ספר מעולה!!! ספר שאסור לפספס. כתוב בצורה קולחת ונע בין הדמויות, הסיפורים והזמנים בשלמות מופלאה. נוגע ללב, מרגש ומרתק. ממליצה בחום, מסוג הספרים שחייבים לקרא.
ספר מרגש ומקסים,מאוד נהנתי לקרוא אותו. העביר לי בנעימים יומיים של מלחמה ונתן אפשרות לשקוע בכיף בסיפור אחר מחיי היום יום שלנו. חבל שנגמר .
ספר נפלא. הקריינות מעולה ממש ומרגיש כאילו אני קוראת בעצמי. משלב סיפורים מתקופות שונות והרבה דמויות בשמות צרפתיים מה שבהתחלה מבלבל. אפשר לכתוב רשימת דמויות ככלי עזר.
ספר נפלא! שני סיפורים מקבילים, שכל אחד מהם מרגש ומעניין. תענוג לקרוא.
פשוט מעולה. סופרת נהדרת עם סגנון כתיבה ייחודי ושובה לב. ספר נהדר אשר נכתב בשפה עשירה ומספר סיפורים אשר נשזרים זה בזה באופן קסום, כמו בשני הספרים הנוספים של הסופרת - להחליף את המים של הפרחים והשלושה….
מרגש....נוגע בחולשות של האדם בנוגע לקשישים... סיפור אהבה בין עולם המציאות לדמיון...והשחף....מרגש וסוחף
את סגנון הכתיבה שלה אני כבר מזהה מהמשפט הראשון. סיפור יפיפה, מלא ברגש, קיטשי אבל לא מעורר סלידה, מותח אבל לא מבעיט. סופרת יוצאת דופן.
סיפור יפהפה שאהבה, נאמנות וצניעות משמשים בו בערבוביה. עשיתי הפסקות יזומות בקריאה כדי שלא יגמר....
הספר השלישי של ואלרי פרין שקראתי והתפעלתי ממנו. סופרת מדהימה המצליחה להפוך כל נושא, כביכול משמים, למרתק ומפתיע. תרגום מעולה....
נפלא. קראתי בזה אחר זה את שלושת הספרים של ולרי פרין, ושלושתם מעולים. היא פשוט מצויינת
מעולה. מרתק ,דמויות מעניינות לסיפור שרק ואחרי פרין מצליחה לרקום.
אהבתי מאד.ספר שלישי של אותה סופרת לקח לי יותר זמן להיכנס אליו אבל בסופו של דבר נהניתי מאד מאד.
ספר מעולה, השילוב בין עבר לעתיד, מעודד לקחת את החיים בפרופורציות.
מ ע ו ל ה. כתוב טוב. לא צפוי. לא מתיימר. מעניין, קולח, מקסים. מומלץ בחם.
כמה טרגדיות שזורות בסיפור החיים של אלן ולוסיאן. כתיבה שובת לב על אהבה ללא גבולות
אהבה שלא נשתכחה ובחירות לא פשוטות וממש לא מובנות מאליהן מתוך אהבה. ואלרי פרין הנפלאה.
מושלם!!! מרגש, עצוב, מפתיע וסוחף...כמו כל הספרים של הסופרת ואלרי פרין לא מצליחה להפסיק לקרא ומצטערת שסיימתי..
הסכמתי עם עצמי שאקרא פחות ספרות מתח סקנדישבדית כי היא גורמת לי סיוטים ונהניתי לצלול לעוד ספר של ואלרי פרין שאת ספרה: להחליף את המים של הפרחים קראתי לא מזמן. גם כאן נכנסים לעולם שמתואר ברוך למרות שהוא מתאר מצב די קשה. כתוב יפה, סוחף, מרגש. מומלץ
ספר מרגש שכתוב נפלא ועושה טוב בלב. סיפור אנושי ומעניין, עלילה מרתקת ובעיקר הנאה שמלאה באהבה.
קראתי את הספר בנשימה עצורה. כתיבה רגישה ועדינה. הספר כולו מתרחש בין דימיון למציאות ולעיתים הדימיון עולה על המציאות. כל מי שאוהב את האהבה על יופיה וכאבה יהנה מאד מהקריאה.
כתוב נפלא. מציעה לקרוא לפחות פעמיים: פעם אחת לשים לב לתוכן ובשניה - לסגנון. מובטחת הנאה מלאה.
עוד ספר נהדר של ולארי פרין. כיף לקרוא, סיפורים אנושיים, דמויות מעניינות, כתוב מופלא
ספר שלא הצלחתי להניח מהיד... תתכוננו ללילות לבנים עד שייגמר הסיפור המרגש הזה
ספר מדהים!! מקסים!! מענג! סיפור מסופר בסגנון צרפתי, ששזור בסיפור צרפתי אחר. דמויות מקסימות, סיפורים יפייפיים. מענג ויפה.
ספר מרתק, מצמרר, לא צפוי. ואלרי פרין נותנת לסיפור שלה להתגלגל לאט ובשקט ולצבור תאוצה כמו כדור שלג.
כתיבה כל כך מיוחדת ולא שגרתית זרמה לי כמו מים… סיפור יפיפה שנשזר בתוך עצמו בחוכמה ועומק מדהימים.
נהניתי מאוד מהספר, הכתיבה מרתקת הדמויות מעניינות ובנויות היטב.לא יכולתי לעזוב אותו ומצד שני לא רציתי שיגמר.
ספר מדהים, אנושי, נוגע ללב וממלא את הלב באהבת אדם. מסופר הכשרון וחושף אותנו כבני אדם על כל הרבדים שבנו. ממליץ בחום
ספר מרתק המתאר חיים בעולם שאינו חלק מהחוויה הישראלית. שתי העלילות שזורות זו בזו עד הסוף המפתיע.
קסם של ספר כתיבה פיוטית וקולחת מרגש לגעת במציאות קשה בכפפות עדינות של חמלה ואהבה ספר מרחיב את הלב ואת הנשמה
סיפור נוגע ללב על אנשים וחייהם "הקטנים" בצד ובתוך אירועים חיצוניים, שמגלגלים אותם למקומות ולחיים אחרים מאלו שבנו לעצמם, רצו בהם. ובכל זאת הם צריכים לשרוד אותם, לחיות אותם באופן הכי טוב שהם יכולים.
ספר מופלא שכתבה סופרת מופלאה.... פיוטי כמו שירה... ספר נדיר...
הספר מעניין. אולם הסיום מאכזב. באופן כללי ספר זה פחות מוצלח מספרה להחליף את המים לפרחים.
ספר מרתק שקיבלתי כהמלצה ומציג את הזקנה באור מיוחד ואמיתי. הסיפורים שמתוארים בו מתארים אהבה כנגד כל הסיכויים, והם נשזרים כל כך יפה אחד בשני, ומאירים את המספרת
הספר בגירסה הקולית - הקראה מצוינת של רוני מורג כאילו הספר נכתב בהתאמה מלאה לנימת הקול ולטונציה של הקריינית הקראה שתורמת להנאת ההאזנה ספר מיוחד. שונה. מרתק. מסקרן עם אווירה צרפתית, ביסטרו, בודלר, ברסנס.. מומלץ להנאה רבה.
לא ממש יודעת להגדיר מה אני מרגישה. 2 סיפורים מסופרים, סיפור אהבה מפעם מול סיפור טרגי עכשווי. הסיפורים שזורים אחד בשני, הקפיצות יוצרות עניין וסקרנות. הסוף השאיר אותי קצת מבואסת.
בהתחלה היה לי קשה להתחבר. 2 סיפורים במקביל, 2 תקופות זמן. אך בהמשך נסחפתי. סיפור על אהבה ומה שהיא גורמת לאהוב ולנאהב לעשות. דברים שנעשים בשם האהבה. קצת תעלומה, קצת הסטוריה, נשים והבחירות שלהן.
נהניתי מאוד מקריאת הספר. הנושאים בהם עסק מעניינים וכן דרך הכתיבה, המשלבת מספר קולות, שכל אחד מספר את סיפורו והסופרת משלבת אותם למסכת אחת נוגעת ללב.
ואלרי פרין יודעת לספר סיפור. הכתיבה שלה רגישה, פיוטית ועתירת דמיון. אהבתי מאוד
אהבתי את ספרה הקודם יותר. ריבוי דמויות, וסיפורים מהעבר וההווה. ריבוי רמזים, שלא לגמרי מתחברים עד הסוף. חלק מהספר אהבתי וחלק השאיר אותי עם תחושת החמצה
ואלרי פרין בכתיבה מרגשת שנוגעת בחיים ובחלק הכי חשוב שבהם, המוות... לא טוב כמו "להחליף את המים של הפרחים" אבל בדרכו גם הספר הזה, הפך להיות חלק ממני בזמן הקריאה ובטח ילך עוד קצת הלאה. מפתיע, נוגע ללב, מרגש ומדבר את החיים. עם זאת טיפה לא ברור לעיתים. הזיגזוג בין הזמנים והדמויות מחייב פיקוס גבוה ולפעמים נדרשה קריאה שניה כדי להבין לאיפה עברנו עכשיו...
ספר מיוחד. לוקח זמן להתחבר וכמעט ויתרתי אבל בהמשך זורם ושווה את המאמץ. מומלץ.
הרבה, הרבה, הרבה פחות טוב מלהחליף את המים של הפרחים. כתיבה זורמת וכיפית אבל סיפור פחות מוצלח. יותר זעזע מריגש. לא התחברתי
התחיל בתקווה גדולה, אבל לא הצליח לעמוד בציפיות. כתיבה לא קוהרנטית ולא אחידה. אוסף של קוריוזים שלא מתחברים טוב לסיפור אחד שלם. חבל.
הסופרת שוזרת שני סיפורים שקשורים זה לזה באופן קלוש. אחד מהם נראה כאילו כבר קראתם ואילו השני מסתמן כהרבה יותר מעניין. דווקא אותו הסופרת דוחקת לצד קצת. חבל שהכתיבה לא יותר אלגנטית והסופרת בוחרת להגיד במילים מרובות את שניתן להגיד במילים מעטות
מאוד מאכזב, ישנם כמה סיפורים בספר שלא קשורים אחד לשני, טוויסטים לא באמת מותחים. רוב הספר איטי מאוד ולא ממש מעניין.
המון פוטנציאל. הסיפורים מעניינים, עם נגיעה בגיל השלישי, אבל כתוב בצורה מייגעת. פשוט לא כיף לקרא. ספר מבאס.
הספר איכזב אותי מאוד לעומת "להחליף את המיים..." המשפטים בקושי התחברו לכדי עלילה (מה בדיוק היתה העלילה?). חבל
רכשתי את הספר בעיקבות ההמלצות שראיתי באתר. לצערי באמת שלא ממש התחברתי, נכון התיאורים מאד מעמיקים, יש גם עניין של חמלה ונתינה. אבל העלילה קטנה, מסובכת ולא זזה לשום מקום. הספר לדעתי די משעמם לא נתן לי כלום פרט לביזבוז זמן... חבל
1
הלכתי לקנות מחברת אצל פּרוֹסט הזקן. בחרתי מחברת כחולה. לא רציתי לכתוב את סיפורה של אלן במחשב, רציתי לטייל עם תולדותיה בכיס החלוק.
חזרתי הביתה. על הכריכה רשמתי "הגבירה מחוף הים". ובדף הראשון:
אלן אֶל נולדה פעמיים. ב-20 באפריל 1917 בקלרמן שבבורגון, וביום שפגשה את לוסיאן פֶּרין ב-1933, רגע לפני הקיץ.
אחר כך החלקתי את המחברת הכחולה בין המזרן לבסיס המיטה, כמו בסרטים בשחור־לבן שפֶּפֶּה רואה בתוכנית "קולנוע חצות", בימי ראשון בערב.
אחר כך חזרתי לעבודה, היתה לי משמרת.
2
קוראים לי ז'וסטין נייז'. אני בת עשרים ואחת. אני עובדת בבית האבות "פריחת ההורטנזיה" כבר שלוש שנים בתפקיד כוח עזר. לבתי אבות קוראים בדרך כלל בשמות של עצים, למשל "עצי התִּרְזָה" או "עצי הערמון", אבל בית האבות שלי נבנה על שיחי הורטנזיה. ככה שאף אחד לא חיפש שם של עץ, אף על פי שהמקום נמצא בשולי יער.
אני אוהבת שני דברים בחיים: מוזיקה והגיל השלישי. אני רוקדת כמעט כל שבת שלישית במועדון "פאראדי", גן עדן, שנמצא שלושים קילומטרים מ"פריחת ההורטנזיה". גן העדן שלי הוא מין קוביית בטון מזוין שתקועה באמצע אחו, עם חניון מאולתר שלפעמים אני מתנשקת בו נשיקות רוויות אלכוהול עם בני המין השני בחמש לפנות בוקר.
מובן שאני אוהבת גם את אחי ז'וּל (האמת היא שהוא בן דוד שלי) ואת סבא וסבתא שלי, ההורים של אבי המנוח. ז'ול הוא הצעיר היחיד שראיתי בבית כשהייתי ילדה. גדלתי עם הגיל השלישי. דילגתי על שלב.
החיים שלי מתחלקים לשלושה חלקים: לטפל ביום, לפענח את קולם של הזקנים בלילה ולרקוד בשבת בערב כדי להצטייד מחדש בשאננות שאיבדתי ב-1996 בגלל הגיל השני.
כשאני אומרת "הגיל השני" אני מתכוונת להורים שלי ושל ז'ול. היה להם הרעיון המסריח למות יחד בתאונת דרכים בבוקר יום ראשון אחד. ראיתי את הכתבה שמֶמֶה גזרה מהעיתון. זאת כתבה שהיתה אמורה להישאר מוסתרת, אם לא הייתי מחטטת. ראיתי גם תמונה של המכונית.
בגללם ז'ול ואני בילינו את כל ימי ראשון בבית הקברות של הכפר, בהנחת פרחים רעננים על הקברים שלהם. קבר גדול ועליו, בין שני מלאכים, תמונת החתונה של אבא שלי ותמונת החתונה של דוד שלי. ושתי הכלות, אחת בלונדינית, השנייה חומת שיער. זאת אמא שלי. הבלונדינית היא אמא של ז'ול. בתמונה, החתן של הבלונדינית והחתן של חומת השיער הם אותו אדם. אותה חליפה, אותה עניבה ואותו חיוך. אבא שלי ודוד שלי היו תאומים. איך אותו אדם למראית עין יכול להתאהב בשתי נשים שונות? ואיך שתי הנשים היו יכולות להתאהב באותו גבר? שאלות נצחיות שאני עדיין שואלת את עצמי כשאני חוצה את שערי בית הקברות. ואין מי שיענה. אולי בגלל זה הפסקתי להיות שאננה, בגלל שלא זכיתי לתשובות של כריסטיאן, סנדרין, אלאן ואנט נייז'.
בבית הקברות, המתים הישָנים נחים למטה בעוד שהחדשים כלואים בתיבות קטנות, כולם רחוקים מהמרכז. כאילו הגיעו באיחור. המשפחה שלי נחה במעלה הכפר. חמש מאות מטרים מהבית של סבא וסבתא שלי.
לכפר שלי קוראים מיאִי. ארבע מאות תושבים פחות או יותר. כדי למצוא אותו במפה צריך זכוכית מגדלת. רחוב מסחרי אחד, רחוב ז'אן ז'ורֶס. במרכז, כנסייה רומאית קטנה וכיכר. מבחינת חנויות, חוץ מהמכולת של פרוסט הזקן, יש דוכן הימורי סוסים, מוסך וספר שעזב בשנה שעברה כי נמאס לו לעשות רק סלסול וגוונים. חנויות הבגדים והפרחים התחלפו בבנקים ובמעבדה לבדיקות רפואיות. בחנויות האחרות תלו עיתונים על החלונות או שאנשים נכנסו לגור שם ותלו וילונות לבנים במקום מכנסיים.
יש מספר שווה כמעט של בתים ושל שלטי "למכירה", אבל כיוון שהכביש הראשי במרחק יותר משבעים קילומטרים ותחנת הדלק הקרובה במרחק חמישים קילומטרים, אין קונים.
יש עדיין בית ספר יסודי. איפה שלמדתי יחד עם ז'ול.
כדי להגיע לחטיבת הביניים, לתיכון, לרופא, לבית מרקחת או לקנות נעליים, צריך לנסוע באוטובוס.
מאז שהספר עזב, אני עושה לממה את הסלסול. היא מתיישבת במטבח בשיער רטוב, מעבירה לי את הרולים בזה אחר זה, ואני מסלסלת סביבם קווצות שיער לבן ותוחבת ברול סיכת פלסטיק כדי שיחזיק. כשאני גומרת אני מכסה לה את הראש ברשת ומייבשת לה את השיער בקסדת ייבוש. היא נרדמת אחרי חמש דקות, ובסוף אני מוציאה את הרולים וזה מחזיק עד השבוע הבא.
מאז שההורים שלי מתו, אני לא זוכרת שהיה לי קר אי פעם. אצלנו, אף פעם לא שוררות פחות מ-40 מעלות. ומלפני שהם מתו אני לא זוכרת כלום. אבל על זה אני אדבר יותר מאוחר.
אחי ואני גדלנו בבגדים מיושנים אבל נוחים שכובסו עם מרכך. בלי פליקים וסטירות, עם קונסולת סאונד ותקליטי ויניל במרתף שיכולנו להרעיש איתם כשנמאס לנו מרחש הסקטים על הפרקט המשוח בשעווה.
נורא רציתי ללכת לישון מאוחר, לצבור קצת לכלוך מתחת לציפורניים, להסתובב באתרי בנייה נטושים ולהישרט בברכיים, לנסוע באופניים בירידות בעיניים עצומות. נורא רציתי שיכאב לי או שאני אשתין במיטה. אבל עם סבתא שלי זה היה בלתי אפשרי. תמיד היה לה בקבוקון יוד ביד.
כל הילדות היא ניקתה לנו בקפדנות את האוזניים במקלוני צמר גפן, שטפה אותנו פעמיים ביום בכפפת מגבת רטובה ואסרה עלינו כל מה שעלול להיות מסוכן, כמו לחצות לבד את הכביש. אני חושבת שמאז שהתאומים מתו, ממה חיכתה ליום שבו ז'ול ואני ניראה כמו האבות שלנו. אבל זה לא קרה. לז'ול יש את הפנים של אנט, ואני לא דומה לאף אחד.
אנחנו אמנם קוראים להם פפה וממה, אבל סבא וסבתא שלי יותר צעירים מרוב דיירי "פריחת ההורטנזיה". בכל מקרה אני לא יודעת מתי מתחילים להיות זקנים. לטענת מאדאם לה קאמי, המנהלת שלי, זה קורה כשאתה לא יכול לטפל יותר בכוחות עצמך בבית שלך. זה מתחיל כשאתה צריך להשאיר את המכונית בחניה כי הפכת לסכנה לציבור וזה נגמר כששוברים את עצם הירך. בעיני זה מתחיל עם הבדידות. כשהשני או השנייה מסתלקים. לשמים או לאנשהו.
ג'ו, חברתי לעבודה, אומרת שנהיים זקנים כשמתחילים להתבכיין וזאת מחלה שאפשר לחטוף בגיל צעיר. מריה, חברתי השנייה לעבודה, אומרת שזה מתחיל כשהשמיעה מידרדרת ואתה מחפש את המפתחות עשר פעמים ביום.
אני בת עשרים ואחת, ואני מחפשת את המפתחות שלי עשר פעמים ביום.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
.jpg)
.jpg)
.jpg)
