מסע חוצה מלחמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מסע חוצה מלחמה

מסע חוצה מלחמה

4.3 כוכבים (52 דירוגים)

עוד על הספר

לאה לרר

נולדה בשנת 1928 בעיירה רוזוואדוב שבפולין. במלחמת העולם השנייה, עם כניסת הנאצים לפולין, נמלטה המשפחה לאוקראינה. לאחר מכן גורשו למחנה עבודה בסיביר ומשם הגיעו לאוזבקיסטן.

הוריה ואחותה נפטרו בהיותה בת שתים־עשרה והיא נותרה עם אחיה בן החמש ושמרה עליו. הם הגיעו לטהרן ועלו לארץ כחלק מקבוצת ילדי טהרן.

בגיל 87 הוציאה לראשונה את ספרה האוטוביוגרפי "מסע חוצה מלחמה".

תקציר

זהו סיפורה של לאה לרר (קמר), ילדה מהעיירה הקטנה רוזוואדוב בפולין, שנמלטה במלחמת העולם השנייה מפולין עם בני משפחתה מאימת הקלגסים הגרמנים הכובשים, כשהם משאירים מאחור את ביתם ואת כל רכושם והופכים לפליטים חסרי כל ומשוללי זכויות.
המשפחה גורשה מאוקראינה למחנה עבודה בסיביר ומשם הגיעה לאוזבקיסטן. בתוך זמן קצר איבדה לאה את הוריה ואחותה ומצאה את עצמה מובילה ושומרת על אחיה הקטן מוישל'ה, ילד בן חמש. הם שרדו מחלות ורעב ויחד הגיעו לטהרן ומשם לארץ ישראל, במסע מפרך חוצה מלחמה שאורכו כ־16 אלף קילומטרים.
זהו סיפורה של ילדה שלא ויתרה, שריד כמעט אחרון ממשפחתה, אשר שמרה והגנה על אחיה כשהיא רק בת 12. זהו סיפורה של ילדה שמסלול חייה השגרתי נקטע לבלי הכר, אשר הצליחה למרות הכול לפתוח דף חדש בישראל, להקים משפחה ולגדל שלושה ילדים.
סיפורה של לאה, "ילדת טהרן", הוא סיפור של נחישות והתמדה כנגד כל הסיכויים ולמרות כל הקשיים והמכות, מתוך אופטימיות ואמונה.

פרק ראשון

מוקדם ומאוחר
 
 
הגשם ירד ללא הפוגה במשך ארבעה ימים ופסק בבת אחת, תוך ניקוי מוחלט של עבי השמיים. שמש חודש יולי החלה קופחת משעות הבוקר המוקדמות. האדמה הכבדה אך החלה לספוג בקושי רב את המים, ועל דרך העפר המתפצלת מן הכביש הראשי ניכרו טביעות נעליים. אדי מים כבדים החלו לעלות ולהסתלסל מהאדמה, והנוף שנשקף מבעדם החל להתעוות ולשנות צורה.
 
שתי מכוניות עצרו במפגש הדרכים, לצד השלט המכריז "רוזוואדוב". הנוסעים יצאו מהמכוניות ופסעו על מדרכת האבנים הצרה. המבוגרת שבהם, בשנות ה-70 לחייה, הובילה את הקבוצה. איתה היו בתה, בנה - אוחז מצלמת וידאו, אחיה, בשלהי שנות ה-60 לחייו, ושתי בנותיו. הם עמדו ובחנו בסקרנות את סביבתם.
 
לאחר מכן הם פסעו כמה צעדים לעבר כמה מבנים שהיו בסמוך ונעצרו. האישה מלמלה מילים אחדות בפולנית, ובעקבות מחאת בני לווייתה נוכח השפה הלא־מובנת להם היא חזרה ואמרה בעברית: "זו כיכר העיר". כיכר שלמעשה הייתה מלבנית, במרכזה נטועים כמה עצים חסרי חן, וטבעתה החיצונית משובצת בחנויות קטנות. אנשים ספורים פסעו בין החנויות.
 
עיניה דמעו, זיעה ניגרה ממצחה אל עיניה, ומבעד לאדים העולים מן הכביש היה המראה שנגלה לעיניה כמראה שראתה באותן עיניים יובל שנים קודם לכן, עם שינוי משמעותי: את המקומיים בהווה החליפו בעיני רוחה יהודים מהעבר, רוחות רפאים של עולם אלטרנטיבי. אבל משב רוח קל סילק חיזיון זה כלא היה.
 
בני המשפחה המשיכו והגיעו לצומת. מימין נגלתה כנסייה. "הקושצ'ה", חזרה האישה למלמל בפולנית. הקבוצה התקרבה לכנסייה, אל האגף האחורי. לעיניהם נגלה בית קברות קטן ולצדו בית מלאכה, מצבור של אבני מצבה, ארונות קבורה מעץ ואיקונות פולחן נוצריות.
 
מבית חד־קומתי קטן יצאה אישה מקומית חסרת גיל, ספק צעירה ואולי מבוגרת. היא תמהה למראה חברי הקבוצה המיוזעים וסמוקי הפנים, שבעליל נראו לא־שייכים למקום. היא פנתה אליהם והזמינה אותם לביתה, להתרענן מהחום המעיק במשקה קר. היא דיברה פולנית, בטבעיות, שלמעט האורחת המבוגרת לא הייתה מובנת לאיש מהקבוצה. השישה התרעננו בביתה במים ממותקים צוננים. החום היה כבד, והאוויר בבית היה חמוץ מריח זיעה. כיצד זה, בסוף המאה ה-20, אין מזגן ואין דאודורנט? תמה מי מהאורחים.
 
"אני הנגרית של ארונות הקבורה. כן, לפי מידה. אני גם בונה את המצבות", הציגה הפולנייה את עצמה. בני המשפחה לדורותיה הציגו את עצמם, כשהאישה המבוגרת מסבירה למארחת מה הם מחפשים במקום הנידח הזה: "כאן נולדתי. אני יהודייה. ברחתי מכאן בזמן המלחמה".
 
המארחת נאלמה. שתיקה השתררה. אורחים שכאלה טרם נכנסו לביתה. היא מיהרה להזמין לביתה שכנה, קשישה באה בימים. הקשישה המקומית שמעה מפי האורחת דוברת הפולנית שהיא נולדה ברוזוואדוב, וכי היא ומשפחתה נאלצו למלט את נפשם ולברוח מהעיירה מאימת הקלגסים, כובשים מבחוץ וגם מקומיים, והפכו לפליטים.
 
האורחת שאלה: "כאחת שגרה כאן כל ימי חייה, האם את זוכרת מה היה השם הקודם של סטלובה וולה?"
 
הקשישה ניסתה להיזכר ולבסוף הרימה ידיים. "לא זוכרת".
 
"פואבה. זה היה שם המקום", הזכירה לה האורחת.
 
הקשישה פרצה בבכי מר.
 
המארחת הציעה ללוות את החבורה בעיירה, באתרי נוף ילדותה של האורחת, ובמיוחד בבית משפחתה. הבית נותר כשהיה, כאילו לא חלפו השנים ולא חלו התמורות.
 
הקבוצה הגיעה אל נהר הסאן. המבוגרת זכרה דרך קיצור וניווטה בהצלחה את שיירת המכוניות הקטנה. היא עמדה ובחנה את הגדה שמנגד. החום העיק, הזיעה ניגרה, והמוני זבובים וברחשים זמזמו כלהק מטוסי הלופטוואפה הגרמני במלחמת העולם השנייה, שצללו לעבר שיירות הפליטים בדרכים וזינבו בהן ללא רחם. בגדה שמנגד סלסלה הרוח הקלה ענן קל של אבק דרכים. על אותה גדה מאובקת נסו פעם פליטים, אנשים שהפכו לאבק אדם.
 
היא הביטה אל הגשר, חצתה במבטה את הנהר והמשיכה הלאה אל עיקול הדרך. הזיכרונות צפו. שם הסתיים הנודע, ומעבר לו התחילה האימה. מעבר לעיקול משתרעים ומצטלבים כבישים, דרכי עפר, מסילות ברזל, נתיבי נהרות ואגמים עד אל מעבר לאופק, למרחק עשרות אלפי קילומטרים מזרחה וצפונה. לשם היא מילטה את עצמה, דרך היערות והאדמה הכבדה והפורייה של אוקראינה אל נופיה הפראיים של סיביר והטונדרה הצפונית, ומשם דרומה אל המדבריות ורכסי ההרים של יבשת אסיה.
 
דרכים ריקות משהו כיום, אבל לא כך זה היה בשנות האימה ההן. אז הן נמלאו בהמוני אדם שנשחקו עד דק במוראות ובשאון המלחמה, ברעב ובמגפה. גייסות גרמניים רדפו אחר ארמיות סובייטיות ניגפות ממערב למזרח דרך אדמה חרוכה וכפרים שרופים. וכאילו לא היה די בכך, ההמולה השוככת התחדשה בכל עוזה ממזרח למערב, עת דלק הצבא האדום אחר בורחי צבא גרמניה המובס.
 
בשר תותחים רב־לאומי נכתש והפך לנהרות של דם.
 
ובתווך היו הפליטים. אנשים שאיבדו את עולמם, את זכויותיהם, את קניינם, את צלם האנוש, את חלומותיהם ואת תקוותיהם. ואת חייהם.
 
הם נעו בדרכים. מי בעגלה, מי ברגל, מי ברכבות דחוקות ומי בספינות מעופשות. נתונים לגחמות ולאכזריות של בעלי שררה, לובשי מדים, צוותי כלי הרכב הקרביים, נהגים, עגלונים וטייסים שעטו במטוסיהם על שיירות בני האנוש חסרות הישע. הפליטים נעו ללא כיוון וללא מטרה, ללא ידיעה מה קורה ומה יילדו יום ושעה. בני משפחה נאחזו אלו באלו, לא מתיקים מבט זה מזה, שמא לא יראו מי מהם ביום המחר, ואולי כלל לא יהיה מחר.
 
"אני הייתי שם", היא הרהרה מגדת הנהר. "אני חציתי את דרכי המלחמה ההיא. עודני חיה".
 
 
 
 
 
הקדמה
 
 
לפתע, ברכבת לסיביר, התעופפה מידי המטפחת. הייתה זאת מטפחת מיוחדת, שמאוד אהבתי. קיבלתי אותה מסבתא מרים, שקיבלה אותה מבתה לאה. דודתי לאה, אחותה של אמא, שעליה רק שמעתי אך לא הכרתי אותה בעת ההיא, החליטה בתקופת מלחמת העולם הראשונה שליהודים אין עתיד בפולין ושהבית האמיתי הוא פלשתינה, ארץ ישראל. בין שתי מלחמות העולם הייתה ארץ ישראל תחת שלטון הבריטים, בהתאם למנדט שקיבלה בריטניה מחבר הלאומים, הארגון הבינלאומי שהוקם במטרה למנוע מלחמות בין אומות ולפתור סכסוכים בדרכי שלום - הארגון שיהווה את הבסיס לאומות המאוחדות. שם, מארץ ישראל הרחוקה, שלחה הדודה מכתבים אל אמה, סבתא מרים, ומדי פעם גם מתנות קטנות. אחת מהן הייתה המטפחת, וסבתא נתנה לי אותה בשמחה. מתנה.
 
אהבתי מאוד את המטפחת האפורה, שפרחים קטנטנים צבעוניים נרקמו עליה. עבורי היא הייתה משהו מיוחד, חפץ יפה שהגיע מעבר לים, ממקום רחוק ושונה בתכלית מפולין. כרכתי אותה על צווארי כשיצאתי מהבית וכשחזרתי קיפלתי אותה בזהירות והנחתי בארון הבגדים. כשנאלצנו לעזוב את הבית ברוזוואדוב לקחתי את המטפחת איתי, יחד עם מעט מאוד בגדים שלקחנו. חשבנו שאנחנו עוזבים את הבית עד יעבור זעם, וכשתסתיים המלחמה נחזור הביתה ונהיה שוב משפחה מאושרת, כמו שהיינו לפני 1 בספטמבר 1939. איש לא העלה בדעתו שמהמשפחה הקטנה שלנו - סבתא, הוריי, אחותי ואחי התאומים ואני - יימחקו ארבעה אנשים וייוותר רק שליש, אחי מוישל'ה ואני.
 
ואז, ברכבת לסיביר, נשמטה לפתע המטפחת מידי והתעופפה החוצה מבעד לחלון הפתוח.
 
"אמא, המטפחת עפה לי", פרצתי בבכי.
 
אמא ניסתה לנחם אותי. "לאיצ'ו, זה בסדר, אל תבכי. אין מה לעשות. אנחנו לא יכולים לעצור את הרכבת".
 
המשכתי לבכות. "אבל אמא, אני מאוד אוהבת את המטפחת הזאת. דודה לאה שלחה אותה מארץ ישראל".
 
"אל תדאגי, אנחנו נחפש מטפחת דומה ונקנה לך", הבטיחה אמא.
 
אבל אני לא ויתרתי. "אמא, אני לא רוצה מטפחת אחרת, אני רוצה את המטפחת מדודה לאה".
 
במבט לאחור, הסיטואציה הזו עשויה להמחיש יותר מכל את המצב הבלתי נתפס שלנו, משפחת קמר מרוזוואדוב, גליציה שבפולין המזרחית. חודשים ספורים קודם לכן היה לנו בית, לאבא הייתה חנות, סבתא מרים עזרה לאמא בבית, ואני, אחי ואחותי התאומים הלכנו לבית ספר, ל"חדר" ולגן ילדים. והנה, בלהט החרב המתהפכת הפכנו לפליטים חסרי כול, נוודים שכל רכושם עלי אדמות נמצא במזוודות ובחבילות שהם גוררים איתם מעיר לעיר ומרכבת לרכבת. נמלטים מאימת הגרמנים ומגורשים על ידי הרוסים, לא יודעים מה יילד יום, מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי באש. ובתוך כל זה, אני הילדה לא תופסת שהחיים שהיו לנו השתנו לחלוטין ומזילה דמעות על המטפחת שאבדה.
 
 
 
מבוא
 
 
יום שישי, 1 בספטמבר 1939, י"ז באלול תרצ"ט, שבועיים לפני ראש השנה. הימים הנוראים בשער, אבל ימים נוראים מסוג אחר עוברים על יהודי פולין. מלחמת העולם השנייה פורצת, והנאצים כובשים את פולין. כ-300 אלף יהודים ופולנים מגורשים מזרחה, אל ברית המועצות, לא מתוך אהבת הקומוניזם כמו בגלל הפחד מהגרמנים. הצבא הרוסי, בהוראת ראשי הקרמלין, מגרש אותם לסיביר. ימים קשים מנשוא של קור ורעב עוברים על הפליטים, שאיבדו את כל רכושם וטרם יודעים מה עלה בגורל יקיריהם שנעלמו. לאחר כשנה וחצי הם משתחררים מסיביר ועוברים דרומה, לאוזבקיסטן, שם תנאי מזג האוויר פחות קיצוניים מאשר בסיביר. שם הם מקווים לשרוד, עד יעבור זעם והמלחמה תסתיים. מזג האוויר אמנם נוח יותר, אבל החיים קשים מנשוא כפליטים חסרי כול. הדרכים והיישובים מלאים בהמוני פליטים שגורשו ונמלטו מהחזית ומאזורי הכיבוש, רעב ומחסור הינם מנת חלקם, ואם לא די בכך מתרגשות עליהם צרות חדשות בדמות מחלות ומגפות. הקור העז בסיביר, מתברר, דווקא הגן עליהם מפני וירוסים ומחלות שונות ומשונות, ואוזבקיסטן היוותה כר נוח להתפתחותן.
 
אלפי ילדים מאבדים הורים, אחים ואחיות בכפור, ברעב, במחלות ובתלאות הדרך בייסורים ובסבל. ההורים היהודים מחליטים לנצל את האזרחות הפולנית ולמסור את ילדיהם לבתי יתומים שנפתחו לפליטים הפולנים באוזבקיסטן. בילדים יטפלו כמרים ונזירות. לילדיהם הם אומרים להתחזות לנוצרים. ההורים נפרדים מהם בצער ובתקווה, תוך שהם משביעים אותם שלא לשכוח שהם בני העם היהודי ושביום מן הימים, בעזרת השם, כך הם מקווים - ישובו ליהדותם.
 
חולפות שלוש שנים. בשנת 1942 נחתם הסכם בין ממשלת ברית המועצות לבין ממשלת פולין הגולה. באסיה הסובייטית נוסדה דיוויזיה של הצבא הפולני הגולה בפיקודו של גנרל אנדרס. הפליטים מפולין שנמצאים בברית המועצות נקראים להצטרף אל צבא אנדרס ולהילחם לצד בעלות הברית נגד גרמניה. צבא אנדרס, כך נקבע, ייצא אל החזית מאוזבקיסטן דרומה לאיראן בדרכו לים התיכון. איראן נמצאת תחת השפעת האימפריה הבריטית, בימים שהשמש מעולם לא שקעה בשטחה.
 
יציאת הצבא הפולני פותחת חלון הזדמנויות לפליטים היהודים. כ-1,000 ילדים, ברובם יתומים, וכ-800 מבוגרים יוצאים למסע ארוך אל ארץ ישראל לצד צבא אנדרס. לשם כך עליהם להגיע תחילה לטהרן, במסע מתיש כשלעצמו.
 
עד ליציאת הצבא הפולני מתארגנים בטהרן המבוגרים ומקימים בית יתומים לילדים, תוך סיוע של קהילת יהודי טהרן. הידיעה על המסע מאוזבקיסטן לטהרן ובית היתומים שנפתח שם מגיעה לישראל, והסוכנות היהודית מחליטה לטפל בילדים בטהרן ובמקביל לנסות לחלץ ילדים נוספים מבתי היתומים.
 
אל טהרן נשלחת באוקטובר 1942 ציפורה שרתוק, אשתו של משה שרתוק - לימים שרת, ראש הממשלה העתידי של ישראל. מוטל עליה לנהל את בית היתומים - "בית הילד היהודי" - יחד עם קבוצת יהודים־חלוצים שהגיעו עם הילדים לטהרן. המציאות שבה נתקלת שרת אינה מעודדת: בית היתומים סובל ממחסור חמור במזון ובביגוד, כמו בכל איראן, בגלל המלחמה המתמשכת.
 
מאחורי הקלעים מתנהלים מגעים מדיניים בין מנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל לבין בריטניה. בינואר 1943 נושאים המאמצים פרי, והבריטים מאפשרים לילדי טהרן להגיע ארצה. הילדים מקבלים רישיונות עלייה, והפרק האחרון במסע הנדודים הבלתי נתפס של הילדים יוצא לפועל. ילדי טהרן יוצאים לדרך ארוכה ומסוכנת, שכן עיראק מסרבת לאפשר להם לעבור בתחומה. בליווי המדריכים ושליחי הסוכנות הם יוצאים מפרס דרך הים לקראצ'י, אז בהודו והיום בפקיסטן, ואחר כך דרך האוקיינוס ההודי השורץ מיקוש וצוללות אויב, לאורך חופי חצי האי ערב, עדן ותימן, בואכה מפרץ סואץ ודרך תעלת סואץ אל פורט סעיד במצרים.
 
הידיעה על מסע הילדים מטהרן מעוררת התרגשות בארץ ישראל, וזו עולה ומתגברת ככל שהם מתקרבים. הילדים מהווים את הקבוצה הראשונה בכלל של ניצולי שואה שמגיעים במהלך המלחמה לארץ ישראל, בדרך עקלקלה מאירופה. מאות ואלפים מחכים לרכבת הילדים בתחנות הרכבת ומקבלים את פניהם בחום ובהתרגשות.
 
18 בפברואר 1943. כחודש וחצי לאחר תחילת המסע מגיעה רכבת מפורט סעיד לעזה ועליה 369 מבוגרים ו-860 ילדים, 719 מהם ללא הורים. הרכבת עוברת ברחובות ובחדרה עד לתחנה הסופית, עתלית.
 
סך כל אורך המסע המשוער, מפולין עד לישראל נאמד בכ-16 אלף קילומטרים.
 
פרק חדש ולא קל נפתח בחיי הילדים: ללא הורים, חלקם ללא קרובים, בארץ חדשה ובשפה חדשה.
 
הילדים הגיעו עם ניסיון חיים והישרדות יוצא דופן, אך היה עליהם לגשר על פני שנים של היעדר לימוד, השכלה וחינוך בסיסיים ולהתמודד מול בני גילם ילידי הארץ, אשר השתוממו למראה הילדים השונים, החיוורים ולבושי הבגדים המשונים שהצטרפו לחברתם.
 
אם לא די בכך, נפתח מאבק על ניכוס הילדים בין גופים חילוניים לדתיים, כשכל צד מנסה להעביר את הילדים ממחנות המעבר וההחלמה שנפתחו עבורם אל מוסדות חינוך ויישובים התואמים את השקפתו.
 
אלה הן בתמצית שלוש שנים מחיי, אבל המשמעותיות ביותר. בדפי הספר אתאר בהרחבה מה קרה לנו באותן שנים קשות, איך ממשפחה שלמה נותרנו רק שניים, אח ואחות, ואיך האחות הפכה בגיל 12 לראש המשפחה ובהמשך לאמא מחליפה לאחיה הקטן מוישל'ה, ילד בן חמש.
 
הדרך הארוכה שעשו ילדי טהרן מהרגע שעזבו בית חם ומגונן ועד שהגיעו ארצה היא ללא ספק פרק יוצא דופן בספר ההיסטוריה של עם ישראל. אבל עבורי זאת לא היסטוריה: אני הייתי שם!

לאה לרר

נולדה בשנת 1928 בעיירה רוזוואדוב שבפולין. במלחמת העולם השנייה, עם כניסת הנאצים לפולין, נמלטה המשפחה לאוקראינה. לאחר מכן גורשו למחנה עבודה בסיביר ומשם הגיעו לאוזבקיסטן.

הוריה ואחותה נפטרו בהיותה בת שתים־עשרה והיא נותרה עם אחיה בן החמש ושמרה עליו. הם הגיעו לטהרן ועלו לארץ כחלק מקבוצת ילדי טהרן.

בגיל 87 הוציאה לראשונה את ספרה האוטוביוגרפי "מסע חוצה מלחמה".

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
52 דירוגים
31 דירוגים
12 דירוגים
6 דירוגים
0 דירוגים
3 דירוגים
24/1/2025

גם אני יליד המלחמה גם משפחתי הוגלה לסיביר ואחר כך לדרום אבל שרדנו בארץ למרות שהייתה לנו פה חלק ממשפחתי ו הקליטה היתה מעוד קשה כי הגנו לאחר מלחמת סיני וההבטלה הרקיע שחקים וגם אין מי שיעזור מוסדות בארץ פועלות באותו הזמן בהילוך איתי אין עוזר ואין עזרה כך שקליטה הייתה נוראית

15/1/2025

מרגש עד דמעות. לא יכולתי להפסיק לקרוא

2/7/2024

מרתק. מלמד על אימת המלחמה בכלל, ועל אימת הפליטים היהודים בפרט, ומאיר זרקור על הסיפור של עלית ילדי טהרן. מומלץ בחום.

24/4/2023

כתוב היטב, מצמרר באיזה נחישות האחים שרדו את המסע. דוגמא ומופת לכוח החיים.

22/11/2022

מרתק! עוצר נשימה ומרגש! אישה חזקה, השראה. חובה שיכנס לרשימת הספרים לבגרות.

11/9/2022

מרגש מאוד

7/8/2022

מדהים. מספר בצורה קולחת וזורמת. מעביר את התחושות הקשות של הפליטים. עד התקומה בארץ ישראל.

26/3/2022

אשת חיל לאה לרר.לביאה אמיתית ,לרגע לא אבדה לה התקווה ללחום ולהמשיך הלאה. חשבו בנים ובנות לגבולם.

26/3/2022

תודה לך לאה ששיתפת בסיפורך. מעורר השראה. באמת לא ניתפס שככה שרדת ודאגת לאחיך הקטן

26/8/2021

ספר מענין סיפור חיים מרתק ולא קל של שורדי השואה

24/6/2021

ספר מטלטל. כמה אומץ ונחישות בילדה קטנה שהשמיים נפלו עליה. מעבר לעדות האישית שמחתי ללמוד על ילדי טהרן וקורותיהם. קרובי משפחתי היו מילדי טהרן אבל לא זכיתי לשמוע את סיפור המסע האישי שלהם. העדות הזו בהחלט מילאה את החלל.

27/4/2021

מקסים ומרגש! איזה ילדה-אישה!

25/4/2021

אסור לשכוח מה קרה לעם ההיהודי בתקופת השואה . ספר מאוד מאוד מרגש . לא נותרו הרבה אנשים כמו לאה בארץ שלנו , צריך לשמור אליהם בכל הכח . תודה רבה שסיפרת את מה שעבר עלייך

16/4/2021

מדהים איזו נחישות אומץ וחמלה יצאו מילדה צעירה בת 12 ,ששרדה את התופת ושמרה על אחיה הקטן מכל משמר. תודה ללאה על כתיבן הספר ופרסומו.

31/10/2020

חשוב מאוד לתעד, כך ישמר סיפורם של הניצולים. חבל שאנחנו לא הספקנו. דור שלישי.

13/10/2020

ספר מאוד מרגש. מרגש ומאוד מעניין לקרוא על סיפורם של ילדי טהרן שסופר ע"י אחת מילדי טהרן שחוותה הכל על בשרה.

18/9/2020

מדהים!

5/8/2020

ספר מרגש ומעורר מחשבה. לאה לרר מתארת את קורותיה וקורות משפחתה בזמן מלחמת העולם השניה. המשפחה נמלטה מביתם בפולין, ולאחר תלאות רבות נפטרו האם, האב והאחות הצעירה. לאה, ילדה צעירה, הפכה לאם לאחיה הצעיר, מוישה׳לה, ויחד עברו את שנות המלחמה בקושי גדול. כמה תושיה, ואילו תעצומות נפש נדרשו מילדה כה צעירה, כדי להגן על אחיה הצעיר. פשוט מרגש.

2/7/2020

הסיפור של לאה ניכנס לי ללב ! איזה אומץ ונחישות ואופי לילדה שהפכה בזמן קצר לאישה קטנה שאפו. שאפו.

22/5/2020

סיפור על אומץ, נחישות והצלה.

24/4/2020

ספר מרתק ומרגש.

19/4/2020

ספר מצויין

17/4/2020

הספר הזה הפתיע אותי לחלוטין. הוא כתוב כל כך מרתק ואובייקטיבי, עד כמה שהוא יכול להיות. דמותה של הילדה הנבונה והעקשנית לאה לא משתנה, גם לא בבגרותה. הבחירות שהיא עושה בכל דבר, מושכלות וחכמות וזה נראה לי מה שמוסיף לעניין של הסיפור, שכתוב גם ככה מעולה. התרגשתי, בכיתי ונעתקה נשמתי. תודה על ספר שהוא פנינה שנכתבה.

11/4/2020

ספר מדהים, סיפור החיים המרתק של לאה גרם לי לראות את אירועי מלחמת העולם השנייה באור קצת שונה.. לראות הכל מתוך העיניים של ילדה צעירה שחוותה הכל על בשרה. ממליצה מאוד לקרוא את הספר.

11/4/2020

ספר מרתק, מסמך היסטורי חשוב ומלמד, היסטורית אבל גם על כוחות הנפש שיש לבני האדם ברגעים כלכך קשים...

29/2/2020

ספר חובה. אקטואלי כאז גם היום

31/5/2025

הספר מענין ומרגש

26/5/2023

איזה כיף שמצאתי את הספר הזה, הקדשתי זמן לקרא את הכריכה מאחור ולתת אמון בסופרת. עשיתי טוב, הספר מעניין. כתמיד, בסיפורי שואה וגבורה ושרידה ותקומה יש אלמנטים דומים. המסר תמיד דומה. אני מחפש משהו "חדש" ופה הוא מתגלה כמסע של ילדי טהרן. אפילו שיש לי קרוב משפחה שכך הגיע לארץ, מסתבר שהרבה לא ידעתי ובעקבות הספר השלמתי פערים. זאת מטרה , לדעתי זהו מדד לספר מוצלח, כזה שמשאיר צורך לחשוב עוד, ללמוד עוד. ספר שמשאיר חותם. בנוסף ספר המלווה בתמונות הוא הרבה יותר מוחשי מ"סתם" סיפור - לי זה עושה את זה ביג טיים. גם העלילות הקטנות הנשזרות בסיפור, הסיפורים הקטנים, הדברים היום יומיים מסופרים בצורה מעניינת.

14/2/2022

מעניין

29/1/2022

סיפור פרטי מרתר מפרק חשוב בתולדותינו. מרגש לקרוא על היחדה ואחיה שאיבדו הכל ובסוף את רשימת הילדים הנכדים והנינים. תקומה שהגשמה.

24/8/2021

כמי שמתעניין מאד בהסטוריית העם בעת האחרונה ללא ספק מעניין מאד.

1/9/2020

סיפור חיים מרגש, ובחלק הראשון של הספר גם מרתק. ההמשך, מאז התבגרותה ביגור והמעבר לתל אביב הוא עדיין מעניין, אבל נקרא כדו״ח יבש. בסך הכל סיפור מעניין וחשוב. מומלץ.

27/4/2020

מעניין מאוד. חשוב שהדורות הבאים יקראו.

14/4/2020

מרגש. רהוט. לדעתי ספר חובה לקריאה במערכת החינוך. לזכור ולא לשכוח.

3/2/2020

מעניין וחשוב

2/7/2022

מלמד על התקופה אבל קצת יותר מדי טרחני. מלא בפרטים שחוזרים על עצמם ובפרטי פרטים משפחתיים שמעניינים רק את בני המשפחה וגורעים מהסיפור

16/8/2020

ספר נחמד לקריאה

4/4/2020

מאד מעניין

4/3/2020

נחמד מלמד

31/3/2025

לא לא לא

26/10/2023

ממש לא משך אותי הפסקתי לקרוא ברבע הספר, כתיבה רדודה לא מעניין בקיצור משעמם.

מסע חוצה מלחמה לאה לרר
מוקדם ומאוחר
 
 
הגשם ירד ללא הפוגה במשך ארבעה ימים ופסק בבת אחת, תוך ניקוי מוחלט של עבי השמיים. שמש חודש יולי החלה קופחת משעות הבוקר המוקדמות. האדמה הכבדה אך החלה לספוג בקושי רב את המים, ועל דרך העפר המתפצלת מן הכביש הראשי ניכרו טביעות נעליים. אדי מים כבדים החלו לעלות ולהסתלסל מהאדמה, והנוף שנשקף מבעדם החל להתעוות ולשנות צורה.
 
שתי מכוניות עצרו במפגש הדרכים, לצד השלט המכריז "רוזוואדוב". הנוסעים יצאו מהמכוניות ופסעו על מדרכת האבנים הצרה. המבוגרת שבהם, בשנות ה-70 לחייה, הובילה את הקבוצה. איתה היו בתה, בנה - אוחז מצלמת וידאו, אחיה, בשלהי שנות ה-60 לחייו, ושתי בנותיו. הם עמדו ובחנו בסקרנות את סביבתם.
 
לאחר מכן הם פסעו כמה צעדים לעבר כמה מבנים שהיו בסמוך ונעצרו. האישה מלמלה מילים אחדות בפולנית, ובעקבות מחאת בני לווייתה נוכח השפה הלא־מובנת להם היא חזרה ואמרה בעברית: "זו כיכר העיר". כיכר שלמעשה הייתה מלבנית, במרכזה נטועים כמה עצים חסרי חן, וטבעתה החיצונית משובצת בחנויות קטנות. אנשים ספורים פסעו בין החנויות.
 
עיניה דמעו, זיעה ניגרה ממצחה אל עיניה, ומבעד לאדים העולים מן הכביש היה המראה שנגלה לעיניה כמראה שראתה באותן עיניים יובל שנים קודם לכן, עם שינוי משמעותי: את המקומיים בהווה החליפו בעיני רוחה יהודים מהעבר, רוחות רפאים של עולם אלטרנטיבי. אבל משב רוח קל סילק חיזיון זה כלא היה.
 
בני המשפחה המשיכו והגיעו לצומת. מימין נגלתה כנסייה. "הקושצ'ה", חזרה האישה למלמל בפולנית. הקבוצה התקרבה לכנסייה, אל האגף האחורי. לעיניהם נגלה בית קברות קטן ולצדו בית מלאכה, מצבור של אבני מצבה, ארונות קבורה מעץ ואיקונות פולחן נוצריות.
 
מבית חד־קומתי קטן יצאה אישה מקומית חסרת גיל, ספק צעירה ואולי מבוגרת. היא תמהה למראה חברי הקבוצה המיוזעים וסמוקי הפנים, שבעליל נראו לא־שייכים למקום. היא פנתה אליהם והזמינה אותם לביתה, להתרענן מהחום המעיק במשקה קר. היא דיברה פולנית, בטבעיות, שלמעט האורחת המבוגרת לא הייתה מובנת לאיש מהקבוצה. השישה התרעננו בביתה במים ממותקים צוננים. החום היה כבד, והאוויר בבית היה חמוץ מריח זיעה. כיצד זה, בסוף המאה ה-20, אין מזגן ואין דאודורנט? תמה מי מהאורחים.
 
"אני הנגרית של ארונות הקבורה. כן, לפי מידה. אני גם בונה את המצבות", הציגה הפולנייה את עצמה. בני המשפחה לדורותיה הציגו את עצמם, כשהאישה המבוגרת מסבירה למארחת מה הם מחפשים במקום הנידח הזה: "כאן נולדתי. אני יהודייה. ברחתי מכאן בזמן המלחמה".
 
המארחת נאלמה. שתיקה השתררה. אורחים שכאלה טרם נכנסו לביתה. היא מיהרה להזמין לביתה שכנה, קשישה באה בימים. הקשישה המקומית שמעה מפי האורחת דוברת הפולנית שהיא נולדה ברוזוואדוב, וכי היא ומשפחתה נאלצו למלט את נפשם ולברוח מהעיירה מאימת הקלגסים, כובשים מבחוץ וגם מקומיים, והפכו לפליטים.
 
האורחת שאלה: "כאחת שגרה כאן כל ימי חייה, האם את זוכרת מה היה השם הקודם של סטלובה וולה?"
 
הקשישה ניסתה להיזכר ולבסוף הרימה ידיים. "לא זוכרת".
 
"פואבה. זה היה שם המקום", הזכירה לה האורחת.
 
הקשישה פרצה בבכי מר.
 
המארחת הציעה ללוות את החבורה בעיירה, באתרי נוף ילדותה של האורחת, ובמיוחד בבית משפחתה. הבית נותר כשהיה, כאילו לא חלפו השנים ולא חלו התמורות.
 
הקבוצה הגיעה אל נהר הסאן. המבוגרת זכרה דרך קיצור וניווטה בהצלחה את שיירת המכוניות הקטנה. היא עמדה ובחנה את הגדה שמנגד. החום העיק, הזיעה ניגרה, והמוני זבובים וברחשים זמזמו כלהק מטוסי הלופטוואפה הגרמני במלחמת העולם השנייה, שצללו לעבר שיירות הפליטים בדרכים וזינבו בהן ללא רחם. בגדה שמנגד סלסלה הרוח הקלה ענן קל של אבק דרכים. על אותה גדה מאובקת נסו פעם פליטים, אנשים שהפכו לאבק אדם.
 
היא הביטה אל הגשר, חצתה במבטה את הנהר והמשיכה הלאה אל עיקול הדרך. הזיכרונות צפו. שם הסתיים הנודע, ומעבר לו התחילה האימה. מעבר לעיקול משתרעים ומצטלבים כבישים, דרכי עפר, מסילות ברזל, נתיבי נהרות ואגמים עד אל מעבר לאופק, למרחק עשרות אלפי קילומטרים מזרחה וצפונה. לשם היא מילטה את עצמה, דרך היערות והאדמה הכבדה והפורייה של אוקראינה אל נופיה הפראיים של סיביר והטונדרה הצפונית, ומשם דרומה אל המדבריות ורכסי ההרים של יבשת אסיה.
 
דרכים ריקות משהו כיום, אבל לא כך זה היה בשנות האימה ההן. אז הן נמלאו בהמוני אדם שנשחקו עד דק במוראות ובשאון המלחמה, ברעב ובמגפה. גייסות גרמניים רדפו אחר ארמיות סובייטיות ניגפות ממערב למזרח דרך אדמה חרוכה וכפרים שרופים. וכאילו לא היה די בכך, ההמולה השוככת התחדשה בכל עוזה ממזרח למערב, עת דלק הצבא האדום אחר בורחי צבא גרמניה המובס.
 
בשר תותחים רב־לאומי נכתש והפך לנהרות של דם.
 
ובתווך היו הפליטים. אנשים שאיבדו את עולמם, את זכויותיהם, את קניינם, את צלם האנוש, את חלומותיהם ואת תקוותיהם. ואת חייהם.
 
הם נעו בדרכים. מי בעגלה, מי ברגל, מי ברכבות דחוקות ומי בספינות מעופשות. נתונים לגחמות ולאכזריות של בעלי שררה, לובשי מדים, צוותי כלי הרכב הקרביים, נהגים, עגלונים וטייסים שעטו במטוסיהם על שיירות בני האנוש חסרות הישע. הפליטים נעו ללא כיוון וללא מטרה, ללא ידיעה מה קורה ומה יילדו יום ושעה. בני משפחה נאחזו אלו באלו, לא מתיקים מבט זה מזה, שמא לא יראו מי מהם ביום המחר, ואולי כלל לא יהיה מחר.
 
"אני הייתי שם", היא הרהרה מגדת הנהר. "אני חציתי את דרכי המלחמה ההיא. עודני חיה".
 
 
 
 
 
הקדמה
 
 
לפתע, ברכבת לסיביר, התעופפה מידי המטפחת. הייתה זאת מטפחת מיוחדת, שמאוד אהבתי. קיבלתי אותה מסבתא מרים, שקיבלה אותה מבתה לאה. דודתי לאה, אחותה של אמא, שעליה רק שמעתי אך לא הכרתי אותה בעת ההיא, החליטה בתקופת מלחמת העולם הראשונה שליהודים אין עתיד בפולין ושהבית האמיתי הוא פלשתינה, ארץ ישראל. בין שתי מלחמות העולם הייתה ארץ ישראל תחת שלטון הבריטים, בהתאם למנדט שקיבלה בריטניה מחבר הלאומים, הארגון הבינלאומי שהוקם במטרה למנוע מלחמות בין אומות ולפתור סכסוכים בדרכי שלום - הארגון שיהווה את הבסיס לאומות המאוחדות. שם, מארץ ישראל הרחוקה, שלחה הדודה מכתבים אל אמה, סבתא מרים, ומדי פעם גם מתנות קטנות. אחת מהן הייתה המטפחת, וסבתא נתנה לי אותה בשמחה. מתנה.
 
אהבתי מאוד את המטפחת האפורה, שפרחים קטנטנים צבעוניים נרקמו עליה. עבורי היא הייתה משהו מיוחד, חפץ יפה שהגיע מעבר לים, ממקום רחוק ושונה בתכלית מפולין. כרכתי אותה על צווארי כשיצאתי מהבית וכשחזרתי קיפלתי אותה בזהירות והנחתי בארון הבגדים. כשנאלצנו לעזוב את הבית ברוזוואדוב לקחתי את המטפחת איתי, יחד עם מעט מאוד בגדים שלקחנו. חשבנו שאנחנו עוזבים את הבית עד יעבור זעם, וכשתסתיים המלחמה נחזור הביתה ונהיה שוב משפחה מאושרת, כמו שהיינו לפני 1 בספטמבר 1939. איש לא העלה בדעתו שמהמשפחה הקטנה שלנו - סבתא, הוריי, אחותי ואחי התאומים ואני - יימחקו ארבעה אנשים וייוותר רק שליש, אחי מוישל'ה ואני.
 
ואז, ברכבת לסיביר, נשמטה לפתע המטפחת מידי והתעופפה החוצה מבעד לחלון הפתוח.
 
"אמא, המטפחת עפה לי", פרצתי בבכי.
 
אמא ניסתה לנחם אותי. "לאיצ'ו, זה בסדר, אל תבכי. אין מה לעשות. אנחנו לא יכולים לעצור את הרכבת".
 
המשכתי לבכות. "אבל אמא, אני מאוד אוהבת את המטפחת הזאת. דודה לאה שלחה אותה מארץ ישראל".
 
"אל תדאגי, אנחנו נחפש מטפחת דומה ונקנה לך", הבטיחה אמא.
 
אבל אני לא ויתרתי. "אמא, אני לא רוצה מטפחת אחרת, אני רוצה את המטפחת מדודה לאה".
 
במבט לאחור, הסיטואציה הזו עשויה להמחיש יותר מכל את המצב הבלתי נתפס שלנו, משפחת קמר מרוזוואדוב, גליציה שבפולין המזרחית. חודשים ספורים קודם לכן היה לנו בית, לאבא הייתה חנות, סבתא מרים עזרה לאמא בבית, ואני, אחי ואחותי התאומים הלכנו לבית ספר, ל"חדר" ולגן ילדים. והנה, בלהט החרב המתהפכת הפכנו לפליטים חסרי כול, נוודים שכל רכושם עלי אדמות נמצא במזוודות ובחבילות שהם גוררים איתם מעיר לעיר ומרכבת לרכבת. נמלטים מאימת הגרמנים ומגורשים על ידי הרוסים, לא יודעים מה יילד יום, מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי באש. ובתוך כל זה, אני הילדה לא תופסת שהחיים שהיו לנו השתנו לחלוטין ומזילה דמעות על המטפחת שאבדה.
 
 
 
מבוא
 
 
יום שישי, 1 בספטמבר 1939, י"ז באלול תרצ"ט, שבועיים לפני ראש השנה. הימים הנוראים בשער, אבל ימים נוראים מסוג אחר עוברים על יהודי פולין. מלחמת העולם השנייה פורצת, והנאצים כובשים את פולין. כ-300 אלף יהודים ופולנים מגורשים מזרחה, אל ברית המועצות, לא מתוך אהבת הקומוניזם כמו בגלל הפחד מהגרמנים. הצבא הרוסי, בהוראת ראשי הקרמלין, מגרש אותם לסיביר. ימים קשים מנשוא של קור ורעב עוברים על הפליטים, שאיבדו את כל רכושם וטרם יודעים מה עלה בגורל יקיריהם שנעלמו. לאחר כשנה וחצי הם משתחררים מסיביר ועוברים דרומה, לאוזבקיסטן, שם תנאי מזג האוויר פחות קיצוניים מאשר בסיביר. שם הם מקווים לשרוד, עד יעבור זעם והמלחמה תסתיים. מזג האוויר אמנם נוח יותר, אבל החיים קשים מנשוא כפליטים חסרי כול. הדרכים והיישובים מלאים בהמוני פליטים שגורשו ונמלטו מהחזית ומאזורי הכיבוש, רעב ומחסור הינם מנת חלקם, ואם לא די בכך מתרגשות עליהם צרות חדשות בדמות מחלות ומגפות. הקור העז בסיביר, מתברר, דווקא הגן עליהם מפני וירוסים ומחלות שונות ומשונות, ואוזבקיסטן היוותה כר נוח להתפתחותן.
 
אלפי ילדים מאבדים הורים, אחים ואחיות בכפור, ברעב, במחלות ובתלאות הדרך בייסורים ובסבל. ההורים היהודים מחליטים לנצל את האזרחות הפולנית ולמסור את ילדיהם לבתי יתומים שנפתחו לפליטים הפולנים באוזבקיסטן. בילדים יטפלו כמרים ונזירות. לילדיהם הם אומרים להתחזות לנוצרים. ההורים נפרדים מהם בצער ובתקווה, תוך שהם משביעים אותם שלא לשכוח שהם בני העם היהודי ושביום מן הימים, בעזרת השם, כך הם מקווים - ישובו ליהדותם.
 
חולפות שלוש שנים. בשנת 1942 נחתם הסכם בין ממשלת ברית המועצות לבין ממשלת פולין הגולה. באסיה הסובייטית נוסדה דיוויזיה של הצבא הפולני הגולה בפיקודו של גנרל אנדרס. הפליטים מפולין שנמצאים בברית המועצות נקראים להצטרף אל צבא אנדרס ולהילחם לצד בעלות הברית נגד גרמניה. צבא אנדרס, כך נקבע, ייצא אל החזית מאוזבקיסטן דרומה לאיראן בדרכו לים התיכון. איראן נמצאת תחת השפעת האימפריה הבריטית, בימים שהשמש מעולם לא שקעה בשטחה.
 
יציאת הצבא הפולני פותחת חלון הזדמנויות לפליטים היהודים. כ-1,000 ילדים, ברובם יתומים, וכ-800 מבוגרים יוצאים למסע ארוך אל ארץ ישראל לצד צבא אנדרס. לשם כך עליהם להגיע תחילה לטהרן, במסע מתיש כשלעצמו.
 
עד ליציאת הצבא הפולני מתארגנים בטהרן המבוגרים ומקימים בית יתומים לילדים, תוך סיוע של קהילת יהודי טהרן. הידיעה על המסע מאוזבקיסטן לטהרן ובית היתומים שנפתח שם מגיעה לישראל, והסוכנות היהודית מחליטה לטפל בילדים בטהרן ובמקביל לנסות לחלץ ילדים נוספים מבתי היתומים.
 
אל טהרן נשלחת באוקטובר 1942 ציפורה שרתוק, אשתו של משה שרתוק - לימים שרת, ראש הממשלה העתידי של ישראל. מוטל עליה לנהל את בית היתומים - "בית הילד היהודי" - יחד עם קבוצת יהודים־חלוצים שהגיעו עם הילדים לטהרן. המציאות שבה נתקלת שרת אינה מעודדת: בית היתומים סובל ממחסור חמור במזון ובביגוד, כמו בכל איראן, בגלל המלחמה המתמשכת.
 
מאחורי הקלעים מתנהלים מגעים מדיניים בין מנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל לבין בריטניה. בינואר 1943 נושאים המאמצים פרי, והבריטים מאפשרים לילדי טהרן להגיע ארצה. הילדים מקבלים רישיונות עלייה, והפרק האחרון במסע הנדודים הבלתי נתפס של הילדים יוצא לפועל. ילדי טהרן יוצאים לדרך ארוכה ומסוכנת, שכן עיראק מסרבת לאפשר להם לעבור בתחומה. בליווי המדריכים ושליחי הסוכנות הם יוצאים מפרס דרך הים לקראצ'י, אז בהודו והיום בפקיסטן, ואחר כך דרך האוקיינוס ההודי השורץ מיקוש וצוללות אויב, לאורך חופי חצי האי ערב, עדן ותימן, בואכה מפרץ סואץ ודרך תעלת סואץ אל פורט סעיד במצרים.
 
הידיעה על מסע הילדים מטהרן מעוררת התרגשות בארץ ישראל, וזו עולה ומתגברת ככל שהם מתקרבים. הילדים מהווים את הקבוצה הראשונה בכלל של ניצולי שואה שמגיעים במהלך המלחמה לארץ ישראל, בדרך עקלקלה מאירופה. מאות ואלפים מחכים לרכבת הילדים בתחנות הרכבת ומקבלים את פניהם בחום ובהתרגשות.
 
18 בפברואר 1943. כחודש וחצי לאחר תחילת המסע מגיעה רכבת מפורט סעיד לעזה ועליה 369 מבוגרים ו-860 ילדים, 719 מהם ללא הורים. הרכבת עוברת ברחובות ובחדרה עד לתחנה הסופית, עתלית.
 
סך כל אורך המסע המשוער, מפולין עד לישראל נאמד בכ-16 אלף קילומטרים.
 
פרק חדש ולא קל נפתח בחיי הילדים: ללא הורים, חלקם ללא קרובים, בארץ חדשה ובשפה חדשה.
 
הילדים הגיעו עם ניסיון חיים והישרדות יוצא דופן, אך היה עליהם לגשר על פני שנים של היעדר לימוד, השכלה וחינוך בסיסיים ולהתמודד מול בני גילם ילידי הארץ, אשר השתוממו למראה הילדים השונים, החיוורים ולבושי הבגדים המשונים שהצטרפו לחברתם.
 
אם לא די בכך, נפתח מאבק על ניכוס הילדים בין גופים חילוניים לדתיים, כשכל צד מנסה להעביר את הילדים ממחנות המעבר וההחלמה שנפתחו עבורם אל מוסדות חינוך ויישובים התואמים את השקפתו.
 
אלה הן בתמצית שלוש שנים מחיי, אבל המשמעותיות ביותר. בדפי הספר אתאר בהרחבה מה קרה לנו באותן שנים קשות, איך ממשפחה שלמה נותרנו רק שניים, אח ואחות, ואיך האחות הפכה בגיל 12 לראש המשפחה ובהמשך לאמא מחליפה לאחיה הקטן מוישל'ה, ילד בן חמש.
 
הדרך הארוכה שעשו ילדי טהרן מהרגע שעזבו בית חם ומגונן ועד שהגיעו ארצה היא ללא ספק פרק יוצא דופן בספר ההיסטוריה של עם ישראל. אבל עבורי זאת לא היסטוריה: אני הייתי שם!