אמנם זה ספר קצר, אבל הקריאה בו החזירה אותי 30 שנה אחורה, לחיים בבית ההורים שלי, כשעמוס הוא לא עמוס. הוא אמא שלי, חנה. יכולתי להזדהות עם כל דבר שקרה לגלישה, עם כל תחושה, עם כל פקפוק עצמי, עם השאלה שלעולם לא תהיה לה תשובה: למה אני?
אהבתי את הניתוח המרוחק, השכלתני, שאני בעצמי מסוגלת לו היום אחרי טיפול והחלמה, והוא עדיין בעיני הכי כואב.אם עדיין לא החלמת, אתה תמשיך לפקפק בעצמך ובהכרח תעביר את הספק הזה לקוראייך, בעיקר אם אין להם ניסיון עם סוג כזה של יחסים. אבל המחברת לא עשתה את זה. היא כתבה אמנם על עצמה, אך ממעוף הציפור והצליחה לראות עם כל מילה שנכתבה, גם אותי ואת אמא שלי, ואת כל הילדים שגדלו תחת המגף הנרקסיסטי המתעלל.