הוא משלנו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הוא משלנו
מכר
אלפי
עותקים
הוא משלנו
מכר
אלפי
עותקים

הוא משלנו

4.7 כוכבים (328 דירוגים)
ספר דיגיטלי
35
ספר מודפס
52 מחיר מוטבע על הספר 89

תקציר

סיפורו של הפלסטינאי מהשומרון שהפך למסתערב של השב"כ.
 
"נולדתי בכפר קטן בשומרון בשם זוהיר עדילי, למשפחה אלימה, בסביבה שהייתה ביצה של רוע ובורות".
המסע מזוהיר עדילי לאודי איילון הוא מסעו הלא יאמן והאמיץ של אדם שניסה לקחת את גורלו בידיו. מסע הנע בין תהומות של אלימות, שבי אכזרי, ועינויים נוראיים, לבין תושייה, עשייה ביטחונית והתמודדות עם פוסט־טראומה והשלכותיה.
 
אודי איילון חושף לראשונה בגילוי לב וכנות יוצאת דופן, עובדות חדשות מסיפורו המרתק. מעבר לסטיגמות מתגלה אדם חכם ורגיש, ומעל לכל אדם שמקווה.

פרק ראשון

ילדות
 
נולדתי בשם זוהר עדילי ב־21.11.78, בכפר קטן בשומרון, עוצרין, ליד אריאל.
תינוק נולד למשפחה הקטנה, אבא, אימא ואחותי התינוקת. קשה לי לדמיין ששמחו על בואי לעולם. אני לא יודע אם חגגו את הולדתי, אם הוזמנו אורחים, אם נשחט כבש. אני לא זוכר אף יום הולדת אחד שנחגג לכבודי...
הכפר שלנו היה קטן, מוקף עצי זית, מונח ברכות על גבעה, ונוף הררי מקיף אותו מכל צדדיו. בבוקר היו נישאות קריאות התרנגולים, פעיות העיזים, ובלילה ייללו התנים מסביב. אך שום דבר מחוויית הילד שהייתי לא היה רחוק יותר מהתמונה השלווה הזו.
אני לא זוכר שום נחמה שמצאתי בשדות שמסביבי, במרבדי הפריחה או בגשם הראשון.
אני לא מצליח למצוא שום זיכרון מתוק מהילדות האיומה ההיא. לא משחקי ילדות, לא צעצוע שאהבתי, לא חיבוק אימהי רך, לא שיר ערש.
הכול היה צבוע בעוני נורא, ויותר מזה, בצבעה השחור משחור של האלימות שליוותה אותי כל הזמן.
אבא היה סוחר בגדים. הייתה לו חנות בכפר. אימא, כמו רוב הנשים בכפר, הייתה עקרת בית. לא פעם הביא אותנו העוני לחרפת רעב. אני זוכר בקרים שבהם אני מתעורר ובטני כואבת מרעב. את ארוחות הצוהריים הגישה אימא בקערה גדולה ובה לעיתים קרובות רק אורז, וכולנו, כל ששת הילדים, אימא ואבא, יושבים מסביב. מי שחוטף ראשון - אוכל. לא חטפת, נשארת רעב.
עד היום אני אוכל במהירות כמפחד שמישהו יבוא ויחטוף ואשאר שוב רעב כמו פעמים כל כך רבות באותה תקופה איומה.
אבא היה איש אלים. האלימות הייתה השפה השלטת בכפר, דרך לבטא כוח ושליטה. הוא היה מכה על כל דבר, כל הזמן. אי־אפשר היה לדעת מתי תנחת עליי זרועו; אי־אפשר היה להשביע את רצונו בכלום. לא הייתי ילד שובב במיוחד, ולמרות זאת חייתי כל הזמן בפחד מהאלימות שתנחת עליי. מתי יגיעו המכות הבאות? איך אפשר יהיה להתחמק מהן? הייתי חסר אונים לגמרי מול התפרצויות האלימות של אבי. הוא הכה את כולנו, כולל את אימי שלא יכלה להתגונן בעצמה, ובטח שלא להגן עלינו.
היו פעמים שאבא זרק אותי מהבית, והשאיר אותי לישון בחוץ. ילד קטן, לבדו, בחושך הסמיך, לעיתים בקור, מבועת מרעשי הלילה הלא מפוענחים, מושלך ככלב אשפתות. בפעמים הראשונות שזה קרה, ניסיתי לברוח לסבא וסבתא שגרו בכפר, אבל אבא הצליח לאיים גם עליהם, עד שגם המפלט הזה היה חסום בפניי.
אבי מנע ממני אפילו את ההנאות הפשוטות היחידות שלי: לשחק כדורגל עם חבריי. כשאני חושב על כך היום, אני מבין שלמרות האווירה הכללית האלימה, אבא שלי היה אלים במיוחד. הוא לא הרשה לי ללכת לשחק עם ילדי הכפר, דבר שהיה מבחינתי פשוט בלתי אפשרי.
באחת הפעמים ברחתי בחשאי למגרש המשחקים. ערגתי לטיפ-טיפת נורמליות שבמשחק במגרש המאולתר שבנינו לנו, מקלט מילדותנו הקשה והמפוחדת. אינני יודע איך נודע לאבא שהמריתי את פיו והלכתי לשחק. המרד הקטן שלי נתפס בעיניו כערעור על סמכותו. העונש לא איחר לבוא.
כשחזרתי הביתה, מצאתי אותו זועם, צורח. בלי להסס הוא התנפל עליי במכות, גרר אותי לחלון וקשר אותי לסורגים. במקל של מטאטא הכה והכה, והדף את הניסיונות הכושלים של אימא לעצור בעדו.
יצאתי מהתקרית הזו עם יד שבורה וחבלות בכל הגוף, וכעס נורא. באמת שלא עשיתי כל רע. רק רציתי לשחק קצת, כמו כולם, להרגיש רגע כמו ילד ככל הילדים.
איש לא שאל מה קרה לי. לא בכפר, לא במשפחה, לא בבית הספר. סימנים כחולים היו נחלתם של כל הילדים, ואף אחד לא העז להתנגד לשלטון העריצות הזה של האבות בכלל ושל אבי בפרט. לא הייתה לי אף נפש חיה אחת לפנות אליה. הסתובבתי בכפר כשהאלימות הנוראה הזו צרובה בבשרי וחשופה לכול, והאדישות הייתה נוראה לא פחות.
בבית הספר עצמו הייתה אלימות מצד המורים. הם הרשו לעצמם להכות, ולא זכורה לי משם אפילו דמות חינוכית אחת בעלת שאר רוח שהתנהגה אחרת.
יוצאי דופן היו אולי המנהל ואשתו, שהייתה מורה בבית הספר. הם היו דמויות אחרות ושונות קצת מהנוף הכללי.
יום אחד, במהלך הלימודים, פרצו לבית הספר רעולי פנים. ברחנו באימה לפינת הכיתה, ושמענו יריות. המנהל ואשתו נהדפו החוצה. אפילו בית הספר הפך להיות זירת מלחמה.
 
כפי שהתברר אחר כך, התוקפים היו אנשים מהכפר שהניהול לא נראה להם, ואכן המנהל ואשתו לא המשיכו ללמד יותר בבית הספר. האווירה הפרועה והאלימה שרתה בכול.
לא רק אני סבלתי מנחת זרועו של אבא. גם את אימא הוא הכה, כמו שאר הגברים בכפר. לילה אחד הוא הכה אותה וזרק אותה מחוץ לבית. שכבתי במיטתי, ילד בן 11, מכווץ כולי, ושמעתי את אימא בוכה ומתחננת ליד הדלת. לא יכולתי לעשות דבר. בכיתי בחשאי. וזו לא הייתה הפעם היחידה שזה קרה.
יום אחד מצאתי את אימא בוכה מחוץ לדלת, מיואשת ורעבה. הפעם אזרנו שנינו כוח, לקחנו שק וצעדנו במעלה השביל למסוק זיתים. מילאנו את שק הזיתים וירדנו לכפר למכור אותם. במעט הכסף שהיה לנו קנינו מנת פלאפל לי ולאימא.
אימא. אימי לא הייתה אכזרית כאבי, אבל קשיי החיים ואכזריותו של אבי דיכאו בה כל שמחה וחום. אני מתקשה לחשוב עליה. כל כך הרבה כאב על מה שהחמצתי כילד, על האהבה שהיא לא יכלה לתת לי, על הסבל שאני מניח שאוזלת ידה גרמה לה כשראתה אותי מוכה ומושפל. ובשבילי, לראות את אימי הסובלת, היה פצע פעור שהתאמצתי קשות שלא להרגיש בו.
למרות בית הספר הקשוח, רציתי ללמוד. זה בכל זאת היה מפלט מהמכות של אבא, ומפגש עם עוד ילדים. לא היה לי חבר טוב של ממש. אני חושב שכבר אז הייתי חשדן וחסר אמון. הבנות אהבו אותי, ואיתן הרגשתי יותר נוח. למדנו קצת חשבון וגיאוגרפיה והיסטוריה, קצת שיעורי דת אצל מורים עבדקנים וקיצוניים שתיארו לנו את תרבות המערב כנוראה ומשחיתה.
 
לא הייתי מנותק לגמרי מאותה "תרבות נוראית". העיר אריאל הייתה קרובה אלינו, וכשביקרתי בה ראיתי וילות, ומדרכות, ומדשאות, ומגרש כדורגל אמיתי. אבל הדבר שהכי הרשים אותי בביקור בעיר היו השוטרים. האפשרות שתהיה משטרה בעיר, שיש כוח כלשהו שיכול לאכוף סדר ולמנוע אלימות - האפשרות הזו הכתה אותי בתדהמה. זה היה כמו פתרון שנמצא דווקא באותה תרבות "קלוקלת". דווקא שם נמצא פתרון לתוהו ובוהו המוחלט ששלט בחיי.
בית הספר שלי נמצא בכפר שכן לשלנו, ונסעתי אליו יום-יום באופניים.
יום אחד, כשאני מדווש הביתה במעלה השביל, אני רואה לפניי ג'יפ צבאי. שני חיילים קפצו ממנו. ליבי עצר לכת מבהלה. לימדו אותי שהחיילים הציונים הם התגלמות השטן והרשע.
לא יכולתי להמשיך לנסוע מרוב פחד, והאימה רק גברה כשהם התקרבו לעברי. הם היו לבושים בחאקי, ורובה היה תלוי על כתפיהם. הייתי משותק מאימה. מה יעשו לי? ירביצו כמו אבא? יבעטו? יירו? אולי זה הסוף שלי?
לתדהמתי הרבה, אחד החיילים הוציא מכיסו סנדוויץ' והושיט לי. הייתי כרגיל רעב, וגם מפוחד מדי מכדי לסרב. והסנדוויץ' היה טעים. ממש טעים. החיילים היו נינוחים וטובי לב, אולי אפילו משועממים. משום מקום צץ לו כדור והם התחילו לשחק איתי בכדורגל.
נפרדנו לשלום. עבורם, אני מניח, זה היה מפגש חביב, הפוגה בשגרה הצבאית. עבורי זה היה מפגש מכונן. כל האמונות שלפיהן גדלתי, כל תפיסת העולם שראתה את החייל הציוני כאויב וכמפלצת, ומנגד תפיסת החברה שלנו כבעלת ערכי ההתנהגות הנכונים, כל אלה התמוטטו בין סנדוויץ' ומשחק כדור. האלימות היא דווקא בכפר שלנו, בצד שלנו, ואילו כאן, פגישה מקרית של טוב לב ויחס לבבי.
נרגש סיפרתי על המפגש הזה לחבריי. ניסיתי לטעון בתוקף שמלמדים אותנו משהו שגוי, לא נכון. התשובה לא איחרה לבוא. מכות רצח, כמובן.
בכפר שלנו אי־אפשר היה לחשוב, להביע דעה, לשאול שאלות, להיות קצת אחר. זה היה מסוכן מדי, גם עבורי, אבל כנראה גם עבור כל מי שרצה שהשליטה תישאר בידיו.
למרות האווירה הקשה בבית הספר, רציתי להמשיך ללמוד, אבל המצב בבית היה קשה, ואבא החליט שאני צריך לעזור בפרנסת הבית. כמובן שלא שאל לדעתי, אלא כפה את רצונו עליי. הוא דרש שאתייצב בארבע בבוקר לנסיעה במשאית לאחד מיישובי הבקעה, לעבודה חקלאית. באין ברירה התייצבתי. נהג המשאית התבונן בי בזלזול ואמר: "אתה קטן מדי, אף אחד לא יעסיק אותך שם", וסירב לקחת אותי.
חזרתי הביתה ואבא הגיב בזעם נורא: "אין דבר כזה. אתה תחזור לשם מחר ותשכנע אותו לקחת אותך. מצידי, תשקר בקשר לגילך".
בלב כבד הלכתי שוב. הפעם כבר לא חיכיתי לאישורו של הנהג. פשוט זחלתי פנימה לתוך המשאית, שהתגלגלה לה בחושך לאיטה לכיוון הבקעה. בוקר חם זרח, וקפצתי יחד עם שאר הפועלים. החקלאי היהודי חילק אותנו לעבודה. הוא פנה אליי ואמר:
"הי ילד, בן כמה אתה?"
"בן 12", עניתי.
"אני לא מעסיק ילדים", אמר החקלאי. "תחזור הביתה, ילד. אתה צריך להיות בבית ספר..."
צריך... מה שהייתי צריך היה לחסוך ממני את המכות הצפויות לי בבית. נשארתי בשדות וחזרתי עם שאר הפועלים.
"איפה הכסף?" שאל אבא כשנכנסתי הביתה, בקושי מעיף בי מבט.
"הם ייתנו לי אותו עוד כמה ימים", עניתי, מבלי לעפעף. כבר מזמן פיתחתי את היכולת להעמיד פנים ולסמוך על התושייה שלי. "תשקר בקשר לגילך", אמר לי אבא בצאתי בבוקר. והינה אני משקר לו בערבו של אותו יום.
כך התגנבתי למשאית עוד יומיים. עברו ארבעה ימים. מאיפה אשיג את הכסף?
אין כסף פירושו מכות רצח.
כבר אז התחלתי את מה שנמשך עד היום כהתנהלות חיי: התחלתי לחפש פתרון זמני, ובד בבד משהה את המשבר, מקווה שאצליח בתושייה שלי למצוא משהו בינתיים.
הלכתי אל בעל המכולת, שהיה ידיד של אבי. סיפרתי לו שאבא מבקש הלוואה לכמה ימים. את הכסף הבאתי לאבי.
ואיך אוכל לצאת מהפלונטר הזה?
המצאתי שאני חולה מאוד ולא יכול להמשיך, ואבא מצא לי עבודה אחרת.
המכות כמובן לא פסקו. האימה הייתה כל כך גדולה עד שלעיתים איבדתי הכרה, מרוב פחד.
 
בוקר אחד, כשלא קמתי בזמן, שאלתי את אימא למה לא העירה אותי, והיא אמרה: "מה, אתה לא יודע מה קרה לך בלילה?"
לא היה לי שמץ מושג.
לא רק אני לא רציתי להיות שם, בבית הזה ובמשפחה הזו ובכפר הזה; גם גופי והכרתי רצו לברוח משם אל מקום של שקט, של חוסר הכרה.
ואולי באמת אני צריך ללכת מכאן, למקום אחר, שבו לא יכירו אותי?
יום אחד, בדרכי לבית הספר, התיישבתי בוואדי בין שני הכפרים, מתחת לעץ. אני זוכר את עצמי פוכר את ראשי בין שתי כפות ידיי ובוכה. אני זוכר אותי מדבר לעצמי בצר לי, מתלבט.
לעזוב? לאן? איך אסתדר? איפה אישן? לברוח לישראל. למקום הירוק ההוא, השקט, ללא המכות, מקום שבו החוק שולט, שהמשטרה דואגת שלא תהיה אלימות. אולי אפילו מקום שבו חיילים בחאקי משחקים איתך, וסנדוויצ'ים טעימים מוגשים לך, עטופים בנייר...
אבל איך אדבר? אני יודע בקושי כמה מילים. בעברית...
אבל גם כאן אי־אפשר יותר.
הפגישה המכרעת עם שני החיילים הלבביים השאירה רושם מכריע על חיי. ידעתי שלמרות כל מה שנאמר על ישראל, שם אהיה יותר בטוח.
 
החלטתי לברוח.
ילד בן 12. לבד. קשה לי היום להאמין איך עשיתי זאת. מאיפה היו לי האומץ, הנחישות. עליתי על האופניים ונסעתי בכביש לכיוון ראש העין הסמוכה. מדווש ומדווש אל הלא ידוע, בורח מהמציאות הנוראה של חיי. אופס, האופניים הרעועות שלי התפנצ'רו. אני נאלץ להמשיך את הדרך ברגל. הגעתי, עייף ורעב. כל כך עייף, כל כך רעב. שאלתי בסופר קרוב אם יש להם עבודה בשבילי, והייתה להם! הם נתנו לי עבודה. כאז כן היום, אני לא מראה שאני מסכן, תמיד המבט מחויך, ומסכה של הכול בסדר. משהו מהילד הכובש דיבר אליהם. הם שאלו אותי אם יש לי איפה לישון, ועניתי, כמו הרבה פעמים בהמשך חיי, בשקר ובחיוך, "כמובן שיש".
וכמובן שלא היה. ישנתי בחוץ, בפרדסים, אכלתי קצת ממה שנתנו לי. זה לא היה הרבה, וגם לא ממש טוב, אבל אף אחד לא איים במכות, והיחס היה בסדר, ומצידי, אפשר היה להמשיך בכך.
אבל המשפחה שלי לא השלימה עם היעלמי. הם חיפשו אחריי. באמת שקשה להבין בשביל מה. לא יכולתי אז וגם לא היום, לחשוב שמישהו דאג לילד בן ה־12 שנעלם.
האם בכל זאת הייתי חשוב להם באופן כלשהו שאני לא מצליח לתפוס?
האם לא יכלו לשאת את ההשפלה שבהיעלמותי?
למה הם חיפשו אחריי בכלל???
 
מישהו סיפר שראה אותי בראש העין.
באמצע היום הגיעו אנשים מהכפר. לא הספקתי לברוח. הם היו רבים מדי, תפסו אותי והעלו אותי בכוח לטנדר שלהם. ושוב, לאותה מציאות איומה שממנה ניסיתי להימלט. מכות איומות. כולם הפליאו בי את מכותיהם. בני משפחה, דודים, בני דודים. אנשים אלה, שהיו צריכים לשמור עליי, להגן מפני רשעותו של אבי, הם היו הראשונים להפליא בי את מכותיהם.
ולא די בכך. אבי מסר אותי לידיה של המשטרה הפלסטינית. העלילו עליי שיצאתי לתרבות רעה, שאני שותה יין, וודקה, שמעשן סמים. ועל כך הייתי עצור שבועיים! על לא עוול בכפי. ואיש לא עמד לצידי!!!
הרגשתי שהגיעו מים עד נפש. משפחתי, עצמי ובשרי, לא מסתפקת בהענשה ה"רגילה" לא די לה במכות בבית. משפחתי עצמי ובשרי מוסרת אותי לידיהם האכזריות של השוטרים, כביכול כדי לחנך אותי.
היה לי ברור שבהזדמנות הבאה אני בורח שוב, והפעם בצורה יותר מוצלחת.
עם כמה שקלים למונית וטרמפים, ברחתי שוב. הלכתי והלכתי עד אפיסת כוחות. הייתי רעב עד מוות, עייף ומדוכדך. ראיתי בית נטוש בשכונה נחמדה ופשוט נכנסתי אליו. הבית היה בתהליכי בנייה, עוד לא היה ריצוף. פתחי החלונות היו עדיין פעורים. צנחתי על הרצפה-לא רצפה ונרדמתי.
קול רך של אישה העיר אותי.
נבהלתי, עמדתי לברוח, אבל משהו ברכות קולה עצר אותי. איכשהו הצלחנו להבין זה את זה. היא הביאה לי קצת אוכל שטרפתי ברעבתנות והיה לי טעים כמו מטעמים של בית מלוכה. היא הרשתה לי לישון בבית הלא גמור הזה.
פועלים באו והלכו. קיבלתי תפקיד לא רשמי לישון באתר הבנייה הזה ולשמור עליו.
הייתי יוצא לחפש אוכל בפחי זבל, שאריות שהוציאו החוצה חנוונים וירקנים. הייתי הולך ברגל מעיר לעיר, ראש העין, שוהם, פתח תקווה. תמיד רעב.
זכורה לי פעם שהייתי כל כך רעב, והלכה לפניי אישה זקנה. מחשבה החלה לנקר בי: "אולי יש לה כסף, יהיה כל כך קל לגנוב ממנה". הלכתי אחריה כברת דרך. לא יכולתי. הסלידה העמוקה מאלימות נחרטה בי היטב. בסוף השגתי אותה ופניתי אליה.
פשוט אמרתי: "אני רעב".
היא פתחה את ארנקה, הושיטה לי שטר של 50 שקל והמשיכה בדרכה.
זה היה כל כך לא נעים וכל כך משפיל, ובכל זאת, תמיד משמחת אותי המחשבה על אותו ילד רעב שבחר לא להרע.
 
החורף היה קר מאוד בבית הפרוץ ההוא. הבנייה הסתיימה. האישה הנדיבה אפשרה לי לגור עוד זמן מה במרתף הבית, אבל הבנתי שלא אוכל להישאר שם לאורך זמן.
בשיטוטיי הגעתי לפתח תקווה ופניתי לבעל מכולת: "האם אתה צריך עובד?"
לשמחתי, הוא היה זקוק ליד נוספת. הוא הקצה לי חדרון קטן מעל למכולת, שרתח בקיץ בגלל תנור האפייה שפעל מתחתיו. ובכל זאת, מקום לישון בו, ואוכל כשצריך, ובלי מכות! עבדתי מחמש בבוקר עד עשר בלילה. לפעמים במשלוחים, לפעמים בדלפק.
כשאני מסתכל על כך היום, אני מבין שהיה זה ניצול מחפיר. אבל עבורי באותם ימים זה היה מפלט, ומקום יחסית בטוח, הייתי חרוץ ונאמן.
השנים הכל כך יפות של הנעורים עברו עליי כך.
הילדות הייתה צבועה בצבעה הכהה של האלימות.
הנעורים, בצבעים האפורים של הישרדות. התבגרתי בתלישות מוחלטת ממשפחתי, בניתוק מבורך מנחת זרועו של אבי, ועולמי הצר הייתה המכולת ובאיה.

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
328 דירוגים
283 דירוגים
23 דירוגים
11 דירוגים
6 דירוגים
5 דירוגים
15/10/2022

מהפנט ומזעזע קראתי ללא הפסקה עד שסיימתי "אדם שהחיים חילקו לו קלפים גרועים והוא רק מנסה לשחק איתם"

1
10/5/2022

מרתק, מעניין, מעורר מחשבה

1
1/12/2024

סיפור עצוב מהחיים על מלחמות כנגד כל הסיכויים. שאפו לאודי שלמרות מה שעבר ניסה להמשיך ולשמור על הראש מחוץ למים. ותעודת עניות למדינה שלא הצליחה לשמור עליו לאורך כל הדרך.

19/10/2024

״גמעתי״ אותו בעיקר את החלק המרכזי עם סיפור העלילה שכנראה השתבח עם השנים כשסופר שוב ושוב בעל פה(לפי איך שנכתב). הספר איכותי בזכות סיפור חייו, מה שאי אפשר להגיד על רוב האנשים וגם הרבה מהסופרים עצמם שרוב סיפוריהם הם בדיות לגמרי.

14/7/2024

ספר מאד סוחף ומרתק... אי אפשר שלא להזדהות עם אודי , התרומה לבטחון ישראל וההקרבה שעשה, מגיע לו הכרה על כל מאמציו והקרבתו

13/12/2023

מדהים וכואב

21/10/2023

פשוט מרתק

1/6/2023

חשוב ועצוב

11/11/2022

אין ספק שהחברה חייבת תודה גדולה לסייענים ובהחלט גם לשב"כ. כואב מאד להיווכח שסייענים (חלקם לפחות) ננטשים למר גורלם ומאכזב שכך המדינה גומלת למסייעים לה. הלוואי ונפשך תזכה להקלה ולמרגוע ביום מן הימים, אודי, ותזכה לעזרה, לה אתה כ"כ זקוק🙏 תודה על השיתוף.

8/11/2022

מרתק, מכאיב, מכעיס, מעלה אמפתיה..

11/10/2022

ספר מטורף על בן אדם מדהים שווה קריאה ! ממליצה מאוד 😍

25/9/2022

אהבתי, כל פעם שאודי הגיע לאיזה "קצה" שממנו חשתי שאין חזרה, מצא את הדרך, והיו הרבה "קצוות" יופי תודה

23/9/2022

סיפור אנושי, מרתק ומטורף, מזעזע מורגש, כתוב מהפנט כך שאין להוריד העיניים משורות הדפים...עד שמגיעים לסופו ומבינים שזה נס החיים אשר התממש אצל המחבר!🔥

23/9/2022

Waw לא יכלתי להוריד מהידיים. סיימתי אותו ב 24 שעות

23/9/2022

ספר נדיר ומיוחד.מתאים מאוד לסדרת מתח

23/9/2022

ספר מרתק!! קראתי אותו תוך פחות מ24 שעות! תודה שהכנסת אותי לעולמך

20/9/2022

מקסים וואו ספר מדהים

20/9/2022

ספר מותח, סיפור של גיבור אמיתי, מומלץ מאוד!

20/9/2022

הספר הכי מעניין שיצא לי לקרוא בחיים

19/9/2022

ספר נוגע ללב סיפור חיים מרתק מאוד מעניין

19/9/2022

ספר אמיץ ומרתק. עלילה מפתיעה. ספר שובה לב!

18/9/2022

חובה לקרוא את הספר הוא משלנו נדיר ביותר

18/9/2022

ספר מרתק מומלץ מאוד

18/9/2022

ממש סוחף . כתוב בצורה בהירה וריאליסטית קראתי בנשימה עצורה . הכותב - אדם אמיץ בעל נפש גדולה- מתאר מהלכים של מסירות וחרוף נפש שמתוגמלים בעת צרה בהתעלמות במקרה הטוב ובהתנקלות במקרים רבים

4/9/2022

סיפור עצוב מאד מקווה שיגיע יום והוא ימצא לו אישה ויוכל לבנות משפחה מאחלת לו את כל הטטב שבעולם

29/1/2022

כל הכבוד אודי על תרומתך לביטחון ישראל ואזרחיה. הצטערתי לקרוא על מר גורלך! מאחל ומקווה שמעתה ישפר גורלך, שלא תדע עוד בדידות ושתמיד תהיה מוקף באנשים טובים ואוהבים.

9/1/2022

ספר מצוין ומעניין מאוד, ממליץ לאוהבי התחום.

8/1/2022

קולח ומרתק.

13/10/2021

מעורר השראה, לא נתפס. מרתק

25/9/2021

עצוב. אודי אילון גדל בכפר ערבי שליד אראל.אביו מכה אותו ואת שאר הילדים ואת אמו. רק רוע ואלמות. אף אחד לא מתערב. אודי יום אחד הולך בכפר ונתקל בשני חילים. שלתדהמתו ,נןתנים לו סנגוויץ .הוא מבין שהיהודים אנשים טובים למרות ספורי השנאה ששמע. הוא מחליט לנסות לברוח. בורח ונתפס ומקבל שוב מכות. בורח שוב לפתח תקווה. ישן בגנים צבורים. מוצא עבודה במכולת ,מתחיל בחמש בבוקר ,מסים בלילה. עובד קשה ,לומד עברית. עובד שם ארבע,שנים. רואה משפחות יהודיות,את החום ואהבה,ומרגיש בודד .תמיד לבד. ואז עובד ערבי אומר לו שאחיו עובד עם השבכ. הוא רוצה להצטרף לפגוע באנשים הרעים האלה שפגעו בו. ואז מתחיל שרותו כסיען שמסיע ללכוד מחבלים. הוא מדבר עם פועלים באתרי,בניה וכך משיג אנפרמציה. יום אחד הוא יוצא לפעולה ,התחושה של המפעיל לא טובה וגם שלו. לוקח אותו סיען ערבי ,הם נוסעים .זה היה מערב. מצאים אותו מהמכונית לקחים אותו למקטע והוא מוכנס לכלא לצנוק. מתעללים בו,שוברים לו את העצמות כבוגד. שוב ושוב מכות ,חבל תליה. בשלב מסוים השומר מתחיל לצאת אתו מהקמה,התת קרקעית לאויר הפתוח. גם השומר,רוצה לנשום. הוא שם חצי שנה. הוא למד את הנתבים, הוא מצליח להשתחרר מהעזקים יוצא מהחדר כשהשומר מדבר בטלפון עם אשה כנראה, נועל את הדלת ויוצא מהגדרות . הוא ניצל.אבל מאז הטראומות משם מלוות אותו.

19/9/2021

חובה על כל אחד לקרוא את הספר הנ"ל, את הספר סיימתי ביום כי נפלתי בשבי בצורת הכתיבה שלו, והסיפור שלו. סיפור על לא פחות מגיבור שראוי להערכה. עשו לעצמכם טובה וקראו את הסיפור ותשאבו למילה במילה.

1/9/2021

מדהים!!

10/7/2021

מדהים, חובה על כולם להכיר את נושא הצלילים, חובה מוסרית ענקית יש לנו כחברה מול הסייענים, מדהים,

6/7/2021

טוב. אמין ונוגע ללב

3/7/2021

מעורר מחשבה, מרתק

3/7/2021

ספר חזק ומהפנט. אי אפשר להניח אותו מהיד לרגע. אודי הצליח לרגש אותי לאורך כל העלילה. מומלץ בחום...

29/6/2021

ספר מרתק ומצמרר. קראתי אותו בנשימה אחת. מומלץ מאוד

29/6/2021

אודי האלוף, ספר מרגש ברמות! מומלץ לכל אחד, מתחילים ופשוט נשאבים אליו. כל הכבוד על הדרך שעברת, בהצלחה!

28/6/2021

ספר מרתק, עצוב, נקרא בנשימה אחת.

25/6/2021

ואוו אחד גדול!!!מומלץ בחום,לא יכולתי להפסיק לקרוא עד שסיימתי.כל הכבוד על האומץ,תקווה,כוח ועל האור בקצה המנהרה שאתה רואה(אודי).

23/6/2021

שמעתי על הספר משיטוט בפייסבוק אצל חברים משותפים שקראו והתמוגגו. קראתי את הספר בנשימה עצורה ונהנתי מאוד ממנו, היה מעניין , קולח, מרתק ונחשפתי דרך סיפור של אודי לעולם שאנחנו לא באמת מכירים ועם זאת הוא ממש פה ליידנו. מומלץ מאוד!

23/6/2021

ספר מופלא, כתוב בצורה קולחת ומעניינת, קראתי אותו בשקיקה ובנשימה עצורה על מנת להבין את סיפור חייו המרתק של הכותב. מומלץ מאוד.

23/6/2021

ספר סוחף, מצמרר את הלב ברמות על... ממליצה בחום!!

23/6/2021

ספר מדהים. סיפור עוצמתי ביותר עם המון תפניות.

21/6/2021

ספר עוצר נשימה... אתה יושב עם הבן אדם לקפה והוא מדבר ומדבר ואתה רק מקשיב ולא מאמין .... צריך ואפילו רצוי לתת לכל ה120 חברי כנסת עותק לקריאה ..... אולי מישהו מהם יבין ויפנים את צורת ההתנהלות בשטחים ... את ההתנהלות של הצבא/ שב"כ כנגד כל פגועי הפוסט טראומה. לוקחים אדם בריא ... מתנערים ממנו כשהוא חוזר שבור 🙁

20/6/2021

סיפור מדהים, מקווה שאודי ימצא יום אחד נחמה ורוגע

18/6/2021

סיפור מדהים, ספר מרתק

8/5/2021

סיפור יוצא דופן על איש חזק שהתמודד מול מערכת קשה מאוד אחרי שהקריב הכל למענה ובכל זאת ממשיך קדימה. מעורר השראה

15/1/2021

כואב הלב

11/1/2021

מומלץ!

20/12/2020

ספר מרתק סיפור חיים קשה מאוד ומעניין עוד יותר. מומלץ!!!

7/12/2020

ספור מרתק, קשה , וחובה לקרא. תארת בעוצמה רבה את המסע הקשה של חייך ואת ההתמודדות הבלתי אפשרית עם פוסט טראומה. הלואי וסיפורך ישמע ויאפשר לאנשים להבין מהי פוסט טראומה, וקצת על הסבל של אנשים עם מחלות נפשיות שלא ניתן לראותן. התאור של המרצדס החדשה עם מנוע מקולקל,,,,, עוצמתית. מקווה שתכתוב ספרים נוספים .

6/12/2020

מסופר בשפה גבוהה . השליטה בעברית מושלמת ולא מצופה כך מאדם שנולד בשטחים - שומרון. מהבחינה הזו הפתעה ולטובה. המספר אדם בעל אינטלגנציה טבעית גבוהה ומספר את סיפורו הקשה למדי בשפה קולחת ועניינית. למרות הקשיים הרבים בהם נתקל נשאר נאמן לישראל בה רואה את מקום חייו. הספר מסתיים בנימה אופטימית לגבי העתיד. בסך הכל מומלץ לקריאה.

12/11/2020

סיפור אישי מדהים, ומסופר בגובה העיניים בצורה פשוטה, בהירה ומעבירה את המסר.

8/11/2020

ספר מרתק, מעניין. סיפור חיים אמיתי על סייען שב"כ וקורות חייו המפותלים. ממליצה בהחלט על הספר הטוב הזה

8/10/2020

ספר מרגש!! מומלץ בחום!!!

19/7/2020

הספר של אודי מרתק ביותר. חשבתי שכבר איבדתי את היכולת "לא לעזוב ספר", כמו בילדות, אבל הספר החזיר אותי למקום הנפלא הזה של צלילה לתוך עולם אחר, לא מוכר ולא ידוע שיכולתי לדמיין בפרטי פרטים, בזכות כתיבה משובחת ומרתקת. הספר מספר על דיכוי נורא והכח של אודי, שהוא אדם נפלא, לצאת מהמצב הקשה. אני חושבת שכל נער/ה צריכים לקרוא את הספר ואכן אחרי שקראתי את הספר, רכשתי עוד עותק לביתי ואני בטוחה שהיא תהנה ממנו לפחות כמוני. אחרי שקראתי את הספר, נשבעתי לעצמי להסתכל סביבי יותר, כדי שאוכל לראות ילד רעב וכמובן שלסייע לו. כל הכבוד לך אודי. ספר נהדר. מומלץ בחום.

19/7/2020

ספר מרתק, כתוב באופן סוחף ובשפה קלילה ומשדרת אמת. מרוב שעניין אותי, סיימתי בלילה אחד! ממליצה בחום.

4/7/2020

סיפור סוחף, נוגע ללב. ניכרים דברי אמת. מורגשת כנות. הדברים נוגעים בלב משום שהם יוצאים מן הלב. הכתיבה קולחת ונוקבת. הרבה בריאות והצלחה לאודי.

29/6/2020

ספר טוב ומעניין ויש בו אתגר והמשיכות ממליץ בחום

28/6/2020

מותח. ומפחיד משהו קרה

28/6/2020

אני לא נושמת. מרתק!

27/6/2020

מומלץ אפילו חובה לקרוא

27/6/2020

אי אפשר להפסיק לקרוא🤦‍♀️

27/6/2020

מרתק. ספר לכל מישהו רוצה ללמוד אך שורדים

27/6/2020

מעריצה אותו. ספר שחובה לקרוא

27/6/2020

למישהו שחושב שהחיים קשים. תקראו. ספר מרתק. ממליצה מאוד

26/6/2020

אודי אתה אלוף עולם. חובה לקרוא

26/6/2020

ספרר מרתק. והמדינה שלנו כפוי טובה

25/6/2020

ספר מרגש ברמות על

25/6/2020

מעניין מאוד. ומרתק

25/6/2020

מרגש

25/6/2020

ספר חשוב. כדי להבין אפה אנחנו נמצאים

25/6/2020

איש מיוחד. ממליצה בחום

25/6/2020

ממליצה בחום!

25/6/2020

בלתי נתפס. הספר הכי מרתק שאי פעם יצא לי לקרוא

25/6/2020

אני המומה. חובה לקרוא

25/6/2020

מאחל לאודי רק אושר. מצדיע לך

25/6/2020

סופר מעניין וקשה משהו עבר

25/6/2020

לא נושמת 🤭

25/6/2020

בלתי נתפס. חובה לקרוא

25/6/2020

חובה סרט

25/6/2020

איש חזק מאוד וספר מרתק

25/6/2020

אי אפשר להפסיק לקרוא ספר מעניין מאוד

25/6/2020

סרט אימה. לא פשוט

25/6/2020

מרתק ברמות על

25/6/2020

נדיר

25/6/2020

מרתק

25/6/2020

הספר הזה חובה! לקרוא

25/6/2020

מרגש מאוד

25/6/2020

מצוין

25/6/2020

אש. סוחף

25/6/2020

קראתי ברצף. סיפור עוצר נשימה

25/6/2020

ספר מעולה

25/6/2020

מתח ראוי

22/6/2020

המלצה חמה. ספר מרתק

22/6/2020

ספר מומלץ

21/6/2020

הספר הזה חובה לקרוא!

21/6/2020

מרתק

21/6/2020

סיפור מעניין ומרתק. סיימתי לקרוא אותו תוך יומיים, אי אפשר היה לעצור. מכירה את אודי מלא שנים, הכרתי את הסיפור שלו, אך מסתבר שלא עד הסוף. רק מהספר גיליתי שהוא היה בשבי ועבר את מה שעבר. קורע את הלב. הספר נתן לי פרפורציה לחיים האישיים שלי, שהחיים יפים גם אם קצת קשה. התקווה והאמונה זה המניע הכי חשוב להתגבר ולהמשיך הלאה. אודי! מאחלת לך המון הצלחה בהמשך החיים, שלווה פנימית, בריאות ואושר.

18/6/2020

פיצוץ של סיפור חיים מרגש

18/6/2020

מרתק ממש

18/6/2020

בלתי נתפס. מרתק ביותר

18/6/2020

חובה בכל בית הספר הזה

18/6/2020

וואוו נדיר

18/6/2020

חובה סרט

18/6/2020

ספר נדיר בהצלחה אודי

18/6/2020

מרגש ביותר!

16/6/2020

ספר מרתק

15/6/2020

מעניין... כתוב באופן קולח.. נוגע ללב ומתסכל... תודה אודי על גילוי הנפש ובתקווה לימים טובים

11/6/2020

ספר שקשה להפסק אותו. ממליץ מאוד

11/6/2020

🥇מומלץ

11/6/2020

לא הייתי מסוגלת להפסיק עד שסיימתי. מרתק מאוד לא יוצא לי מהראש

11/6/2020

🤝מומלץ מאוד

11/6/2020

ספר מומלץ מאוד. גיבור

11/6/2020

פיצוץ של ספר מותח. מרגש. מצמרר

11/6/2020

האיש הזה צריך להדליק משואה ביום עצמאות. עבר המון טירוף! ספר מרגש

11/6/2020

חובה הספר הזה בכל מקום בעולם. אפשר ללמוד ממנו הרבה!

11/6/2020

את אודי אני מכירה לפני יותר מעשר שנים היה שכן שלי. הוא איש מיוחד! עם לב ענק והיום אחרי שסיימתי לקרוא את הספר בשעתיים זה אומר הכל! אני עוד יותר מעריצה אותך! מקווה שיצא לי לפגוש אותך ולחבק אותך🌸

11/6/2020

אחרי שתקראו את הספר לא יהיה לכן/ם תלונות על החיים הקשים שלכן/ם אודי אתה אלוף עולם!

11/6/2020

מהיום אני לא מתלונן יותר על החיים! ספר מרתק ולא פשוט

11/6/2020

חובה להפיץ אותו באנגלית בכל העולם ספר נדיר. מרגש. מפחיד משהו עבר אודי

11/6/2020

מומלץ בעיקר לאנשים עם לב חזק. מרגש. מרתק. מסוכן. ספר חובה

11/6/2020

אני גרה בטקסס ושמעתי על הספר הזה המון דרך חברים. עניין אותי מאוד! התחלתי לקרוא ולא יכלתי להפסיק מרגש אי אפשר להפסיק לקרוא אני אעשה כל דבר שאני יכולה כדי שהספר הזה יהיה בכל מקום. נכנסת לי ללב אודי אילון

11/6/2020

חובה סרט. ספר מרתק

11/6/2020

סוף סוף ספר אמיתי ומרגש! אודי אתה איש מיוחד אין כמוך! מאחל לך רק אושר

11/6/2020

אלוף עולם

5/6/2020

מרתק, מעניין מאד, מפחיד, מרגיז, מתסכל, סיפור מדהים וחובה עלינו להפיץ אותו ברבים, למען ידעו אזרחי המדינה, מה עושים אנשים מאחורי הצללים, כשנס ליחם..

22/5/2020

סיימתי אותו ביום מצדיע לך אודי

22/5/2020

סופר מרתק מומלץ

21/5/2020

ספר מצמרר מצדיע לך אודי

21/5/2020

מרתק מאוד

21/5/2020

ספר עוצמתי מרתק! מומלץ מאוד

20/5/2020

קראתי אתְ כל הספר בשעה,שעה וחצי.זה אומר הכל.הספר טוב מאוד.אני מאחל לאודי אילון נחת ובריאות נפשית וגופנית עד 120.אכן החיים התאכזרו אליך מלידתך,וגם המדינה בגדה בך.גם עלי עברו חיים לא קלים,ופוסט טראומות משירות מפרך וחיים קשים,אך מה שעברת עולה על כל דמיון.

20/5/2020

הספר הכי מרגש

19/5/2020

ספר חובה

12/5/2020

אודי אתה אלוף העולם. מישהו אחר לא היה שורד יום אחד. ספר מומלץ מאוד

12/5/2020

אי אפשר להניח מהיד! מרתק! חובה סרט!

12/5/2020

וואו! איזה ספר עוצמתי ומרתק. יש בו המון כאב ובדידות אבל גם המון תקווה. סיימתי אותו בתוך פחות משעתיים והוא השאיר רושם עצום. גיבור אמיתי

9/5/2020

מדהים!קראתי בשקיקה סיפור עצוב על בנאדם חסר מזל יחד עם זאת הוא עבר הרפתקאות מטורפות בחייו

25/4/2020

קראתי את הספר ללא נשימה! כמה כוחות נפש צריכים להיות באדם שעבר את כל זה ועדיין ממשיך להילחם כמו אריה ולהישאר על הרגליים. שלעולם לא תפסיק לקוות!!! תודה לך אודי, על ששיתפת אותי בסיפורך ונכנסת לי ללב.

17/4/2020

איש חזק מאוד! 🏆

17/4/2020

חובה סרט

17/4/2020

אודי אתה אלוף העולם!

17/4/2020

אודי🥇אתה אדם נדיר מאחלת לך את כל האושר שבעולם

17/4/2020

פיצוץ של ספר! אי אפשר להפסיק לקרוא

8/4/2020

ספר מצויין. סיפור מצמרר ומרתק. לא יכלתי להניח אותו לרגע. מומלץ מאוד

7/4/2020

הרגשתי שאודי הוא אדם עם עוצמות וכוחות חזקים ולעיתים אף בלתי אנושיים. חשתי את התקוה לעתיד טוב יותר כל הזמן. עצוב היה לחוש את הפגיעה והעלבון שחווה מהמערכת. זה בהחלט לא הגיע לו. הלואי ויצליח בחייו אלו ויזכה בבריאות הנפש והגוף.אמן.

6/4/2020

קורע לב! ספר מרגש

6/4/2020

איש צנוע עם טוב לב נדיר! נפגשתי איתו במקרה בחוג בית של חברים. מצמרר משהו עבר ספר מרגש מאוד

6/4/2020

לא נושם 😮 חובה קריאה

6/4/2020

אודי אתה איש נדיר! מומלץ לקרוא

6/4/2020

אני בשוק. סיימתי אותו ביום אי אפשר להפסיק לקרוא. אודי מאחלת לך רק אושר

6/4/2020

רק לאנשים עם לב חזק. מרתק

6/4/2020

אני בהלם חובה סרט

6/4/2020

אלוף העולם

6/4/2020

מצדיע לך אודי

6/4/2020

הספר הכי מרגש! אלוף

5/4/2020

לב ענק❤️ מגיע לך

1/4/2020

מצמרר😮 מרתק

1/4/2020

מרגש אהבתי ממש את הספר.משהו עבר טירוף כמובן. מומלץ לאנשים עם לב חזק

30/3/2020

ספר עוצר נשימה! אודי לב ענק❤️ממני מאחלת לך רק אושר

30/3/2020

אי אפשר להפסיק לקרוא! מצדיעה לך אודי

30/3/2020

התרגשתי ממש! ספר מרתק איש חזק מאוד!

25/3/2020

סיימתי אותו בשלוש שעות. התרגשתי מאוד ספר מרתק! אודי אתה גיבור אמיתי

25/3/2020

ספר מרגש מאוד! מרתק ממש! אודי אתה איש מיוחד

25/3/2020

ספר שגרם לי להוריד המון דמעות מהתרגשות. ספר מרתק! אני מעריצה אותך אודי

24/3/2020

השורד! מצדיע לך אודי אילון

24/3/2020

הספר הזה חובה בכל בית! אודי חיבוק

24/3/2020

לא יכלתי להוריד אותו מהיד עד הדף האחרון. ספר מרתק ומרגש מאוד

24/3/2020

ספר מיוחד. אי אפשר להפסיק לקרוא וואוו מה הוא עבר. חובה סרט

24/3/2020

ספר מרתק! אודי אתה אדם נדיר. מאחלת לך את כל הטוב שבעולם

23/3/2020

ספר מצמרר אודי אתה גיבור!

23/3/2020

לב ענק❤️

23/3/2020

איש חזק מאוד מאחל לך את כל הטוב שבעולם

23/3/2020

מצדיעה לך🏆

23/3/2020

ספר מטורף! אודי אתה מלך

20/3/2020

שמעתי המון על הספר הזה.בפעם הראשונה שאני קורא ספר ומתרגש כל כך מרתק😮

20/3/2020

חובה בכל בית הספר הזה אודי אתה אלוף!

20/3/2020

חובה סרט! ⭐️⭐️⭐️⭐️⭐️

19/3/2020

ספר מרתק אודי אתה אלוף

3/3/2020

ספר מצויין מטלטל מאחלת לאודי את כל הטוב שבעולםכפיצוי על מה שעבר

18/2/2020

מעולה ..משובח. כל הכבוד ...מאמין להרבה ממה שנאמר בספר . יישר כח על האומץ לספר

13/2/2020

ספר מרתק!

6/2/2020

סיפור מרתק! מומלץ!

31/1/2020

הוא משלנו אודי אילון עריכה: נורית שרייבר עריכה לשונית: נילי גרבר עיצוב עטיפה: צבי פדלמן סגול הוצאה לאור סיפורו של הפלסטינאי מהשומרון, שהפך למסתערב של השב"כ. ⚡נולדתי בשם זוהר עדילי ב 21/11/78 בכפר קטן בשומרון, עוצרין, ליד אריאל. אני לא מצליח למצוא שום זיכרון מתוק מהילדות האיומה ההיא. לא משחקי ילדות, לא צעצוע שאהבתי, לא חיבוק אימהי רך, לא שיר ערש".⚡ כבר מההתחלה אפשר להבין לאן זה מוביל. השלכה ישירה לעתיד לבוא. הכל מתחיל מהשורש. מהזרעים שנוטעים. ובמיוחד כששורר פחד מפני האב. ⚡אבא היה איש אלים. האלימות הייתה השפה השלטת בכפר, דרך לבטא כוח ושליטה. הוא היה מכה על כל דבר, כל הזמן. אי-אפשר היה לדעת מתי תנחת עליי זרועו. אי-אפשר היה להשביע את רצונו בכלום. לא הייתי ילד שובב במיוחד, ולמרות זאת חייתי כל הזמן בפחד מהאלימות שתנחת עליי. מתי יגיעו המכות הבאות? איך אפשר יהיה להתחמק מהן? הייתי חסר אונים לגמרי מול התפרצויות האלימות של אבי. הוא הכה את כולנו.⚡ אי אפשר להישאר אדיש. החוסר אונים של ילד לעומת המבוגר. על אחת כמה וכמה, כשמדובר בהורה שתפקידו ללטף ולדאוג ולא ההפך, לגרום להרתעה ופחד. האלימות שצורבת את העור ומכתימה את הנפש. זה לא עוד סיפור, אלא הסיפור של חייו של ילד שהפך למבוגר - טרם זמנו. בגיל 12 הוא מחליט לברוח לישראל. מכאן הכל מתחיל להשתנות. משיטוט ברחובות וחיפוש אחר מזון ועד עבודה. מזכירה לכם, מדובר בילד בן 12!!! הנורמטיבית בגיל הזה - בית ספר ובחזרה לבית חם ואוהב. וכך עוברות להן השנים בהם הוא עובד במכולת שכונתית. ובלילות היה בוכה ... ⚡בוכה על אב שלא היה לי בוכה על אהבה שלא קיבלתי. בוכה על הסיכויים שלא ניתנו לי. על הבדידות האיומה שנזרקתי אליה בגיל כל כך צעיר. בבוקר הייתי קם כחדש, יורד למטה ומתחיל את היום עם החיוך הרגיל.⚡ בגיל 19, אחד העובדים מספר לו, שאחיו עובד עם השב"כ. ואז הוא מתחיל לרקום תוכנית. לחבור אל השב"כ ולהתחיל בנקמה. נקמה בחברה שגידלה אותו. נקמה בחברה שמנעה ממנו ילדות נורמלית. נקמה בחברה שגרמה לו לגדול מהר טרם זמנו... נקמה על כל מה שהיה לו והיה צריך להיות אחרת... נקמה שהרסו את חייו. הוא מראה נכונות, אומץ-לב ויותר מכל נחישות. הנחישות, היא שם המשחק. והיא זו שמנתבת את חייו מרגע זה. מה יהיה עליו בהמשך? את זאת תצטרכו לקרוא בעצמכם. בנוסף, אני ממליצה להיכנס לדף הפייסבוק של אודי אילון ולסמן לייק. קישור לרכישת הספר 👇 https://www.e-vrit.co.il/Product/12340/הוא_משלנו?gclid=CjwKCAiAluLvBRASEiwAAbX3Ga0TF2cDWr5K_U1Nn7lPGgehTo4rzljiqL5QkXGJrhLC-B7oKjWXzxoCMcoQAvD_BwE

31/1/2020

קראתי בנשימה עצורה... כאבתי את הילדות הקשה... כאבתי את הבדידות ואת ימי בשבי הנוראיים ובלתי נתפסים... אני מוכת צער על חיים כה קשים!!! על חוסר ההגינות ... ליבי איתך אודי!!!!!!!

28/1/2020

שם הספר: הוא משלנו מאת: אודי אילון עריכה: נורית שרייבר הוצאה לאור: סגול הוצאה לאור שנת הוצאה:2019 מספר עמודים: כ 188 עמודים. (נקרא כעותק דיגטלי). ז'אנר: פרוזה מקור,רומן, אוטוביוגרפיה. הפעם מובא לקוראים סיפור שונה. סיפורו האישי והמרתק של איש השב"כ אודי אילון. אודי נולד בשם זוהר עדילי בכפר קטן בשומרון. כפר קטן מוקף שדות ובעל נוף פסטורלי. אבל שלא נטעה לרגע , האוירה הפסטורלית כלל לא תואמת את המציאות. אודי נולד לבית עני, עם אבא מכה כל הזמן, ובכלל החברה הסובבת היתה אלימה מיוסדה. ללא חום ואהבה של בית, ללא חוויות ותמימות שחווים ילדים בני גילו, ריבוי מעשי אלימות ורעב תמידי. אלה היו מנת חלקו. יום אחד בדרכו לבית הספר פגש שני חיילים שנתנו לו סנדוויץ’ ושיחקו איתו בכדורגל. מפגש זה שינה את חייו של אודי והוא גילה ש"האויב הציוני", אינו אלים, אלא נעים הליכות. לאחר המפגש הנעים, מחליט אודי לשנות את עתידו, ולברוח לישראל. הוא "מוחק" את משפחתו וחי תקופה, עד שהצטרף לשורות השב"כ, במטרה למגר את הרוע והאלימות השוררים בחברה ממנה הוא הגיע. במשך כארבע שנים אודי מרגיש ביטחון ושייכות ומבצע משימות קשות ומורכבות על הצד הטוב ביותר. ביטחון ושייכות אלה שני דברים שלא קיבל בבית וזכה להם במסגרת עבודתו בשירות השב”כ. אודי התחיל להרגיש שמעריכים אותו וסומכים על עבודתו ומפעליו בשב"כ שימשו עבורו כמשפחה מאמצת. לאחר תקרית אכזרית ומצערת, הקערה התהפכה על פיה, וחייו משתנים בעל כורחם. הם הופכים ל"גהינום" עלי אדמות. הבדידות והריקנות משתלטים על כל חלקה טובה והכאב הפיזי והנפשי מכים גם הם ללא רחם. האם אודי מיודענו יהיה מספיק "חזק" בכדי שיוכל להמשיך להילחם עבור חיים טובים יותר מלאי תקווה ואור? הסופר מביא לקוראים את תהפוכות חייו של ילד עני ורעב המחפש זהות ושייכות, זהו עיקר הסיפור. הסיפור כתוב בצורה מרגשת ובשפה גבוהה שלמעשה היא לא שפת אימו. האירועים בספר רודפים זה אחר זה ולא משאירים רגע דל דבר שיוצר מתח ומעצים את חווית הקריאה. הסיפור הוא סיפור אנושי, על בחור שהחליט לחצות את "הקווים", במטרה לעזור למדינת ישראל ולהרגיש אדם רצוי ושייך. ממליץ בחום שמוליק קטלן ינואר 2020.

10/1/2020

כשאני יושבת מול החדשות (אחת למילניום..), אני נושמת לרווחה ביחד עם כל המדינה כשמספרים שעוד אירוע חבלני סוקל, שעוד מחבל נתפס בדרך לאזור מרכזי, שעוד אנשים נצלו כי יש לנו מי שמציל – מי שעובד מאחורי הקלעים כדי שדברים כאלה לא יטרידו אותנו כשאנחנו ישנים בשלווה במיטה שלנו בלילה. אנחנו לא חושבים מי הם אותם אנשים שמצילים אותנו על בסיס יומיומי. אנחנו לא יודעים מאין באו, מה המטרה שלהם, מה הם עשו כדי לגרום לזה לקרות ומה עובר עליהם בחייהם שלהם... למה לנו לחשוב על זה בכלל... זו העבודה שלהם, לא? "נולדתי בשם זוהייר עדילי ב 21.11.78, בכפר קטן בשומרון, עוצרין, ליד אריאל. תינוק נולד למשפחה הקטנה, אבא, אמא, ואחותי התינוקת. קשה לי לדמיין ששמחו על בואי לעולם..." ככה הספר הזה מתחיל. ככה מתחיל הסיפר על חייו של לוחם בשירות השב"כ ואני נשבתי כליל תחת כתיבה קולחת, עניינית ולא מתפשרת. עוני ואלימות קשה גרמו לזוהייר לברוח ממשפחתו. חוסר חום ומשפחתיות הם כל מה שחווה, אהבה היא מילה גסה בעולם שלו. מה עושה ילד בן 11 שכל עולם האמונות שלו קורס? כשהוא מבין שהוא במקום הלא נכון? התעוזה של אותו ילד עדיין מפעימה אותי... זוהייר גדל, חייו עברו בהעמדות פנים, במשחק נסתר ובהחלפת דמויות. הוא היה למטה, הוא היה למעלה. הוא היה עני מרוד שישן בגני שעשועים וחי בדירות טובות ונוחות.. במהלך הספר הבנתי עד כמה אי אפשר להכיר ככה אדם, אי אפשר לראות לפי הפנים שלו מה עובר לו בנפש, עד כמה הוא שבור. Inside my heart is breaking, my makeup maybe flaking, but my smile still stays on… השיר הזה התנגן לי בראש במהלך כל הקריאה... הוא פשוט מהות הספר הזה. לחייך, להראות שהכל בסדר, לחנוק את הכאב מבפנים עד שהוא מתפרץ כמו הר געש של חוסר אונים... אני יכולה לכתוב כל כך הרבה על מה עבר עליי בזמן הקריאה, אני יכולה לכתוב דפים שלמים של תובנות וכעס ואמפטיה, אני יכולה לספר את כל הסיפור על איך זוהייר, הילד הפלסטיני הפך לאודי אילון התל אביבי.. אבל אני לא. אני לא, כי אתם צריכים לקרוא את זה לבד. אתם צריכים להרגיש את קשת הרגשות שעברו עליי כשקראתי את הספר הזה כדי להבין למה אני לא יכולה לספר לכם... אני יודעת שמעכשיו, כשאראה חדשות (בעוד מילניום...) ואשמע שעוד פיגוע נמנע אחשוב על ה"זוהיירים" שעשו את זה, על הילדים "מהצד השני" שגדלו לתוכנו מבלי שנדע והם מצילים אותנו.. כל יום, כל הזמן. לא הכרתי את אודי אילון לפני הספר הזה (כאילו... באמת, זה הפייסבוק.. עד כמה ניתן להכיר ככה אדם) ובוודאי שבוודאי לא הכרתי את זוהייר הילד הפלסטיני שגדל בצל העוני. אני יכולה להגיד עכשיו, כשאשב איתו לקפה מתישהו בחיים האלה, אדע להסתכל לו בעיניים ולהוקיר תודה. אודי – כתבת ספר נפלא. אני מודה לך מעומק הלב שבחרת לספר אותו וגאה להיות אחת מהקוראות שלך.

6/1/2020

הכבשה השחורה - סקירה שלי לספר המדהים הזה: "אני אלוף העולם בליפול ולקום כמו גדול את תראי, כמו עוף חול אני נשרף, אבל בוחר בכל יום להמשיך לחיות אני אלוף העולם בלרצות לפחות לנסות את תראי, איך בסוף אחרי ההפסדים הניצחון הרבה יותר מתוק אני אלוף העולם" (מילים: חנן בן ארי /לחן: נתן גושן וחנן בן ארי) אני רוצה שתחשבו רגע על ילד קטן שבמשך כל חייו הספורים לימדו אותו רק מהן התעללות והזנחה, שכל חייו ידע רק פחד ורוע. וברגע קט של אומץ החליט שדי! מספיק! הוא בורח, נכשל, שוב בורח ומצליח להרים את עצמו. מקבל הזדמנות פז וחי כשהאדרנלין גועש בקרבו ואז שוב, נופל וקם... נופל ו... קם. "אני לא מצליח למצוא שום זיכרון מתוק מהילדות האיומה ההיא. לא משחקי ילדות, לא צעצוע שאהבתי, לא חיבוק אימהי רך, לא שיר ערש." זהו סיפורו של זוהיר עדילי הנולד למשפחה קטנה, בשנת 1978 בעוצרין, כפר קטן בשומרון ליד אריאל. בילדותו סבל מהתעללות מצד אביו כמו גם אימו. האלימות שלטה בכפר באופן כללי וכל מה שידע כילד היה כאב, עוני, קור אימים ורעב. הפחד ותחושת הבדידות השתלטו עליו, התעללות, הזנחה וללא חברים. "הכל היה צבוע בעוני נורא, ויותר מזה, בצבעה השחור משחור של האלימות שליוותה אותי כל הזמן." מה שהסיח את דעתו מכל הכאב היו הלימודים, הוא פשוט אהב ללמוד. מגיל קטן לימדו אותו שהישראלים ובעיקר החיילים הם האויב, הרוע, השטן בהתגלמותו... אך מה צריך חוץ ממפגש אחד קטן כדי ללמוד דרך התנהגותם שההפך הוא הנכון והאמונות שעל פיהם גדל וחונך, הן שונות בתכלית❓ בהיותו בן 12 הוא החליט לברוח, אך נכשל כישלון חרוץ כשאביו תפס אותו ומסר אותו למשטרה הפלסטינית ל'תכנון מחדש'. אך הוא, נחוש בדעתו לברוח ובפעם השנייה גם הצליח. בגיל 18, לאחר שעבד מספר שנים, הכיר בחור שאחיו עובד בשב"כ ואז צץ לו הרעיון... הנקמה בערה בו והרצון להשתייך למשהו טוב ולא הרסני קרץ לו. שם ישראלי חדש, תעודת זהות כחולה, משפחה חדשה וזוהיר עדילי הפך לאודי אילון. 4 שנים של מבצעים חשאיים, סיכול פיגועים, תעוזה, אומץ לב ונחישות אך מצד שני, חיים במרדף ודאגה שלא ייתפס... "לא פעם הרגשתי שעוקבים אחריי, צליל השפה הערבית הפך עבורי לצליל בלתי נסבל. לא הבנתי מה קורה לי והאשמתי את כל העולם." אך מה יקרה אם באמת ייתפס ויילקח בשבי❓ האם משפחתו החדשה באמת תעזור לו ברגע האמת❓ אודי אילון חושף בספר את סיפור חייו האישי. סיפור קשה וכואב, מאתגר ומרתק... סיפור על הרצון לעוף אל הדרור ועל מסע עוצמתי ומעורר השראה והשתאות וכנגד כל הסיכויים. "... אני לא מרים ידיים. אני לא מוותר על התקווה שאמצא בבוא היום שקט בחיי." מומלץ בחום‼️ קישור לשיר המדהים של חנן בן ארי 'אלוף העולם', שמאוד התאים לי לסיפור הזה... 👇 https://youtu.be/jlCNqyY-fAk

28/12/2019

ספר מרתק ומדהים! כתוב בצורה מדוייקת ומסקרנת שגורמת לקורא לרצות לשמוע עוד עוד מאודי הגיבור של הסיפור! סיימתי לקרוא את הספר וחשתי בהערצה והערכה רבה לכותב הספר אודי, על האדם האציל והגיבור שהוא!

23/12/2019

ספר מרגש

23/12/2019

חובה לכל אדם לקרוא!

23/12/2019

מושלם!

22/12/2019

ספר שמעורר השראה תענוג לקרוא!

22/12/2019

ספר מדהים ומרתק!

19/12/2019

ספר מעניין מרתק נקרא ביום אחד אי אפשר היה להפסיק

14/12/2019

ספר מצמרר. מתבייש ביחס שלנו אל אנשים שעמדו לצד ישראל

8/12/2019

ספר מרתק ממש! פשוט טירוף משהו אודי עבר. חובה סרט!

6/12/2019

וואו קראתי את הספר ולא יכולתי להפסיק. איזה סיפור, איזה גיבור, איזו טרגדיה ואיזו תעוזה. נוגע ללב ומסופר בצורה ישירה ביותר. רק להוריד את הכובע בפני אודי ולאחל לו ימים של רוגע, שלווה ובמיוחד להגיד לו תודה על התרומה לבטחון המדינה!

25/11/2019

ספר מרתק במיוחד!
מומלץ מאוד מאוד!

2/11/2019

מכירה את אודי באופן אישי איש מיוחד ספר מרתק ומטורף. מומלץ מאוד! חובה סרט!

2/11/2019

ספר מרתק על סיפור חיים לא פשוט שנראה כאילו נלקח מסרט. קראתי אותו ביום אחד. מומלץ ביותר.

29/10/2019

סיפור חיים מטלטל, ספר סוחף. ממליצה בחום. חובה להפוך לסרט!

27/10/2019

סיפור חיים לא יאומן מטלטל מאוד

19/10/2019

וואו... מעניין ומרתק! נוגע ללב, מבלי לגלוש למלודרמטי. קראתי תוך יומיים בנשימה עצורה. מומלץ ביותר!

15/10/2019

וואוואואאאווו ספר מרתק חובה לעשות עליו סרט. אחד הספרים הטובים שקראתי אי פעם. אי אפשר להפסיק באמצע.
חובה לקרוא את הספר.

3/10/2019

וואווו קראתי אותו בכמה שעות...
ספר ששאב אותי וצימרר אותי
מומלץ מומלץ ואפילו חובה לקרוא

26/9/2019

קראתי בנשימה עצורה!

הרבה זמן שלא התחברתי לגיבור הספר, כפי שהתחברתי בספר זה. באמת הרגשתי ש"הוא משלנו".

ולחשוב שכל זה סיפור אמיתי...

נהניתי מכל שורה!

22/9/2019

אודי, אני לא מכיר אותך, אבל לפי הספר אתה ממש גיבור!!!
נהנתי מכל רגע מהספר. הצלחה בכל מעשה ידיך!!!

20/9/2019

ספר חובה לכל אזרח לקרוא!!!
מרתק ברמות.

18/9/2019

וואו אודי מה עברת????
איזה אומץ, אתה איש גיבור!!
הספר הזה לימד אותי הרבה לחיים. לא לפחד מאכזבות קשיים ומשקעים.
ממליץ לכל אדם לקרוא ולהפנים את הערכים החשובים היוצאים מזה הספר!

16/9/2019

ספר עוצר נשימה , סיפור אמיתי מצמרר . חויה מיוחדת

26/8/2019

ספר מרתק! התחלתי לקרוא ולא נרדמתי עד שסיימתי את כל הספר!!
המלצה חמה לכל אחד לקרוא את הספר!

8/8/2019

פשוט סיפור מרתק

2/8/2019

וואו איזה סיפור חיים מטורף! הספר מדהים ומעורר השראה ❤️

13/3/2024

כתוב טוב בעיקר על שירות השב"כ

19/1/2024

קראתי את הספר בנשימה עצורה. נכתב בכנות מעוררת אמפתיה.

15/8/2023

מרגש, נוגע ומעט מקומם. אם כי הסיפור עצמו מתוכו ניכר שהוא חלקי בלבד.

8/5/2023

ספר כואב ששם מראה בפרצוף של כולנו על איך שבשם הסודי וחשאי הכל הולך והכל מותר לפעמים ולא משנה מה ולמי קורה בדרך ...

2/2/2023

מעניין מאד.

17/1/2023

סיפור אומלל ובעייתי מהרבה בחינות,

1/1/2023

סיפור מטלטל ועוצר נשימה. יחד עם זאת, אני לא מאמין לכל התיאורים בספר.

17/4/2022

עצוב וחשוב מאין כמוהו. זהירות, ספוילר אלרט !! תודה לאודי ועל אחרים כמותו שעושים כל כך הרבה ותרומתם לא נשמעת. כואב הלב לדעת שהוא נשכח מאחור בתקופה הכי קריטית, כשאפשר היה לשנות כל כך הרבה עבור העתיד שלו. מקווה שימצא את האחת, ויגיע אל הנחלה, מגיע לו כל כך.

3/7/2021

סיפור מדהים, ועוד יותר יותר מדהים שהותר לפרסום. כתוב קולח. נקרא בסשן אחד

20/10/2020

סיפור מטלטל וכתוב בכנות רבה. מסמך פוקח עיניים על איך המדינה מתייחסת לסייעניה, ועל המחיר העצום שהם משלמים עבור התקווה לשיפור חייהם. העריכה הלשונית לא מושלמת אבל מתרגלים.

11/10/2020

וואו סיפור חיים מאלף, אמיתי. הקטעים בשבי קצת קשים לקריאה.

16/7/2020

ספר מעניין מאוד שמתאר את התסבוכת של מי שמבדיל בין טוב לרע אך לא יודע להגן על עצמו. ניכר כי המחבר היה קצר רוח לספר את סיפורו ולכן העלילה מאוד תמציתית ולעיתים תקופות שלמות מתוארות במשפט. מאחל למחבר למצוא נחת בחיוו.

30/5/2020

ספר נחמד, מתאר חיים של אדם שמחפש את הטוב

24/3/2020

ספר מרתק,סיפור כל כך מעניין, עצוב וקשה ,ממליצה בחום לקרוא אותו!!

1/12/2019

סיפור שעולה על כל דמיון, בתוך ספר קריא להפליא שתתחילו ותסיימו באותו לילה.

26/9/2019

מרתק ! מזכיר לי את הפרפר..!!!
וכל זה מתרחש כאן במאה ה - 21 בישראל!
בושה !!!!!!!

26/8/2019

מדהים ובושה לנו למדינת ישראל שמוקיעה מתוכה את מי שכבר ״ אין בו שימוש ״ פשוט בושה.
מתפללת שמילותיו יגיעו לאוזניים הנכונות והאחראיים יקחו אחריות ויבוא מזור לכאב האינסופי .

23/6/2019

סיפור שצריך לזעזע ולנער את המערכת. איפה אבי דיכטר, איפה ראשי שבכ אחרים.

23/11/2024

לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/הוא-משלנו-אודי-אילון/

27/4/2023

פחות טוב ממה שציפיתי

13/3/2022

בהתחלה הספר מגולל בכנות וברהיטות רבה את קורות חייו של גיבור הסיפור, ואיכשהו בלי לשים לב הופך לספר מניפסט וביקורת נגד הליכים משפטיים והתנהלות השב"כ.

8/1/2022

ספר מאד מעניין, בלשון פשוטה וקולעת אודי אילון מתאר את סיפור חייו הנוגע ללב

7/1/2021

יותר מסמך / כתבה מספר… מעניין ומצמרר וכואב

24/4/2020

מתחיל מבטיח אבל בהמשך די נתקע ונמרח.

31/8/2021

לא אהבתי את הספר, אמנם כתוב בצורה מעניינת וקולח, אבל לא אמין בעליל, על גבול מדע בדיוני.

20/5/2021

הספר כתוב בצורה קלילה ונוחה לקריאה. משקף את הסיפור בצורה חלקית מתוך רגש של הדמות המרכזית ומתעלמת מעובדות.

21/10/2020

לא התרשמתי

2/10/2021

גרוע!!!

24/7/2021

משעמם לגמרי. חבל על הזמן. רק מקטר על השב"כ

12/6/2021

אולי הסיפור הוא עצוב אבל הכתיבה ירודה. סיפור שיכול להיכתב בכמה עמודים

10/4/2021

כתוב בשפה מבולגנת ולא סיפורית, משפט אחד לא מחובר לאחר. רמה נמוכה

19/9/2019

מדובר באיש חביב אבל שקרן גדול שחיי בפנטזיה .במקום להכיר תודה בזה שמדינת ישראל הצילה אותו הוא משמיץ. לא היה לו שום קשר לשבכ מלבד הסיוע שקיבל מטעמים הומניטריים אחרי שנכלא ועונה קשות.

הוא משלנו אודי אילון
ילדות
 
נולדתי בשם זוהר עדילי ב־21.11.78, בכפר קטן בשומרון, עוצרין, ליד אריאל.
תינוק נולד למשפחה הקטנה, אבא, אימא ואחותי התינוקת. קשה לי לדמיין ששמחו על בואי לעולם. אני לא יודע אם חגגו את הולדתי, אם הוזמנו אורחים, אם נשחט כבש. אני לא זוכר אף יום הולדת אחד שנחגג לכבודי...
הכפר שלנו היה קטן, מוקף עצי זית, מונח ברכות על גבעה, ונוף הררי מקיף אותו מכל צדדיו. בבוקר היו נישאות קריאות התרנגולים, פעיות העיזים, ובלילה ייללו התנים מסביב. אך שום דבר מחוויית הילד שהייתי לא היה רחוק יותר מהתמונה השלווה הזו.
אני לא זוכר שום נחמה שמצאתי בשדות שמסביבי, במרבדי הפריחה או בגשם הראשון.
אני לא מצליח למצוא שום זיכרון מתוק מהילדות האיומה ההיא. לא משחקי ילדות, לא צעצוע שאהבתי, לא חיבוק אימהי רך, לא שיר ערש.
הכול היה צבוע בעוני נורא, ויותר מזה, בצבעה השחור משחור של האלימות שליוותה אותי כל הזמן.
אבא היה סוחר בגדים. הייתה לו חנות בכפר. אימא, כמו רוב הנשים בכפר, הייתה עקרת בית. לא פעם הביא אותנו העוני לחרפת רעב. אני זוכר בקרים שבהם אני מתעורר ובטני כואבת מרעב. את ארוחות הצוהריים הגישה אימא בקערה גדולה ובה לעיתים קרובות רק אורז, וכולנו, כל ששת הילדים, אימא ואבא, יושבים מסביב. מי שחוטף ראשון - אוכל. לא חטפת, נשארת רעב.
עד היום אני אוכל במהירות כמפחד שמישהו יבוא ויחטוף ואשאר שוב רעב כמו פעמים כל כך רבות באותה תקופה איומה.
אבא היה איש אלים. האלימות הייתה השפה השלטת בכפר, דרך לבטא כוח ושליטה. הוא היה מכה על כל דבר, כל הזמן. אי־אפשר היה לדעת מתי תנחת עליי זרועו; אי־אפשר היה להשביע את רצונו בכלום. לא הייתי ילד שובב במיוחד, ולמרות זאת חייתי כל הזמן בפחד מהאלימות שתנחת עליי. מתי יגיעו המכות הבאות? איך אפשר יהיה להתחמק מהן? הייתי חסר אונים לגמרי מול התפרצויות האלימות של אבי. הוא הכה את כולנו, כולל את אימי שלא יכלה להתגונן בעצמה, ובטח שלא להגן עלינו.
היו פעמים שאבא זרק אותי מהבית, והשאיר אותי לישון בחוץ. ילד קטן, לבדו, בחושך הסמיך, לעיתים בקור, מבועת מרעשי הלילה הלא מפוענחים, מושלך ככלב אשפתות. בפעמים הראשונות שזה קרה, ניסיתי לברוח לסבא וסבתא שגרו בכפר, אבל אבא הצליח לאיים גם עליהם, עד שגם המפלט הזה היה חסום בפניי.
אבי מנע ממני אפילו את ההנאות הפשוטות היחידות שלי: לשחק כדורגל עם חבריי. כשאני חושב על כך היום, אני מבין שלמרות האווירה הכללית האלימה, אבא שלי היה אלים במיוחד. הוא לא הרשה לי ללכת לשחק עם ילדי הכפר, דבר שהיה מבחינתי פשוט בלתי אפשרי.
באחת הפעמים ברחתי בחשאי למגרש המשחקים. ערגתי לטיפ-טיפת נורמליות שבמשחק במגרש המאולתר שבנינו לנו, מקלט מילדותנו הקשה והמפוחדת. אינני יודע איך נודע לאבא שהמריתי את פיו והלכתי לשחק. המרד הקטן שלי נתפס בעיניו כערעור על סמכותו. העונש לא איחר לבוא.
כשחזרתי הביתה, מצאתי אותו זועם, צורח. בלי להסס הוא התנפל עליי במכות, גרר אותי לחלון וקשר אותי לסורגים. במקל של מטאטא הכה והכה, והדף את הניסיונות הכושלים של אימא לעצור בעדו.
יצאתי מהתקרית הזו עם יד שבורה וחבלות בכל הגוף, וכעס נורא. באמת שלא עשיתי כל רע. רק רציתי לשחק קצת, כמו כולם, להרגיש רגע כמו ילד ככל הילדים.
איש לא שאל מה קרה לי. לא בכפר, לא במשפחה, לא בבית הספר. סימנים כחולים היו נחלתם של כל הילדים, ואף אחד לא העז להתנגד לשלטון העריצות הזה של האבות בכלל ושל אבי בפרט. לא הייתה לי אף נפש חיה אחת לפנות אליה. הסתובבתי בכפר כשהאלימות הנוראה הזו צרובה בבשרי וחשופה לכול, והאדישות הייתה נוראה לא פחות.
בבית הספר עצמו הייתה אלימות מצד המורים. הם הרשו לעצמם להכות, ולא זכורה לי משם אפילו דמות חינוכית אחת בעלת שאר רוח שהתנהגה אחרת.
יוצאי דופן היו אולי המנהל ואשתו, שהייתה מורה בבית הספר. הם היו דמויות אחרות ושונות קצת מהנוף הכללי.
יום אחד, במהלך הלימודים, פרצו לבית הספר רעולי פנים. ברחנו באימה לפינת הכיתה, ושמענו יריות. המנהל ואשתו נהדפו החוצה. אפילו בית הספר הפך להיות זירת מלחמה.
 
כפי שהתברר אחר כך, התוקפים היו אנשים מהכפר שהניהול לא נראה להם, ואכן המנהל ואשתו לא המשיכו ללמד יותר בבית הספר. האווירה הפרועה והאלימה שרתה בכול.
לא רק אני סבלתי מנחת זרועו של אבא. גם את אימא הוא הכה, כמו שאר הגברים בכפר. לילה אחד הוא הכה אותה וזרק אותה מחוץ לבית. שכבתי במיטתי, ילד בן 11, מכווץ כולי, ושמעתי את אימא בוכה ומתחננת ליד הדלת. לא יכולתי לעשות דבר. בכיתי בחשאי. וזו לא הייתה הפעם היחידה שזה קרה.
יום אחד מצאתי את אימא בוכה מחוץ לדלת, מיואשת ורעבה. הפעם אזרנו שנינו כוח, לקחנו שק וצעדנו במעלה השביל למסוק זיתים. מילאנו את שק הזיתים וירדנו לכפר למכור אותם. במעט הכסף שהיה לנו קנינו מנת פלאפל לי ולאימא.
אימא. אימי לא הייתה אכזרית כאבי, אבל קשיי החיים ואכזריותו של אבי דיכאו בה כל שמחה וחום. אני מתקשה לחשוב עליה. כל כך הרבה כאב על מה שהחמצתי כילד, על האהבה שהיא לא יכלה לתת לי, על הסבל שאני מניח שאוזלת ידה גרמה לה כשראתה אותי מוכה ומושפל. ובשבילי, לראות את אימי הסובלת, היה פצע פעור שהתאמצתי קשות שלא להרגיש בו.
למרות בית הספר הקשוח, רציתי ללמוד. זה בכל זאת היה מפלט מהמכות של אבא, ומפגש עם עוד ילדים. לא היה לי חבר טוב של ממש. אני חושב שכבר אז הייתי חשדן וחסר אמון. הבנות אהבו אותי, ואיתן הרגשתי יותר נוח. למדנו קצת חשבון וגיאוגרפיה והיסטוריה, קצת שיעורי דת אצל מורים עבדקנים וקיצוניים שתיארו לנו את תרבות המערב כנוראה ומשחיתה.
 
לא הייתי מנותק לגמרי מאותה "תרבות נוראית". העיר אריאל הייתה קרובה אלינו, וכשביקרתי בה ראיתי וילות, ומדרכות, ומדשאות, ומגרש כדורגל אמיתי. אבל הדבר שהכי הרשים אותי בביקור בעיר היו השוטרים. האפשרות שתהיה משטרה בעיר, שיש כוח כלשהו שיכול לאכוף סדר ולמנוע אלימות - האפשרות הזו הכתה אותי בתדהמה. זה היה כמו פתרון שנמצא דווקא באותה תרבות "קלוקלת". דווקא שם נמצא פתרון לתוהו ובוהו המוחלט ששלט בחיי.
בית הספר שלי נמצא בכפר שכן לשלנו, ונסעתי אליו יום-יום באופניים.
יום אחד, כשאני מדווש הביתה במעלה השביל, אני רואה לפניי ג'יפ צבאי. שני חיילים קפצו ממנו. ליבי עצר לכת מבהלה. לימדו אותי שהחיילים הציונים הם התגלמות השטן והרשע.
לא יכולתי להמשיך לנסוע מרוב פחד, והאימה רק גברה כשהם התקרבו לעברי. הם היו לבושים בחאקי, ורובה היה תלוי על כתפיהם. הייתי משותק מאימה. מה יעשו לי? ירביצו כמו אבא? יבעטו? יירו? אולי זה הסוף שלי?
לתדהמתי הרבה, אחד החיילים הוציא מכיסו סנדוויץ' והושיט לי. הייתי כרגיל רעב, וגם מפוחד מדי מכדי לסרב. והסנדוויץ' היה טעים. ממש טעים. החיילים היו נינוחים וטובי לב, אולי אפילו משועממים. משום מקום צץ לו כדור והם התחילו לשחק איתי בכדורגל.
נפרדנו לשלום. עבורם, אני מניח, זה היה מפגש חביב, הפוגה בשגרה הצבאית. עבורי זה היה מפגש מכונן. כל האמונות שלפיהן גדלתי, כל תפיסת העולם שראתה את החייל הציוני כאויב וכמפלצת, ומנגד תפיסת החברה שלנו כבעלת ערכי ההתנהגות הנכונים, כל אלה התמוטטו בין סנדוויץ' ומשחק כדור. האלימות היא דווקא בכפר שלנו, בצד שלנו, ואילו כאן, פגישה מקרית של טוב לב ויחס לבבי.
נרגש סיפרתי על המפגש הזה לחבריי. ניסיתי לטעון בתוקף שמלמדים אותנו משהו שגוי, לא נכון. התשובה לא איחרה לבוא. מכות רצח, כמובן.
בכפר שלנו אי־אפשר היה לחשוב, להביע דעה, לשאול שאלות, להיות קצת אחר. זה היה מסוכן מדי, גם עבורי, אבל כנראה גם עבור כל מי שרצה שהשליטה תישאר בידיו.
למרות האווירה הקשה בבית הספר, רציתי להמשיך ללמוד, אבל המצב בבית היה קשה, ואבא החליט שאני צריך לעזור בפרנסת הבית. כמובן שלא שאל לדעתי, אלא כפה את רצונו עליי. הוא דרש שאתייצב בארבע בבוקר לנסיעה במשאית לאחד מיישובי הבקעה, לעבודה חקלאית. באין ברירה התייצבתי. נהג המשאית התבונן בי בזלזול ואמר: "אתה קטן מדי, אף אחד לא יעסיק אותך שם", וסירב לקחת אותי.
חזרתי הביתה ואבא הגיב בזעם נורא: "אין דבר כזה. אתה תחזור לשם מחר ותשכנע אותו לקחת אותך. מצידי, תשקר בקשר לגילך".
בלב כבד הלכתי שוב. הפעם כבר לא חיכיתי לאישורו של הנהג. פשוט זחלתי פנימה לתוך המשאית, שהתגלגלה לה בחושך לאיטה לכיוון הבקעה. בוקר חם זרח, וקפצתי יחד עם שאר הפועלים. החקלאי היהודי חילק אותנו לעבודה. הוא פנה אליי ואמר:
"הי ילד, בן כמה אתה?"
"בן 12", עניתי.
"אני לא מעסיק ילדים", אמר החקלאי. "תחזור הביתה, ילד. אתה צריך להיות בבית ספר..."
צריך... מה שהייתי צריך היה לחסוך ממני את המכות הצפויות לי בבית. נשארתי בשדות וחזרתי עם שאר הפועלים.
"איפה הכסף?" שאל אבא כשנכנסתי הביתה, בקושי מעיף בי מבט.
"הם ייתנו לי אותו עוד כמה ימים", עניתי, מבלי לעפעף. כבר מזמן פיתחתי את היכולת להעמיד פנים ולסמוך על התושייה שלי. "תשקר בקשר לגילך", אמר לי אבא בצאתי בבוקר. והינה אני משקר לו בערבו של אותו יום.
כך התגנבתי למשאית עוד יומיים. עברו ארבעה ימים. מאיפה אשיג את הכסף?
אין כסף פירושו מכות רצח.
כבר אז התחלתי את מה שנמשך עד היום כהתנהלות חיי: התחלתי לחפש פתרון זמני, ובד בבד משהה את המשבר, מקווה שאצליח בתושייה שלי למצוא משהו בינתיים.
הלכתי אל בעל המכולת, שהיה ידיד של אבי. סיפרתי לו שאבא מבקש הלוואה לכמה ימים. את הכסף הבאתי לאבי.
ואיך אוכל לצאת מהפלונטר הזה?
המצאתי שאני חולה מאוד ולא יכול להמשיך, ואבא מצא לי עבודה אחרת.
המכות כמובן לא פסקו. האימה הייתה כל כך גדולה עד שלעיתים איבדתי הכרה, מרוב פחד.
 
בוקר אחד, כשלא קמתי בזמן, שאלתי את אימא למה לא העירה אותי, והיא אמרה: "מה, אתה לא יודע מה קרה לך בלילה?"
לא היה לי שמץ מושג.
לא רק אני לא רציתי להיות שם, בבית הזה ובמשפחה הזו ובכפר הזה; גם גופי והכרתי רצו לברוח משם אל מקום של שקט, של חוסר הכרה.
ואולי באמת אני צריך ללכת מכאן, למקום אחר, שבו לא יכירו אותי?
יום אחד, בדרכי לבית הספר, התיישבתי בוואדי בין שני הכפרים, מתחת לעץ. אני זוכר את עצמי פוכר את ראשי בין שתי כפות ידיי ובוכה. אני זוכר אותי מדבר לעצמי בצר לי, מתלבט.
לעזוב? לאן? איך אסתדר? איפה אישן? לברוח לישראל. למקום הירוק ההוא, השקט, ללא המכות, מקום שבו החוק שולט, שהמשטרה דואגת שלא תהיה אלימות. אולי אפילו מקום שבו חיילים בחאקי משחקים איתך, וסנדוויצ'ים טעימים מוגשים לך, עטופים בנייר...
אבל איך אדבר? אני יודע בקושי כמה מילים. בעברית...
אבל גם כאן אי־אפשר יותר.
הפגישה המכרעת עם שני החיילים הלבביים השאירה רושם מכריע על חיי. ידעתי שלמרות כל מה שנאמר על ישראל, שם אהיה יותר בטוח.
 
החלטתי לברוח.
ילד בן 12. לבד. קשה לי היום להאמין איך עשיתי זאת. מאיפה היו לי האומץ, הנחישות. עליתי על האופניים ונסעתי בכביש לכיוון ראש העין הסמוכה. מדווש ומדווש אל הלא ידוע, בורח מהמציאות הנוראה של חיי. אופס, האופניים הרעועות שלי התפנצ'רו. אני נאלץ להמשיך את הדרך ברגל. הגעתי, עייף ורעב. כל כך עייף, כל כך רעב. שאלתי בסופר קרוב אם יש להם עבודה בשבילי, והייתה להם! הם נתנו לי עבודה. כאז כן היום, אני לא מראה שאני מסכן, תמיד המבט מחויך, ומסכה של הכול בסדר. משהו מהילד הכובש דיבר אליהם. הם שאלו אותי אם יש לי איפה לישון, ועניתי, כמו הרבה פעמים בהמשך חיי, בשקר ובחיוך, "כמובן שיש".
וכמובן שלא היה. ישנתי בחוץ, בפרדסים, אכלתי קצת ממה שנתנו לי. זה לא היה הרבה, וגם לא ממש טוב, אבל אף אחד לא איים במכות, והיחס היה בסדר, ומצידי, אפשר היה להמשיך בכך.
אבל המשפחה שלי לא השלימה עם היעלמי. הם חיפשו אחריי. באמת שקשה להבין בשביל מה. לא יכולתי אז וגם לא היום, לחשוב שמישהו דאג לילד בן ה־12 שנעלם.
האם בכל זאת הייתי חשוב להם באופן כלשהו שאני לא מצליח לתפוס?
האם לא יכלו לשאת את ההשפלה שבהיעלמותי?
למה הם חיפשו אחריי בכלל???
 
מישהו סיפר שראה אותי בראש העין.
באמצע היום הגיעו אנשים מהכפר. לא הספקתי לברוח. הם היו רבים מדי, תפסו אותי והעלו אותי בכוח לטנדר שלהם. ושוב, לאותה מציאות איומה שממנה ניסיתי להימלט. מכות איומות. כולם הפליאו בי את מכותיהם. בני משפחה, דודים, בני דודים. אנשים אלה, שהיו צריכים לשמור עליי, להגן מפני רשעותו של אבי, הם היו הראשונים להפליא בי את מכותיהם.
ולא די בכך. אבי מסר אותי לידיה של המשטרה הפלסטינית. העלילו עליי שיצאתי לתרבות רעה, שאני שותה יין, וודקה, שמעשן סמים. ועל כך הייתי עצור שבועיים! על לא עוול בכפי. ואיש לא עמד לצידי!!!
הרגשתי שהגיעו מים עד נפש. משפחתי, עצמי ובשרי, לא מסתפקת בהענשה ה"רגילה" לא די לה במכות בבית. משפחתי עצמי ובשרי מוסרת אותי לידיהם האכזריות של השוטרים, כביכול כדי לחנך אותי.
היה לי ברור שבהזדמנות הבאה אני בורח שוב, והפעם בצורה יותר מוצלחת.
עם כמה שקלים למונית וטרמפים, ברחתי שוב. הלכתי והלכתי עד אפיסת כוחות. הייתי רעב עד מוות, עייף ומדוכדך. ראיתי בית נטוש בשכונה נחמדה ופשוט נכנסתי אליו. הבית היה בתהליכי בנייה, עוד לא היה ריצוף. פתחי החלונות היו עדיין פעורים. צנחתי על הרצפה-לא רצפה ונרדמתי.
קול רך של אישה העיר אותי.
נבהלתי, עמדתי לברוח, אבל משהו ברכות קולה עצר אותי. איכשהו הצלחנו להבין זה את זה. היא הביאה לי קצת אוכל שטרפתי ברעבתנות והיה לי טעים כמו מטעמים של בית מלוכה. היא הרשתה לי לישון בבית הלא גמור הזה.
פועלים באו והלכו. קיבלתי תפקיד לא רשמי לישון באתר הבנייה הזה ולשמור עליו.
הייתי יוצא לחפש אוכל בפחי זבל, שאריות שהוציאו החוצה חנוונים וירקנים. הייתי הולך ברגל מעיר לעיר, ראש העין, שוהם, פתח תקווה. תמיד רעב.
זכורה לי פעם שהייתי כל כך רעב, והלכה לפניי אישה זקנה. מחשבה החלה לנקר בי: "אולי יש לה כסף, יהיה כל כך קל לגנוב ממנה". הלכתי אחריה כברת דרך. לא יכולתי. הסלידה העמוקה מאלימות נחרטה בי היטב. בסוף השגתי אותה ופניתי אליה.
פשוט אמרתי: "אני רעב".
היא פתחה את ארנקה, הושיטה לי שטר של 50 שקל והמשיכה בדרכה.
זה היה כל כך לא נעים וכל כך משפיל, ובכל זאת, תמיד משמחת אותי המחשבה על אותו ילד רעב שבחר לא להרע.
 
החורף היה קר מאוד בבית הפרוץ ההוא. הבנייה הסתיימה. האישה הנדיבה אפשרה לי לגור עוד זמן מה במרתף הבית, אבל הבנתי שלא אוכל להישאר שם לאורך זמן.
בשיטוטיי הגעתי לפתח תקווה ופניתי לבעל מכולת: "האם אתה צריך עובד?"
לשמחתי, הוא היה זקוק ליד נוספת. הוא הקצה לי חדרון קטן מעל למכולת, שרתח בקיץ בגלל תנור האפייה שפעל מתחתיו. ובכל זאת, מקום לישון בו, ואוכל כשצריך, ובלי מכות! עבדתי מחמש בבוקר עד עשר בלילה. לפעמים במשלוחים, לפעמים בדלפק.
כשאני מסתכל על כך היום, אני מבין שהיה זה ניצול מחפיר. אבל עבורי באותם ימים זה היה מפלט, ומקום יחסית בטוח, הייתי חרוץ ונאמן.
השנים הכל כך יפות של הנעורים עברו עליי כך.
הילדות הייתה צבועה בצבעה הכהה של האלימות.
הנעורים, בצבעים האפורים של הישרדות. התבגרתי בתלישות מוחלטת ממשפחתי, בניתוק מבורך מנחת זרועו של אבי, ועולמי הצר הייתה המכולת ובאיה.