שלא צפויה מלחמה. האחרון עוד תכנן לערוך מסיבת עיתונאים ביום שבת ולהכריז בה שלא תהיה מלחמה. מעניין מדוע היא לא התקיימה בסופו של דבר.

הכשל היה בהערכת המודיעין, לא של צה"ל כולו. כוחות השריון והחי"ר היו מוכנים לקרב, גם אם הופתעו. מקצועיותם, יכולתם להפעיל את הטנקים לעילא, היא מסודות ההצלחה. בפשטות, היינו יותר מקצוענים מהסורים והמצרים שפגשנו בחזית. ובמילים אחרות, דווקא בשל מחדל המודיעין זהו ניצחון גדול — מאחר שהתרחש חרף התנאים הרעים ביותר האפשריים, כמעט.

◆

50 שנה הן הרבה זמן גם בשדה המערכה. העולם השתנה מאז לבלי הכר, גם הטנקים, שהפכו למפלצת ממוחשבת, מתוחכמת וממוגנת פי כמה, אבל ישנם דברים שנותרו דומים. גם כיום, כלים אלה נותרו לב המערכה. הם — בעוצמתם ומגובים עם כל השיפורים הטכנולוגיים — בסופו של יום מכריעים מלחמות. ועוד יותר מכך, בולט הדמיון בעצם חשיבותם של האלמנטים הבסיסיים בדרך להכרעה — ערכיות, נחישות, נכונות להקרבה, מקצועיות ומשמעת מבצעית ברמה גבוהה של האדם שבטנק.

הספר שלפניכם מתאר באופן ישיר ואמיתי את הרגעים המכריעים בחזית הצפון במלחמת 1973, מתוך חווייתי כאחד מאחרוני המפקדים ששב ממנה בחיים וטרם העלה את זיכרונותיו. אני מביא פה כאמור תיאור שאינו רק סיפורי שלי אלא גם זה של מפקדי ולוחמי גדוד 57. אבל לא פחות מכך, אני מציע דבר נוסף. לצד שירותי הצבאי ואחריו, עשיתי דרך בחברת הציוד ההנדסי קומסקו, מתפקיד מכירות זוטר לניהולה והיותי לבעליה. איני יודע מאין אריק שמידט שאב את מסקנותיו המחמיאות כלפי מפקדי השריון הישראלים. אני יכול לומר שאני מוצא הרבה חוטים מקשרים בין פיקוד נכון תחת אש בדרך לניצחון צבאי לבין ניהול חברה אזרחית בדרך לשגשוג. ובמילים אחרות, בימי התופת של מלחמת יום כיפור למדתי דברים חשובים שהיו בעזרי גם בניהול קומסקו בדרכה להצלחה. ברצוני לשתף אתכם גם באותם שיעורים, שצרבו את חיי.

פרק א
ייסוריו של הנמלט

לכל אחד יש את ה-never again שלו. מקום שלא ישוב אליו, חוויה שלא תישנה בחייו ויהי מה, אדם מעברו שיימחק מעתידו. ה"לעולם לא עוד" של אבי, בועז דנון, היה מורכב מאי יווני, סירת דייגים והתחקות אחר גורלה של משפחה שנבלעה באפלה.

אבא נולד באי קוֹס שביוון. יחד עם עוד 11 איים אחרים, קוֹס היה תחת שליטה איטלקית עוד מראשית המאה התשע־עשרה, ובהתאם תושביו נחשבו לנתינים איטלקים. משפחת אמו, לאונורה מנשה, היתה מבוססת היטב באי זה, השלֵו ברוב הימים, למעט הפעמים הנשנות שכובש זר חמס את המקום. הוריה ויתר קרוביה האמידים ניהלו מספר עסקים בעיר העתיקה של קוֹס וכן גם באי רודוס. באחד מבתי הקפה שם עוד תוכלו למצוא גם היום את הכיתוב המציין כי נוסד על ידי משפחת מנשה. אביו של אבי, מורנו, הגיע מאיזמיר שבטורקיה, מדינה שידעה טלטלות רבות באותן שנים, על רקע איבוד מעמדה האימפריאלי וההפיכה החילונית שהוביל מוסטפא כמאל, הוא אטאטורק. אולי את הפסטורליה היוונית הממכרת ביקש מורנו כאשר הגיע לחוף מבטחים זה. אלא שהחיים הטובים הללו, דינם היה להסתיים בחלוף כשני עשורים.

באירופה שוב נראו צעדותיהם בסך של חיילים, וברית מדינות הציר הזדונית נרקמה בין בניטו מוסוליני לשותפו הנאצי בברלין. אולם באופן אירוני, דווקא בימים שהמדינה בשליטתו של הרודן הפשיסט היתה שותפתה של גרמניה הנאצית, לא נגעו לרעה ביהודי האי קוֹס, כ-50 משפחות בסך הכול. כך היה למן תפיסתו את השלטון בשנות העשרים, המשך בהתעצמות הקשר כנגד אירופה, היהודים והעולם בשנות השלושים, ואף ברוב שנות המלחמה עצמה. אולם עם הדחת מוסוליני השתנו פני הדברים כאשר באוקטובר 1943 נכבש האי על ידי הגרמנים.

זמן קצר לאחר שמגפיהם דרכו על רציף הנמל, חיילי הוורמאכט השתלטו על בית סבתי וסבי, לאונורה ומורנו, הקרוב לנמל. הם הפכו אותו למפקדה, ואת המשפחה השליכו למרתף. תחת המשטר החדש, חוקים חדשים הוחלו על הבית. אמנם המקום שימש מעתה לצרכים הצבאיים של הרייך מתעב היהודים, אך לדייריו הוותיקים הותר עדיין לצאת ממנו. אבי, בועז, בנם בן ה-20, הבין שהמצב צפוי להחמיר. נחוש בדעתו היה לקדם את פני הרעה. עם חבר ושמו סמי התלבט כיצד יימלטו. על פניו הפתרון המתבקש היה לנסות לחמוק באישון ליל. אלא שכך אם ייתפסו, עצם דרך פעולתם תיחשב לעבירה מצד שלטון שנוקשות ואכזריות היו אצלו כמעט בבחינת ערכים מקודשים. מכאן נמצא הפתרון. ביום בהיר ולעיני כול, עלו אבא וסמי על סירה משל היו שני דייגים מן המניין. סידרו את החכות, התקינו בהן את הפתיונות, ויצאו לחתור אל הים הפתוח אל עוד יום של דיג, בהבדל אחד: לא דגים הם ביקשו להעלות בחכתם, אלא חוף מבטחים. לפתע התקרב לעברם מטוס גרמני ושניהם נתקפו אימה. הנה, סופם מגיע. הטייס צלל לעברם, אך דווקא כשהתקרב השתכנע כנראה שאין מדובר בנמלטים אלא בדייגים מן המניין. כך הסיק והתרחק מהם. דקה הקדישו אבי וסמי להסדיר נשימתם ומיד חתרו במרץ. קוֹס כבר כמעט נעלמה מן האופק. פניהם היו לטורקיה. במשך זמן רב עוד הגניבו מדי פעם עיניים דואגות לאחור, אך לאחר שהרחיקו מאוד תחושת רווחה מילאה אותם. הגרמנים לא יתפסו אותם. לא, הם נותרו מאחור. האנגלים הם אלה שיתפסו אותם.

לאחר שהגיעו לטורקיה, המשיכו אבי וסמי דרך סוריה לארץ ישראל, שם נעצרו על ידי המשטרה הבריטית בהיותם מהגרים לא לגָליים; בכל מקום היהודים על תקן עבריינים. השניים הושמו במחנה הפליטים הגדול נוּסֵיראת בעזה. אז נודע לאבי מפי פליט יווני אחד מני רבים כי הבריטים רוצים לגייסו לצבא היווני הגולה בחסותם. לא היו לו תוכניות להצטרף לצבא בחסות האנגלים. בריחה מוצלחת אחת כבר נרשמה ברזומה שלו. אם כן, מדוע שלא יהפוך את המקרה להרגל? אבא נמלט והגיע לחיפה, לדודו שחי שם. אצלו עבד בחנות עד שיום אחד נחפז דודו לחנות להזהירו, "הבריטים גילו שאתה פה. ברח מהר!" ואבא שוב נמלט, הפעם לקיבוץ גבעת ברנר. שם סייעו לו להיהפך לתושב חוקי והוא הצטרף כנוטר למשטרת היישובים העבריים. בקיבוץ זה, מקום בריחתו השני, הכיר את אמי, רחל.

רחל שיינמן, נכדתו של רופא מווינה, נולדה באיזמיר, ממש כמו מורנו — סבי מצד אבי, אמצעית לחמש אחיות. היא למדה בבית ספר אליאנס בעיר ומרגע שעמדה על דעתה, נשבתה ברעיון הציוני. חדורת הרוח הזו עלתה לארץ ישראל כבר בגיל 15, ללא משפחתה ועם קבוצת נערים ונערות כמותה במסגרת עליית הנוער. כשדרכה על אדמת הארץ, הורו לה להותיר מאחוריה לא רק את הגלות אלא גם את שמה הלועזי. כמו אהדתה לרעיון תקומת האומה, כך גם בזה הלכה בלב השלם ביותר האפשרי ועברתה את שם משפחתה לישראל. תמיד התגאתה בבחירתה זו — בציונות ובישראל. אמי גם חשה בשל כך מעין עליונות אל מול אחיותיה, שהנה היא עלתה בגפה כנערה טרם העצמאות והן, רק לאחר הקמת המדינה. ועד שימים מאוחרים אלה יבואו, עם עלייתם שוכנה חבורת הנערים והנערות יוצאי טורקיה בבית הספר החקלאי עיינות שמדרום למושבה דאז, נס ציונה.

באחד הימים לקחו אותם לבקר בקיבוץ הסמוך. "יש פה בחור צעיר שהגיע מהאי קוֹס ביוון. כדאי שתכירי אותו," לחשה לה מישהי בחיוך ואמי, רחל, לא הצטערה על שנשמעה להצעה. בגיל 17 כבר נישאה לאבי, בועז דנון.

במקביל לעתידו הנטווה בפלשתינה, אבא הִרבה בהרהורים על אודות המקום ממנו בא, על משפחתו שנותרה מאחור.

חצי שנה לאחר שנמלט הגיעה דרישת שלום מעברו. אחיו שלמה כתב ב-1 באפריל 4491 מכתב רצוף דאגות לבועז שעזב את הקן אל הלא נודע.

בועז היקר,

עם הפרופסור פיגואל, שאתה מכיר טוב, אני שולח לך מכתב זה. זה היה מאוד אדיב מצדו שהוא בא למצוא אותי ובאותה הזדמנות נתתי לו את הכתובת של הדוד ניסים דנון, שנמצא בסמירנה ואת זאת של אלי דנון, שנמצא בחיפה. אנחנו כולנו בסדר. אמא רוצה מאוד לדעת משהו עליך, מפני שפעמים רבות היא לא ישנה בלילה כשהיא חושבת עליך. כולם כאן, לינה (רחל) ואני, מחכים לחדשות ממך. אם אתה יכול להודיע לנו משהו, אנא הודיע ונהיה אסירי תודה.

העסק הולך טוב מאוד וההון שלנו גדל. תזכור שיש לך את חלקך בעסק שלנו, שהלוואי שתמיד יהיה טוב יותר. מאחל לך בהצלחה, אח יקר. אם אתה צריך את הדבר הקטן ביותר, כתוב למריוס, הגיס של הדוד משה. בקשר לדוֹד אני מבטיח לך שהוא עובד טוב מאוד בחנות שלנו ואין לך מה לדאוג אם לאחר המלחמה נצטרך לשלם חלק מהחובות שלך. נתפלל שכולנו נתראה בריאים ושלמים. עשינו הון של מאתיים אלף לירטות איטלקיות שאני מאמין שאוכל להגדיל עוד יותר. אני מאחל לך בהצלחה, אח יקר, ובריאות טובה. תאמין שאם יגיע העושר, נשמור לך. עכשיו אתה רק צריך לדאוג לבריאותך.

אנחנו פה. העושר לא מביא אושר. ההתחלה היא תמיד קשה, אח יקר. רק תחשוב שאתה צעיר מאוד ויש לך עתיד שלם לפניך. דע לך שכל מה שמרוויחים במאמץ, נותן סיפוק גדול יותר, כי ידוע שמי שמרוויח לחמו בזיעת אפו, עובד ביושר. אמא מחבקת אותך מכל לב. כל קרובי המשפחה מברכים אותך.

היום, האחד באפריל, האחות הקטנה והיקרה לינה, חוגגת את יום הולדתה, ומחבקת אותך.

   אני מנשק אותך בחיבה.

   שלמה דנון

המכתב מאחיו גרם לבועז להרגיש לרגע שוב את חום משפחתו, אך לאחריו לא הגיע מכתב נוסף ודאגתו גברה. לילות רבים התייסר על שנמלט משם לבדו ולא לקח אותם עמו. מדוע לא חשב על כך? היתה זו יוזמה של בחור צעיר שיוצא לעוד הרפתקה עם חברו, אך מה על הקרובים לו ביותר? דווקא עתה, כשכבר עמד להקים משפחה בעצמו, תוכניותיו המצומצמות מהימים הלא רחוקים כל כך נדמו לו שגויות באופן נפשע ממש. הוא עקב בחרדה אחר הכתוב בעיתונים באשר לגורל היהודים באירופה. תיאורים מצומצמים, אך מדאיגים עד מאוד. "מיניסטר הפנים ההונגרי מודיע בפקודה מיוחדת: גירוש יהודי הונגריה יסתיים תוך שבוע!"; "'בטבח היהודים כל העם הגרמני אשם' קרא השבועון האמריקאי הליברלי ניישן"; "צבא הברית פלש ליוון," ובאותו הגיליון גם, "רק 90 אלף יהודים נותרו בצרפת." ובאוקטובר 1944 דווח כי "חילות האויב ביוון נכנעים", אך העיניים המשוטטות בקדחתנות לאותיות הקטנות, לא מצאו שם מענה על גורל יהודי המדינה ובכללם הוריו ויתר בני משפחתו. כעבור שלושה שבועות נכתב כי "הותחל בגירוש יהודי בודפשט לגרמניה" ומתחת לזה: "50 אלף ראשונים כבר גורשו בקרונות בהמות — לא נודע דבר על גורלם." אבא כבר הבין שאסון נורא נפל עליהם, אסון שאין לו אח ורע בכל תולדות העם היהודי מרובה הרדיפות.

בסוף מלחמת העולם התברר לאבי מה אירע ליהודי קוס. כמותו, מספר משפחות הצליחו להימלט. היתר — ובהם הוריו, אחיו, אחותו ודודיו — הובלו בספינה אל נמל פיראוס ומשם, יחד עם יהודי רודוס, למחנה הריכוז חָיְידָרי. בראשית אוגוסט 1944 הם הועלו משם על רכבות בקר שנסעו בכיוון צפון־מזרח ונעצרו במקום הידוע לשמצה, שאת באיו קיבל בשלט "העבודה משחררת".

כשחיילי הצבא האדום שחררו את אושוויץ בינואר 1945, סבי מורנו היה פצוע באורח קשה כתוצאה ממכות שספג מהגרמנים. בבית החולים רופאים סובייטים הצילו את חייו, אך הוא נותר צולע למשך שארית חייו.

המשך הפרק בספר המלא