מבוא:
נושאי הלפיד
▪ ביוני 1967, במלחמת ששת הימים, שירתו בחיל האוויר טייסים ספורים בלבד חובשי כיפה.
▪ ביוני 1968 שירת בסיירת גולני רק לוחם אחד חובש כיפה, רפי בן בסט. חובש הכיפה היחיד בסיירת.
▪ ב-1979 שירת רק מפקד בכיר אחד חובש כיפה במערך הלוחם של צה"ל: אפי פיין, מפקד גדוד 12 של גולני.
▪▪▪
▪ ביוני 2017, רבע מבוגרי קורס הטיס הם חובשי כיפה.
▪ במרס 2018, כמעט שליש מלוחמי גדוד הסיור של גולני הם חובשי כיפה, ביניהם גם מפקד הגדוד עצמו.
▪ בדצמבר 2017 רבים ממפקדי הפלוגות והגדודים בגולני חובשים כיפה. מפקד החטיבה ה-47, שי קלפר, גם הוא חובש כיפה. חובשי כיפות מאיישים כיום תפקידים בכירים במערך הלוחם: סגני אלופים, אלופי משנה, תתי־אלופים. הם מפקדים על גדודים, על טייסות, על חטיבות ועל אוגדות.
כיצד קרה המהפך? מתי ואיך עבר הלפיד מאותן יחידות עילית שהגיוס וההתנדבות אליהן היו תמיד בשיטת חבר מביא חבר, או יותר נכון - קיבוץ מביא קיבוץ? יחידות שרובן ככולן היו על טהרת בני ההתיישבות העובדת, ולא עוד?
את תהליך השתלבותם של חובשי הכיפות בצה"ל ובעיקר ביחידות הלוחמות, ניתן לחלק לשלוש תקופות: עד 1967, מ-1967 ועד 1988 ומאז ועד היום.
עד 1967 רוב חובשי הכיפות התגייסו במסגרת הנח"ל, בני גרעינים לכל דבר, אם כי היו גם שהשתלבו כחיילים בודדים במערך הלוחם. שירות רגיל, שנתיים וחצי או שלוש שנים, כפי שהיה נהוג באותה עת.
מלחמת ששת הימים, הניצחון הגדול ותחילת ההתיישבות ביהודה ושומרון, שינו משמעותית את מאפייני הגיוס של חובשי הכיפות והבליטו את הרצון לשלב בין שירות קרבי לבין המשך הלימודים בישיבות. את השינוי הוביל הרב יהודה עמיטל, מייסד ישיבת הר עציון, שחולל את המפנה הגדול שנקרא ישיבות ההסדר. בני ישיבות שהתגייסו והגיעו יחד לצבא כיחידות הומוגניות, בעיקר לשריון של אחרי מלחמת ששת הימים. פלוגות שלמות של לוחמים בגדודי שריון שכולם חובשי כיפה. הם שירתו שנה וחצי, וחזרו אחר כך לישיבה לעוד שלוש וחצי שנות לימוד. זה היה חלק מהשינוי שעברו צעירי הציונות הדתית ומהרצון להשתלב עוד יותר בעשייה במדינה ובצבא. ישיבות ההסדר היו ישיבות לכל דבר; לא עסקו שם בהכנה לשירות הצבאי. זו גם הסיבה שהתפתחו מהן יותר רבנים חשובים מאשר מפקדים מצטיינים.
אבל ללא תרומתן של ישיבות ההסדר להשתלבות הנוער הציוני־דתי בצבא - חשוב לציין שהיו גם צעירים דתיים שהתגייסו כבודדים לצבא וחלקם אף שירתו כקצינים, אך כאמור, עיקר המסה היתה לישיבות ההסדר - לא ניתן להבין את המהלך המשמעותי שתחילתו בלשכת אלוף פיקוד מרכז, האלוף עמרם מצנע.
בשנת 1988, כמה חודשים לאחר תחילת האינתיפאדה הראשונה, הבין אלוף הפיקוד שלצה"ל יש בעיה: ירידה במסה של בני ההתיישבות העובדת שהיוו בשנים הקודמות את המאגר העיקרי לקצונה האיכותית של צה"ל. לא נעסוק כאן בסיבות לכך, אלא במשמעות השינוי שעבר על הצבא. האלוף מצנע החל לבדוק מהיכן ניתן לגייס עוד קצינים מתאימים, ביקש נתונים של השנים האחרונות מבית ספר לקצינים ולאחר שעבר על המספרים הבין שיש קבוצה גדולה ואיכותית שלא מנוצלת מספיק בצבא: רק שני אחוזים ממסיימי בה"ד 1 באותם ימים היו חובשי כיפות, בשעה שמשקלם באוכלוסייה היה אז יותר משמונה אחוזים.
מצנע נזכר שבעבר היה לו בגדוד מפקד פלוגה מצטיין, יגאל לוינשטיין, שבינתיים חזר בתשובה. הוא פנה אליו והציע לו לחזור לצבא כמג"ד. בפגישה ביניהם אמר לוינשטיין שהוא אינו רוצה לחזור לצבא, אבל הסכים עם אלוף הפיקוד שאפשר לשלב יותר חובשי כיפות בתפקידי פיקוד בצבא. הוא גייס לעזרה את הרב אלי סדן, חברו מישיבת מרכז הרב וצנחן בעברו, ושניהם החלו לעבור בישיבות התיכוניות כדי לקבל תשובה לשאלה למה הצעירים, עם כל הלהט הדתי שבהם, לא תורמים מספיק לצה"ל.
התשובות שקיבלו לא הפתיעו: אנחנו בעד שירות משמעותי בצבא; רוצים להיות מפקדים ולתרום, אבל הסטטיסטיקה מרתיעה אותנו: ככל שהשירות הצבאי ממושך יותר - פחות שומרים על הדת, על המסגרת הדתית. קשה לשמור על המצוות במצבים קשים כשהפיתויים מהסביבה החילונית חזקים כל כך.
הבעיה הזו לא היתה קיימת בישיבות ההסדר שבהן הקפידו על יחידות הומוגניות של צעירים דתיים, אבל משם לא הגיעו המפקדים שמצנע רצה לראות ביחידות השונות.
השנייים, הרב יגאל לוינשטיין והרב אלי סדן, הגיעו למסקנה שאותם צעירים של לפני צבא לא מקבלים חינוך מחזק; לא מקבלים הכנה מספיק טובה לקראת מה שצפוי להם; הם לא מוכנים מספיק לקראת המפגש עם הצבא החילוני, עם האווירה המאוד חילונית, ומכאן החשש שלא יצליחו לשמור על הדת.
שניהם הגיעו למסקנה משותפת: בואו ונקים מוסד שיחזק את אותם צעירים לפני הגיוס, שיעזור להם לראות בצבא לא משהו מאיים, אלא להפך. הם יגיעו עם רצון ונחישות לחבר את הלהט הדתי שלהם ללהט הצבאי. להנחיל את הערכים שלהם - רגישות וענווה לצד חינוך, מנהיגות ונחישות באימונים ובקרב - ליחידות שבהן ישרתו, תוך שמירה על הערכים הדתיים עליהם חונכו.
ב-1988 הוקם המוסד הראשון: "בני דוד" - המכינה הקדם־צבאית הראשונה שזכתה לבית חם ביישוב עלי בבנימין. השם מעיד על הכוונה: זו לא פנימייה צבאית; זו מכינה לצבא. מכינה שתפקידה לחזק את הרוח ולהכין את הצעיר הדתי לקראת שירות שלא יאיים עליו. שני הרבנים, הרב לוינשטיין והרב סדן, עומדים מאז בראש המכינה.
ההתחלה היתה צנועה. 71 צעירים נרשמו למחזור הראשון. במחזור השני למדו כמה שמות שהתפרסמו בהמשך: עמנואל מורנו ונפתלי בנט בסיירת מטכ"ל, רועי קליין בגולני, עופר וינטר בגבעתי ועוד. כל מחזור מאז תרם רבות למהלכים שאת פירותיהם רואים היום: משני האחוזים בבית ספר לקצינים בשנת 1988, לעשרות רבות ב-2018; ממפקד גדוד אחד במערך הלוחם ב-1979, למפקדים בכירים ומובילים בחטיבות השדה, ביחידות המיוחדות ובחיל האוויר.
שלא כמו בני ישיבות ההסדר, שהגיעו כיחידה הומוגנית ונשארו כך לכל אורך השירות הצבאי - בעבר בעיקר לשריון אך כיום גם ליחידות חי"ר - בוגרי המכינה הקדם־צבאית מגיעים לצבא כבודדים. כ-40 אחוזים מבוגרי המכינה בעלי סיימו את בה"ד 1, בית הספר לקצינים, והנתון המשמעותי ביותר - רובם נשארים דתיים, גם בצבא וגם לאחר שהורידו את המדים. ממכינה בודדת בשנת 1988 צמחו רבות במקומות שונים ומספרן עומד כיום על כ-60, כשליש מהן חילוניות, שאימצו את רעיון המכינות הקדם־צבאיות. לרוב המכינות הקדם־צבאיות, הדתיות והחילוניות, רשימת המתנה ארוכה. לא כל מי שרוצה - מתקבל.
המכינות הקדם־צבאיות הן אבן שואבת לקצונה בצה"ל. חובשי הכיפות יוצאי המכינות הדתיות משרתים כיום כמפקדים בכל יחידות השדה, בגדודי החי"ר, ביחידות המיוחדות, בטייסות הקרב. הם רואים בשירות הקרבי שליחות ולשליחות, לא אחת, יש מחיר כבד.
הספר "כיפה סרוגה נשק בהצלב" מביא את סיפורם של 18 לוחמים שאינם עוד בחיים. לא כולם הגיעו דרך המכינות הקדם־צבאיות, אבל המכנה המשותף לכולם, מעבר לגבורה בקרב שבו נפלו, הוא המורשת והערכים שהובילו אותם. המורשת והערכים הובילו את רב סרן רועי קליין לזנק על הרימון בבינת ג'בייל כדי להציל את חייליו; הובילו את סרן דוד גרנית לרוץ קדימה מול האש בלילה ארור בדרום לבנון; הובילו את החובש סמל ראשון שמואל וייס להיכנס לסמטה בג'נין כדי לטפל בחבר פצוע; הובילו את סגן אוריאל פרץ להתעלם מעשרות הקוצים שננעצו בבשרו - כי אלה הם קוצי ארץ ישראל; והובילו את רב סרן בניה ריין להיכנס ללבנון, לכל משימה, כי מישהו צריך לחלץ ולעזור לכוחות במלחמת לבנון השנייה.
הם ואחרים.
▪▪▪
תודתנו לכל משפחות הלוחמים, מכל קצוות הארץ, על שיתוף הפעולה, על העזרה ועל היותם המצע המדהים שעליו צמחו גיבורי הספר שלפניכם.
אילן כפיר, דני דור
מרס 2018
