ממש אהבתי את הספר. הקריאה קולחת ומותחת. מתארת תקופה היסטורית לא קלה בצורה לא כבדה מדי. לא הצלחתי להוריד מהיד...
ספר מרגש מאוד. הקבלה מעניינת בין תקופה אפלה של מלחמת העולם ובין שנות האלפיים.
ספר מקסים. אזהרה, לא פשוט לקרוא בתקופה הזו בזמן המלחמה והאנטישמיות. לעיתים נחנקתי
מעולה!!! הקשיים, האכזריות, ועולם הרוע מול התקווה האופטימיות ואהבה שעדיין קיימים. כתוב טוב ומעניין. ממליצה
מעולה מומלץ מאד. אחד היפים... ההקראה של מירי גדרון מצויינת.
וואוו ספר מרתק על אף שתכנו קשה מאוד.נהנחתי מאוד וממליצה בחום .
איזה ספר מרגש! ממש התאהבתי בו. כתוב יפה, מותח ומספר את הסיפור בצורה מעניינת. מומלץ!
וואו ספר מעולה,בקושי הצלחתי לעזוב אותו כדי להמשיך את שגרת היום יום. ממליצה עליו בחום☺️
ספר נוגע ללב, בחלקו עצוב מאוד אך אופטימי בסופו של דבר. את 3 הפרקים האחרונים קראתי 3 פעמים עם דמעות בעיניים. מומלץ
ספר מדהים. כתיבה משובחת ומרגשת והסיפור מרתק. הסופרת מצליחה להעביר את הצער, הכאב, האימה, האכזריות, את השמחה והאושר בצורה כל כך אותנטית ובהירה. הספר יותר ממומלץ.
ספר עצוב מרגש ...איבוד זכרון או הדחקה יכול לאפשר חיים אחרים חדשים...ספר מומלץ .אהבתי את הדימוי של פרח הלוטוס לחיים שהם קשים אך עם תקווה..
מרגש מאוד ומומלץ לקריאה, אני האזנתי לגרסה הקולית שהיתה מעולה.
מרתק, ומהנה. אני אוהבת את הקפיצות בין העבר להווה והסיפור שמסופר באמצעות שני הזמנים האלה יחד.
מקסים, קצת קשוח מאחר ורוב הסיפור קשור לתקופת השואה ולוקח זמן לסיפור להתפתח אבל לא לנטוש!!
וואו, כמה בכיתי בספר הזה...בעיקר בפרקים האחרונים שלו... אין ספק שזה אחד הספרים המרגשים ביותר שקראתי בזמן האחרון. מומלץ בחום.
מרתק. כואב... למרות שזהו סיפור אי אפשר לברוח מהמחשבה על כך שזוועות כמו אלה המתוארות קרו במציאות. ספר נפלא וחשוב.
מטלטל. מספר את הזוועה ההוראות מאותם הימים . קריא מאוד, מרתק ומקורי בהצגת הגיבורים מתקופות שונות והחיבורים ביניהם. מומלץ.
שני סיפורים מקבילים משתי תקופות חיים שונות, הרבה כאב ואמונה, אהבה, אובדן סיפור סוחף ואופטימי. צריך ללמוד לסלוח.
סיפור מאלף ומרגש הספר בנוי כך שירתק וירגש בה בעת מומלץ מאוד . עוד סיפור מפלא על אנשים מיוחדים בתקופה אפלה של האנושות
ספר מרתק וסוחף . מרגש עד דמעות. לא יכלתי להפסיק לקרוא בו. מומלץ מאוד !!!
מ ו ש ל ם מלא רגש ,כאב , תקווה , אהבה לא יכולתי להניח את הספר ממליצה בחום
תמיד כיף לקרא ספרים על פריז והחיים בה. סיפור נוגע ללב בתקופה איומה .
מצוין. משלב שני סיפורים כל אחד מהסיפורים על אהבת אם לבתה.נהדר מומלץ ביותר
ספר מעניין ומרתק, קשה להניחו מהיד. משלב הווה ועבר באופן מרגש. נהניתי מאד וממליצ
מהמם, מהפנט לא יכולתי להניח את הספר עד שסיימתי, אהבתי את הכתיבה הקלילה יחסית, סיפור שובה לב ומרגש
וואו פשוט וואו! סיימתי אותו תוך מספר ימים, קליל ומרתק. אי אפשר להפסיק לקרוא. מומלץ.
ספר מקסים. סיפור מצמרר, מרתק, ומסקרן. אהבתי מאד, ממליצה בחום.
מרגש עד דמעות. מזמן לא קראתי ספר שעיניין אותי, בלעתי תוך ימים ספורים. מומלץ בחום
ספר קשה ועצוב. כתוב טוב מאוד. מעט צפוי לפעמים אבל קריא ומומלץ.
אזהרה!! מהרגע שמתחילים לקרוא אי אפשר להוריד מהיד!!!!!!!!!! ספר מרגש על תקופה מחרידה, אנושיות ואהבה במשפחה לצד אכזריות וטרגדיות, ספר שמשאיר כאב בלב וחיוך על הפנים מומלץץץץ
וואו.... קראתי את הספר ביום אחד בלי יכולת להפסיק.סיפור קשה טראגי ועצוב אבל גם עם תקווה גם בזמנים הקשים ביותר. מתאים למי שאהבו את הספר הזמיר
בסוגת רומן היסטורי יש לספר מקום של כבוד. אחד הטובים ביותר בנושאים הסטוריים הקשורים לשואה שקראתי. לא ניתן להניח מהיד
ספר שמזכיר להתמקד בדברים החשובים באמת. הוא מנסה להורות לאנשים איך לחיות חיים טובים יותר למרות האתגרים שהחיים מציבים בפני בני אדם. והמוטו שעוזר לנו להיות יותר טובים הוא: להודות, לסלוח ולאהוב.
ספר חזק. נקרא בנשימה אחת. סיפור קורע לב שכתוב בצורה זורמת. מומלץ בחום לאוהבי הז'אנר.
אמנם טיפה צפוי, אך בכל כ"כ מרגש וסוחף. אי אפשר להניח אותו לרגע בצד
סיפור קריא. נשזרים בו 2 סיפורים, אחד בן זמננו והשני בשנו. הארבעים, בפריז תחת הכיבוש הנאצי. יש הרב דברים שהפריעו לי, למשל, הגיבורה בת זמננו, מאבדת את הזיכרון בתאונה, אך משוחררת לדרכה ללא ליווי והכוונה , היא אינה דואגת לעינייני פרנסה או בעיות גשמיות שכאלה. ועוד משהו, (זהירות ספויילר) אחת הגיבורות היתה ילדה בתקופת הנאצים ונאלצה להתחבא, כשרק הדובון שלה משמש לה לחברה. איך היא מעולם לא חזרה לחפשו? מעדויות של ניצולי שואה, בובות, דובונים וכו... שהיוו את החבר היחיד, היו כמו בן משפחה ולא נותרו לבד. מי שניצל, חיפש את החפץ שעזר לו להעביר את זמנו בגיהנום. . בקיצור, יש דברים קטנים שפוגמים בהנאה מהספר
מחד גיסא - עוד ספר המתרחש בשתי תקופות, בהווה ובמלחמת העולם השנייה.. מאידך גיסא - מסופר היטב ומושך לקרוא.. סך הכל - מומלץ
מרגש. חלקו מרתק. חלקו קיטצ' אבל מעביר את רוח התקופה והדילמות של מלחמת העולם ה 2 באופן אותנטי. הגיבורה הצעירה שובת לב. והמסר אופטימי.... בהחלט מומלץ.
סיפור יפה ומרגש. נקרא בנשימה אחת. לעיתים סגנון הכתיבה רגשני וכמה מהתיאורים נופלים לבנאליות. קורטוב של איפוק היה מעלה את ערכו הספרותי.
הקריאה בספר זורמת ומהירה שפה קלה עלילה שנדמה שכבר קארת בחלקה.ספר מעולה לטיסה
קריא, מעניין, מסוג הספרים שכשאת/ה מתחיל/ה לקוראם לא ניתן "להוציאם מהיד....".
מעניין מאד אם כי לעיתים מייגע. נטיה עכשווית של סופרים ובעיקר סופרות לקפוץ.מעבר להווה נוסחה שחוזרת.על עצמה יותר מדי. יש,קצת.נטחה לשמאלץ. למרות.זאת.בהחלט מומלץ
ספר קשה לקריאה מבחינת התוכן, אבל מעניין. הכתיבה קצת לוקה בחסר בעיני, פירוט יתר לדברים שוליים או קפיצות ומשפט אחד על קו עלילה חשוב
הספר מספר סיפור טוב ונקרא בנשימה עצורה יחד עם זאת חלקים ממנו כתובים בצורה לא אמינה וניתקלתי גם במספר טעיות דפוס.
1
קרוליין
4 בספטמבר, 2009
פריז, צרפת
איך הוא העז? אני עולה על האופניים שלי, סמוקת לחיים, ורוכבת במהירות ברוּ קְלֶר על פני דוכני הרוכלים העמוסים חצילים סגולים מבריקים וזרי פרחים. אדמוניות ורודות וחמניות זהובות עומדות דום בדליים מסודרים. אני חולפת על פני קפה דוּ־מוֹנד, שבו אני קונה קפה כשאין לי כוח ללכת עד ביסטרו זִ'ינְטִי. עוברת על פני אישה שמטיילת עם הפודל הלבן הקטנטן שלה. למרות השמש הבהירה, היא נאחזת במטרייה הסגורה שלה, כאילו בכל רגע ייפתחו שערי שמים ויטיחו בה את זעמם.
זעם, זה בדיוק מה שאני מרגישה. אני זועמת. הוא היה האדם האחרון בעולם שציפיתי או רציתי לראות הבוקר. איך הוא מעז לא לכבד את הבקשה שלי, אחרי כל מה שקרה? אמרתי לו שאני לא רוצה לראות אותו, עכשיו או אי־פעם. ובכל זאת, הוא מופיע שם, בקפה דוּ־מוֹנד, מכל המקומות בעולם, מחייך אלי כאילו לא קרה דבר, כאילו...
אני ממצמצת כדי לעצור את הדמעות, מנסה להתעשת, כפי שלא עשיתי אתמול בלילה, כשזרקתי את המפית שלי, צעקתי עליו ויצאתי מהמקום בסערה. אישה פריזאית, בניגוד אלי, לעולם לא היתה מאבדת כך את עשתונותיה.
על זה אני עוד צריכה לעבוד, אבל משאר הבחינות בהחלט עשויים לחשוב שאני צרפתייה, לפחות מרחוק. אני נראית שייכת, פחות או יותר. צעיף קשור ברישול סביב צווארי. אני לובשת שמלה ורוכבת על אופניים. שיער בלונדיני אסוף בפקעת גבוהה. ללא קסדה — כמובן. נדרשו לי שלוש שנים כדי להשתלט כמעט על השפה (דגש על ה"כמעט"), אבל יידרשו לי חיים שלמים כדי לרכוש מיומנות מספקת בסגנון הצרפתי.
אבל לשום דבר מזה אין משמעות כעת. לאורך השנים פריז היתה למקום המסתור שלי, לקונכייה שלי, למפלט מכאבי עֲבָרִי. אני עוצמת את עיני כדי לעצור את הדמעות. ועכשיו? הוא באמת חושב שהוא יכול לחזור לכאן ולצפות ממני להתנהג כאילו כלום לא קרה? שכבמטה קסם — הכול יחזור להיות כשהיה?
צמרמורת חולפת בגבי, ואני מביטה מעבר לכתפי כדי לוודא שהוא לא עוקב אחרי. נראה שלא, ואני רוכבת מהר יותר מעבר לפינה. גבר במעיל עור מביט בי, ומחייך כאילו כבר נפגשנו פעם. מעולם לא נפגשנו. הישירות של הגברים הצרפתיים ידועה לשמצה. אין אפילו טעם לציין את זה. הם משוכנעים שהעולם כולו, על כל הנשים שבו, צריך לברך על מזלו הטוב שהרעיף עליו את יופיים המיוחד, את קסמם ואת האינטליגנציה שלהם.
בקושי טבלתי בוהן בבריכת ההיכרויות הצרפתית, והחוויה לא היתה מרוממת. היתה ארוחת הערב עם מעצב השיער, שלא הצליח להפסיק לבדוק איך הוא נראה במראה שמאחורי; ארוחת צהריים עם האמן, שהציע שנלך לדירה שלו ונדבר על הציורים האחרונים שלו, שממש במקרה תלויים מעל המיטה שלו; והמרצה שהציע לי לצאת איתו לפני שבוע... ועדיין לא הצלחתי להתקשר אליו בחזרה.
אני נאנחת ומדוושת הלאה. אני לא אמריקנית ולא פריזאית. למען האמת, לאחרונה אני לא מרגישה שייכת לשום מקום. אני לא שייכת לשום אדם ולשום מדינה. אני לא יותר מאשר רוח, מרחפת על פני החיים.
אני רוכבת דרך רוּ דֶה סֵיין, מזגזגת בין עמודי התאורה במורד הגבעה, הדרהּ של העיר מאחורי, השמלה הקיצית התכלכלה שלי מתנופפת ברוח, ועיני מתמלאות דמעות ומערפלות את מראה הרחוב הצר שלפני. אני ממצמצת בחוזקה ומוחה דמעה, והרחוב המרוצף באבנים עגלגלות מתחדד שוב למולי. מבטי מתקבע על זוג מבוגר שפוסע על המדרכה לפני. הם נראים כמו כל זוג צרפתי מבוגר אחר, מלאים במתיקות אופיינית שהם לעולם לא יהיו מודעים לה. הוא לובש מעיל ספורט (למרות הלחות והחום — כמעט שלושים מעלות היום), והיא בשמלה משובצת, שייתכן כי המתינה בארון שלה מאז אחר הצהריים שבו ראתה אותה בחלון ראווה של בוטיק לא יקר איפה שהוא בשאנז־אליזה ב-1953. היא נושאת סל מלא מציאות משוק האיכרים (אני רואה את הקישוא). הוא נושא בגט ותו לא, ואוחז בו צמוד לכתפו כמו רובה מתקופת מלחמת העולם השנייה, בצייתנות שמתלווה אליה קורטוב כמעט בלתי מורגש של טרדה שאיכשהו יש בה גם קסם.
מחשבותי נודדות שוב אל חילופי הדברים בבית הקפה, ואני שוב זועמת. אני שומעת את קולו בראשי, רך, מתוק, מלא תחנונים. האם החמרתי איתו מדי? לא. לא. אולי? לא! בעולם מקביל אולי היינו מעבירים את הערב בהתגפפות בשולחן פינתי באיזה בית קפה, היינו שותים יין בורדו משובח, מאזינים לצֵ'ט בֵּייקֶר, מתכננים מסעות היפותטיים לאיי יוון או בנייה של חממה בחצר האחורית, שם נוכל לשקול את היתרונות של גידול עץ לימון (או אבוקדו?) בעציץ, ולשבת תחת שיח מטפס של בוגנוויליה כמו זה שאמי שתלה בשנה שבה מלאו לי אחת־עשרה, לפני שאבי עזב את הבית. ג'ז. סַנְטוֹרִינִי. עצי לימון. פרטים יפהפיים, מלאי אהבה, שאין להם כל חשיבות עוד. לא בחיים האלה, בכל אופן. הפרק הזה הסתיים. לא, הספר כולו.
איך אני יכולה לסלוח לו? איך אוכל לסלוח לו אי־פעם?
"סליחה היא מתנה," אמרה לי מטפלת שהלכתי אליה לכמה פגישות, "גם למי שפגע בך וגם לך. אבל אף אחד לא יכול לתת מתנה אם הוא לא מוכן לכך."
אני עוצמת עיניים לרגע, ופוקחת אותן בהחלטיות. אני עדיין לא מוכנה, ואני בספק אם אהיה מוכנה אי־פעם. אני מדוושת הלאה, מהר יותר, בנחישות. כאב העבר מתחדד בי לפתע במלוא מרירותו. הוא צורב, כמו פלח לימון שמוצמד לפצע.
אני מוחה דמעה נוספת ומבחינה במשאית ששועטת לעברי לפתע פתאום. אדרנלין מציף אותי, כפי שקורה כשמאבדים ריכוז בנהיגה וכמעט נכנסים במכונית מתקרבת או בעמוד תאורה, או באיש שמטייל עם הכלב שלו. אני סוטה עם האופניים שלי ימינה, נזהרת שלא לפגוע באמא שהולכת לעברי משמאל עם בתה הקטנה. הילדה נראית בת לא יותר משנתיים. לבי מתרחב. השמש בהירה, אורה מסמא, והוא מסתנן דרך שערה הבלונדיני הרך.
אני מצמצמת את עיני, מנסה לנווט את דרכי בדרך הצרה שלפני, פעימות לבי נעשות יותר ויותר מהירות. לא נראה לי שנהג המשאית רואה אותי. "עצור!" אני צועקת. "אָרֵטֶה!"
אני לופתת את הכידון, מועכת את הבלמים, אבל איכשהו הם כושלים. הרחוב תלול וצר, צר מדי, וכעת אני דוהרת במורד צלע הגבעה, במהירות הולכת וגוברת. נהג המשאית מתעסק בסיגריה, מטה אותה לכאן ולשם, ובה בעת מתפתל עם המשאית בין הרחובות המרוצפים באבנים עגלגלות. אני צורחת שוב, אבל לא נראה שהוא שומע. חרדה סמיכה מציפה את כל כולי, ומותירה אותי חסרת אונים. שתי אפשרויות עומדות בפני: לפנות שמאלה ולהתרסק עם האופניים שלי על האמא והילדה הקטנה, או לפנות ימינה ולהתנגש במשאית.
אני פונה ימינה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
