סיפור קריא. נשזרים בו 2 סיפורים, אחד בן זמננו והשני בשנו. הארבעים, בפריז תחת הכיבוש הנאצי.
יש הרב דברים שהפריעו לי, למשל, הגיבורה בת זמננו, מאבדת את הזיכרון בתאונה, אך משוחררת לדרכה ללא ליווי והכוונה , היא אינה דואגת לעינייני פרנסה או בעיות גשמיות שכאלה.
ועוד משהו, (זהירות ספויילר) אחת הגיבורות היתה ילדה בתקופת הנאצים ונאלצה להתחבא, כשרק הדובון שלה משמש לה לחברה.
איך היא מעולם לא חזרה לחפשו?
מעדויות של ניצולי שואה, בובות, דובונים וכו... שהיוו את החבר היחיד, היו כמו בן משפחה ולא נותרו לבד. מי שניצל, חיפש את החפץ שעזר לו להעביר את זמנו בגיהנום. . בקיצור, יש דברים קטנים שפוגמים בהנאה מהספר