מציאות חלומית או חלום של מציאות

הערת המחבר

הספר שלפניכם מבוסס על אירועים אמיתיים שהתרחשו במציאות. עם זאת, למען שמירה על פרטיותם של המעורבים ומטעמים משפטיים, הושמטו פרטים מזהים מסוימים ונערכו התאמות בתיאור האירועים והנסיבות.

התיאורים, הדעות והפרשניות המובאים בספר משקפים את נקודת מבטו האישית של המחבר ואת הבנתו את האירועים, בהתבסס על ניסיונו המקצועי, מחקר מעמיק שביצע ושקדם לכתיבת הספר ושיחות שערך עם גורמים שונים, לרבות עם כאלה שמוזכרים בספר באופן ישיר ועקיף.

יובהר כי אין לראות בתוכן הספר משום קביעת עובדות משפטיות או המלצות לפעולה.

כל הזכויות שמורות © (2025-2024).

העותק שלפניכם אושר לפרסום על ידי היחידה לביטחון מידע במשטרת ישראל.

אין להשתמש בתוכן הספר, להעתיקו או להפיצו ללא אישור מפורש בכתב מאת המחבר או המוציא לאור.

פתח דבר

הספר שלפניכם נכתב בגוף ראשון ובאופן כרונולוגי, כיאה לסיפור הרפתקאות — סיפורה של המנהלת לשיפור שירותי המשטרה לחברה הערבית במשטרת ישראל, סיפור הרפתקאות לכל דבר ועניין. אין הוא מתרחש על אי בודד, אך הוא בהחלט התנהל על קרקע לא יציבה, דינמית ומלאת מכשולים ואתגרים.

ספר זה הוא סיפורי האישי בתוך מהלך היסטורי רב־עוצמה והשפעה. פעילותנו במנהלת דמתה לפעילותם של חלוצים העוסקים בכיבוש דרכי עפר ובפריצת נתיבי הליכה חדשים ובטוחים. בילדותי, כאשר נשביתי בקסמי ספרי הרפתקאות, נהגתי להיכנס לתוך דמותו של הגיבור ולדמיין כיצד הייתי אני מתנהג ומקבל החלטות. בסיפור הזה אני הייתי בין מקבלי ההחלטות, וה'הרפתקאות' היו רבות.

***

המנהלת לשיפור שירותי המשטרה לחברה הערבית במשטרת ישראל הוקמה בתחילת שנת 2016, וניצניה החלו לבצבץ כבר בסוף 2015, עת גובשה החלטת ממשלה (החלטה 922), שמטרתה הייתה לטייב את חיי התושבים/האזרחים הערבים במדינת ישראל במגוון היבטים, לרבות מתן שירותי משטרה והגברת תחושת הביטחון האישית והקהילתית של ערביי ישראל.

המנהלת הוקמה בן לילה מתוקף החלטה של השר לביטחון פנים באותם ימים, חבר הכנסת לשעבר גלעד ארדן. תחילתה בצוות מצומצם של קצינים, וביניהם אנוכי, ובהמשך היא הלכה ותפחה על מנת להחיל את אחריותה, שהתגבשה תוך מעשה.

יום נקף יום, וחודש חדש החליף את קודמו. עונות השנה, החגים ואירועי משבר נתנו למסע שאותו אתאר בהמשך את ייחודו. כשם שטרזן התוודע לג'יין ורובניזון קרוזו ליד ימינו ששת, כך התוודעתי אני לאנשי המנהלת ולחברה הערבית בישראל במהלך מסלול זה. בוקרו של יום היה המשכו של חלום שנרקם בלילה הקודם, והיו לא מעט לילות לבנים מלאי חשיבה ולבטים. כמו בהישרדות, נדרשו במסלול הזה יצירתיות רבה, תחכום וחשיבה הוליסטית, ואנו במנהלת פעלנו כך יום־יום.

אין ספק שנפלה בחלקי ההזדמנות לפעול למען מטרה חברתית חשובה מאין כמוה, ולדעת כי תרמתי את תרומתי הצנועה להווי המדינה ולבניינה. בעיקר הרגשתי בר־מזל לפעול במחיצת עמיתים ושותפים נפלאים לדרך, אשר יחד טוו את המציאות החלומית שעליה אספר לכם עתה.

מבוא

סיפורה של המִנְהלת לשיפור שירותי המשטרה לחברה הערבית הוא סיפור של חתירה לשינוי. התקופה שבה מתרחשת העלילה מתחילה בשנת 2016 ומסתיימת עם סופה של שנת 2020. חמש שנים מלאות המלוות את פעילותה של המנהלת בפרט ושל משטרת ישראל בכלל, במסגרת יישומה של החלטת ממשלה מספר 922.

החלטת הממשלה נועדה ליצור פיתוח כלכלי וחברתי בחברה הערבית, תוך שילובה בחברה הישראלית. הרעיון המרכזי של ההחלטה הוא צמצום הפערים שהלכו וגדלו עם השנים בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה הכללית. החלטת הממשלה הדגישה את הפיתוח של אוכלוסיית המיעוטים. משטרת ישראל, באמצעות הקמתה של המנהלת לשיפור שירותי המשטרה לחברה הערבית, ריכזה מאמץ על פי מדיניות השר לבט"פ המכהן באותם ימים, חבר הכנסת לשעבר גלעד ארדן,² שכיוון לפלח המרכזי והעיקרי בחברה הערבית: האוכלוסייה המוסלמית והבדואית.

הקמת גוף אד הוק שיעסוק ביישום ההחלטה הנ"ל היוותה אתגר עצום, הן כלפי החברה הערבית — ולא פחות מזה, אל מול משטרת ישראל: היעדרה של 'חוברת הפעלה' לתהליכי שינוי בסדר הגודל הנדרש חייבה את אנשי המנהלת להמציא בעצמם הוראות הפעלה ויישום של תהליכים ארוכי טווח. כל זאת על מנת שמטרות המנהלת שהוצבו על ידי השר לביטחון פנים ומפכ"ל המשטרה — ושנבעו גם מציפיות האוכלוסייה הערבית עצמה — יושגו במהלך חמש שנות פעילותה.

הספר שלפניכם מביט דרך עיני המחבר, ראש מדור שותפויות וקהילה במנהלת, ובוודאי אינו מתיימר לספר את הסיפור המופלא מכל זוויות המבט של המשתתפים בו. ההצצה לתהליכי השינוי המיוחל, הקשיים הכרוכים בו, מפחי הנפש מחד והתרוממות הרוח מאידך — כל אלו יציגו לכם את המורכבות של תהליכי שינוי עמדות, של ניסיונות לבניית אמון ושל הבניית מציאות אחרת, שבה עקרונות של שותפות מהווים נדבך חשוב במיסוד היחסים שבין מיעוט ומדינה, ובעיקר בין מיעוט ומשטרה.

הספר נחלק לפרקים על פי שנות הפעילות שבהן יושמה החלטה ממשלתית מספר 922, כך שניתן יהיה לעקוב באופן קל אחר הפעילות הרציפה שהתרחשה לאורך חמש השנים שבהן פעלה המנהלת. בכל סיום של פרק, קרי, סיכומה של שנת פעילות, רוכזו תובנות והמלצות כלליות באשר לטיוב התהליכים והימנעות ממהלכים מאיטים, תחת הכותרת 'מה למדתי עד כה'.

תוכנו של הספר עוסק בשאלה המרכזית: האם ניתן לשנות את מרקם היחסים בין האוכלוסייה הערבית ובין משטרת ישראל? ולא פחות חשוב מכך: האם באמצעות השינוי אפשר לחולל מהפך בתחושת הביטחון של האוכלוסייה הערבית, ולייצר אמון החשוב כל כך להעמקת השילוביות של האוכלוסייה הערבית באוכלוסייה הכללית?

כתיבתו של הספר ארכה כחמש שנים, כאורך הפעילות המסוקרת בו. אופי הכתיבה היום־יומי היה דומה לכתיבתו של בלוג, שבו מתוארות חוויותיו, רשמיו ודעותיו — ובעיקר תובנותיו של המחבר.

ההחלטה לכתוב ספר נבעה מתוך תחושה כי יהיה מה לספר, ובעיקר כי יש קהל שיגלה עניין רב בהתחקות אחר תהליך מרתק שיסופר כאן במלואו. הסיפור מורכב מאפיזודות המכילות דמויות רבות, ששמן, תוארן ומקומן במהלך ההיסטורי הוצנעו מטעמי שמירה על פרטיות.

הסיפור מספר את סיפור המנהלת אך לא רק. המטרה הייתה להנציח מקטע חשוב ומשמעותי בהתפתחות מערכת היחסים שבין משטרת ישראל והחברה הערבית, שלו היה המחבר שותף.

פרק ראשון

הגישושים

שנת 2016

נוסעים על כביש 5614, אם אפשר להגדיר כנסיעה את החוויה המטלטלת, תרתי משמע, המתרחשת לאורכו, בדרך חזרה מביקור בכפרי 'המשולש' שבמרכז הארץ. בכל פעם שאני עובר באזור, נדמה כי הזמן עצר מלכת.

בעיניי, כביש 5614 ממחיש היטב את הדיסוננס שאיתו מתמודדת החברה הערבית, בין הגאוגרפיה ובין הזהות הערבית־ישראלית. הוא מחבר בין שני קצוות: בקצה אחד כביש 57, כביש רוחב ארצי ומשמעותי המוביל מנתניה שבשרון לאזור טול כרם הסמוכה, במערב השומרון, ומגיע גם עד לפאתי שכם, ומצד שני היישוב הערבי קלנסווה.

מחד, יש דבר מה רומנטי מאוד, אותנטי, כמו בימים עברו, שמתגלה במעבר הזה בין שני הקצוות. מאידך, אי אפשר שלא לראות, להרגיש, את הפערים העצומים בין כפרי המשולש ובין אזורים אחרים בארץ.

הנסיעה בכביש היא כבתוך מנהרת זמן. משהו פורט אצלי על מיתרי הרגש בכל פעם שאני עובר בו. בעיקר אני אוהב את המראה הדרמטי שמעניק עמודו הנישא של המסגד, המתנוסס מעל הבתים הרעועים ומשקיף על הסביבה, מוודא שהוא ממשיך להיות הגבוה ביותר בשכונה. לצד הדרך חמור מושך עגלה, נער צעיר מוודא כי עקשנותו של החמור לא תעמוד לו. הכביש נראה כמו מסננת ובה חורים גדולים. הנסיעה הופכת מאתגרת, בעיקר לאחר הגשם, כי אז נקווים מי הגשמים בבורות האין־סופיים שעל אם הדרך, והנהג עסוק בניחוש מתי יגיע הרגע שבו ישקע גלגל מכוניתו בבור, ואולי יזדקק לחמור שראה קודם לכן כדי להיחלץ. ההבדלים מתעצמים כאשר עולים שוב על כביש שש³ הסמוך, אז מבינים שֶמה שנשאר מאחור, אכן נמצא אי שם, הרחק מאחור.

בסופה של שנת 2015 התקבלה החלטת ממשלה, ומספרה 922, לחזק ולפתח את החברה הערבית בהיבטים חברתיים וכלכליים כדי לקדם את השוויון האזרחי. חלפו מעל 70 שנים מאז הוקמה מדינת ישראל, ולאחר תקופת הישרדות התפנתה המדינה לפעול למען צמצום הפערים שבין ערביי ישראל למדינת ישראל. החלטת הממשלה כללה כמה משרדי ממשלה וגופי מדינה רשמיים, ובהם המשרד לביטחון פנים. לפי ההחלטה, משטרת ישראל קיבלה עליה לקדם את שירותי המשטרה בחברה הערבית. לשם כך הוקמה המנהלת לשיפור שירותי המשטרה בחברה הערבית (תיקרא להלן: 'המנהלת').

העומד בראש המנהלת בכל חמש שנות פעילותה היה ניצב ג'מאל חכרוש, תושב כפר כנא, שמאז כבר הספיק לצאת לגמלאות. השר הממונה על המשרד לביטחון פנים, ח"כ לשעבר גלעד ארדן, הוא שמינה את ניצב חכרוש לעמוד בראש המנהלת. עם ייסוד המנהלת הוחלט להקים מדור ייחודי, מדור שותפויות וקהילה, שיעסוק בהבניית תהליכים בין יחידות השטח של המשטרה ובין הרשות המוניציפלית, ובחיבור בין המשטרה ובין גופי המדינה השונים. המדור עסק בחיבור המשטרה ומשרדי ממשלה, גופים המשתייכים למגזר השלישי העוסקים בהתנדבות וגופים המציעים פעילות בלתי פורמלית, כמו גם כל מי שראה לנכון ליזום, להשקיע ולפתח תוכניות להעצמה קהילתית. היעד: לקדם תהליכים ומטרות משותפות לטיוב חיי החברה והקהילה ביישובים הערביים. בראש המדור עמדתי אני, משנת 2016 ועד לסיום ולפקיעת תוקפה של החלטת הממשלה, בתחילת שנת 2021.

באותם ימים, בראשית שנת 2016, אני מרבה לשוטט בין הכפרים והיישובים הערביים, לא כדי לחפש חמציצים ושאר תבליני גינה, אלא כדי לנסות לחבר את החברה הערבית למדינת ישראל. אמירה זו מחייבת מאוד, בעיקר בהתחשב בכך שבאותו שלב המילה 'חיבור' בפני עצמה לא הייתה ברורה עדיין, ובוודאי לא היה ברור מי הגורמים במשוואה שיש לחבר ביניהם.

תהליך בנייתה של המנהלת נבע מזיהוי צרכים ופערים, הן ברמה המקומית האזרחית — כגון היעדר שירותי משטרה ביישובים הערביים, והן בתוך המשטרה — בעיקר בהבנת המרקם החברתי במגזר הערבי ובהתאמת הפעילות המשטרתית אליו. כמו בצבא, כל דבר נחלק לשלושה חלקים, וכך בנינו את המנהלת. היא הושתתה על שלושה צירי פעולה עיקריים, ואלו הם: הציר הראשון היה פריסת תחנות משטרה חדשות ביישובים הערביים כחלק מיצירת תשתית פיזית, המבטאת משילות, נוכחות וקִרבה פיזית לתושב. המטרה הייתה להשרות תחושת ביטחון ולאפשר לתושב גישה מהירה ונוחה לשם קבלת שירותי משטרה. הציר השני היה גיוס צעירים וצעירות מבני החברה הערבית לשורות המשטרה, במטרה לחזק את ההזדהות למדינה, לעורר קבלת אחריות ויוזמה ולייצר גשר בין המשטרה ובין הציבור הערבי. הציר השלישי היה בניית מרקם יחסים מבוסס אמון, שיהיה מסוגל לשמש תשתית לטיפול בתופעות פשיעה באמצעות המרחב הקהילתי בכל יישוב. לאורך הספר נראה כיצד עשינו זאת במהלך השנים שבהן פעלה המנהלת. נתחיל באופן גיוס הצעירים הערבים למשטרה.

עידוד צעירים ערבים להתגייס למשטרת ישראל — הגברת השותפות

כאמור, פעילות המנהלת התבססה על שלושה צירים. הציר השני, ציר הגיוס, מגיע על רקע מחסור במשטרת ישראל בשוטרים שהערבית היא שפת אימם, בייחוד במערך החקירות. עד כמה שזה נשמע מופרך, תחנות הפועלות במגזר הערבי אינן משופעות בבני מיעוטים הדוברים ערבית. אחת ממטרות המנהלת הייתה לקדם גיוס של צעירים וצעירות ערבים, כדי שהציבור יזכה לשירותי משטרה שוויוניים, ובשפתו.

כבר מהתחלה היה ברור לנו שיש צורך להנגיש ולהתאים את תהליך הגיוס למועמדים מן החברה הערבית. ללא כל קשר למוצאם ולתרבותם של המועמדים בני החברה הערבית, תהליך הגיוס למשטרת ישראל ארוך. התהליך כולל בדיקות ביטחוניות, מבחני כניסה הדומים למדי למבחנים פסיכומטריים, וגיבוש.⁴ אם המועמד הצליח בכל שלבי התהליך, הוא ישתלב בקורס בסיסי ממיין. כשנה לאחר תחילת הגיוס ישתלב השוטר ביחידה שאליה יועד.

טרום הקמת המנהלת מגויסים למשטרה מעט מועמדים מקרב החברה הערבית. לפי הסטטיסטיקה שאליה נחשפנו בשלבי הלימוד הראשונים שלנו, מתוך עשרות קורות חיים הנשלחים ללשכת הגיוס, יצליחו לסיים מועמדים בודדים את תהליך הגיוס ולהתקבל למשטרה, ולאחר גיוסם יתחיל תהליך שימורם במערכת. עם כל הנתונים הללו ברקע, הוצב בפני המנהלת על ידי השר ארדן יעד שנראה יומרני מאוד באותה עת: היה על המנהלת לגייס כ־200 שוטרים בשנה מהחברה הערבית. הוחלט בדרג הפוליטי שהמנהלת תקצה משאבים ותשקיע מאמצים לפנות אל הערבים המוסלמים, המהווים 83% מתוך כ־2,000,000 הערבים בישראל. יאמרו מביני דבר שגם הדרוזים והצ'רקסים משתייכים לזרמים אסלאמיים, אך הכוונה הייתה להתמקד ברוב הברור של ערביי ישראל המוסלמים, מתוך הבנה שהקבוצות האחרות באוכלוסייה רואות עצמן חלק מכלל ההוויה הישראלית. עיקר האתגר היה לייצר מוטיבציה, ועל כן נבחר פלח זה כאוכלוסיית המיקוד של המנהלת.

לשם בחינת תהליך הגיוס הקיים נערך מחקר איכותני⁵ שניסה לברר מדוע רבים נושרים לאורך תהליך הקבלה לשירות במשטרה. התברר שלמצב הקיים כמה סיבות. הסיבה הראשונה הייתה שהצעיר הערבי מתקשה לעבור בהצלחה את התחקיר הביטחוני, שאותו מבצעת יחידת ביטחון המידע של משטרת ישראל. היה צורך לבחון מחדש את תנאי הבדיקה ולהתאימה לחברה הערבית, בלי לפגוע בביטחון המדינה ובפעילות המשטרה.

אחת התובנות הייתה לצמצם באופן ניכר את הבחינה בנוגע למשפחה המורחבת של המועמד. המושג משפחה מורחבת שונה מהותית בין מועמד שאינו נמנה עם החברה הערבית למועמד הנמנה עימה, שכן המבנה החברתי בחברה הערבית מושתת על חמולות (עוד נחזור ונתאר זאת בהקשרים אחרים בהמשך). נשאלת השאלה: מדוע מועמד שהפרופיל הביטחוני שלו מתאים לגיוס עלול להינזק כי קרוב משפחה רחוק שלו מעורב בפלילים, ואין כל קשר בין השניים מלבד אילן יוחסין משפחתי?

הסיבה השנייה למיעוט המגויסים מהמגזר היא הבדלי המנטליות, התרבות והשפה בין מועמד יהודי למועמד ערבי.

הצעיר הערבי לא נוהג להצטרף למסגרת של תנועת נוער או לשירות צבאי, ועל כן לא עובר תהליך הכשרה מובנה, המכשיר אותו להתמודד עם סיטואציות שבהן נבחנים משתתפי הגיבוש בשלב המתקדם של תהליך הגיוס למשטרה. יתרה מזאת, לא פעם כאשר נפגשנו עם נציגי החברה הערבית במסעותינו בישראל, נאמר לנו שהילד הערבי נמצא 'מתחת לשמלתה של אימו' עד ליציאתו לחיים בוגרים, וגם אז שיפולי שמלתה מגוננים עליו. זהותו החמולתית לא פעם מצירה את צעדיו, ואינה מאפשרת לו עצמאות אמיתית. מייד עם תום לימודיו התיכוניים הוא מוסלל לעבודת כפיים מקצועית או בלתי מקצועית, ורק חלק מן הנוער משתלב במסגרות של השכלה גבוהה.

עת שעבר המועמד מהמגזר הערבי את התהליך הביטחוני ניצב לפניו אתגר לא פשוט נוסף, והוא לעבור בהצלחה את מבחני המיון בלשכת הגיוס של משטרת ישראל. זהו השלב הכולל את מבחן הדירוג הפסיכולוגי, בדומה למבחנים הצה"ליים, ומבחן בעברית לקביעת רמת השליטה בשפה. זו הייתה הסיבה השלישית לשיעור הנשירה הגבוה.

מתוך הבנה כי כבר בשלב זה קיימים פערים שיש לצמצמם, נשכרו שירותיה של חברה המתמחה בהכשרת מועמדים לקראת מבחנים פסיכומטריים, ונבנתה תוכנית ייחודית בת שבוע, שבה עברו החניכים הכשרה מרוכזת שתכין אותם לקראת המבחן הגורלי.

מרבית המועמדים שאותרו לא היו בעלי יכולות ביטוי, קריאה וכתיבה גבוהות בשפה העברית. לשם כך נפתחה הכשרה בת חודש ימים שבה למדו הצעירים עברית שימושית, שתסייע להם לעבור את שלב האבחון האישי בלשכת הגיוס. בית הספר פעל במתחם שפעלה בו המנהלת. עברו חודשים מספר, ובית הספר הכשיר עשרות מועמדים לגיוס. בוגרי בית הספר עמדו למבחן בלשכת הגיוס, ולאחר בדיקה עלה שיחס ההצלחה הקודם השתנה שינוי דרמטי: למעלה מ־60% מהמועמדים עברו את התהליך. כאשר ראיינו צעירים שלמדו בבית הספר שלנו, הם סיפרו שבאו כדי להצליח. רמת המוטיבציה שלהם הייתה גבוהה, ורצינותם ושקדנותם נראתה בבירור. תפקידו של המורה היה להיענות לצימאון של תלמידיו.

השלב הבא בתהליך הגיוס היה יום גיבוש שנערך במכללה הלאומית לשוטרים בבית שמש.⁶ גם כאן נתוני הבסיס היו דרמטיים: מידת ההצלחה הייתה מועטה מאוד, מרבית המשתתפים נכשלו וקיבלו ציונים נמוכים ואף לא זכו לפירגון חברתי של המשתתפים האחרים. לא פעם נזעקו נציגי המנהלת לוועדות הדחה,⁷ כדי לנסות ולהסביר שההחלטה להדיח מועמד נובעת מהטיה מובנית בתהליך המיון, ויש לשקול אותה מחדש. היה צריך לעשות משהו בנדון. לשם כך פתחה המנהלת מסגרת הכנה לקראת הגיבוש. המסגרת אפשרה למשתתפים להתנסות בסימולציות ובמצבים המדמים סיטואציות שאיתן צפוי להתמודד המועמד בחייו המקצועיים כשוטר, ולצמצם מעט את אי־הוודאות. הושם דגש במכללה, בעיקר בקרב צוות ההדרכה, על מודעות להבדלי המנטליות, התרבות והשפה, כדי שאלו לא יהוו מכשול מובנה ביום הגיבוש.

ההכנה ליום הגיבוש הוכיחה את עצמה. עם ההכנה המנטלית של צוות המגבשים וההכנה המנטלית של המועמדים, גברו סיכויי המשתתפים לעבור בהצלחה את הגיבוש. באחת מהפעמים אף עלה רעיון להפריד את ימי הגיבוש באופן שיהיה ההרכב הומוגני, כלומר יום גיבוש לצעירים ערבים ויום גיבוש לכל השאר. רעיון זה נפסל לאחר מחזור אחד מתוך תפיסה שהגיבוש אמור לשקף את החיים עצמם, ובחיים האמיתיים יפעלו השוטרים הערבים בסביבה מגוונת. למרות הכול, המספרים נותרו נמוכים.

כך או כך, מספר הצעירים והצעירות הערבים שהגישו מועמדות לשירות במשטרה היה קטן מאוד. משטרת ישראל אכן גייסה מקרב בני המגזר אליה, אך במספרים קטנים מאוד ולא משמעותיים. אחת הסיבות לאחוז נמוך של גיוס ערבים למשטרת ישראל הייתה, משיחות רבות עם נציגים מהחברה הערבית, כי בציבור הערבי שירות במשטרה נתפס כמעשה בגידה ועל כן אין לו לגיטימציה, והמבקשים להתגייס מסתכנים בלחץ חברתי ואף בנידוי. חשבנו מה אפשר לעשות כדי להגדיל את הסיכוי להתעניינות מצד ערביי ישראל במסלול הגיוס למשטרה מחד, ולייצר הצלחה מאידך. על מנת לבחון את הסוגיה הזו החלטנו 'לרדת לשטח' ולבצע חשיפה מבוקרת שלנו בפני מועמדים פוטנציאליים. לשם כך נבחרה אחת מהמועצות הערביות באזור העמקים, שבה החלטנו לערוך יום חשיפה.⁸

האירוע, ראשון מסוגו, התרחש בצמידות לאירוע חריג שהתרחש לפני כן בדרום, ובו נהרג תושב הפזורה הבדואית — יעקוב מוסא אבו אל־קיעאן.⁹ קדם ליום החשיפה תהליך ארוך של הכנות מנטליות ביישוב המארח. ראש המועצה, שעימו נפגשנו פעמים מספר, היה חדור מוטיבציה לערוך את יום החשיפה כדי לתת לצעירי הכפר הזדמנות לתעסוקה. עם זאת, התלהבותו לוותה בחששות רבים לכס שלטונו וללגיטימיות שלו כנבחר ציבור. כשבועיים לפני יום החשיפה עדיין לא היה ברור אם הצעירים ייענו להגיע ולשמוע את נציגי המנהלת מסבירים על תהליך הגיוס למשטרה. מידע מודיעיני הגיע ימים ספורים לפני שעת השי"ן,¹⁰ ולפיו בכוונת מתנגדי האירוע לחבל ברשת החשמל של המתנ"ס שהיה אמור לארח אותנו.

יום החשיפה הגיע, ובאולם הגדול נפרסו עמדות מידע ושולחנות על מנת לראיין את המועמדים שיגיעו. מצגת עם מידע רלוונטי הוכנה להצגה על מסך גדול, וכיבוד קל המתין לבאים. בחדר החשמל הוצב גנרטור כדי שייכנס לפעולה אם מישהו יחליט לכבות את החשמל ולחבל באירוע. למרות כל החששות שלנו, התמלא האולם מפה לפה. נכחו בו כ־200 משתתפים, שהקשיבו קשב רב לקצינת הגיוסים של המנהלת המסבירה על הליך הגיוס למשטרה. הצעירים הסקרנים שאלו שאלות ממוקדות, ואף הביעו לא מעט תסכול וייאוש מניסיונות קודמים להתגייס למשטרה.

כיוון שהניסיון הראשון צלח, החלטנו להרחיב את המהלך. ביקשנו לעורר שיח, גם אם יהיה מלווה באמוציות ובביקורת קשה. הציבור הערבי סבל וממשיך לסבול מאלימות קשה מאוד, שמקורה נעוץ בחברה הערבית עצמה ובתפיסותיה, ושירותי משטרה מועטים בישובים הערביים. פנינו למשרד פרסום כדי לגבש קמפיין תודעתי לעידוד הגיוס למשטרה. בניסיון לדייק את המסר נקבע שהמילה קִרבה חייבת להיות חלק מהסלוגן בערבית. המשפט שנקבע היה "אם אתה רוצה להרגיש בטוח, אתה צריך משטרה קרובה אליך". המסר הופיע על גבי שלטי חוצות גדולים בכניסות ליישובים ערביים ברחבי הארץ וביציאות מהן. בשלט נראתה משפחה מחייכת, לצד המספר 100. המטרה הושגה, ושיח רב התנהל בחברה הערבית באשר למשטרת ישראל. חלק ממנו נבע מסקרנות, וחלק ממנו היה ויכוח באשר למידת הקִרבה למשטרת ישראל ולשיתוף הפעולה של החברה הערבית עם המשטרה. האירוע המצער ביותר בהקשר זה היה מידע מודיעיני שהגיע מאחד מהיישובים בגזרת משטרת תחנת משגב שבגליל, על כוונות להצית את השלט שהתנוסס בכניסה לאחת מהערים המרכזיות בתחום אחריותה. כאשר קיימנו דיון עם תחנת המשטרה הטריטוריאלית, סיכמנו שנפקח עין על השלט, אך לא פחדנו מהאפשרות שהוא יוצת: דווקא הצתתו יכולה הייתה לשמש, להשקפתנו, מנוף לשיח בחברה הערבית בנוגע ליצירת שותפויות עם המשטרה — ואין משתמע מהאמור כאן כי אנו מעודדים מעשי ונדליזם (השלט לא הוצת מעולם).

עולים שלב במאמצי הגיוס

שלב נוסף בהרחבתו של תהליך האיתור והגיוס התרחש במהלך חודש נובמבר 2016, אז התחלנו במדור לקדם תהליך של חשיפת פעילות המנהלת במרכזי הלימוד האקדמיים ברחבי ישראל. נבנתה תוכנית חשיפה שנתית עם המכללות האקדמיות. ליום החשיפה היו כמה מטרות מוצהרות. מטרה אחת הייתה לפרסם את דבר קיומה של המנהלת ואת פעילותה. המטרה השנייה הייתה להפיץ מידע רלוונטי על תהליכי הגיוס למשטרה. המטרה השלישית הייתה מורכבת יותר ופחות ישירה, והיא לתמוך בתהליכי קירוב הלבבות בין המשטרה לחברה הערבית. הרעיון שעמד בבסיס המטרה השלישית היה להכשיר 'שגרירים של רצון טוב' ביישובים הערביים. חיבור תודעתי כזה יבסס ויתרום לבניית אמון. העיקרון של שותפות עם דור האקדמאים הבא של החברה הערבית נראה כזה ששווה להשקיע בו מאמץ.

המכללה הראשונה שחשפנו בה את פעילות המנהלת הייתה מכללת עמק יזרעאל. לאחר הצגת הרעיון בפני הנהלת המכללה ונציגי ההשמה לחברה הערבית, נבנה יום חשיפה. הוא כלל הרצאה של שוטר ממוצא ערבי, שסיפר את סיפורו האישי ועל המוטיבציות שלו להתגייס למשטרה. בהמשך ניתנה סקירה על תהליך הגיוס, ובסיום נרשם כל המעוניין אצל נציגי ההשמה של המכללה. ימים מספר לאחר החשיפה במכללת יזרעאל ערכנו יום חשיפה גם במכללת אריאל שבשומרון (כיום אוניברסיטת אריאל). חשוב להבין שהחברה הערבית אינה עשויה ממרקם אחיד, כשם שהחברה היהודית איננה בעלת מרקם אחיד, וככל שמתקרבים אליה מבחינים שהיא מורכבת מקבוצות רבות הנבדלות זו מזו. גם האוכלוסייה שלמדה במכללה בשומרון הייתה שונה מציבור הסטודנטים שלמד במכללת עמק יזרעאל. להבדלים הללו היינו צריכים להיות ערים, ולהתאים לכל קבוצה את המעטפת הנכונה לה.

יום החשיפה במכללת אריאל נחל כישלון. מיעוט המשתתפים לא אִפשר לבצע חשיפה כפי שרצינו. כשניתחנו את הכישלון כדי ללמוד כיצד להיערך לימי החשיפה הבאים, העלינו כמה תובנות: תהליך ההכנה חייב היה להיות ארוך יותר; נדרש להכין את השטח בקמפוס ולייצר מצד אחד סקרנות, ולפוגג חששות מן מצד אחר; יתרה מזו, רצוי היה לחפש דמויות משמעותיות לציבור הרלוונטי שאנו חפצים ביקרו, שעימן יהיה אפשר להוביל את יום החשיפה, ולעודד בכך אחרים להצטרף. אך התובנה העיקרית הייתה שיש לנתק ניתוק אסוציאטיבי בין יום החשיפה ובין הגיוס. יום החשיפה נועד לחשוף את הסטודנט לאפשרויות עבודה במשטרה כסטודנט, כחלק מהאפשרויות הקיימות בשוק העבודה, והוא לא הותנה בגיוס לטווח ארוך — הבנו שעלינו להפריד בין הדברים. כדי למשוך את הצעירים לאירוע, נשקל שילוב של אתנחתה בידורית קלילה. לקראת האירועים הבאים ביקשנו מסטנדאפיסט ערבי מפורסם לשתף עימנו פעולה.

אני מקדים מעט את המאוחר, אך חשוב לי להדגיש כבר כאן כי תהליכי הגיוס היוו פריצת דרך חשובה. בסיום תקופת החלטת הממשלה, חמש שנים לאחר שהחלה המנהלת את פעילותה, גויסו למשטרה כ־1,200 שוטרים ושוטרות בני החברה הערבית. לשם השוואה, בתקופה מקבילה שקדמה להחלטת הממשלה ולהקמת המנהלת (2016-2011) גויסו כמה עשרות בודדות של אזרחים ערבים למשטרה.

המהפכה החלה, אך היא הייתה רק צעד אחד בתהליכי השילוב של צעירים ערבים בשורות המשטרה. בהמשך אתאר את הקשיים שחייבו את שימורם במערכת, ואת הליווי הצמוד של הצעירים בנפתולי המערכת המשטרתית, בעיקר בהתמודדות עם דעות קדומות של מפקדים וקולגות. תהליך שינוי העמדות היה תמיד קשה יותר להשגה בתוך המשטרה מאשר בחברה הערבית.

העוסק במלאכת השינוי חייב לדעת לאן פניו מועדות ומה הן מטרותיו, ולא לסטות מהשביל שבחר גם אם הוא סופג חבטות, על אחת כמה וכמה כאשר תהליך השינוי הוא דו־צדדי, כדוגמת הטמעת החלטת הממשלה 922. במקרה שבו אנו עוסקים נדרש ניהול של שתי חזיתות במקביל (בתוך המשטרה עצמה, ובחברה הערבית), והיה זה אתגר לא פשוט בכלל.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*