מסע חוצה מלחמה

מבוא

 

 

יום שישי, 1 בספטמבר 1939, י"ז באלול תרצ"ט, שבועיים לפני ראש השנה. הימים הנוראים בשער, אבל ימים נוראים מסוג אחר עוברים על יהודי פולין. מלחמת העולם השנייה פורצת, והנאצים כובשים את פולין. כ-300 אלף יהודים ופולנים מגורשים מזרחה, אל ברית המועצות, לא מתוך אהבת הקומוניזם כמו בגלל הפחד מהגרמנים. הצבא הרוסי, בהוראת ראשי הקרמלין, מגרש אותם לסיביר. ימים קשים מנשוא של קור ורעב עוברים על הפליטים, שאיבדו את כל רכושם וטרם יודעים מה עלה בגורל יקיריהם שנעלמו. לאחר כשנה וחצי הם משתחררים מסיביר ועוברים דרומה, לאוזבקיסטן, שם תנאי מזג האוויר פחות קיצוניים מאשר בסיביר. שם הם מקווים לשרוד, עד יעבור זעם והמלחמה תסתיים. מזג האוויר אמנם נוח יותר, אבל החיים קשים מנשוא כפליטים חסרי כול. הדרכים והיישובים מלאים בהמוני פליטים שגורשו ונמלטו מהחזית ומאזורי הכיבוש, רעב ומחסור הינם מנת חלקם, ואם לא די בכך מתרגשות עליהם צרות חדשות בדמות מחלות ומגפות. הקור העז בסיביר, מתברר, דווקא הגן עליהם מפני וירוסים ומחלות שונות ומשונות, ואוזבקיסטן היוותה כר נוח להתפתחותן.

 

אלפי ילדים מאבדים הורים, אחים ואחיות בכפור, ברעב, במחלות ובתלאות הדרך בייסורים ובסבל. ההורים היהודים מחליטים לנצל את האזרחות הפולנית ולמסור את ילדיהם לבתי יתומים שנפתחו לפליטים הפולנים באוזבקיסטן. בילדים יטפלו כמרים ונזירות. לילדיהם הם אומרים להתחזות לנוצרים. ההורים נפרדים מהם בצער ובתקווה, תוך שהם משביעים אותם שלא לשכוח שהם בני העם היהודי ושביום מן הימים, בעזרת השם, כך הם מקווים - ישובו ליהדותם.

 

חולפות שלוש שנים. בשנת 1942 נחתם הסכם בין ממשלת ברית המועצות לבין ממשלת פולין הגולה. באסיה הסובייטית נוסדה דיוויזיה של הצבא הפולני הגולה בפיקודו של גנרל אנדרס. הפליטים מפולין שנמצאים בברית המועצות נקראים להצטרף אל צבא אנדרס ולהילחם לצד בעלות הברית נגד גרמניה. צבא אנדרס, כך נקבע, ייצא אל החזית מאוזבקיסטן דרומה לאיראן בדרכו לים התיכון. איראן נמצאת תחת השפעת האימפריה הבריטית, בימים שהשמש מעולם לא שקעה בשטחה.

 

יציאת הצבא הפולני פותחת חלון הזדמנויות לפליטים היהודים. כ-1,000 ילדים, ברובם יתומים, וכ-800 מבוגרים יוצאים למסע ארוך אל ארץ ישראל לצד צבא אנדרס. לשם כך עליהם להגיע תחילה לטהרן, במסע מתיש כשלעצמו.

 

עד ליציאת הצבא הפולני מתארגנים בטהרן המבוגרים ומקימים בית יתומים לילדים, תוך סיוע של קהילת יהודי טהרן. הידיעה על המסע מאוזבקיסטן לטהרן ובית היתומים שנפתח שם מגיעה לישראל, והסוכנות היהודית מחליטה לטפל בילדים בטהרן ובמקביל לנסות לחלץ ילדים נוספים מבתי היתומים.

 

אל טהרן נשלחת באוקטובר 1942 ציפורה שרתוק, אשתו של משה שרתוק - לימים שרת, ראש הממשלה העתידי של ישראל. מוטל עליה לנהל את בית היתומים - "בית הילד היהודי" - יחד עם קבוצת יהודים־חלוצים שהגיעו עם הילדים לטהרן. המציאות שבה נתקלת שרת אינה מעודדת: בית היתומים סובל ממחסור חמור במזון ובביגוד, כמו בכל איראן, בגלל המלחמה המתמשכת.

 

מאחורי הקלעים מתנהלים מגעים מדיניים בין מנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל לבין בריטניה. בינואר 1943 נושאים המאמצים פרי, והבריטים מאפשרים לילדי טהרן להגיע ארצה. הילדים מקבלים רישיונות עלייה, והפרק האחרון במסע הנדודים הבלתי נתפס של הילדים יוצא לפועל. ילדי טהרן יוצאים לדרך ארוכה ומסוכנת, שכן עיראק מסרבת לאפשר להם לעבור בתחומה. בליווי המדריכים ושליחי הסוכנות הם יוצאים מפרס דרך הים לקראצ'י, אז בהודו והיום בפקיסטן, ואחר כך דרך האוקיינוס ההודי השורץ מיקוש וצוללות אויב, לאורך חופי חצי האי ערב, עדן ותימן, בואכה מפרץ סואץ ודרך תעלת סואץ אל פורט סעיד במצרים.

 

הידיעה על מסע הילדים מטהרן מעוררת התרגשות בארץ ישראל, וזו עולה ומתגברת ככל שהם מתקרבים. הילדים מהווים את הקבוצה הראשונה בכלל של ניצולי שואה שמגיעים במהלך המלחמה לארץ ישראל, בדרך עקלקלה מאירופה. מאות ואלפים מחכים לרכבת הילדים בתחנות הרכבת ומקבלים את פניהם בחום ובהתרגשות.

 

18 בפברואר 1943. כחודש וחצי לאחר תחילת המסע מגיעה רכבת מפורט סעיד לעזה ועליה 369 מבוגרים ו-860 ילדים, 719 מהם ללא הורים. הרכבת עוברת ברחובות ובחדרה עד לתחנה הסופית, עתלית.

 

סך כל אורך המסע המשוער, מפולין עד לישראל נאמד בכ-16 אלף קילומטרים.

 

פרק חדש ולא קל נפתח בחיי הילדים: ללא הורים, חלקם ללא קרובים, בארץ חדשה ובשפה חדשה.

 

הילדים הגיעו עם ניסיון חיים והישרדות יוצא דופן, אך היה עליהם לגשר על פני שנים של היעדר לימוד, השכלה וחינוך בסיסיים ולהתמודד מול בני גילם ילידי הארץ, אשר השתוממו למראה הילדים השונים, החיוורים ולבושי הבגדים המשונים שהצטרפו לחברתם.

 

אם לא די בכך, נפתח מאבק על ניכוס הילדים בין גופים חילוניים לדתיים, כשכל צד מנסה להעביר את הילדים ממחנות המעבר וההחלמה שנפתחו עבורם אל מוסדות חינוך ויישובים התואמים את השקפתו.

 

אלה הן בתמצית שלוש שנים מחיי, אבל המשמעותיות ביותר. בדפי הספר אתאר בהרחבה מה קרה לנו באותן שנים קשות, איך ממשפחה שלמה נותרנו רק שניים, אח ואחות, ואיך האחות הפכה בגיל 12 לראש המשפחה ובהמשך לאמא מחליפה לאחיה הקטן מוישל'ה, ילד בן חמש.

 

הדרך הארוכה שעשו ילדי טהרן מהרגע שעזבו בית חם ומגונן ועד שהגיעו ארצה היא ללא ספק פרק יוצא דופן בספר ההיסטוריה של עם ישראל. אבל עבורי זאת לא היסטוריה: אני הייתי שם!