מעשה בצדיק ואלונקה

בפתח הספר

בשלושת השבועות של מלחמת יום הכיפורים נהרגו שמונה מתלמידיה של ישיבת הר עציון. ראש הישיבה, מורי ורבי הרב יהודה עמיטל, זועזע עד לעמקי נשמתו. לאחר זמן רב שבו הצליח להימנע מעישון, חזר לעשן בימים הראשונים של המלחמה, וחלף זמן רב עד שנגמל שוב. אחד מתלמידיו התארח בביתו של הרב עמיטל בחג הסוכות באותה שנה, בעוד הקרבות בעיצומם, וישן לצדו בסוכה. הוא סיפר שבמשך כל הלילה נאנח הרב עמיטל אנחות קורעות לב. אחרי אותו סוכות, בא לעמיתו לראשות הישיבה, הרב ליכטנשטיין, ואמר לו: "קח את מפתחות הישיבה. אינני יכול עוד". את כל אותו חורף בילה הרב עמיטל בנסיעות בין תלמידיו החיילים, שהיו מגויסים בחזיתות השונות. "באנו אליהם כראשי ישיבות, והיו רגעים שהתגמדנו בפניהם ועמדנו כתלמידים בפני רבותיהם, משתאים נוכח גדולתם", סיפר הרב עמיטל, והוסיף: "נשמנו איתם אווירה תנ"כית".

את שמונת תלמידיו שנפלו במלחמה הספיד הרב עמיטל בהיכל הישיבה, הספד שהתפרסם תחת הכותרת "שמונה נסיכי אדם". בהספדו תיאר את המיוחד שבאישיותו של כל אחד מהם. שלושים שנה אחר כך סיפר על חוויותיו אז ומאז, לאור דרש עמוק ששמע מהרב אלימלך בר שאול:

"שימני כחותם על לבך" - יש הבדל בין כתב לחותם. בכתב אתה עוקב מההתחלה אות לאות, מילה למילה, משפט למשפט, עד שיש מאמר שלם. בחותם הכול נסתר; רק כשמסתלק החותם, אז מתגלה כל העושר שבאישיותו של אותו אדם.

אני הייתי אומר שכל אדם הוא ספר, "זה ספר תולדות אדם", כל אדם הוא ספר סגור במובן מסוים. יש לפעמים כמה דפים שההורים יודעים, אבל בסופו של דבר רק כאשר מגיע יום הדין נפתח ספר הזיכרונות...

באזכרה שעשינו בישיבה עשיתי מאמץ בלתי רגיל לנסות לאפיין כל אחד לחוד. זה לא היה פשוט. שעות על גבי שעות עמלתי בזיכרוני איך להכיר, איך לזכור מכל אחד ואחד. ניסיתי והצלחתי, יותר או פחות - הקרובים יגידו. אך אני רוצה להגיד לכם: כל מה שהגעתי - הפנמתי. זה הפך להיות חלק מאישיותי, הם חיים בתוכי.

אחרי שפרצה המלחמה הנוראה בשמיני עצרת תשפ"ד נפלו עוד ועוד חללים, ובתוכם רבים רבים מבני ישיבות ההסדר ומבוגריהן. בין כל קהילות ישראל האבלות, נתייחד מקום גם לאבלה המיוחד של הקהילה הקטנה של ישיבות ההסדר, שהוכתה מכה קשה מאוד. ישיבות ההסדר משלבות שירות צבאי עם לימוד תורה, מצמיחות תלמידי חכמים ומחנכים רבים, ומעודדות את תלמידיהן לשרת ביחידות קרביות. שיעור חללי ההסדר בין הנופלים במלחמה עולה עשרות מונים על חלקם באוכלוסייה, והישיבות הוכו באבל וביגון.

בתוך האבל הקודר הזה גמלה החלטה בלבנו - בלב ידיד נפשי, הרב עמיחי גורדין, ובלבי שלי: אסור שנשכח את החללים הללו. גם את מותם, אך בעיקר את חייהם. בני ישיבות ההסדר מציגים טיפוס אנושי שאינו שכיח בחברה הישראלית, ואין כמו קדושי המלחמה הי"ד - הטובים שבחבורה, אלו שרצו ראשונים קדימה - להציג את הדמות הזו במלואה ובתפארתה.

סיפר הרב ישראל מאיר לאו, מפי השמועה: פעם אמר תלמיד לרב שלמה זלמן אוירבך שהוא רוצה לנסוע לקברי צדיקים בגליל. אמר לו הרב: בשביל זה צריך לנסוע עד לגליל?! הנה כאן, בהר הרצל, קבורים אנשים שכולם קדושים (אורו של עולם, עמ' 380). אם לא נאמרה האמרה הזו מפי הרב אוירבך, ראויה הייתה להיאמר; ולאורה בחרתי לספר את חייהם של גיבורינו דווקא בדרך הזו, כרצף של סיפורי צדיקים. לא רק בשביל קברי צדיקים אין צורך לנסוע רחוק, אלא גם בנוגע לסיפורי צדיקים. אם לצטט סיפור נודע מן הסוגה הזו, גם בנוגע לסיפורי צדיקים האוצר נמצא מתחת לגשר. כפי שנהג מרטין בובר עם גדולי החסידות בספרו הנפלא "אור הגנוז", ניסיתי אני לנהוג עם גדולינו שלנו. הם לא היו אדמו"רים ולא מנהיגי עדה, אלא אנשים צעירים מן השורה. אבל אילו אנשים הם היו.

אין כאן יומרה למצות את אישיותם, וודאי לא את הביוגרפיה שלהם; יש כאן ניסיון להביא כמה אורות גדולים מחייהם אל חיינו. ניסיתי להדגיש את קווי האופי המיוחדים לכל אחד, וגם את הרוח המשותפת לכולם. את זה ניסיתי להשיג בעזרת עבודת נמלים מפרכת, שהוביל ביעילות ובמסירות יוצאות דופן יובל ארזי, על פי רשימות שקיבלנו מאיגוד ישיבות ההסדר. תודתנו לראש מטה האיגוד, אורי פינסקי, שהנחה וליווה את המיזם במסירות ובתבונה. מועצת האיגוד החליטה להתמקד בשנה הראשונה של המלחמה, ואנשיה העבירו לנו מן הישיבות את רשימות החללים הי"ד.

כדי לאסוף כמה שיותר מידע וכמה שיותר סיפורים על כל אחד מן החללים, ביצעו שליחים מסורים קרוב למאה וחמישים ראיונות, עם קרובים וידידים ומורים. מתוך כל הרשימות הללו ליקטתי ועיבדתי כמיטב יכולתי את הסיפורים שמדגישים את אישיותו החד־פעמית של כל חלל, על אופיו המיוחד ועוצמתו האישית. קראתי ובכיתי וכתבתי, וניסיתי לאפיין בכמה נגיעות מכחול את התמצית שהצלחתי לקלוט מאישיותו של כל אחד. הקפדנו מאוד שלא לדחוס את כולם למיטת סדום אחידה של טיפוס אנושי אחד, אך נדמה לי שמתוך הסיפורים הללו יוכל הקורא גם לשזור את עמוד השדרה הסמוי המשותף להם.

החללים היו כולם צעירים עד כאב, אך היו ביניהם צעירים מעט פחות, שכבר הספיקו לבטא במעשיהם ובדרכם את אישיותם המיוחדת, וגם צעירים יותר, שתכונותיהם הייחודיות רק החלו לנבוט. אצל אלו האחרונים נדרש מאמץ מיוחד לאפיין את ייחודו של כל אחד.

בכל מקרה לא הגזמנו ולא המצאנו, אלא ניסינו לתאר דברים כהווייתם ואנשים כהווייתם. עשינו מאמץ גדול לדייק בעובדות ובקווי האופי, בעזרת הדרכתן של המשפחות היקרות, ולתמצת בכמה קווים בולטים את דרכם ותכונותיהם של חללינו הי"ד. כל העוסקים במלאכה ניסו כמיטב יכולתם להאיר באופן השלם ביותר את דמותו של כל חלל. אם חלילה שגינו במשהו נבקש מחילה, ונוכל אך להבטיח שכל מה שעשינו לא נעשה אלא לכבוד הקדושים הי"ד, וכדי להפיץ את אור חייהם בישראל, ולהפיק ממנו טובה וברכה.

תודתנו לראשי הישיבות חברי מועצת איגוד ישיבות ההסדר, ובפרט לרב יואל מנוביץ ולרב אייל גריינר. תודה עמוקה ומיוחדת למראיינים, שבלא התמסרותם למלאכה הקשה והתובענית הזו אי אפשר היה לעמוד בה: מיכל אדורם, מאיר אדורם, חנה גנן, שרי דימבורט, יאיר המרמן, ציון ונגרובר, עקיבא לוביש, נטע סקסונוב, נווה צביאלי, נטע קופר, איתמר קורצברג, נתנאל רוס, הרב שלמה שוק. ישלם ה' פעלם, ותהי משכורתם שלמה מעם ה'. תודתנו העמוקה גם לדוב איכנולד, העומד בראש הוצאת ידיעות ספרים, ולעמיחי ברהולץ, ראש תחום יהדות בהוצאה, שאימצו בחום רב את המיזם המורכב הזה. תודה למעצב המוכשר נרי לוי. תודה גם ליאיר גורדין, שתרם למיזם במסירות בחומר וברוח.

לספר צירפנו גם הספדים קצרים על החללים הרבים שלא היו תלמידים או רבנים בישיבות ההסדר בזמן נפילתם, אלא בוגרי הישיבות הללו. על כל אחד מהם היה ראוי לכתוב ספר שלם בפני עצמו, ורק מגבלות המקום אילצו אותנו להסתפק בתבנית המצומצמת הזו. יהי רצון שבזכות כל הצדיקים הקדושים הללו יביא ה' במהרה ישועה ושלום לעמו ישראל.

חיים נבון,

מודיעין תשפ"ה

סיפורי
חיים

אריאל אליהו הי"ד

נולד: כ"ד חשוון תשס"ד

נפל: כ"ב תשרי תשפ"ד, בקרבות שמחת תורה ליד קיבוץ בארי

הותיר אחריו הורים, ארבעה אחים ושתי אחיות

גר במצפה יריחו

למד בישיבת ירוחם

בילדותו של אריאל הייתה משפחתו בשליחות ארוכה בקהילה החלבּית בברוקלין. אריאל היה הילד היחיד בקהילה שהיו לו פאות ארוכות. הצוות החינוכי של בית הספר חשש שהילדים האחרים יצחקו עליו, ושאריאל יהיה נבוך. למעשה, אריאל היה גאה מאוד בפאותיו, והילדים האחרים כיבדו אותו מאוד. כשלמד בכיתה ד', הטילה המורה לביולוגיה משימה על התלמידים: לבחור אורגניזם מסוים, למדוד אותו, ואז לחזור ולמדוד אותו אחרי חודש ואחרי שנה, ולקבוע מה קצב הגדילה הממוצע שלו. אריאל בחר כמושא הניסוי את הפאות שלו. משפחתו מחזיקה בתמונה שלו עומד באמצע הכיתה, כאשר הוא מוקף בחברים, וכולם ביחד מודדים בסרגל בקפדנות את אורך פאותיו.

כשהיה בכיתה ז', עדיין בארצות הברית, אמר יום אחד לאביו: "בנות השירות הישראליות עושות לנו בבית הספר חידון בהכרת ארץ ישראל. באיזו עיר עובר נהר הירקון? תל אביב, חיפה או אשדוד?" הוריו נדהמו שאינו יודע, אך מנין יכול היה לדעת? ידע כללי בהכרת העולם, לעומת זאת, הוא צבר עוד ועוד בשנים הללו. הייתה לו אנגלית מושלמת, והוא ידע בעל פה את שמותיהן של חמישים המדינות של ארצות הברית ושל ערי הבירה שלהן. בכל השנים גם קרא המון, בעברית ובאנגלית. אך את מקורות הירקון למד להכיר רק אחרי שחזרה המשפחה לארץ, והוא החל ללמוד בישיבה התיכונית הזורעים.

אריאל התלבט מאוד בין ישיבת הזורעים לישיבת מצפה יריחו. אביו אמר לו: "תיכנס לחדר, תחשוב חצי שעה, וצא עם החלטה". אחרי חצי שעה יצא אריאל והכריז: "הזורעים". אחרי נפילתו סיפרו חבריו איך קיבל את ההחלטה: הוא הטיל מטבע. "לא ידעתי מה לבחור", אמר אריאל, "אז נתתי לקדוש ברוך הוא להחליט".

לקראת בר המצווה שלו למד אריאל עם אביו ארבעה סדרים מִסדרי המשנה. בערב בר המצווה הודיע לאביו בשמחה: "מחר נסיים לא ארבעה סדרים, אלא שישה; למדתי לבדי עוד שניים". אחרי בר המצווה החליט שהוא רוצה לסיים גם ש"ס גמרא. את הלימוד ערך בעיקר בשעות חופשיות במערכת, במהלך נסיעות ובזמנו הפנוי. בכיתה י"ב - אחרי חמש שנות לימוד - חגג עם משפחתו וחבריו את סיום הש"ס.

אריאל היה למדן מבריק וגם מתמיד. חבר ראה אותו פעם יושב באוטובוס ולומד גמרא. הוא אמר לו: "איזה כיף לך, אריאל, שאתה כל כך נהנה ללמוד, וזה כל כך קל לך". אריאל ענה: "זה לא תמיד קל לי. אני עושה את זה כי זה חשוב לי".

ישיבת הזורעים היא ישיבה סביבתית, המרבה בטיולים בארץ ישראל. בסוף יום ארוך, תמיד אריאל היה בין אלו שהתנדבו לשטוף באחת עשרה בלילה את סירי הבישול הגדולים. ואם היה צריך לנקות את השירותים, גם לזה אריאל התנדב. חבר בישיבה אמר לו פעם: "תודה שאתה מלמד אותי איך לקום בכל בוקר עם חיוך".

סיפר החברותא הצעיר שלו בישיבת הזורעים: אריאל תמיד האיר פנים לכולם. מהר מאוד ידע את שמותיהם וגילם של כל אחיי ואחיותיי. הוא היה לי כאח בוגר. היה לומד באהבה גם עם ילדי מושב הזורעים, שהעריצו אותו ונדבקו באהבתו לתורה. לאחד מהם סייע לסיים ש"ס משניות בבר המצווה שלו. אריאל אמר לו שבזכותו גילה כמה הוא עצמו נבנה כאשר הוא מלמד אחרים.

כשהתחיל ללמוד בישיבת ההסדר ירוחם, חווה תקופה של משבר רוחני. עבור תלמידים אחרים, המפגש הראשון עם לימוד גמרא רציני הוא חוויה מטלטלת. אך אריאל כבר סיים את הש"ס לפני שהגיע לישיבת ההסדר, והלימוד הרציני לא היה עבורו חידוש מסעיר. "אני עומד על החוף", כתב לחבר, "והקרקע נסחפת לי מתחת לרגליים". במקביל ללימודיו בישיבה, החל לפתח כוחות חיים נוספים שיש בו. הוא החליט שדווקא זה יעזור לו לחזור ללימודו באהבה. בהפסקות הצהריים, בשעות הלילה המאוחרות, בימי שישי בצהריים, בזמנים־לא־זמנים, החל לחפש נתיבים נוספים לכישרונותיו. יום אחד התקשר הביתה: "אבא, אני מתחיל ללמוד כינור". הוא לקח קורסים בצילום מקצועי. ככל שטיפח היבטים נוספים של חייו, מצא את מקומו בישיבה ואת חיותו בלימוד. אף שהיה שלם עם כל אהבותיו, היה ביקורתי כלפי עצמו, ולעתים אמר לחבריו: "אני לא מספיק אידיאליסט. הלוואי שערכים היו חשובים לי יותר". חבריו, שפקפקו מאוד בתיאור הזה, לא תמיד הצליחו לנחמו.

בישיבת ירוחם יש קבוצה שמכונה "וּלְווּ" (על שם שורה משירו של ר' שלמה אבן גבירול, "ולוו עלי בניי ועידנו מעדניי"). בני החבורה מתכנסים ביום חמישי באחת עשרה בלילה, ומכינים עוגות לכל תלמידי הישיבה, לקינוח סעודות השבת. אריאל החל להשתתף באופן קבוע בקבוצה הזו, ובכל שבוע אפה עוגות לכל התלמידים עד שתיים או שלוש לפנות בוקר.

בימי שישי בבוקר - זמן חופשי לתלמידי הישיבה - נהג אריאל ללכת עם כמה חברים לגני ילדים בירוחם, כדי לערוך להם אירוע שכינו "קלבת שבת". הילדים העריצו את אריאל וכינו אותו "פיסטוק". הוא השתובב עם הילדים, עשה הצגות על פרשת השבוע והיה חביב עליהם מאוד. כאשר שיחק פרה - ירד על ארבע, פרש על עצמו שמיכה מצחיקה, שלף את הפאות ועשה "מווו". לאחר מכן היה חוזר לישיבה ולומד. כל השבוע חיכה לשבת, ומכניסת השבת ועד סופה לא מש חיוך מפיו.

אריאל אהב מאוד את תושבי ירוחם, ובראש השנה התארח לסעודה אצל הגננת של הגן שבו התנדב. אחרי שהתגייס לצבא, היו הילדים שואלים שוב ושוב: "איפה פיסטוק?"

בתקופת לימודיו בישיבת ירוחם נולד לו אח קטן. אריאל נעלם מהישיבה לשבועיים. כשחזר ושאלו אותו היכן היה, אמר: "אני האח הבכור והיו צריכים עזרה בבית. לקחתי חופשת לידה".

סיפר חבר: "למדתי איתו בישיבת הזורעים וגם בירוחם. ממש בתחילת לימודיי בירוחם עברתי ניתוח גדול ואחריו טיפולים קשים. בכל יום היה מתקשר או שולח הודעה. הוא ארגן לי סרטוני חיזוק, שלח לי פרחים ושוקולדים. חשבתי שהוא רק השליח להעביר את כל אלו, אבל הוא זה שעשה הכול. הוא גם התקשר להורים שלי ושמר איתם על קשר במשך כל התקופה הזו. זה היה חיבוק מטורף".

אריאל אהב אנשים. רק בגיל שמונה עשרה ביקש מהוריו - וקיבל - טלפון חכם. הוריו התפלאו קצת, ולא ידעו מה הוא עושה בו. בימי שישי, כשהיה מגיע הביתה, היו רואים אותו יושב וכותב בטלפון במשך שעות. רק אחרי שנהרג גילו שהיה חבר בעשרות קבוצות חברתיות בוואטסאפ ובפייסבוק: קבוצות טרמפים, קבוצות שבהן עזר במתמטיקה לתלמידי תיכון, קבוצות דיון בשאלות באמונה, קבוצות כתיבה וקבוצות צילום.

אריאל אהב מאוד קשרים אנושיים, גם עם אנשים שאינם במעגלי הקירבה הטבעיים שלו. אחת הקבוצות שלו נקראה "נקודות טובות", והחברים בה היו משתפים במהלך היום את חבריהם בנקודות אור שראו וששמעו. בקבוצות טרמפים היה משדך בין אנשים שהציעו טרמפ לאחרים שחיפשו כזה, גם כשאלו היו חברים בקבוצות שונות. בקורס הצילום שעשה בתל אביב, ביום שישי בצהריים, הוא היה הגבר היחיד, הדתי היחיד והמשתתף הצעיר ביותר. אריאל התחבר מאוד למשתתפות הקורס ודיבר איתן על ענייני עומק ונפש. על התמונות שצילם העידו שהיו לא רק מדויקות ומוצלחות מבחינה מקצועית, אלא גם שיקפו תמיד עין טובה ביחס לעולם.

במהלך השבעה על אריאל הגיעו לבית הוריו עוד ועוד מנחמים שהצהירו: "הוא היה החבר הכי טוב שלי". להפתעת הוריו, הגיעו גם ידידות רבות שהצהירו שהיה החבר הכי טוב שלהן. היו להם שיחות עמוקות מאוד. אחרי נפילתו גילו הוריו שהייתה לו גם חברה. הגיעו לשבעה אנשים שנשאלו איך הכירו את אריאל, וסיפרו: "ישבתי בירושלים על ספסל וחיכיתי לרכבת. אריאל ניגש אליי, דיבר איתי, ושמרנו על קשר".

כשהיה נבוך היה מאדים מיד, ואז צוחק על הסמקתו. פעם אמר לחבר: "אני האדם הכי ביישן שאני מכיר. לכן אני מנסה לדבר עם כמה שיותר אנשים חדשים, כדי להתגבר על הביישנות שלי".

פעם כתב באחת הקבוצות שלו: "בואו ניפגש בירושלים לנגן". מאז נפגשו כמה פעמים עם כלי נגינה בסופי שבוע ליד תחנת הרכבת בירושלים - כל אחד בדרך הביתה ממוסד הלימוד שלו - וניגנו ביחד ברחוב. עוברי אורח היו לעתים מצטרפים אליהם, וחלק מהם מיהר אריאל לצרף למעגל ידידיו. כשהיו לו כמה שעות פנויות בירושלים בלי שותפים לנגינה, היה נוסע לתרום תרומבוציטים. גם במהלך השירות הצבאי הקפיד לתרום תרומבוציטים, ברגע שעבר פרק הזמן המינימלי המותר בין תרומה לתרומה.

פעם ישב עם חבריו מישיבת ירוחם ועשו סבב: כל אחד סיפר מה התחביב שלו. אריאל אמר: להתפלל.

אריאל מאוד אהב תפילת הלל מוזיקלית, בליווי כלי נגינה, והיה מוכן לנסוע הרחק בשביל להשתתף בתפילה כזו. בראש חודש אלול תשפ"ג, כחודשיים לפני נפילתו, נסע בדרכו הביתה מהטירונות בשיזפון לתפילת הלל מוזיקלית בפתח תקווה. חברים אמרו: הוא אהב מאוד את השירים והניגונים. אך לחברה כתב אריאל שהוא אוהב את התפילה הזו פחות בגלל המוזיקה, ויותר משום שהתפילה הייתה בנחת והיה לו זמן לחשוב על המילים. פעם אמר, לאחר תפילה כזו, שבתפילת הלל יש הרבה תודה לה', אך גם הרבה כאב, קושי ועצב: "אפפוני חבלי מוות ומצרי שאול מצאוני. צרה ויגון אמצא, ובשם ה' אקרא. אנא ה' מלטה נפשי"; "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה"; "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה"; "אנא ה' הושיעה נא". "וכששמתי לב לכל זה", אמר, "חזרתי שוב ושוב על הפסוק 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו', שוב ושוב, עד שהרגשתי שאני מודה בכנות לה' גם לנוכח הכאב".

במהלך לימודיו בישיבה פרק את הכתף, ולכן ירד הפרופיל הצבאי שלו. אריאל התמסר לטיפולי פיזיותרפיה ועשה מאמץ להתגייס בכל זאת לשירות קרבי. בסופו של דבר התגייס לשריון. בכניסה לבקו"ם עשה סיום מסכת וחילק שוקולד לכולם.

לא היה לו קל בשירותו הצבאי. הוא אמר: "למסור את הנפש אני מוכן, אבל למה לרוץ עשר פעמים מסביב לעץ?" עשרה ימים אחרי גיוסו יצא הביתה בפעם הראשונה, ובדרך אמר לחבר: "אני לא מבין איך אפשר לעשות את זה כל כך הרבה זמן". פעם סיפר שכאשר בתורנות מטבח קילף ערמות של תפוחי אדמה - עשה זאת לשם שמים, למען שמו יתברך. אך בזמנים רבים התקשה לראות את האור בתוך השגרה המתישה והקשיחות של חיי הצבא. היה לו קשה לתפקד במסגרת שמתעלמת מהחיים הפנימיים שלו. פעם אמר למפקד: "אני לא אוהב את הטירונות". המפקד ענה לו: "גם אני". אריאל הצטער מאוד כאשר לא שוחרר לשמחות משפחתיות. הוא חשב אפילו לעזוב את השירות הקרבי. ב"שבוע המלחמה" במהלך ההכשרה כמעט נשבר.

בסופו של דבר החליט להתאמץ ולסיים את הכשרתו כטנקיסט. לאחר שנהרג אמרו עליו מפקדיו: "אריאל היה בחור עדין. לא איש של צבא ומלחמות". אך הם עודדו אותו להמשיך במסלול, ואמרו לו: "בפלוגה המבצעית יש ראש אחר; שם יהיה לך יותר טוב". פעם, כשהיה לו קשה, יצא מהטנק ובכה. מפקדו אמר לו: "אני לא יודע מה לעשות איתך. רגע אחד אתה בוכה, וכמה דקות אחר כך אתה יושב עם החברים וצוחק". אריאל אמר לו: "כשעצוב - עצובים, וכששמח - שמחים". למרות כל זה, אריאל היה התותחן הכי טוב בפלוגה. פעם אמר לחבריו: "אני יכול להיות הכי טוב במשהו, גם בלי ליהנות ממנו בכלל". כאשר סיים את מסלול ההכשרה - שמח מאוד.

במהלך שירותו הצבאי כתב פעם לידידה, שאיתה התכתב על לימוד תנ"ך: "הייתה לי שמירה בשבת בבוקר, וכשקראו את ההפטרה (הפטרת נחמה) התחלתי לבכות טיפה, ונזכרתי כמה אני אוהב נבואות נחמה וגאולה, אז לקחתי איתי תנ"ך לשמירה. פתחתי בישעיה באזור פרק מ', ופשוט התחלתי לדפדף ולקרוא לעצמי עם טעמים, ולהתרגש, ולבכות מהתרגשות. פתחתי ספרון זמירות שבת שהיה בעמדה. הייתה שם הקדשה לחיילי צה"ל, שדיברה על המעלה של שירות בצבא ההגנה לישראל ואווירת שבת לא־משנה־מה, ופשוט בכיתי מהתרגשות... איזה גאולה זו שאני עומד עם מדים ונשק והכול, בשבת, בבסיס ענק של צה"ל (אחד מיני רבים), ועומד ארבע שעות באמצע שבת בבוקר ומזיע, ופשוט מגן על מדינת ישראל וארץ ישראל. ואז הסתכלתי סביבי, ופתאום רואים גאולה בכל אבן, בכל עץ, בכל דשא סינתטי, ובכל גרפיטי בעמדה. זאת גאולה כל כך נפלאה שאי אפשר לתפוס בכלל, הנביאים שניבאו עליה לא ידעו מה הם מנבאים, וכמה יפה זה ייראה ויורגש במציאות".

בערב שבת תשובה נערך טקס הסיום באתר יד לשריון בלטרון, ואריאל היה גאה בעצמו על שהצליח - למרות הקשיים - לסיים את ההכשרה ולקבל את סיכת הטנקיסט. זמן קצר הספיק לשרת בפלוגה המבצעית: שלושה ימים עשו אימון בצאלים, ותשעה ימים עשו בגבול עזה. אריאל אמר בשמחה שזה אכן ראש אחר לגמרי. לחבר כתב: "לא חלמתי שיהיה כל כך נחמד פה".

במוצאי החג הראשון של סוכות העבירו את אריאל למוצב קטן, צק"מ סחף. הוא הצטער מעט על הפרֵדה מהצוות האורגני שלו, לטובת צוות אחר. בחול המועד הספיק להשתתף עם חבריו בטקס מיוחד לזכר חללי השריון בעמק הבכא. הוא ראה שם את קצינת הנפגעים של החטיבה ואמר בהתרגשות לחבריו: "זה מה שהייתי רוצה לעשות בצבא. חמישים שנה - והן עדיין מלוות את המשפחות".

בשמחת תורה נכנס עם חבריו לטנק מיד עם תחילת הקרבות. הם ניהלו קרבות קשים מול עשרות מחבלים באזור קיבוץ בארי. אריאל נהרג ביחד עם חבריו לטנק, אופיר טסטה ושי לוינסון הי"ד. נשקו הגיע לידי האחים נריה ודניאל שרעבי, שהמשיכו בעזרתו להילחם במחבלים, במתחם מסיבת הנובה, שאליו הגיע הטנק אחרי שנפגע, וחילצו ניצולים רבים.