אשה ישראלית צעירה יוצאת למסע תגליות קסום ומצמרר, שבו היא פוגשת מחדש ומתמודדת עם כל פחדיו הנושנים של הלב, עם זיכרון האושר הראשון שידעה ועם היתמות הראשונה, שהכריעה את מהלך חייה.
רומן המסע החדשני של אלאונורה לב צמח מסידרת רשימות אישיות במוסף ״סופשבוע״ בעיתון מעריב, שעוררה הדים רבים וזיכתה את המחברת בפרס נימצוביץ. פרקי המסע הופכים כאן לספרות יפה נועזת ומרתקת, החודרת, תוך תיאור החווייה הפרטית האינטימית, אל לב־ליבה של החוויה הישראלית כולה – הזיכרון והאימה של העבר, הכוח והיופי ותשוקת החיים והעתיד.
באחרית דבר מיוחדת, כותבת פרופ׳ חנה נוה: ״אלאונורה לב כתבה רומן שהוא בבחינת אוריגינל. היא המציאה נוסח של אוטוביוגרפיה, נוסף של רומן מסע, נוסח של וידוי, נוסח של עדות, נוסח של הגות, שאין דומה להם בספרותנו״.
אלאונורה לב היא כלת פרס ראש הממשלה לסופרים, פרס ברנשטיין ופרס ״קשת הזהב״. בין ספריה האחרים: הרומן רב המכר הבוקר הראשון בגן עדן.
סוג מסוים של יתמות ראה אור בגרמנית, בהוצאת היוקרתית ברלין פראג.
״המרתק והמרגש מכל ספרי המסעות לפולין״ – הארץ, ״תרבות וספרות״.
אשה ישראלית צעירה יוצאת למסע תגליות קסום ומצמרר, שבו היא פוגשת מחדש ומתמודדת עם כל פחדיו הנושנים של הלב, עם זיכרון האושר הראשון שידעה ועם היתמות הראשונה, שהכריעה את מהלך חייה.
רומן המסע החדשני של אלאונורה לב צמח מסידרת רשימות אישיות במוסף ״סופשבוע״ בעיתון מעריב, שעוררה הדים רבים וזיכתה את המחברת בפרס נימצוביץ. פרקי המסע הופכים כאן לספרות יפה נועזת ומרתקת, החודרת, תוך תיאור החווייה הפרטית האינטימית, אל לב־ליבה של החוויה הישראלית כולה – הזיכרון והאימה של העבר, הכוח והיופי ותשוקת החיים והעתיד.
באחרית דבר מיוחדת, כותבת פרופ׳ חנה נוה: ״אלאונורה לב כתבה רומן שהוא בבחינת אוריגינל. היא המציאה נוסח של אוטוביוגרפיה, נוסף של רומן מסע, נוסח של וידוי, נוסח של עדות, נוסח של הגות, שאין דומה להם בספרותנו״.
אלאונורה לב היא כלת פרס ראש הממשלה לסופרים, פרס ברנשטיין ופרס ״קשת הזהב״. בין ספריה האחרים: הרומן רב המכר הבוקר הראשון בגן עדן.
סוג מסוים של יתמות ראה אור בגרמנית, בהוצאת היוקרתית ברלין פראג.
״המרתק והמרגש מכל ספרי המסעות לפולין״ – הארץ, ״תרבות וספרות״.
בשבילי התקווה מביא בפני הקורא את קורותיהן של שמונה נפשות, שנלחמו על חייהן ושרדו ביער לאחר שחיו במשך חודשים במחבוא אצל איכר פולני ומשפחתו.
הפרק הראשון - "הדרך האחרונה" נכתב בגוף ראשון בתחילת שנות ה-70 לספר הזיכרון של העיירה. המחבר, כניצול יחיד ממחנה העבודה, מעיד בו על קורות היממה האחרונה לקיום המחנה בעיירה הגליצאית שבדרום פולין - בז'ז'ני.
הסיפור מבוסס על עובדות ביוגרפיות. חוויות המחבוא והיער, השזורות בייאוש ובתקווה, התרחשו בפרק זמן של שנה אחת, מחיסולה של יהדות גליציה המזרחית בשנת 1943 ועד לשחרור.
מנחם כץ נולד בבז'ז'ני שבגליציה המזרחית בשנת 1925. עבר את השואה באזור מגוריו. אחרי נדודים באירופה עלה ארצה דרך קפריסין בשנת 1947. השתתף במלחמת השחרור. סיים לימודי אדריכלות בטכניון העברי בחיפה.
במקביל לעבודתו המקצועית עסק בהנצחת השואה וההעפלה. מנחם כץ ערך את ספר הזיכרון לבז'ז'ני והיה פעיל בשימור הזיכרון של העיירה ואנשיה. בשנות ה-80 היה מיוזמי השחזור של מחנה במעפילים בעתלית ותיכנן את שימור הצריפים.
בערב יום השואה תשס"ט, 2008 היה אחד מששת משיאי המשואות בטכס ביד ושם.
מנחם כץ נפטר בשנת 2008.
בשבילי התקווה מביא בפני הקורא את קורותיהן של שמונה נפשות, שנלחמו על חייהן ושרדו ביער לאחר שחיו במשך חודשים במחבוא אצל איכר פולני ומשפחתו.
הפרק הראשון - "הדרך האחרונה" נכתב בגוף ראשון בתחילת שנות ה-70 לספר הזיכרון של העיירה. המחבר, כניצול יחיד ממחנה העבודה, מעיד בו על קורות היממה האחרונה לקיום המחנה בעיירה הגליצאית שבדרום פולין - בז'ז'ני.
הסיפור מבוסס על עובדות ביוגרפיות. חוויות המחבוא והיער, השזורות בייאוש ובתקווה, התרחשו בפרק זמן של שנה אחת, מחיסולה של יהדות גליציה המזרחית בשנת 1943 ועד לשחרור.
מנחם כץ נולד בבז'ז'ני שבגליציה המזרחית בשנת 1925. עבר את השואה באזור מגוריו. אחרי נדודים באירופה עלה ארצה דרך קפריסין בשנת 1947. השתתף במלחמת השחרור. סיים לימודי אדריכלות בטכניון העברי בחיפה.
במקביל לעבודתו המקצועית עסק בהנצחת השואה וההעפלה. מנחם כץ ערך את ספר הזיכרון לבז'ז'ני והיה פעיל בשימור הזיכרון של העיירה ואנשיה. בשנות ה-80 היה מיוזמי השחזור של מחנה במעפילים בעתלית ותיכנן את שימור הצריפים.
בערב יום השואה תשס"ט, 2008 היה אחד מששת משיאי המשואות בטכס ביד ושם.
מנחם כץ נפטר בשנת 2008.
טל (טלוש) גרושקה, נולד ב-21 בנובמבר 1997, בכפר סבא להוריו - אדוה, אשת חינוך מוערכת, ויוסי, מוזיקאי וירטואוז.
טל התגייס לנח"ל בשנת 2015. הוא החל את שירותו בסיירת עורב נח"ל ושירת שמונה שנים במגוון תפקידי פיקוד וקצונה בחטיבה. תפקידו האחרון היה מ"פ 931 של חטיבת הנח"ל. הוא יועד לחזור להיות מ"פ ביחידת העורב אותה כל כך אהב, כשבועיים לאחר נפילתו, תפקיד שנותר עבורו כחלום שלא התממש. הוא נפל בשבעה באוקטובר בהתקלות עם מחבלים בדרכו להגן על ישובי הדרום.
מהרגע בו למד לכתוב, טל כתב ללא הפסקה. הוא כתב ברכות, שירים, סיפורים והגיגים והיה אומן בהעברת מסרים בכתב ובעל פה. "ההיפך מלשכוח - הוא לרשום"- כך לימד אותו סבו, ואכן טל רשם ורשם. גם בתקופת שירותו הצבאי טל לא הפסיק לכתוב, וכמפקד נשא עימו תמיד מחברת ועט. פק"ל. פקודיו היו סקרנים באשר למחברת איתה הסתובב מפקדם בכל עת.
לאחר מותו, התגלו המחברות הללו כאוצרות של ממש: נמצאו בהן עוד ועוד טקסטים מעוררי מחשבה, קטעי הגות ותובנות לגבי מהות הפיקוד, הזהות הציונית, מיהו מנהיג ומהי טיבה של הרוח המפעמת בכול.
טל הותיר לנו מתנות כתובות רבות, שרק חלקן מצאו דרכן לספר זה. הדברים שכתב מעניקים הצצה לאישיותו הממגנטת ומעוררת ההשראה, אך בעיקר מהווים דברים חיים המאפשרים למפקדים, בהווה ובעתיד, להעמיק את זהותם ולשאול את השאלות הנכונות שיסייעו להם להיות הגרסה הכי טובה שלהם ולהביא את עצמם במלוא הפוטנציאל שלהם.
אנו תקווה כי ספר זה יגיע לכל חייל, חיילת, קצין, קצינה, מפקד ומפקדת אשר מובילים או עתידים להוביל חיילים, ויעורר בהם השראה ללכת בדרכו ולאורו של טל.
טל (טלוש) גרושקה, נולד ב-21 בנובמבר 1997, בכפר סבא להוריו - אדוה, אשת חינוך מוערכת, ויוסי, מוזיקאי וירטואוז.
טל התגייס לנח"ל בשנת 2015. הוא החל את שירותו בסיירת עורב נח"ל ושירת שמונה שנים במגוון תפקידי פיקוד וקצונה בחטיבה. תפקידו האחרון היה מ"פ 931 של חטיבת הנח"ל. הוא יועד לחזור להיות מ"פ ביחידת העורב אותה כל כך אהב, כשבועיים לאחר נפילתו, תפקיד שנותר עבורו כחלום שלא התממש. הוא נפל בשבעה באוקטובר בהתקלות עם מחבלים בדרכו להגן על ישובי הדרום.
מהרגע בו למד לכתוב, טל כתב ללא הפסקה. הוא כתב ברכות, שירים, סיפורים והגיגים והיה אומן בהעברת מסרים בכתב ובעל פה. "ההיפך מלשכוח - הוא לרשום"- כך לימד אותו סבו, ואכן טל רשם ורשם. גם בתקופת שירותו הצבאי טל לא הפסיק לכתוב, וכמפקד נשא עימו תמיד מחברת ועט. פק"ל. פקודיו היו סקרנים באשר למחברת איתה הסתובב מפקדם בכל עת.
לאחר מותו, התגלו המחברות הללו כאוצרות של ממש: נמצאו בהן עוד ועוד טקסטים מעוררי מחשבה, קטעי הגות ותובנות לגבי מהות הפיקוד, הזהות הציונית, מיהו מנהיג ומהי טיבה של הרוח המפעמת בכול.
טל הותיר לנו מתנות כתובות רבות, שרק חלקן מצאו דרכן לספר זה. הדברים שכתב מעניקים הצצה לאישיותו הממגנטת ומעוררת ההשראה, אך בעיקר מהווים דברים חיים המאפשרים למפקדים, בהווה ובעתיד, להעמיק את זהותם ולשאול את השאלות הנכונות שיסייעו להם להיות הגרסה הכי טובה שלהם ולהביא את עצמם במלוא הפוטנציאל שלהם.
אנו תקווה כי ספר זה יגיע לכל חייל, חיילת, קצין, קצינה, מפקד ומפקדת אשר מובילים או עתידים להוביל חיילים, ויעורר בהם השראה ללכת בדרכו ולאורו של טל.
סֶדריק מתחיל כמו סיפור מתח: גיש עמית מדפדף בעיתון ורואה באקראי את שמו של חייל קרבי שנהרג בעזה — צעיר ישראלי־פיליפיני, בן למהגרת עבודה ולאב שגורש כשהיה ילד. הוא מזהה את פניו מיד: תלמיד שלימד פעם בתיכון בדרום תל אביב. בבית הספר הם כמעט לא החליפו מילה. עכשיו, כשכבר מאוחר מדי, הוא מנסה להתחקות אחר חייו ומותו.
הוא מנהל שיחות עם אמו ועם אלמנתו, פוקד טקסי זיכרון צבאיים וקהילתיים ופוגש את חבריו מבית הספר ומהצבא. סצנות יוצאות דופן נרקמות לתוך הסיפור: תחרות מלכת יופי של הקהילה הפיליפינית, ביקור בחנות נשק בלב העיר, שיחה במועדון איגרוף, ומפגש עם תלמידים לשעבר, חבריו של סדריק, שמזכירים למחבר שגם הכתיבה עצמה כפופה להבדלי כוח: "אם היינו לבנים, לא היית כותב עלינו ככה", אומר לו אחד מהם בסוף ערב ארוך.
סֶדריק אינו אלבום זיכרון. מתוך הרסיסים נבנה סיפור שלם — חד, מצחיק ומלא חיים. במקום מחאה קולנית, מציע גיש עמית קשב עמוק. סדריק הוא קינה של מורה לתלמידו, אבל גם מתווה לסיפור ישראלי אלטרנטיבי. זהו מסמך ספרותי נדיר בעוצמתו, שמבקש מקוראיו דבר פשוט: להטות אוזן ולהקשיב.
סֶדריק מתחיל כמו סיפור מתח: גיש עמית מדפדף בעיתון ורואה באקראי את שמו של חייל קרבי שנהרג בעזה — צעיר ישראלי־פיליפיני, בן למהגרת עבודה ולאב שגורש כשהיה ילד. הוא מזהה את פניו מיד: תלמיד שלימד פעם בתיכון בדרום תל אביב. בבית הספר הם כמעט לא החליפו מילה. עכשיו, כשכבר מאוחר מדי, הוא מנסה להתחקות אחר חייו ומותו.
הוא מנהל שיחות עם אמו ועם אלמנתו, פוקד טקסי זיכרון צבאיים וקהילתיים ופוגש את חבריו מבית הספר ומהצבא. סצנות יוצאות דופן נרקמות לתוך הסיפור: תחרות מלכת יופי של הקהילה הפיליפינית, ביקור בחנות נשק בלב העיר, שיחה במועדון איגרוף, ומפגש עם תלמידים לשעבר, חבריו של סדריק, שמזכירים למחבר שגם הכתיבה עצמה כפופה להבדלי כוח: "אם היינו לבנים, לא היית כותב עלינו ככה", אומר לו אחד מהם בסוף ערב ארוך.
סֶדריק אינו אלבום זיכרון. מתוך הרסיסים נבנה סיפור שלם — חד, מצחיק ומלא חיים. במקום מחאה קולנית, מציע גיש עמית קשב עמוק. סדריק הוא קינה של מורה לתלמידו, אבל גם מתווה לסיפור ישראלי אלטרנטיבי. זהו מסמך ספרותי נדיר בעוצמתו, שמבקש מקוראיו דבר פשוט: להטות אוזן ולהקשיב.
בין קהילות ישראל המבכות את חללי המלחמה, נתייחד מקום גם לצערה המיוחד של הקהילה הקטנה של ישיבות ההסדר, שהוכתה מכה קשה מאוד. שיעור חללי ההסדר בין הנופלים במלחמה עולה עשרות מונים על חלקם באוכלוסייה, והישיבות הוכו באבל וביגון.
בתוך האבל הקודר הזה גמלה בלבנו החלטה: אסור שנשכח את החללים האלה. גם את מותם, אך בעיקר את חייהם. בני ישיבות ההסדר מציגים טיפוס אנושי שאינו שכיח בחברה הישראלית, ואין כמו קדושי המלחמה הי"ד – הטובים שבחבורה, אלה שרצו ראשונים קדימה – להציג את הדמות הזאת במלואה ובתפארתה.
מעשי הגבורה של החללים האלה בקרבות המלחמה הם עוצרי נשימה, כמו נלקחו מדורות קדומים; אך לא נופלים מהם מעשי היומיום של חייהם יוצאי הדופן.
אלה סיפוריהם.
בין קהילות ישראל המבכות את חללי המלחמה, נתייחד מקום גם לצערה המיוחד של הקהילה הקטנה של ישיבות ההסדר, שהוכתה מכה קשה מאוד. שיעור חללי ההסדר בין הנופלים במלחמה עולה עשרות מונים על חלקם באוכלוסייה, והישיבות הוכו באבל וביגון.
בתוך האבל הקודר הזה גמלה בלבנו החלטה: אסור שנשכח את החללים האלה. גם את מותם, אך בעיקר את חייהם. בני ישיבות ההסדר מציגים טיפוס אנושי שאינו שכיח בחברה הישראלית, ואין כמו קדושי המלחמה הי"ד – הטובים שבחבורה, אלה שרצו ראשונים קדימה – להציג את הדמות הזאת במלואה ובתפארתה.
מעשי הגבורה של החללים האלה בקרבות המלחמה הם עוצרי נשימה, כמו נלקחו מדורות קדומים; אך לא נופלים מהם מעשי היומיום של חייהם יוצאי הדופן.
אלה סיפוריהם.
ב' קוד הוא תפקיד שבוחר במפקד כבחירה אישית לצרכיו בפלוגה. הוא בוחר את ה'בסט מן' שלו, ב' קודקוד.
הוא חייב להיות לוחם מבצעי אבל אין בבחירה הזו שיקולים פיקודיים או שיקולי כושר קרבי. הוא נבחר על פי אמות מידה שמעמיד לעצמו המפקד. בהיבטים רבים הוא בוחר אדם כדמותו.
עומרי היה ב' קוד של רס"ן אדיר עבודי, מ"פ הכשרת לוחמי חילוץ והצלה אוג' 23.
ב- 7/10/23 נהרגו שניהם בקרב הרואי בבא"ח זיקים.
עומרי נולד בגבעתיים למשפחה בת שלושה הורים, שתי אמהות ואבא בהורות משותפת.
עומרי היה ילד שמח ועסק בספורט כל חייו, היה חניך ומדריך בנוער העובד.
היה שחקן כדורסל בהפועל גבעתיים. התגייס באוגוסט 21 ושירת כלוחם חילוץ והצלה בפיקוד העורף. לאחר ההכשרה הוצבה הפלוגה לפעילות בט״ש במרחב איו״ש.
ביוני 23 חזר לבא״ח זיקים והיה נהג מבצעי בחפ״ק פלוגת ההכשרה אוגוסט 23.
בשבעה באוקטובר נשארו שבת והתעוררו סגל הפלוגה והטירונים לאזעקות צבע אדום, וביחד עם הטירונים נכנסו למיגוניות.
כשהבינו שיש ניסיונות חדירה של מחבלים התבקשו הסגל להחליף את הטירונים בעמדות השמירה.
הסגל נלחמו במחבלים ומנעו את חדירתם לבסיס, תוך שהם מפנים פצועים ושומרים על הטירונים.
לפני שעומרי עלה לעמדת השמירה הוא ראה את חברתו לסגל נורית ונופלת.
עומרי, מבלי לחשוב פעמיים, יצא מהמיגונית המוגנת, לשדה הפתוח תחת אש מחבלים, טילים ואש חיה, גרר אותה למקום מוגן, דיווח על פציעתה, ביקש פינוי ואלונקה, חיכה שיפנו אותה, משהובאה למקום בטוח, עלה לעמדה להילחם.
לאחר כ-45 דקות קרב עיקש במחבלים, ולאחר שירו לעברם 8 רימונים ורק.פי.ג׳י. הם הוכרעו. בעמדה נהרגו 4 לוחמים ולוחמות כולל עומרי.
הם הצילו חייהם של 90 טירונים וכ- 30 אזרחים ששהו בבסיס.
בא״ח זיקים היה הבסיס היחיד שלא נכבש בשבת ה- 7/10.
ב' קוד הוא תפקיד שבוחר במפקד כבחירה אישית לצרכיו בפלוגה. הוא בוחר את ה'בסט מן' שלו, ב' קודקוד.
הוא חייב להיות לוחם מבצעי אבל אין בבחירה הזו שיקולים פיקודיים או שיקולי כושר קרבי. הוא נבחר על פי אמות מידה שמעמיד לעצמו המפקד. בהיבטים רבים הוא בוחר אדם כדמותו.
עומרי היה ב' קוד של רס"ן אדיר עבודי, מ"פ הכשרת לוחמי חילוץ והצלה אוג' 23.
ב- 7/10/23 נהרגו שניהם בקרב הרואי בבא"ח זיקים.
עומרי נולד בגבעתיים למשפחה בת שלושה הורים, שתי אמהות ואבא בהורות משותפת.
עומרי היה ילד שמח ועסק בספורט כל חייו, היה חניך ומדריך בנוער העובד.
היה שחקן כדורסל בהפועל גבעתיים. התגייס באוגוסט 21 ושירת כלוחם חילוץ והצלה בפיקוד העורף. לאחר ההכשרה הוצבה הפלוגה לפעילות בט״ש במרחב איו״ש.
ביוני 23 חזר לבא״ח זיקים והיה נהג מבצעי בחפ״ק פלוגת ההכשרה אוגוסט 23.
בשבעה באוקטובר נשארו שבת והתעוררו סגל הפלוגה והטירונים לאזעקות צבע אדום, וביחד עם הטירונים נכנסו למיגוניות.
כשהבינו שיש ניסיונות חדירה של מחבלים התבקשו הסגל להחליף את הטירונים בעמדות השמירה.
הסגל נלחמו במחבלים ומנעו את חדירתם לבסיס, תוך שהם מפנים פצועים ושומרים על הטירונים.
לפני שעומרי עלה לעמדת השמירה הוא ראה את חברתו לסגל נורית ונופלת.
עומרי, מבלי לחשוב פעמיים, יצא מהמיגונית המוגנת, לשדה הפתוח תחת אש מחבלים, טילים ואש חיה, גרר אותה למקום מוגן, דיווח על פציעתה, ביקש פינוי ואלונקה, חיכה שיפנו אותה, משהובאה למקום בטוח, עלה לעמדה להילחם.
לאחר כ-45 דקות קרב עיקש במחבלים, ולאחר שירו לעברם 8 רימונים ורק.פי.ג׳י. הם הוכרעו. בעמדה נהרגו 4 לוחמים ולוחמות כולל עומרי.
הם הצילו חייהם של 90 טירונים וכ- 30 אזרחים ששהו בבסיס.
בא״ח זיקים היה הבסיס היחיד שלא נכבש בשבת ה- 7/10.
וזכרת היא המילה הראשונה בציווי המקראי לזכור את מוצא העבדים של העם היהודי: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". זיכרון טראומת העבדות מוליד במקרא שורה של מחויבויות מוסריות ופוליטיות כלפי "האחר". וזכרת של עמוס גולדברג ממשיך מסורת זו ביחס לזיכרון השואה; הוא מתרגם זאת למחשבה פוליטית ומוסרית מקיפה הנוגעת בעיקר ליחסים שבין יהודים ופלסטינים.
הספר כולל חמשה פרקים, בכל אחד מהם נבחן באופן ביקורתי מושג מפתח בזיכרון השואה באמצעות קריאה אינטרדיסציפלינרית בטקסט אחד שעומד במרכזו. הפרק הראשון בוחן את מושג האנטישמיות והאופן שבו הוא מגויס להשתיק קולות ביקורתיים ביחס לישראל בתוך הקשר של מאבק נרטיבים גלובלי.
הפרק השני קורא באופן ביקורתי את הנרטיב ההיסטורי של מוזיאון יד ושם. הפרק השלישי מתמקד במורכבות התיאורטית של מושג העד באמצעות קריאה בספרו של ההיסטוריון שאול פרידלנדר, "גרמניה הנאצית והיהודים". הפרק הרביעי בוחן, בהקשר הישראלי-ציוני, את פגיעותו הרבה של הניצול ואת הצורך בנקמה, תוך קריאה בספר הזיכרונות של ניצול השואה בני וירצברג, "מגיא ההריגה לשער הגיא". הפרק החמישי מתמקד בספריו של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי, אשר מציעים זיכרון דו-לאומי ישראלי-פלסטיני של השואה והנכבה.
הספר נחתם באחרית דבר העומדת על האתגר המוסרי והפוליטי שבהקשבה לעד. גולדברג מבקר את תפישת השואה הרווחת בישראל כתפישה המעודדת זהות מדירה וקורבנית המכחישה את אסונם של הפלסטינים; תחת זאת הוא מציע תפישת זיכרון שמהווה בסיס למחשבה דו־לאומית מכילה ואולי אף גשר לפיוס והשלמה.
פרופ' עמוס גולדברג הוא מחזיק קתדרת יונה מ. מאחובר בלימודי השואה בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית; עוסק בחקר ההיסטוריה של היהודים בתקופת השואה, בזיכרון השואה ובאירועי רצח עם ואלימות המונית אחרים במאות ה-20 וה-21.
וזכרת היא המילה הראשונה בציווי המקראי לזכור את מוצא העבדים של העם היהודי: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". זיכרון טראומת העבדות מוליד במקרא שורה של מחויבויות מוסריות ופוליטיות כלפי "האחר". וזכרת של עמוס גולדברג ממשיך מסורת זו ביחס לזיכרון השואה; הוא מתרגם זאת למחשבה פוליטית ומוסרית מקיפה הנוגעת בעיקר ליחסים שבין יהודים ופלסטינים.
הספר כולל חמשה פרקים, בכל אחד מהם נבחן באופן ביקורתי מושג מפתח בזיכרון השואה באמצעות קריאה אינטרדיסציפלינרית בטקסט אחד שעומד במרכזו. הפרק הראשון בוחן את מושג האנטישמיות והאופן שבו הוא מגויס להשתיק קולות ביקורתיים ביחס לישראל בתוך הקשר של מאבק נרטיבים גלובלי.
הפרק השני קורא באופן ביקורתי את הנרטיב ההיסטורי של מוזיאון יד ושם. הפרק השלישי מתמקד במורכבות התיאורטית של מושג העד באמצעות קריאה בספרו של ההיסטוריון שאול פרידלנדר, "גרמניה הנאצית והיהודים". הפרק הרביעי בוחן, בהקשר הישראלי-ציוני, את פגיעותו הרבה של הניצול ואת הצורך בנקמה, תוך קריאה בספר הזיכרונות של ניצול השואה בני וירצברג, "מגיא ההריגה לשער הגיא". הפרק החמישי מתמקד בספריו של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי, אשר מציעים זיכרון דו-לאומי ישראלי-פלסטיני של השואה והנכבה.
הספר נחתם באחרית דבר העומדת על האתגר המוסרי והפוליטי שבהקשבה לעד. גולדברג מבקר את תפישת השואה הרווחת בישראל כתפישה המעודדת זהות מדירה וקורבנית המכחישה את אסונם של הפלסטינים; תחת זאת הוא מציע תפישת זיכרון שמהווה בסיס למחשבה דו־לאומית מכילה ואולי אף גשר לפיוס והשלמה.
פרופ' עמוס גולדברג הוא מחזיק קתדרת יונה מ. מאחובר בלימודי השואה בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית; עוסק בחקר ההיסטוריה של היהודים בתקופת השואה, בזיכרון השואה ובאירועי רצח עם ואלימות המונית אחרים במאות ה-20 וה-21.
חטיבת החי"ר גולני, נוסדה עם קום המדינה והפכה להיות סמל, מושג וערך, בחברה הישראלית. מרקם חייליה, הבאים מכל העדות והמגזרים, מן הפריפריה ומן המרכז, חילונים ודתיים — מייצג את שותפות הגורל של בני הארץ הזו, באחוות הלוחמים וגאוות היחידה שלה. סמלי החטיבה נישאים בגאווה: תג העץ המפורסם והכומתה החומה.
אתר ההנצחה לחללי החטיבה בכל הזמנים, בצומת גולני, מביא את סיפורה של החטיבה והאתוס שלה, מעלה על נס את גבורתם של חייליה וזכרם של חלליה. את התכנון רב השבחים של האתר, עשה הארכיטקט והאמן רב הזכויות, יוסף אסא, אשר תרם מבנים רבים וידועים לנוף הבנוי של הארץ, במשך 42 שנות פעילות משרדו. עם זאת, הוא רואה את תכנון אתר ההנצחה והמוזיאון ההרואי הזה, על הפסגה במחלף גולני — כפסגת יצירתו וספר זה אודותיו, נועד לחתום את מפעלו רב השנים.
זהו אכן גם סיפורו המופלא ומעורר ההשראה, של הארכיטקט שתכנן פרויקט ציבורי וייחודי ברמה לאומית, אשר מחבר בין אבני הדרך בחייו האישיים — מנער שעסק בפיסול ואומנות בתל־אביב, דרך תחרות הפיסול על שם מיכלאנג'לו, שהתקיימה באיטליה, ארץ האמנויות ואשר הוא היה זה שזכה בה במקום הראשון — לצד מקצוע הארכיטקטורה, אותו רכש בהצטיינות באוניברסיטת פירנצה — ועד לתכנון אתר לאומי, המשלב את כישרונותיו כארכיטקט וכפסל. אסא הצליח להפוך את אתר ההנצחה, בשל איכויותיו האדריכליות והאמנותיות, לאייקון לאומי — שזכה להיות מונצח על בול דואר. דרך זו, מקופלת בתמצית בשם הספר.
אסא ניצל את המבנה הטופוגרפי של הגבעה, עליה משתרע האתר ויצר את "'דרך חטיבת גולני," כמוטיב מרכזי־רעיוני בתכנונו. כך, האתר תוכנן כדרך, אשר מצד אחד מתארת את דרכה של החטיבה ותולדותיה — והיא בעצם מחקה מסלול תנועת חיילים בקרב, העולה במעלה הגבעה ועד לפסגתה — אז מתגלים לעיננו, ניצבים דוממים ומרשימים, שבעה מוצבי ומיצבי תצוגה ותיעוד, כולם מבטון חשוף, בו מוטבעות קסדות הלוחמים.
מהמיצב הראשון "מעבר הקשתות" ובהמשך הדרך, שלושה בונקרים, המכילים תצוגה ותיעוד היסטורי של החיל, כאשר במרכזו של אולם "יזכור," מוצב ארון הנופלים ובו תיק אישי המיוחד לכל חייל שנפל חלל. מיד ביציאה מאולם "יזכור," הוצבה "עמדת תצפית" מבטון, אחריה מתנשא, גבוה, גדול ומרשים, "מוצב החרמון," המזכיר את מוצב החרמון האמיתי. בתוך מנהרה שיצוקה בחלק הפנימי שלו, יצר האדריכל במחשבה המתעלה לרמת חזון, אשנב גדול בצורת טרפז, המעניק לצופה את התחושה ש"יש אור בקצה המנהרה" — תקווה ליום בו תפסק שפיכות הדמים ולא יתווספו יותר תיקי חללים, לאולם זה הנוצר את זיכרם. הצופה מתוך המנהרה שבמבנה "מוצב החרמון"' אל האור, רואה את "העץ של גולני" — המוצב השביעי, הסוגר והמסיים את מסלול הקרבות.
אלא שמסלול זה אינו מסתיים באמת, לדאבוננו והאתר ממשיך להיות פעיל, לוחות הנופלים אשר בו, ממשיכים להתמלא בשמות והוא ממשיך ללוות אותנו, יחד עם הצורך להנציח ולזכור את אלה, שמסרו את נפשם בגבורה למעננו. הוא רלוונטי במיוחד בימים אלה, בהם יוצא הספר לאור ומצדיע גם לנופלים במלחמת "חרבות ברזל."
חטיבת החי"ר גולני, נוסדה עם קום המדינה והפכה להיות סמל, מושג וערך, בחברה הישראלית. מרקם חייליה, הבאים מכל העדות והמגזרים, מן הפריפריה ומן המרכז, חילונים ודתיים — מייצג את שותפות הגורל של בני הארץ הזו, באחוות הלוחמים וגאוות היחידה שלה. סמלי החטיבה נישאים בגאווה: תג העץ המפורסם והכומתה החומה.
אתר ההנצחה לחללי החטיבה בכל הזמנים, בצומת גולני, מביא את סיפורה של החטיבה והאתוס שלה, מעלה על נס את גבורתם של חייליה וזכרם של חלליה. את התכנון רב השבחים של האתר, עשה הארכיטקט והאמן רב הזכויות, יוסף אסא, אשר תרם מבנים רבים וידועים לנוף הבנוי של הארץ, במשך 42 שנות פעילות משרדו. עם זאת, הוא רואה את תכנון אתר ההנצחה והמוזיאון ההרואי הזה, על הפסגה במחלף גולני — כפסגת יצירתו וספר זה אודותיו, נועד לחתום את מפעלו רב השנים.
זהו אכן גם סיפורו המופלא ומעורר ההשראה, של הארכיטקט שתכנן פרויקט ציבורי וייחודי ברמה לאומית, אשר מחבר בין אבני הדרך בחייו האישיים — מנער שעסק בפיסול ואומנות בתל־אביב, דרך תחרות הפיסול על שם מיכלאנג'לו, שהתקיימה באיטליה, ארץ האמנויות ואשר הוא היה זה שזכה בה במקום הראשון — לצד מקצוע הארכיטקטורה, אותו רכש בהצטיינות באוניברסיטת פירנצה — ועד לתכנון אתר לאומי, המשלב את כישרונותיו כארכיטקט וכפסל. אסא הצליח להפוך את אתר ההנצחה, בשל איכויותיו האדריכליות והאמנותיות, לאייקון לאומי — שזכה להיות מונצח על בול דואר. דרך זו, מקופלת בתמצית בשם הספר.
אסא ניצל את המבנה הטופוגרפי של הגבעה, עליה משתרע האתר ויצר את "'דרך חטיבת גולני," כמוטיב מרכזי־רעיוני בתכנונו. כך, האתר תוכנן כדרך, אשר מצד אחד מתארת את דרכה של החטיבה ותולדותיה — והיא בעצם מחקה מסלול תנועת חיילים בקרב, העולה במעלה הגבעה ועד לפסגתה — אז מתגלים לעיננו, ניצבים דוממים ומרשימים, שבעה מוצבי ומיצבי תצוגה ותיעוד, כולם מבטון חשוף, בו מוטבעות קסדות הלוחמים.
מהמיצב הראשון "מעבר הקשתות" ובהמשך הדרך, שלושה בונקרים, המכילים תצוגה ותיעוד היסטורי של החיל, כאשר במרכזו של אולם "יזכור," מוצב ארון הנופלים ובו תיק אישי המיוחד לכל חייל שנפל חלל. מיד ביציאה מאולם "יזכור," הוצבה "עמדת תצפית" מבטון, אחריה מתנשא, גבוה, גדול ומרשים, "מוצב החרמון," המזכיר את מוצב החרמון האמיתי. בתוך מנהרה שיצוקה בחלק הפנימי שלו, יצר האדריכל במחשבה המתעלה לרמת חזון, אשנב גדול בצורת טרפז, המעניק לצופה את התחושה ש"יש אור בקצה המנהרה" — תקווה ליום בו תפסק שפיכות הדמים ולא יתווספו יותר תיקי חללים, לאולם זה הנוצר את זיכרם. הצופה מתוך המנהרה שבמבנה "מוצב החרמון"' אל האור, רואה את "העץ של גולני" — המוצב השביעי, הסוגר והמסיים את מסלול הקרבות.
אלא שמסלול זה אינו מסתיים באמת, לדאבוננו והאתר ממשיך להיות פעיל, לוחות הנופלים אשר בו, ממשיכים להתמלא בשמות והוא ממשיך ללוות אותנו, יחד עם הצורך להנציח ולזכור את אלה, שמסרו את נפשם בגבורה למעננו. הוא רלוונטי במיוחד בימים אלה, בהם יוצא הספר לאור ומצדיע גם לנופלים במלחמת "חרבות ברזל."
"המורה לתנ"ך בגבעתי, המורה ללשון מודיעין,
השכן מלמטה קבלן עבודות אבל חודש כבר במילואים,
עורכת הדין היא קמב"צית, עושה משמרות באוגדה,
אחיה איש הייטק בכיר, עכשיו הוא צלף על גגות ברצועה...
הי, נכון כולם נראים רגילים, אבל
אנחנו עם של גיבורי־על"
בעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל", כתב אסף פרי מילים פשוטות שסיפרו את הסיפור כולו ונגעו בלבבות של מדינה שלמה. מילים שנהפכו לשיר נפלא של להקת התקווה 6, ובימים מורכבים כל כך הצליחו ללכוד את הרגע ולנסח את מה שכולנו מרגישים.
עם של גיבורי־על – שנה ישראלית אחת הוא ספר שנותן מילים ומזקק תחושות של השנה הכי מטלטלת בדברי ימי מדינת ישראל.
זהו מעין יומן ישראלי אותנטי הבנוי מקטעים קצרים ושנונים, עמוקים וקלילים, מרגשים ומעוררי מחשבה, שמסודרים ברצף כרונולוגי על פי מעגל השנה. וכמו פתקים שתחובים בין הדפים, משובצים בו "פלשבקים" מהשנה הקודמת מהשנה הקודמת שבה החברה הישראלית כמעט התפרקה מרוב מחלוקות ומאבקים. היה נראה שגרוע יותר לא יכול להיות, ואז הגיע 7 באוקטובר.
עם של גיבורי־על – שנה ישראלית אחת כתוב מנקודת מבט אישית־עכשווית, אך עוסק באירועים בקנה מידה תנכ"י. הוא מכוון את עדשת המצלמה הלוך ושוב – מעדשה מיקרוסקופית למבטו הרחב של רחפן שרואה עבר וצופה אל העתיד. התוצאה היא מדרש ישראלי עשיר ויצירתי שמקפיד על דיאלוג מתמיד עם ארון הספרים, השירים והאלבומים היהודי־ישראלי.
זה ספר מלא אהבה, אופטימיות ועין טובה, המבקש לעצב זיכרון של עם של גיבורי־על בשנה ישראלית אחת.
"ובעוד כמה שנים ישבו צאצאינו, וצאצאי צאצאינו, על גדות איזה נהר.
הם יגרדו בראש בגאווה או במבוכה, או גם וגם,
וישאלו את עצמם מה קרה, לעזאזל, בשנה הזאת".
"המורה לתנ"ך בגבעתי, המורה ללשון מודיעין,
השכן מלמטה קבלן עבודות אבל חודש כבר במילואים,
עורכת הדין היא קמב"צית, עושה משמרות באוגדה,
אחיה איש הייטק בכיר, עכשיו הוא צלף על גגות ברצועה...
הי, נכון כולם נראים רגילים, אבל
אנחנו עם של גיבורי־על"
בעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל", כתב אסף פרי מילים פשוטות שסיפרו את הסיפור כולו ונגעו בלבבות של מדינה שלמה. מילים שנהפכו לשיר נפלא של להקת התקווה 6, ובימים מורכבים כל כך הצליחו ללכוד את הרגע ולנסח את מה שכולנו מרגישים.
עם של גיבורי־על – שנה ישראלית אחת הוא ספר שנותן מילים ומזקק תחושות של השנה הכי מטלטלת בדברי ימי מדינת ישראל.
זהו מעין יומן ישראלי אותנטי הבנוי מקטעים קצרים ושנונים, עמוקים וקלילים, מרגשים ומעוררי מחשבה, שמסודרים ברצף כרונולוגי על פי מעגל השנה. וכמו פתקים שתחובים בין הדפים, משובצים בו "פלשבקים" מהשנה הקודמת מהשנה הקודמת שבה החברה הישראלית כמעט התפרקה מרוב מחלוקות ומאבקים. היה נראה שגרוע יותר לא יכול להיות, ואז הגיע 7 באוקטובר.
עם של גיבורי־על – שנה ישראלית אחת כתוב מנקודת מבט אישית־עכשווית, אך עוסק באירועים בקנה מידה תנכ"י. הוא מכוון את עדשת המצלמה הלוך ושוב – מעדשה מיקרוסקופית למבטו הרחב של רחפן שרואה עבר וצופה אל העתיד. התוצאה היא מדרש ישראלי עשיר ויצירתי שמקפיד על דיאלוג מתמיד עם ארון הספרים, השירים והאלבומים היהודי־ישראלי.
זה ספר מלא אהבה, אופטימיות ועין טובה, המבקש לעצב זיכרון של עם של גיבורי־על בשנה ישראלית אחת.
"ובעוד כמה שנים ישבו צאצאינו, וצאצאי צאצאינו, על גדות איזה נהר.
הם יגרדו בראש בגאווה או במבוכה, או גם וגם,
וישאלו את עצמם מה קרה, לעזאזל, בשנה הזאת".
בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, נוה, בנה של עפרה לקס, יצא מביתו ונסע ליחידה שלו, סיירת מטכ"ל. משם ירד עם חבריו דרומה כדי להילחם במחבלים שפלשו וכבשו את קיבוץ בארי. נוה היה נחוש להגן על תושבי הדרום ולהציל אותם, אך הוא לא שב מהמשימה ונהרג בקרבות בקיבוץ.
חודשיים אחר כך יצאה עפרה למסע בעקבות בנה ובעקבות אזרחים ולוחמים בעוטף, מתוך רצון להבין מה אירע לכולנו באותו יום נורא שהגדיר מחדש את מושגי הרעות והגבורה. שותפות הגורל בינה ובין גיבורי הספר יצרה מפגשים עמוקים שבהם שמעה סיפורים כנים ונוקבים הנוגעים בנבכי הנפש.
בין דפי ספר זה תפגשו בין היתר את יוחאי, איתי ואיברהים, שהגנו על חמ"ל נחל עוז עד טיפת דמם האחרונה יחד עם נמרוד שנפצע, ואת אלקנא שהיה קב"ט מסיבת נובה, נלחם במחבלים ונפצע, ומאז נכנס שוב ושוב להילחם בעזה כדי שחבריו ישוחררו מהשבי. תכירו את מאלי שלחמה יחד עם חבריה למשטרה על גג התחנה בשדרות וכבר שלחה מסר של פרידה לבנה היחיד. תקראו את סיפורם של ניסן וברי, חברי כיתת הכוננות של נחל עוז, שיחד עם כמה לוחמי ימ"ס הגנו על כל חברי הקיבוץ, אבל היום ההוא לא מרפה מהם. תפגשו את יוסי מקיבוץ ניר עוז שנלחם במחבלים, הגן על משפחתו מהממ"ד וטיפל בחמותו שנמלטה מחוטפיה, ותלמדו להכיר את דמותו של סלמאן חבקה, מג"ד 53, ששילח טנקים לכל העוטף בלי שקיבל פקודה, נלחם בבארי ומאוחר יותר נהרג בעזה. הקריאה בספר תגלה שלרעות אין גיל, עדה, מגדר או עמדות פוליטיות, הפסיפס של הגיבורים מגוון וססגוני, כזה שממנו עשוי העם המיוחד שלנו.
הפרק האחרון מוקדש לנוה, הגיבור האישי של עפרה, שבן רגע נהפך לגיבור לאומי. בבוקר שמחת תורה, בדרכו למשימה שממנה לא שב, אמר נוה את המשפט: "במקום שבו צריך אותי שם אני אהיה". המשפט הזה הוא המוטו שלאורו פעלו כל גיבורי הספר הזה.
עפרה לקס, נשואה לנועם, אם לשישה ועיתונאית. זהו ספרה הרביעי.
בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, נוה, בנה של עפרה לקס, יצא מביתו ונסע ליחידה שלו, סיירת מטכ"ל. משם ירד עם חבריו דרומה כדי להילחם במחבלים שפלשו וכבשו את קיבוץ בארי. נוה היה נחוש להגן על תושבי הדרום ולהציל אותם, אך הוא לא שב מהמשימה ונהרג בקרבות בקיבוץ.
חודשיים אחר כך יצאה עפרה למסע בעקבות בנה ובעקבות אזרחים ולוחמים בעוטף, מתוך רצון להבין מה אירע לכולנו באותו יום נורא שהגדיר מחדש את מושגי הרעות והגבורה. שותפות הגורל בינה ובין גיבורי הספר יצרה מפגשים עמוקים שבהם שמעה סיפורים כנים ונוקבים הנוגעים בנבכי הנפש.
בין דפי ספר זה תפגשו בין היתר את יוחאי, איתי ואיברהים, שהגנו על חמ"ל נחל עוז עד טיפת דמם האחרונה יחד עם נמרוד שנפצע, ואת אלקנא שהיה קב"ט מסיבת נובה, נלחם במחבלים ונפצע, ומאז נכנס שוב ושוב להילחם בעזה כדי שחבריו ישוחררו מהשבי. תכירו את מאלי שלחמה יחד עם חבריה למשטרה על גג התחנה בשדרות וכבר שלחה מסר של פרידה לבנה היחיד. תקראו את סיפורם של ניסן וברי, חברי כיתת הכוננות של נחל עוז, שיחד עם כמה לוחמי ימ"ס הגנו על כל חברי הקיבוץ, אבל היום ההוא לא מרפה מהם. תפגשו את יוסי מקיבוץ ניר עוז שנלחם במחבלים, הגן על משפחתו מהממ"ד וטיפל בחמותו שנמלטה מחוטפיה, ותלמדו להכיר את דמותו של סלמאן חבקה, מג"ד 53, ששילח טנקים לכל העוטף בלי שקיבל פקודה, נלחם בבארי ומאוחר יותר נהרג בעזה. הקריאה בספר תגלה שלרעות אין גיל, עדה, מגדר או עמדות פוליטיות, הפסיפס של הגיבורים מגוון וססגוני, כזה שממנו עשוי העם המיוחד שלנו.
הפרק האחרון מוקדש לנוה, הגיבור האישי של עפרה, שבן רגע נהפך לגיבור לאומי. בבוקר שמחת תורה, בדרכו למשימה שממנה לא שב, אמר נוה את המשפט: "במקום שבו צריך אותי שם אני אהיה". המשפט הזה הוא המוטו שלאורו פעלו כל גיבורי הספר הזה.
עפרה לקס, נשואה לנועם, אם לשישה ועיתונאית. זהו ספרה הרביעי.
ספרו של מוריס האלבווקס (1945-1877), שסיים את חייו במחנה הריכוז בוכנוואלד, הפך לספר יסוד קלסי, וייסד תחום מחקר חדש – חקר הזיכרון הקולקטיבי, שהוא פרי התפתחות היסטורית, ותלוי בהשפעות חברתיות ותרבותיות. האלבווקס קבע שהזיכרון האישי מתקיים רק בתוך מסגרות חברתיות. הזיכרון הקבוצתי קובע מציאות חברתית, המתקיימת על ידי הקולקטיב באמצעות מוסדות וימי זיכרון מיוחדים. הזיכרון הקבוצתי הוא תמיד סלקטיבי; קבוצות חברתיות שונות מתייחסות באופן אחר לאירועים, נושאות עמן זיכרון קולקטיבי שונה, וגורמות לאופני התנהגות נבדלים.
זהו תרגום ראשון לעברית של הספר, ופרופ' ורד ויניצקי־סרוסי כתבה לו הקדמה מאירה עיניים.
ספר זה, שנכתב בשנות העשרים של המאה הקודמת, התגלה מחדש בעולם המחקר בשנות השמונים, ומשמש מאז כטקסט התיאורטי שעומד ביסוד העיסוק בשאלת הזיכרון הקיבוצי. חוקרים ממדעי הרוח, החברה והתרבות שבים ופונים לתובנות שהציע האלבווקס בניסיון להבין טוב יותר את מקומו הגדל והולך של הזיכרון בתרבות המערבית. לספרו של האלבווקס נודע מקום חשוב כהשראה למחקרים רבים העוסקים בזיכרון השואה ובכינון תרבות הזיכרון הישראלית. - פרופ' גיא מירון, המשנה לנשיא לעניינים אקדמיים, האוניברסיטה הפתוחה
מעטים הספרים שפרצו נתיב חדש בחשיבה ההיסטורית, וספר זה הוא אחד מהם. - פרופ' אבריאל בר־לבב, המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות, האוניברסיטה הפתוחה
ספרו של מוריס האלבווקס (1945-1877), שסיים את חייו במחנה הריכוז בוכנוואלד, הפך לספר יסוד קלסי, וייסד תחום מחקר חדש – חקר הזיכרון הקולקטיבי, שהוא פרי התפתחות היסטורית, ותלוי בהשפעות חברתיות ותרבותיות. האלבווקס קבע שהזיכרון האישי מתקיים רק בתוך מסגרות חברתיות. הזיכרון הקבוצתי קובע מציאות חברתית, המתקיימת על ידי הקולקטיב באמצעות מוסדות וימי זיכרון מיוחדים. הזיכרון הקבוצתי הוא תמיד סלקטיבי; קבוצות חברתיות שונות מתייחסות באופן אחר לאירועים, נושאות עמן זיכרון קולקטיבי שונה, וגורמות לאופני התנהגות נבדלים.
זהו תרגום ראשון לעברית של הספר, ופרופ' ורד ויניצקי־סרוסי כתבה לו הקדמה מאירה עיניים.
ספר זה, שנכתב בשנות העשרים של המאה הקודמת, התגלה מחדש בעולם המחקר בשנות השמונים, ומשמש מאז כטקסט התיאורטי שעומד ביסוד העיסוק בשאלת הזיכרון הקיבוצי. חוקרים ממדעי הרוח, החברה והתרבות שבים ופונים לתובנות שהציע האלבווקס בניסיון להבין טוב יותר את מקומו הגדל והולך של הזיכרון בתרבות המערבית. לספרו של האלבווקס נודע מקום חשוב כהשראה למחקרים רבים העוסקים בזיכרון השואה ובכינון תרבות הזיכרון הישראלית. - פרופ' גיא מירון, המשנה לנשיא לעניינים אקדמיים, האוניברסיטה הפתוחה
מעטים הספרים שפרצו נתיב חדש בחשיבה ההיסטורית, וספר זה הוא אחד מהם. - פרופ' אבריאל בר־לבב, המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות, האוניברסיטה הפתוחה
“אני לא מבטיח לכם שכששלוש מאות ושישים העמודים יהיו מוכנים אתם תאהבו אותי. יודעים מה? אני מבטיח לכם שאתם לא תאהבו אותי. אני לא הולך להיות אח שלכם, המאהב שלכם, הבן שלכם. אני בטח לא הולך להיות חבר שלכם. אני הולך להיות המְספר שלכם ואני מבטיח לכם אך ורק דבר אחד – כנות מוחלטת וברוטלית, נטולת התייפיפות. ולמקרה שתהיתם מי זה השמוק הנפוח הזה שמרשה לעצמו לדבר ככה אליכם, מי זה הטיפוס הנבוב הזה, ולמה אתם צריכים לסבול אותו, אז נעים מאוד – אני חיים. ובניגוד מוחלט לשם הארכאי שלי, אני סוג של צעיר נצחי. לא בגלל שיש לי אופי הרפתקני, אנרגייה בלתי נדלית וחוש הומור של ילד בכיתה ו’. פשוט בגלל העובדה הפשוטה שאני מת.”
בתחילת 2007 פונה אריאלה שלף לבני, ומבקשת ממנו שיביים ויצלם סרט הנצחה לרגל יום הזיכרון לזכרו של חיים, בנה, שנפל במלחמת לבנון השנייה. חבורת החברים המגובשת מהימים ההם – התפרקה זה מכבר, וכעת בני מנסה לבחון אם עצם צילומי הסרט יוכלו לשמש מעין “מכונת זמן” שתחזיר את כולם להיות יחד, לימים העליזים של פעם, לפני שהכול השתבש, ולפני שכולם התרחקו זה מזה בגלל ספר שחיים כתב.
ואולי בני בכלל מנצל את הסרט הזה כדי לנקום בחיים על שמירר את חייו עוד מזמן שהיו ילדים?
חיים מת הוא רומן אינטימי שמתכתב עם הכאן והעכשיו מול העבר, עם המיקרו מול המאקרו, עם הקִדמה מול הנוסטלגיה – כשבבסיסו שאלה אחת מרכזית: איך עושים סרט הנצחה למי שהיה חרא של בן אדם?
דקל אייזן הוא איש הייטק, מרצה, קולנוען, תסריטאי ובמאי, יוצר סדרת האינדי המצליחה “לא משתפים”. בין עבודה במשרה מלאה כמנהל פרויקטים לגידול שני בנים קסומים הוא משתדל בכל שנה לעשות פרויקט אומנותי אחד לפחות.
זהו ספר הביכורים שלו, שהחל במקור כתסריט לסדרה שפיתח בזמן שלמד קולנוע ב”סם שפיגל”.
“אני לא מבטיח לכם שכששלוש מאות ושישים העמודים יהיו מוכנים אתם תאהבו אותי. יודעים מה? אני מבטיח לכם שאתם לא תאהבו אותי. אני לא הולך להיות אח שלכם, המאהב שלכם, הבן שלכם. אני בטח לא הולך להיות חבר שלכם. אני הולך להיות המְספר שלכם ואני מבטיח לכם אך ורק דבר אחד – כנות מוחלטת וברוטלית, נטולת התייפיפות. ולמקרה שתהיתם מי זה השמוק הנפוח הזה שמרשה לעצמו לדבר ככה אליכם, מי זה הטיפוס הנבוב הזה, ולמה אתם צריכים לסבול אותו, אז נעים מאוד – אני חיים. ובניגוד מוחלט לשם הארכאי שלי, אני סוג של צעיר נצחי. לא בגלל שיש לי אופי הרפתקני, אנרגייה בלתי נדלית וחוש הומור של ילד בכיתה ו’. פשוט בגלל העובדה הפשוטה שאני מת.”
בתחילת 2007 פונה אריאלה שלף לבני, ומבקשת ממנו שיביים ויצלם סרט הנצחה לרגל יום הזיכרון לזכרו של חיים, בנה, שנפל במלחמת לבנון השנייה. חבורת החברים המגובשת מהימים ההם – התפרקה זה מכבר, וכעת בני מנסה לבחון אם עצם צילומי הסרט יוכלו לשמש מעין “מכונת זמן” שתחזיר את כולם להיות יחד, לימים העליזים של פעם, לפני שהכול השתבש, ולפני שכולם התרחקו זה מזה בגלל ספר שחיים כתב.
ואולי בני בכלל מנצל את הסרט הזה כדי לנקום בחיים על שמירר את חייו עוד מזמן שהיו ילדים?
חיים מת הוא רומן אינטימי שמתכתב עם הכאן והעכשיו מול העבר, עם המיקרו מול המאקרו, עם הקִדמה מול הנוסטלגיה – כשבבסיסו שאלה אחת מרכזית: איך עושים סרט הנצחה למי שהיה חרא של בן אדם?
דקל אייזן הוא איש הייטק, מרצה, קולנוען, תסריטאי ובמאי, יוצר סדרת האינדי המצליחה “לא משתפים”. בין עבודה במשרה מלאה כמנהל פרויקטים לגידול שני בנים קסומים הוא משתדל בכל שנה לעשות פרויקט אומנותי אחד לפחות.
זהו ספר הביכורים שלו, שהחל במקור כתסריט לסדרה שפיתח בזמן שלמד קולנוע ב”סם שפיגל”.
אלבום דרום הנו ספר התצלומים הראשון שרואה אור בעקבות אירועי ה-7.10.
למעלה ממאה צלמים משתתפים באסופה זו המביאה את סיפורו של הנגב המערבי בתמונות: היישובים, התושבים, האירועים, החל בתחילת ימי ההתיישבות עם הקמת המדינה ומלחמת העצמאות עד לימים אלה של השבת הארורה בשמחת תורה, השבעה באוקטובר, והמלחמה שבעקבותיה.
הצלמים, חלקם מציגים בספר בפעם הראשונה, רבים אחרים ותיקים, מוכרים וידועים, עמוסי תערוכות וקטלוגים לאורך שנות הקריירה שלהם.
בין שעריו של הספר נחשף סיפורו של הנגב המערבי מאז עלו היישובים הראשונים על הקרקע בשנות החמישים ועד היום. לצד תצלומים היסטוריים שצולמו באופקים, בשדרות, בניר עוז, בנחל עוז, בבארי ובעוד עשרות אתרים בימי קום המדינה, משתקפים האתגרים הייחודיים עימם התמודדו תושבי "העוטף" בעיקר מאז ראשית שנות האלפיים, עת החלו נוחתים קסאמים באזור. החיים לצד הגדר, ה"גבול" עם עזה, הולידו אתגרים בלתי פוסקים ששיאם באירועי השבעה באוקטובר.
המחברת, פרופ' דנה אריאלי, צלמת בעצמה ועוסקת שנים במחקר ובצילום של תרבות זיכרון. מחקריה מתמקדים באמנות וטראומה, בעיקר בגרמניה ובישראל. פרופ' אריאלי מרצה בפקולטה לעיצוב במכון טכנולוגי חולון ובמכון מנדל.
כמה ימים לאחר השבת הארורה, החלה אריאלי בפרסום בפייסבוק של צילומים מהנגב המערבי. אלבום דרום שמו של העמוד. כל אחד מן הצלמים המשתתפים בספר שלח אל המחברת תיק עבודות שמתייחס אל הנגב המערבי והיא העלתה אותם, אחד אחד, במשך מעל מאה ימים לעמוד בפייסבוק. ספר זה מביא את היצירות כשלצידן תיאוריהם של הצלמים על הנסיבות בהן צולמו.
בין דפיו של אלבום התצלומים הייחודי הזה נכרכו סיפורים בלתי נתפסים על לוחמים צעירים שנפלו, חטופים ומשפחותיהם, סיפוריהם של האנשים שנאלצו להיות עקורים בארצם, אתרים שנפגעו בעקבות האירועים, ההתגייסות האזרחית והרקע לכל אלה.
אלבום דרום הנו ספר התצלומים הראשון שרואה אור בעקבות אירועי ה-7.10.
למעלה ממאה צלמים משתתפים באסופה זו המביאה את סיפורו של הנגב המערבי בתמונות: היישובים, התושבים, האירועים, החל בתחילת ימי ההתיישבות עם הקמת המדינה ומלחמת העצמאות עד לימים אלה של השבת הארורה בשמחת תורה, השבעה באוקטובר, והמלחמה שבעקבותיה.
הצלמים, חלקם מציגים בספר בפעם הראשונה, רבים אחרים ותיקים, מוכרים וידועים, עמוסי תערוכות וקטלוגים לאורך שנות הקריירה שלהם.
בין שעריו של הספר נחשף סיפורו של הנגב המערבי מאז עלו היישובים הראשונים על הקרקע בשנות החמישים ועד היום. לצד תצלומים היסטוריים שצולמו באופקים, בשדרות, בניר עוז, בנחל עוז, בבארי ובעוד עשרות אתרים בימי קום המדינה, משתקפים האתגרים הייחודיים עימם התמודדו תושבי "העוטף" בעיקר מאז ראשית שנות האלפיים, עת החלו נוחתים קסאמים באזור. החיים לצד הגדר, ה"גבול" עם עזה, הולידו אתגרים בלתי פוסקים ששיאם באירועי השבעה באוקטובר.
המחברת, פרופ' דנה אריאלי, צלמת בעצמה ועוסקת שנים במחקר ובצילום של תרבות זיכרון. מחקריה מתמקדים באמנות וטראומה, בעיקר בגרמניה ובישראל. פרופ' אריאלי מרצה בפקולטה לעיצוב במכון טכנולוגי חולון ובמכון מנדל.
כמה ימים לאחר השבת הארורה, החלה אריאלי בפרסום בפייסבוק של צילומים מהנגב המערבי. אלבום דרום שמו של העמוד. כל אחד מן הצלמים המשתתפים בספר שלח אל המחברת תיק עבודות שמתייחס אל הנגב המערבי והיא העלתה אותם, אחד אחד, במשך מעל מאה ימים לעמוד בפייסבוק. ספר זה מביא את היצירות כשלצידן תיאוריהם של הצלמים על הנסיבות בהן צולמו.
בין דפיו של אלבום התצלומים הייחודי הזה נכרכו סיפורים בלתי נתפסים על לוחמים צעירים שנפלו, חטופים ומשפחותיהם, סיפוריהם של האנשים שנאלצו להיות עקורים בארצם, אתרים שנפגעו בעקבות האירועים, ההתגייסות האזרחית והרקע לכל אלה.
הספר עוקב אחר מקומם של לוחמי האצ"ל והלח"י וחלליהם בזיכרון הישראלי. חברי מחתרת אלמונים שנאלצו להישאר אלמונים גם במותם.
הספר עוקב אחר מקומם של לוחמי האצ"ל והלח"י וחלליהם בזיכרון הישראלי. חברי מחתרת אלמונים שנאלצו להישאר אלמונים גם במותם.
השביעי באוקטובר עומד להיחקק לעד בזיכרון הישראלי.
מורות ילמדו עליו בשיעורי היסטוריה, גנרלים יפיקו לקחים קדימה, דיונים על ישראל שלפני וישראל שאחרי עוד יתרחשו.
אבל מי יזכור את כל האנשים הקטנים-גדולים, הגיבורים המופלאים, שמסרו את הנפש כדי להגן עלינו ונרצחו באכזריות ללא עוול בכפם?
הספר שלפניכם נועד להוות זיכרון צבעוני, מרתק ומרגש בעקבות החיים שנעצרו בשיאם. החלטנו לתאר פסיפס דמויות שיחד מתגבשות לתמונה גדולה, החושפת את האומץ, האכפתיות והקשר החזק של העם שלנו.
הספר נכתב בשיתוף משפחות הנופלים הגיבורים ע"י כותבות וכותבים מרחבי הארץ.
השביעי באוקטובר עומד להיחקק לעד בזיכרון הישראלי.
מורות ילמדו עליו בשיעורי היסטוריה, גנרלים יפיקו לקחים קדימה, דיונים על ישראל שלפני וישראל שאחרי עוד יתרחשו.
אבל מי יזכור את כל האנשים הקטנים-גדולים, הגיבורים המופלאים, שמסרו את הנפש כדי להגן עלינו ונרצחו באכזריות ללא עוול בכפם?
הספר שלפניכם נועד להוות זיכרון צבעוני, מרתק ומרגש בעקבות החיים שנעצרו בשיאם. החלטנו לתאר פסיפס דמויות שיחד מתגבשות לתמונה גדולה, החושפת את האומץ, האכפתיות והקשר החזק של העם שלנו.
הספר נכתב בשיתוף משפחות הנופלים הגיבורים ע"י כותבות וכותבים מרחבי הארץ.
עוד לפני מתקפת 7 באוקטובר נדמָה לעתים הרחוב הישראלי לשדה קרב. ה"חייל" היה נערה בת 17 שנשכבת על אחיה כדי להגן עליו מפני רסיסי טיל בשדרות ונהרגת, אדם בן 79 שנפצע באורח אנוש מדקירות מחבל אך בכוחותיו האחרונים יוצא להזהיר אחרים, או עובר אורח שקופץ אל מימי הירקון המזוהמים כדי להציל חותרת שטבעה.
גיבורים ללא מדים מספר את סיפורם של הישראלים שמעשיהם החד־פעמיים דרשו החלטה ופעולה שאינן מובנות מאליהן: להציל חיי אחרים במחיר סיכון חייהם שלהם. סיפורם של אלה שזינקו ממקומם הבטוח כדי להציל את הזולת אל מול טרור רצחני או אל מול פגעי הטבע.
צה"ל מעניק צל"שים לחיילים שמפגינים עוז רוח בקרב, אולם האזרחים שפועלים כך, ולעתים משלמים בחייהם, נשארים בצל.
גיבורים ללא מדים מתאר ברגישות את סיפור הגבורה האזרחית בישראל משנות ה-50 של המאה הקודמת ועד 7 באוקטובר 2023: רגע ההחלטה, התעוזה, החרטות, המחירים, הפחד מפני נקמת דם, השאלות המוסריות, מיהו הגיבור? היכן גדל והתחנך? ואם היה זה שנית – האם היה זה אחרת?
אמילי עמרוסי היא סופרת, מרצה, מגישת רדיו ואשת תקשורת ישראלית. בין היתר חיברה את סדרת רבי־המכר "הפרשה – פרשת השבוע לילדים" (ידיעות ספרים).
דב קלמנוביץ' הוא מייסד ארגון "זוכרים" והפצוע הקשה הראשון של האינתיפאדה הראשונה. לשעבר יו"ר הארגון היציג של נפגעי הטרור והאיבה ומייצגם בארץ ובעולם, ומשנה לראש עיריית ירושלים.
עוד לפני מתקפת 7 באוקטובר נדמָה לעתים הרחוב הישראלי לשדה קרב. ה"חייל" היה נערה בת 17 שנשכבת על אחיה כדי להגן עליו מפני רסיסי טיל בשדרות ונהרגת, אדם בן 79 שנפצע באורח אנוש מדקירות מחבל אך בכוחותיו האחרונים יוצא להזהיר אחרים, או עובר אורח שקופץ אל מימי הירקון המזוהמים כדי להציל חותרת שטבעה.
גיבורים ללא מדים מספר את סיפורם של הישראלים שמעשיהם החד־פעמיים דרשו החלטה ופעולה שאינן מובנות מאליהן: להציל חיי אחרים במחיר סיכון חייהם שלהם. סיפורם של אלה שזינקו ממקומם הבטוח כדי להציל את הזולת אל מול טרור רצחני או אל מול פגעי הטבע.
צה"ל מעניק צל"שים לחיילים שמפגינים עוז רוח בקרב, אולם האזרחים שפועלים כך, ולעתים משלמים בחייהם, נשארים בצל.
גיבורים ללא מדים מתאר ברגישות את סיפור הגבורה האזרחית בישראל משנות ה-50 של המאה הקודמת ועד 7 באוקטובר 2023: רגע ההחלטה, התעוזה, החרטות, המחירים, הפחד מפני נקמת דם, השאלות המוסריות, מיהו הגיבור? היכן גדל והתחנך? ואם היה זה שנית – האם היה זה אחרת?
אמילי עמרוסי היא סופרת, מרצה, מגישת רדיו ואשת תקשורת ישראלית. בין היתר חיברה את סדרת רבי־המכר "הפרשה – פרשת השבוע לילדים" (ידיעות ספרים).
דב קלמנוביץ' הוא מייסד ארגון "זוכרים" והפצוע הקשה הראשון של האינתיפאדה הראשונה. לשעבר יו"ר הארגון היציג של נפגעי הטרור והאיבה ומייצגם בארץ ובעולם, ומשנה לראש עיריית ירושלים.
כאשר ירד קרון זה מקו הייצור בגרמניה בראשית המאה הקודמת, הוא תוכנן לשאת סחורות לאורכה ולרוחבה של אירופה. ואכן במשך שנים רבות הוא הוביל סוסים, בקר, דואר, מזון וסחורות אחרות.
במלחמת העולם השנייה השתמשו בו הנאצים כדי להוביל אנשים. כמאה אנשים, לעיתים יותר, נדחסו לתוכו בטרם הוגפה הדלת מאחור, מותירה אותם באפלה.
רב מפורסם אחד אשר נסע בקרון כזה עוד כשהייה ילד קטן זוכר כי הוא הבחין במילים "שבעה סוסים" רשומות על דופן הקרון. במקום שהקרון יישא שבע בהמות, הוא זוכר כי הקרון שלו נשא ילדים ומבוגרים דחוקים בצפיפות רבה כל כך, עד כי לא יכלו לזוז.
כשתיפרש יריעת הסיפור יתאר הרב כיצד האימה מפני קרונות לא סרה ממנו כל ימיי חייו. בכל פעם שהיה נתקל בקרון, היה נאחז רעד של חלחלה. גם כשבגר היה נמלא ברעד – עד היום שבו ראה את הקרון הזה עומד לבדו בבירקנאו.
כאשר התבונן הרב בקרון זה, לא נזכר רק בסבל ובהרס אשר מילאו את ליבו. הוא ראה לפניו הישרדות וחיזוק של האמונה. סיפורו של הקרון הפך אותו מכלי טרור לגלעד קדוש.
אומרים כי מששת מיליוני בני אדם שנרצחו בשואה, כמחציתם הובלו בקרונות רכבת.
קרון זה שירת את היטלר ונשא אלפי יהודים אל מותם. באביב ובקיץ בשנת 1944 הוא נסע הלוך ושוב בין הונגריה לפולין, מוביל אנשים שרובם לא ידעו לאן פניהם מועדות.
בירקנאו היה בית החרושת למוות של אושוויץ, ובתאי הגזים שלו הושמדו בתוך חודשים כמעט חצי מיליון מיהודי הונגריה.
לאחר המלחמה חזרו רוב הקרונות לשמש להובלה של סחורות בחברת הרכבות הגרמנית, והיה אפשר לראות אותם בכל ימות השבוע חוצים את הארץ כדבר שבשגרה, כאשר איש אינו נותן עוד את דעתו על עברם המרושע.
גורלו של קרון מסוים זה אחר. הצבא הבריטי המנצח הפקיע אותו, והוא צורף לרכבת תחזוקה אשר נסעה לאורכם ולרוחבם של הפסים כדי לתקן חלקים שניזוקו במסילת הברזל. רכבת משא זו מנתה קרונות אחדים, וכל אחד מהם מילא תפקיד משלו: אחד נועד לבישול, אחד לרחצה, אחד שימש סדנה, ואילו קרון זה נועד לשינה. הוא הוכשר ושופץ והותקנו בו דרגשים.
כמה עשורים אחר כך מצא קרון זה את מנוחתו בקרבת הגבול בין גרמניה להולנד.
שנים רבות עברו מאז הוצא מכלל שימוש, והעזובה ניכרת בו. לאחר חיפוש שארך יותר משנתיים, נתגלה הקרון ושופץ לפי אמות מידה מוזאוניות.
לאחר מכן נלקח הקרון והושב לבירקנאו על ידי פרנק לאוי שהיה ילד כאשר נעלם אביו ואשר רק אחרי חמישים שנה עלה בידו לגלות מה עלה בגורלו.
כאשר ירד קרון זה מקו הייצור בגרמניה בראשית המאה הקודמת, הוא תוכנן לשאת סחורות לאורכה ולרוחבה של אירופה. ואכן במשך שנים רבות הוא הוביל סוסים, בקר, דואר, מזון וסחורות אחרות.
במלחמת העולם השנייה השתמשו בו הנאצים כדי להוביל אנשים. כמאה אנשים, לעיתים יותר, נדחסו לתוכו בטרם הוגפה הדלת מאחור, מותירה אותם באפלה.
רב מפורסם אחד אשר נסע בקרון כזה עוד כשהייה ילד קטן זוכר כי הוא הבחין במילים "שבעה סוסים" רשומות על דופן הקרון. במקום שהקרון יישא שבע בהמות, הוא זוכר כי הקרון שלו נשא ילדים ומבוגרים דחוקים בצפיפות רבה כל כך, עד כי לא יכלו לזוז.
כשתיפרש יריעת הסיפור יתאר הרב כיצד האימה מפני קרונות לא סרה ממנו כל ימיי חייו. בכל פעם שהיה נתקל בקרון, היה נאחז רעד של חלחלה. גם כשבגר היה נמלא ברעד – עד היום שבו ראה את הקרון הזה עומד לבדו בבירקנאו.
כאשר התבונן הרב בקרון זה, לא נזכר רק בסבל ובהרס אשר מילאו את ליבו. הוא ראה לפניו הישרדות וחיזוק של האמונה. סיפורו של הקרון הפך אותו מכלי טרור לגלעד קדוש.
אומרים כי מששת מיליוני בני אדם שנרצחו בשואה, כמחציתם הובלו בקרונות רכבת.
קרון זה שירת את היטלר ונשא אלפי יהודים אל מותם. באביב ובקיץ בשנת 1944 הוא נסע הלוך ושוב בין הונגריה לפולין, מוביל אנשים שרובם לא ידעו לאן פניהם מועדות.
בירקנאו היה בית החרושת למוות של אושוויץ, ובתאי הגזים שלו הושמדו בתוך חודשים כמעט חצי מיליון מיהודי הונגריה.
לאחר המלחמה חזרו רוב הקרונות לשמש להובלה של סחורות בחברת הרכבות הגרמנית, והיה אפשר לראות אותם בכל ימות השבוע חוצים את הארץ כדבר שבשגרה, כאשר איש אינו נותן עוד את דעתו על עברם המרושע.
גורלו של קרון מסוים זה אחר. הצבא הבריטי המנצח הפקיע אותו, והוא צורף לרכבת תחזוקה אשר נסעה לאורכם ולרוחבם של הפסים כדי לתקן חלקים שניזוקו במסילת הברזל. רכבת משא זו מנתה קרונות אחדים, וכל אחד מהם מילא תפקיד משלו: אחד נועד לבישול, אחד לרחצה, אחד שימש סדנה, ואילו קרון זה נועד לשינה. הוא הוכשר ושופץ והותקנו בו דרגשים.
כמה עשורים אחר כך מצא קרון זה את מנוחתו בקרבת הגבול בין גרמניה להולנד.
שנים רבות עברו מאז הוצא מכלל שימוש, והעזובה ניכרת בו. לאחר חיפוש שארך יותר משנתיים, נתגלה הקרון ושופץ לפי אמות מידה מוזאוניות.
לאחר מכן נלקח הקרון והושב לבירקנאו על ידי פרנק לאוי שהיה ילד כאשר נעלם אביו ואשר רק אחרי חמישים שנה עלה בידו לגלות מה עלה בגורלו.
המתקפה על ישראל ב־7 באוקטובר היא הכישלון הנורא ביותר שחוותה מדינת ישראל מעודה. בשבת ההיא קרסו כל ההערכות וכל המערכות מול מתקפה קטלנית של החמאס שתוכננה היטב מבעוד מועד, וגבתה מחיר דמים מצמרר של כמעט 1,200 הרוגים, אלפי פצועים, יותר מ־250 חטופים, והרס חסר תקדים ליישובים ולתשתיות.
המתקפה הזאת תפסה את ישראל לא מוכנה: בשעת בוקר של שבת וחג, עם כוננות נמוכה, ועם אלפי אזרחים ומבלים שנותרו ללא הגנה מול אלפי מחבלי החמאס שפרצו לשטח ישראל בעשרות מוקדים במקביל, וטבחו ובזזו ללא רחם. המראות והסיפורים שזרמו מהעוטף היו בלתי נתפסים, והזכירו לרבים את השואה. צה"ל הגדול ומדינת ישראל כולה לא הצליחו להעניק לאזרחים בעוטף עזה את המצרך הבסיסי ביותר: ביטחון.
מתוך התופת הזאת ומול החידלון וההפקרה נצצו למרחוק מעשי הגבורה. אזרחים, חיילים ואנשי כוחות הביטחון וההצלה, גברים ונשים, מבוגרים וצעירים, יהודים ובני דתות אחרות – שלל אנשים שמצאו את עצמם ברגע אחד פועלים כדי להציל חיים. לעתים הם הצילו את החיים של עצמם, ולרוב גם חיים של אחרים, בני משפחה וחברים ואפילו זרים מוחלטים. חלקם שרדו, וחלקם שילמו בחייהם.
בספרו גיבורים מביא העיתונאי יואב לימור את סיפורם של 80 מגיבורי השבת ההיא. דרכם הוא מספר את מה שקרה להם ולנו באותן שעות ארורות: את המחדל – ואת העוצמות שצצו ממנו, אשר יבטיחו כי גם משעתה הקשה ביותר תצא מדינת ישראל מחוזקת ומנצחת.
העיתונאי יואב לימור מסקר ב־35 השנים האחרונות את מערכת הביטחון. שימש בעבר כתב מפלגות במעריב, שליח בלונדון והפרשן הצבאי של העיתון, היה הפרשן הצבאי של ערוץ 1, ומשמש כפרשן הצבאי של ישראל היום. לימור מנחה תכנית בוקר ועורך סרטים דוקומנטריים בקשת 12, ומגיש תכנית ביטחון בערוץ i24NEWS. ספריו הקודמים, שבויים בלבנון (עם עפר שלח) ותמונת מצב (עם הצלם זיו קורן) היו רבי מכר. הביוגרפיה שכתב לימור על סגן ראש השב"כ לשעבר, יצחק אילן, החוקר, ראתה אור באחרונה גם היא בהוצאת כנרת־זמורה־דביר.
המתקפה על ישראל ב־7 באוקטובר היא הכישלון הנורא ביותר שחוותה מדינת ישראל מעודה. בשבת ההיא קרסו כל ההערכות וכל המערכות מול מתקפה קטלנית של החמאס שתוכננה היטב מבעוד מועד, וגבתה מחיר דמים מצמרר של כמעט 1,200 הרוגים, אלפי פצועים, יותר מ־250 חטופים, והרס חסר תקדים ליישובים ולתשתיות.
המתקפה הזאת תפסה את ישראל לא מוכנה: בשעת בוקר של שבת וחג, עם כוננות נמוכה, ועם אלפי אזרחים ומבלים שנותרו ללא הגנה מול אלפי מחבלי החמאס שפרצו לשטח ישראל בעשרות מוקדים במקביל, וטבחו ובזזו ללא רחם. המראות והסיפורים שזרמו מהעוטף היו בלתי נתפסים, והזכירו לרבים את השואה. צה"ל הגדול ומדינת ישראל כולה לא הצליחו להעניק לאזרחים בעוטף עזה את המצרך הבסיסי ביותר: ביטחון.
מתוך התופת הזאת ומול החידלון וההפקרה נצצו למרחוק מעשי הגבורה. אזרחים, חיילים ואנשי כוחות הביטחון וההצלה, גברים ונשים, מבוגרים וצעירים, יהודים ובני דתות אחרות – שלל אנשים שמצאו את עצמם ברגע אחד פועלים כדי להציל חיים. לעתים הם הצילו את החיים של עצמם, ולרוב גם חיים של אחרים, בני משפחה וחברים ואפילו זרים מוחלטים. חלקם שרדו, וחלקם שילמו בחייהם.
בספרו גיבורים מביא העיתונאי יואב לימור את סיפורם של 80 מגיבורי השבת ההיא. דרכם הוא מספר את מה שקרה להם ולנו באותן שעות ארורות: את המחדל – ואת העוצמות שצצו ממנו, אשר יבטיחו כי גם משעתה הקשה ביותר תצא מדינת ישראל מחוזקת ומנצחת.
העיתונאי יואב לימור מסקר ב־35 השנים האחרונות את מערכת הביטחון. שימש בעבר כתב מפלגות במעריב, שליח בלונדון והפרשן הצבאי של העיתון, היה הפרשן הצבאי של ערוץ 1, ומשמש כפרשן הצבאי של ישראל היום. לימור מנחה תכנית בוקר ועורך סרטים דוקומנטריים בקשת 12, ומגיש תכנית ביטחון בערוץ i24NEWS. ספריו הקודמים, שבויים בלבנון (עם עפר שלח) ותמונת מצב (עם הצלם זיו קורן) היו רבי מכר. הביוגרפיה שכתב לימור על סגן ראש השב"כ לשעבר, יצחק אילן, החוקר, ראתה אור באחרונה גם היא בהוצאת כנרת־זמורה־דביר.
ספרה של פנינה לנגברג מציג דיון פילוסופי-אתי במשמעות של עדויות השואה. השאלה המובילה את הדיון מתמקדת בזיכרון השואה: כיצד נזכור את מה שלא עברנו וגם אין ביכולתנו לדעת או לדמיין. הטענה המרכזית בספר היא שאת האמת האנושית של השואה יש למצוא בקולות האותנטיים של קורבנותיה, בעיקר בשתיקותיהם. היא אינה נמצאת בפרטי הפרטים של הכרונולוגיה או בניתוחים המלומדים פרי התבונה האנושית; היא נמצאת בעדויות המספרות את סיפור האדם והן חלק מתולדות האנושות. העדויות מציבות בפנינו מראה המשקפת את המורכבות והרבגוניות של נפש האדם, כמו גם את אופיה של החברה האנושית.
השער הראשון בספר מתייחס לספרות העדות של השורדים ושל בני הדור השני לשואה, לסיפורת שלהם ולחקר הטראומה, ומהם נארגת מציאות השואה; השער השני בוחן את דמות האדם העולה מתוך ספרות העדות, והוא מסב את תשומת הלב לנסיבות אפשריות שהכשילו רבים כל כך עד כדי איבוד צלם אנוש; השער השלישי דן בשאלת זיכרון השואה: מהי האמת שתרשם בזיכרון בעקבות השואה? וכיצד נזכור אותה? בכל אחד מהשערים מתקיים דיון פילוסופי-אתי שבמרכזו משנתו האתית של עמנואל לוינס.
הקול המצווה של אושוויץ מזמין את כל אחד מאתנו להתייצב לנוכח עדויות השואה ולהקשיב לקולות הקורבנות, לתת להם חיים בהווה ולאפשר להם להדהד ביום יום כחלק ממערך הקולות הפנימיים שלנו. השואה מצווה עלינו לתת לה משמעות ולאפשר למשמעות הזאת להשפיע על חיינו בהווה ובעתיד. עדויות השואה מציבות בפנינו צו אתי, ואנו נדרשים לגלות אותו כל פעם מחדש, לקחת אחריות.
ספרה של פנינה לנגברג מציג דיון פילוסופי-אתי במשמעות של עדויות השואה. השאלה המובילה את הדיון מתמקדת בזיכרון השואה: כיצד נזכור את מה שלא עברנו וגם אין ביכולתנו לדעת או לדמיין. הטענה המרכזית בספר היא שאת האמת האנושית של השואה יש למצוא בקולות האותנטיים של קורבנותיה, בעיקר בשתיקותיהם. היא אינה נמצאת בפרטי הפרטים של הכרונולוגיה או בניתוחים המלומדים פרי התבונה האנושית; היא נמצאת בעדויות המספרות את סיפור האדם והן חלק מתולדות האנושות. העדויות מציבות בפנינו מראה המשקפת את המורכבות והרבגוניות של נפש האדם, כמו גם את אופיה של החברה האנושית.
השער הראשון בספר מתייחס לספרות העדות של השורדים ושל בני הדור השני לשואה, לסיפורת שלהם ולחקר הטראומה, ומהם נארגת מציאות השואה; השער השני בוחן את דמות האדם העולה מתוך ספרות העדות, והוא מסב את תשומת הלב לנסיבות אפשריות שהכשילו רבים כל כך עד כדי איבוד צלם אנוש; השער השלישי דן בשאלת זיכרון השואה: מהי האמת שתרשם בזיכרון בעקבות השואה? וכיצד נזכור אותה? בכל אחד מהשערים מתקיים דיון פילוסופי-אתי שבמרכזו משנתו האתית של עמנואל לוינס.
הקול המצווה של אושוויץ מזמין את כל אחד מאתנו להתייצב לנוכח עדויות השואה ולהקשיב לקולות הקורבנות, לתת להם חיים בהווה ולאפשר להם להדהד ביום יום כחלק ממערך הקולות הפנימיים שלנו. השואה מצווה עלינו לתת לה משמעות ולאפשר למשמעות הזאת להשפיע על חיינו בהווה ובעתיד. עדויות השואה מציבות בפנינו צו אתי, ואנו נדרשים לגלות אותו כל פעם מחדש, לקחת אחריות.
חיינו נחלקים לחיים שלפני השבת של ה- 7 באוקטובר, ואלה שאחריה.
באותה השבת הלבבות של כולנו נשברו לרסיסים.
לא האמנו, ואף סירבנו להאמין שהאירוע הזה אמיתי.
לאחר אירועי השבת הארורה נחשפנו מחד לזוועות, לסיפורי טרור ואימה.
ומאידך לסיפורים רבים של גבורה, אחדות ותקומה היוצרים תקווה עבור כולנו להמשך החיים במדינתנו.
בספר זה נאחד את מגוון הסיפורים על מנת להביא לידי ביטוי את הפסיפס הישראלי שאותו פקדה הזוועה.
לקחנו על עצמנו משימה מאתגרת – להנציח בכבוד את זכר הנופלות והנופלים, הנרצחות והנרצחים על ידי הטקסטים ששותפו ברשתות החברתיות, ולאגדן בספר מודפס.
אנו מייחלים לשובם של החטופות והחטופים, מאחלים רפואה שלמה לכל הפצועות והפצועים, ומשתתפים בצער המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל.
ההכנסות יתרמו לטובת ההסברה העולמית וסיוע לנפגעי השבעה באוקטובר, התרומות יעברו לעמותת מטה החטופים ועמותת StandWithUs.
חיינו נחלקים לחיים שלפני השבת של ה- 7 באוקטובר, ואלה שאחריה.
באותה השבת הלבבות של כולנו נשברו לרסיסים.
לא האמנו, ואף סירבנו להאמין שהאירוע הזה אמיתי.
לאחר אירועי השבת הארורה נחשפנו מחד לזוועות, לסיפורי טרור ואימה.
ומאידך לסיפורים רבים של גבורה, אחדות ותקומה היוצרים תקווה עבור כולנו להמשך החיים במדינתנו.
בספר זה נאחד את מגוון הסיפורים על מנת להביא לידי ביטוי את הפסיפס הישראלי שאותו פקדה הזוועה.
לקחנו על עצמנו משימה מאתגרת – להנציח בכבוד את זכר הנופלות והנופלים, הנרצחות והנרצחים על ידי הטקסטים ששותפו ברשתות החברתיות, ולאגדן בספר מודפס.
אנו מייחלים לשובם של החטופות והחטופים, מאחלים רפואה שלמה לכל הפצועות והפצועים, ומשתתפים בצער המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל.
ההכנסות יתרמו לטובת ההסברה העולמית וסיוע לנפגעי השבעה באוקטובר, התרומות יעברו לעמותת מטה החטופים ועמותת StandWithUs.
'ניצלתי רק כדי לא להשכיח את השואה [...] נשרפתי כמו כולם במשרפות. לא הכוח שלי מאיץ בי. אני שליח ציבור. ניצלתי על מנת שלא לתת מנוח'.
משה פראגר היה דמות מרתקת ושונה בנוף הארץ-ישראלי לפני הקמת המדינה ואחריה. הוא פעל להנחלת זיכרון השואה, מחקרה והנצחתה בחברה החרדית, והטביע את חותמו על עיצוב זיכרון השואה גם בחברה הישראלית הכללית. סיפור חייו של פראגר, איש רוח ומעש, משתלב בפרקים היסטוריים דרמטיים של העם היהודי.
פראגר, יליד ורשה ובשר מבשרה של יהדות פולין התוססת, סייע במבצע מורכב ומסוכן להברחתו ארצה של האדמו"ר מגור - הרב אברהם מרדכי אלתר, ובמסגרתו יצא אף הוא מופלין והגיע לארץ ישראל בשנת 1940. תקוותו של פראגר למלט את משפחתו שנותרה בוורשה נכזבה, ולאחר שנספו כל קרוביו, ובראשם אשתו ובתו, הוא נשא את אשמת עזיבתם כל ימיו.
מיד עם הגיעוֹ לארץ תיאר פארגר את אֵימי שלטון הנאצים מעל כל במה ובמאמרים רבים בעיתונים, ולאחר מלחמת העולם השנייה נמנה עם חוקרי השואה החלוצים בארץ. עד יום מותו עסק בעיצוב זֵכֶר השואה במרחב הכללי, ובזה החרדי בפרט, וראה בפעילותו זו שליחות עליונה.
בתוך מערבולת הימים מספר את סיפורו של אדם, של תקופה, של מציאות ושל ייצוג מציאות, של היסטוריה ושל זיכרון. פועלו של פראגר וכתביו הרבים הנדונים בספר זה חושפים צד לא מוכר ביחסים שבין התנועה הציונית ומדינת ישראל ובין החברה החרדית.
'ניצלתי רק כדי לא להשכיח את השואה [...] נשרפתי כמו כולם במשרפות. לא הכוח שלי מאיץ בי. אני שליח ציבור. ניצלתי על מנת שלא לתת מנוח'.
משה פראגר היה דמות מרתקת ושונה בנוף הארץ-ישראלי לפני הקמת המדינה ואחריה. הוא פעל להנחלת זיכרון השואה, מחקרה והנצחתה בחברה החרדית, והטביע את חותמו על עיצוב זיכרון השואה גם בחברה הישראלית הכללית. סיפור חייו של פראגר, איש רוח ומעש, משתלב בפרקים היסטוריים דרמטיים של העם היהודי.
פראגר, יליד ורשה ובשר מבשרה של יהדות פולין התוססת, סייע במבצע מורכב ומסוכן להברחתו ארצה של האדמו"ר מגור - הרב אברהם מרדכי אלתר, ובמסגרתו יצא אף הוא מופלין והגיע לארץ ישראל בשנת 1940. תקוותו של פראגר למלט את משפחתו שנותרה בוורשה נכזבה, ולאחר שנספו כל קרוביו, ובראשם אשתו ובתו, הוא נשא את אשמת עזיבתם כל ימיו.
מיד עם הגיעוֹ לארץ תיאר פארגר את אֵימי שלטון הנאצים מעל כל במה ובמאמרים רבים בעיתונים, ולאחר מלחמת העולם השנייה נמנה עם חוקרי השואה החלוצים בארץ. עד יום מותו עסק בעיצוב זֵכֶר השואה במרחב הכללי, ובזה החרדי בפרט, וראה בפעילותו זו שליחות עליונה.
בתוך מערבולת הימים מספר את סיפורו של אדם, של תקופה, של מציאות ושל ייצוג מציאות, של היסטוריה ושל זיכרון. פועלו של פראגר וכתביו הרבים הנדונים בספר זה חושפים צד לא מוכר ביחסים שבין התנועה הציונית ומדינת ישראל ובין החברה החרדית.
1945, המלחמה הסתיימה. אחרי ימים ארוכים שבהם הוסתרתי אצל משפחות בכפר, אני שבה סוף סוף להתגורר עם משפחתי שלי. אני בת ארבע. אמי איבדה את היכולת לאהוב אותי ואבי "נעלם". את מקומו תפס איש אחד שאני צריכה לקרוא לו "אבא". משפחתי רדופה על ידי רוחות רפאים של המתים, מיוסרת מהשתיקות ומהטראומות של הניצולים. ואילו אני, אני זו אותה ילדה עיקשת העומדת על שלה, אותה ילדה שרוח המרדנות שבתוכה הצילה את חייה.
"כמו אוד מוצל מאש" מספר על "אחרי" הילדות, על המאבק לחיים, תוך סירוב להיות קורבן. דרך מסע חיי, הסיפור שלי מלמד על האסטרטגיות שאימצתי כדי לחיות חיים מלאים וממצים ולא להסתפק בלהישאר בחיים.
רק בירושלים, בירתה הנצחית של ארץ אבותינו ישראל, בתוך עמי, העם היהודי, יכולתי לספר את הסיפור הזה של מאבקיי, על הפסדיהם וניצחונותיהם.
"כמו אוד מוצל מאש" הוא שיר הלל לחיים.
"התמונה שעל כריכת הספר מייצגת מעין חזרה לחיים. כמו אלומת אור של אופטימיות בעולם משובש, עץ החיים מאחד בתוכו את כל ההיבטים: האנשים ששרדו ושבו לחיים, פירות המביאים אושר, יונים המייצגות שפע, עוצמה ורגישות. חלון שנפתח לעתיד הטומן בחובו שמחה וגיל". יואל בן־הרוש - צייר
1945, המלחמה הסתיימה. אחרי ימים ארוכים שבהם הוסתרתי אצל משפחות בכפר, אני שבה סוף סוף להתגורר עם משפחתי שלי. אני בת ארבע. אמי איבדה את היכולת לאהוב אותי ואבי "נעלם". את מקומו תפס איש אחד שאני צריכה לקרוא לו "אבא". משפחתי רדופה על ידי רוחות רפאים של המתים, מיוסרת מהשתיקות ומהטראומות של הניצולים. ואילו אני, אני זו אותה ילדה עיקשת העומדת על שלה, אותה ילדה שרוח המרדנות שבתוכה הצילה את חייה.
"כמו אוד מוצל מאש" מספר על "אחרי" הילדות, על המאבק לחיים, תוך סירוב להיות קורבן. דרך מסע חיי, הסיפור שלי מלמד על האסטרטגיות שאימצתי כדי לחיות חיים מלאים וממצים ולא להסתפק בלהישאר בחיים.
רק בירושלים, בירתה הנצחית של ארץ אבותינו ישראל, בתוך עמי, העם היהודי, יכולתי לספר את הסיפור הזה של מאבקיי, על הפסדיהם וניצחונותיהם.
"כמו אוד מוצל מאש" הוא שיר הלל לחיים.
"התמונה שעל כריכת הספר מייצגת מעין חזרה לחיים. כמו אלומת אור של אופטימיות בעולם משובש, עץ החיים מאחד בתוכו את כל ההיבטים: האנשים ששרדו ושבו לחיים, פירות המביאים אושר, יונים המייצגות שפע, עוצמה ורגישות. חלון שנפתח לעתיד הטומן בחובו שמחה וגיל". יואל בן־הרוש - צייר
אלכסנדר רוזנברג היה נער מתבגר נבון וסקרן שדיבר שפות רבות, אסף בולים, ניגן בכינור, וחי חיים מפונקים עם הוריו האמידים בעיירה צ'כוסלובקית שלווה. עלייתה של גרמניה הנאצית גרמה להתמוטטות הקיום המוגן הזה, יחד עם האשליה של היטמעות יהודית חילונית באירופה של שנות השלושים.
אחרי שניצלו את יתרות העושר וההשפעה שעמדו לרשותם כדי להימלט מהשמדה, הרוזנברגים ירדו למחתרת בניסיון להינצל מן הגסטאפו. בסופו של דבר הם נחשפו, נתפסו ונשלחו לבוכנוואלד, מחנה הריכוז הגדול ביותר בגרמניה. אלכסנדר ואביו שיתפו פעולה כדי לשרוד כל יום מחדש. שרשרת אירועים כאוטית הציבה את אלכסנדר הצעיר במוקד של מזימה מקיפה לחבלה בכלי נשק. כאשר אביו נפצע קשות בהפצצה אווירית ונעלם אחריה, היה על אלכסנדר החרוץ ובעל התושייה להשתמש בתחבולות, כישרון טבעי והרבה יצירתיות כדי להציל את אביו.
הסיפור האמיתי והאוניברסלי הזה, של עוצמה פנימית, תושייה ואופטימיות, תועד ונכתב על ידי אורן שניידר, נכדו של אלכסנדר. הוא מוקדש לשורדי השואה באשר הם, חיים או מתים, שגילו אומץ לב ובחרו לא לוותר.
״קִראו את היצירה הזאת והקשיבו למסָרים שהועברו חיים מן הסבא לנכדיו ולניניו, מסרים בעלי משמעות רלוונטית לעם היהודי כיום כפי שהיו כאשר אלכסנדר רוזנברג אחז בנשק כדי להקים את מדינת ישראל. הֱיוּ אסירי תודה לחיים. האמינו במה שאתם יכולים להגשים. ולעולם אל תסמכו על העולם שידאג לביטחונכם.״
-אלישע ויזל, בנם של מריון ואלי ויזל
״השוליה מבוכנוואלד הוא יותר מאשר סיפורו של צעיר שגבר, כנגד כל הסיכויים, על הפתרון הסופי, אשר בבת אחת שם קץ לחייו הבורגניים. זו גם התבוננות מעמיקה במורכבותו של הזכרון, עבור אלו שחוו את הטראומה ועבור אלו שגדלו בצילה.״
-עמיר גולדברג, פרופסור להתנהגות ארגונית וסוציולוגיה, בית הספר למנהל עסקים, אוניברסיטת סטנפורד
אלכסנדר רוזנברג היה נער מתבגר נבון וסקרן שדיבר שפות רבות, אסף בולים, ניגן בכינור, וחי חיים מפונקים עם הוריו האמידים בעיירה צ'כוסלובקית שלווה. עלייתה של גרמניה הנאצית גרמה להתמוטטות הקיום המוגן הזה, יחד עם האשליה של היטמעות יהודית חילונית באירופה של שנות השלושים.
אחרי שניצלו את יתרות העושר וההשפעה שעמדו לרשותם כדי להימלט מהשמדה, הרוזנברגים ירדו למחתרת בניסיון להינצל מן הגסטאפו. בסופו של דבר הם נחשפו, נתפסו ונשלחו לבוכנוואלד, מחנה הריכוז הגדול ביותר בגרמניה. אלכסנדר ואביו שיתפו פעולה כדי לשרוד כל יום מחדש. שרשרת אירועים כאוטית הציבה את אלכסנדר הצעיר במוקד של מזימה מקיפה לחבלה בכלי נשק. כאשר אביו נפצע קשות בהפצצה אווירית ונעלם אחריה, היה על אלכסנדר החרוץ ובעל התושייה להשתמש בתחבולות, כישרון טבעי והרבה יצירתיות כדי להציל את אביו.
הסיפור האמיתי והאוניברסלי הזה, של עוצמה פנימית, תושייה ואופטימיות, תועד ונכתב על ידי אורן שניידר, נכדו של אלכסנדר. הוא מוקדש לשורדי השואה באשר הם, חיים או מתים, שגילו אומץ לב ובחרו לא לוותר.
״קִראו את היצירה הזאת והקשיבו למסָרים שהועברו חיים מן הסבא לנכדיו ולניניו, מסרים בעלי משמעות רלוונטית לעם היהודי כיום כפי שהיו כאשר אלכסנדר רוזנברג אחז בנשק כדי להקים את מדינת ישראל. הֱיוּ אסירי תודה לחיים. האמינו במה שאתם יכולים להגשים. ולעולם אל תסמכו על העולם שידאג לביטחונכם.״
-אלישע ויזל, בנם של מריון ואלי ויזל
״השוליה מבוכנוואלד הוא יותר מאשר סיפורו של צעיר שגבר, כנגד כל הסיכויים, על הפתרון הסופי, אשר בבת אחת שם קץ לחייו הבורגניים. זו גם התבוננות מעמיקה במורכבותו של הזכרון, עבור אלו שחוו את הטראומה ועבור אלו שגדלו בצילה.״
-עמיר גולדברג, פרופסור להתנהגות ארגונית וסוציולוגיה, בית הספר למנהל עסקים, אוניברסיטת סטנפורד
הספר אושוויץ – גיהינום של מַּטָּה נכתב משך ארבע שנים וכולל בתוכו מפות, תרשימים בתלת-ממד ותמונות. מחנה אושוויץ היה מחנה ההשמדה הגדול ביותר מששת מחנות ההשמדה בפולין. הספר סוקר את הקמת מחנה אושוויץ ועד לנטישתו בינואר 1945, וכן סקירה כללית על המשפטים העיקריים של הפושעים הנאצים לאחר המלחמה. הקורא יוכל למצוא בספר תיאורים מהרגע שהיהודים נכנסו בשערי המחנה ועד לרגע שניספו בתאי הגזים. הזוועות שחוו היהודים באושוויץ אין שני להן בעולם. המחבר משקף דרך הסבר מקיף של שלבי ההשמדה, את אשר קרה בחמשת הקרמטוריומים שבהם הושמדו, באמצעות גז, למעלה מ-1.1 מיליון יהודים. אושוויץ – גיהינום של מַּטָּה הוא ספר חובה למי שרוצה לדעת מה קרה באותו מחנה השמדה הקשה מכולם.
עו"ד יורם פרי הוא היסטוריון בעל תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת תל-אביב. כתב עשרות ספרים בתחומים שונים, בעיקר ספרי לימוד בהיסטוריה. נולד בתל-אביב, שירת בתפקיד בכיר בצה"ל ועוסק גם בעריכת דין. ספרו הקודם "משפטי נירנברג – משפטי הזיקית", יצא לאור בשנת 2018.
הספר אושוויץ – גיהינום של מַּטָּה נכתב משך ארבע שנים וכולל בתוכו מפות, תרשימים בתלת-ממד ותמונות. מחנה אושוויץ היה מחנה ההשמדה הגדול ביותר מששת מחנות ההשמדה בפולין. הספר סוקר את הקמת מחנה אושוויץ ועד לנטישתו בינואר 1945, וכן סקירה כללית על המשפטים העיקריים של הפושעים הנאצים לאחר המלחמה. הקורא יוכל למצוא בספר תיאורים מהרגע שהיהודים נכנסו בשערי המחנה ועד לרגע שניספו בתאי הגזים. הזוועות שחוו היהודים באושוויץ אין שני להן בעולם. המחבר משקף דרך הסבר מקיף של שלבי ההשמדה, את אשר קרה בחמשת הקרמטוריומים שבהם הושמדו, באמצעות גז, למעלה מ-1.1 מיליון יהודים. אושוויץ – גיהינום של מַּטָּה הוא ספר חובה למי שרוצה לדעת מה קרה באותו מחנה השמדה הקשה מכולם.
עו"ד יורם פרי הוא היסטוריון בעל תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת תל-אביב. כתב עשרות ספרים בתחומים שונים, בעיקר ספרי לימוד בהיסטוריה. נולד בתל-אביב, שירת בתפקיד בכיר בצה"ל ועוסק גם בעריכת דין. ספרו הקודם "משפטי נירנברג – משפטי הזיקית", יצא לאור בשנת 2018.
שלוש הפעימות של 'עץ, בית, טקס' מתרחשות זו אחר זו, באותה סביבה ישראלית, מאמצע שנות ה-90 ועד כעשר שנים לאחר-מכן. הן חולקות דמויות משותפות אחדות (כולל דמות משנית ההופכת להיות מרכזית ושבה ונבלעת בשוליים האגביים), וגם שורת דימויים ומחוות; אך בעיקר הן נקראות זו מול זו, כי הן שלוש וריאציות, המאירות אחת את האחרת, על מצבים של אובדן, התרחקות ונתק.
סביב עץ נגוע ההולך ומתחרר, סביב מאבק על בית שננטש ועומד להימכר, ולנוכח טקס של יום-הזיכרון לחללי צה"ל המתגלגל אל סיום לא-צפוי, נחשפים ילדה שמעכלת את מות אמה; וזוג הורים שאינם יכולים יותר להיות יחד, לאחר שבנם נהרג בתאונה לקראת תום שירותו הצבאי בחברון; ואֵם לתינוקת החוֹוה את אובדנו של העולם שהיה שלה לפני הלידה, ואת הזרות שקמה עכשיו בינה לבין חבֶרתהּ הסימביוטית.
עולם ישראלי אופייני ונורמלי מאכלס את פני השטח של כל אחד מן החלקים. אבל מתחת לשגרה הכמו-טריוויאלית, שפרטיה מעוצבים באמינות רבה, ולמחוות החוזרות שלה, כבושים התהליכים האמיתיים הזורמים כל העת, שבהם גיבורי הספר מדברים אל עצמם.
במקביל לכל מה שקורה בחוץ סובבת התודעה במעגלי הזיכרון, ואפרת דנון מוליכה אותה אט-אט, בניקיון של יד אֲמוּנָה, אל נקודת ההעזה, שבה כל אחד מן הגיבורים מסוגל לספר לעצמו מה שלא היה מסוגל בתחילה.
שלוש הפעימות של 'עץ, בית, טקס' מתרחשות זו אחר זו, באותה סביבה ישראלית, מאמצע שנות ה-90 ועד כעשר שנים לאחר-מכן. הן חולקות דמויות משותפות אחדות (כולל דמות משנית ההופכת להיות מרכזית ושבה ונבלעת בשוליים האגביים), וגם שורת דימויים ומחוות; אך בעיקר הן נקראות זו מול זו, כי הן שלוש וריאציות, המאירות אחת את האחרת, על מצבים של אובדן, התרחקות ונתק.
סביב עץ נגוע ההולך ומתחרר, סביב מאבק על בית שננטש ועומד להימכר, ולנוכח טקס של יום-הזיכרון לחללי צה"ל המתגלגל אל סיום לא-צפוי, נחשפים ילדה שמעכלת את מות אמה; וזוג הורים שאינם יכולים יותר להיות יחד, לאחר שבנם נהרג בתאונה לקראת תום שירותו הצבאי בחברון; ואֵם לתינוקת החוֹוה את אובדנו של העולם שהיה שלה לפני הלידה, ואת הזרות שקמה עכשיו בינה לבין חבֶרתהּ הסימביוטית.
עולם ישראלי אופייני ונורמלי מאכלס את פני השטח של כל אחד מן החלקים. אבל מתחת לשגרה הכמו-טריוויאלית, שפרטיה מעוצבים באמינות רבה, ולמחוות החוזרות שלה, כבושים התהליכים האמיתיים הזורמים כל העת, שבהם גיבורי הספר מדברים אל עצמם.
במקביל לכל מה שקורה בחוץ סובבת התודעה במעגלי הזיכרון, ואפרת דנון מוליכה אותה אט-אט, בניקיון של יד אֲמוּנָה, אל נקודת ההעזה, שבה כל אחד מן הגיבורים מסוגל לספר לעצמו מה שלא היה מסוגל בתחילה.
ישראל, 2022
במהלך לימודיה בלונדון, מגלה מירה, דוקטורנטית ישראלית, תצלום משפחתי שבמרכזו מקס כהן, קצין יהודי ששירת במשטרה הבריטית בפלשתינה ורעייתו תרז, בת למשפחת טמפלרים. קשיים כלכליים מזמנים אותה לביתם של פיטר ולנה, זוג סוחרי עתיקות הפורש עליה חסות זמנית, אך קורותיהם של מקס כהן ורעייתו ממשיכים לרדוף אותה ומעוררים בה את התשוקה לשוטט באתרים ממשיים וכן באתרי זיכרון בניסיון לתור אחר ההיסטוריה של המרחב בארץ ישראל פלשתינה.
שאלת המחקר של מירה, העוסקת בפילים לבנים באדריכלות בת זמננו, נדחקת לטובת מסע דילוגים בין עבר להווה, בין לונדון לפלשתינה, בין מונומנטים אדריכליים לרשומות מן העבר, בין מה שהיה יכול להיות לבין מה שהיה. אך כדי להשלים את הפאזל ולהבין מה עלה בגורלו של מקס, עליה להפנות את המבט גם אל הנופים הפנימיים.
פילים לבנים, ספרה הראשון של קרן שווץ, הוא רומן מעורר השתאות המהתל בחלוקה המסורתית שבין סיפורת בדויה לסיפורת לא בדויה.
ישראל, 2022
במהלך לימודיה בלונדון, מגלה מירה, דוקטורנטית ישראלית, תצלום משפחתי שבמרכזו מקס כהן, קצין יהודי ששירת במשטרה הבריטית בפלשתינה ורעייתו תרז, בת למשפחת טמפלרים. קשיים כלכליים מזמנים אותה לביתם של פיטר ולנה, זוג סוחרי עתיקות הפורש עליה חסות זמנית, אך קורותיהם של מקס כהן ורעייתו ממשיכים לרדוף אותה ומעוררים בה את התשוקה לשוטט באתרים ממשיים וכן באתרי זיכרון בניסיון לתור אחר ההיסטוריה של המרחב בארץ ישראל פלשתינה.
שאלת המחקר של מירה, העוסקת בפילים לבנים באדריכלות בת זמננו, נדחקת לטובת מסע דילוגים בין עבר להווה, בין לונדון לפלשתינה, בין מונומנטים אדריכליים לרשומות מן העבר, בין מה שהיה יכול להיות לבין מה שהיה. אך כדי להשלים את הפאזל ולהבין מה עלה בגורלו של מקס, עליה להפנות את המבט גם אל הנופים הפנימיים.
פילים לבנים, ספרה הראשון של קרן שווץ, הוא רומן מעורר השתאות המהתל בחלוקה המסורתית שבין סיפורת בדויה לסיפורת לא בדויה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
