מתקרבים ורבים

מבוא

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין. החליף אותו בתפקיד ממלא מקומו ושר החוץ שמעון פרס. מדינת ישראל ההמומה מהרצח העניקה למחליפו של רבין יתרון עצום בסקרי דעת הקהל. שלושה חודשים לאחר הרצח הכריז פרס על הקדמת הבחירות, בנימוק שיש להציב סדר יום חדש לפיתוח הנגב. ואז הגיעה שורה של פיגועים קטלניים, וגם מסע פרסום של הרגע האחרון, במימון תנועת חב"ד: "נתניהו טוב ליהודים". למרות כל זאת, מדגמי הטלוויזיה הכריזו בליל הבחירות, 29 במאי 1996, י"א סיוון תשנ"ו, על ניצחונו של מועמד השמאל. "פרס הוא ראש הממשלה הבא", הכריז מקורבו חיים רמון, "ואנחנו הולכים לעוד ארבע שנים נפלאות". למחרת בבוקר התעוררו אזרחי ישראל וגילו שראש ממשלתם הוא בנימין נתניהו.

"מה קרה בבחירות האלה?" שאל לימים את פרס כתב "הארץ", דניאל בן סימון.

"אנחנו הפסדנו", השיב פרס.

שאלה: "מי זה אנחנו?"

שמעון פרס: "אנחנו זה הישראלים".

שאלה: "ומי ניצח?"

שמעון פרס: "כל מי שאין לו מנטליות ישראלית".

שאלה: "ומי אלה?"

תשובה: "תקרא לזה היהודים".

עוד לפני כן, שבוע אחרי רצח רבין הנורא, כתב דורון רוזנבלום, מבכירי הכותבים בעיתון "הארץ", שאנשי הימין בישראל, מאז ימי בגין, "לא הפנימו ולא היו שותפים להמצאת הישראליות הזו נוסח תנועת העבודה, על סמליה השבירים והמאומצים. שהרי הרטוריקה של 'עמישראל' ו'ארצישראל' בעצם עוקפת את המשמעות המהפכנית של קיום ישראל כמדינת לאום 'נורמלית'".

ובכן, בעימות בין "היהודים" ובין "הישראלים הנורמלים" ניצחו הראשונים, ונתניהו נבחר לראשות הממשלה. כשנתיים לאחר מכן חגגה מדינת ישראל את יובל ה-50 להקמתה. למען האמת, חשתי אז שרק חצי העם חוגג, בעוד החצי השני - אלה שפרס כינה "הישראלים" - התקפדו בזעמם על נתניהו ותומכיו, שלפי תחושתם ניצלו את רצח רבין וגזלו מהם את השלטון ואת המדינה.

יום העצמאות ה-50 נחגג בטקס מרכזי, "פעמוני היובל". פרשני הטלוויזיה זעפו על בחירתו של נתניהו לנאום בטקס (גם) באנגלית, לטובת צופי הטלוויזיה מאמריקה, אך עיקר הזעף נשמר להמשכו של הטקס. רקדני להקת "בת שבע" היו אמורים לבצע בו את היצירה "אחד מי יודע" של הכוריאוגרף אוהד נהרין. הרקדנים היו אמורים לפתוח את הריקוד כשהם לבושים כחרדים, ואז לפשוט את בגדיהם ולהישאר במכנסונים ובגופיות. המפלגות הדתיות זעמו על המופע הפרובוקטיבי באירוע לאומי מאחד, ודרשו לשנות את הריקוד, באירוע ממלכתי שאמור לייצג את כולם. הרקדנים ראו זאת כפגיעה בחופש היצירה שלהם, ויריבי הממשלה פירשו את המהלך כהשתלטות של הצנזורה הדתית על המדינה.

היו שהעלו הצעות פשרה: ממחסני צה"ל הובאו בבהילות תחתוני גטקס ארוכים, כדי שהרקדנים ילבשו אותם מעל המכנסונים הקצרצרים שלהם. גם פשרת הגטקס לא צלחה, ובעיצומו של המופע חדלו השדרנים לעסוק בהופעות החגיגיות עצמן, והתמקדו בהודעתה של להקת "בת שבע" שהרקדנים לא יעלו לבמה ולא ישתתפו בטקס. כך נחגג יום העצמאות ה-50 של מדינת ישראל: בנימין נתניהו ראש הממשלה, סביב כהונתו זעף ומריבות, ומתח תמידי סביב נקודות המפגש והחיכוך של הדת והמדינה.

כל כך מעט השתנה בין שנת ה-50 לישראל לשנתה ה-75, אך בספר הזה אני רוצה לטעון שהשתנה גם כל כך הרבה. לעת עתה אולי נסתפק באמירה שאף אחד מיורשיו של שמעון פרס לא היה מעלה היום על דעתו לומר משפט כמו "היהודים ניצחו את הישראלים". הישראלים היום הם הרבה יותר יהודים, ואיש לא יסכים מרצונו לוותר על המותג היהודי ליריביו הפוליטיים. "החברה הישראלית של היום איננה החברה הישראלית של שנות ה-90, שאז מרצ היתה בשיא כוחה", אמר למחרת הבחירות של 2022 אורי זכי, יו"ר הנהלת מרצ, "היא חברה הרבה יותר אמונית, מסורתית ויהודית". במקביל, ישראל גם הפכה ליברלית יותר; על שני התהליכים הללו נפרט עוד בהמשך הספר.

באופן כללי, הפוליטיקה אינה החלק החשוב ביותר בפאזל שנתאר כאן. אני מאמין שמהלכים פוליטיים גדולים משקפים שינויים ערכיים וחינוכיים, ולא יוצרים אותם. לשינוי שאותו אני מתאר קראתי "גיבוש", והוא דומה בעיניי לתהליך של התלכדות גביש בתוך תמיסה. זה מה שקרה לנו, ועדיין קורה. בחצי היובל האחרון, בזמן שהתווכחנו ונאבקנו, שנלחמנו ועקרנו ונעקרנו, בתקופה של הפגנות קשות ושנאה פוליטית מרה - גם התגבשנו. נוצר בחברה הישראלית משהו שלא היה בה מעולם: מרכז כובד דומיננטי, שצמח מלמטה, ושמושך אליו את הימין והשמאל גם יחד - ושמאיים על שניהם. בהמשך הספר הזה אנסה להסביר מה בדיוק קורה כאן, אבל גם לענות על שאלה אחרת: אם התגבשנו, איך זה שאנחנו לא מרגישים את זה. למעשה, אנחנו מרגישים להפך.

אינני סוציולוג אלא רב, וגם הדיון שאערוך כאן לא יהיה בעיקרו סוציולוגי, אלא ערכי. אני מאמין שרעיונות ואמונות מניעים אותנו לא פחות מאשר כסף, כוח וכבוד, ושאר המניעים החברתיים המוכּרים. יוסף סטלין שאל פעם בלעג: "כמה דיוויזיות יש לאפיפיור?". 70 שנה אחרי מותו של סטלין, לאפיפיורים החיים והמתים יש הרבה יותר מעריצים מאשר לסטלין ולממשיכיו. אמונות וערכים מניעים עולמות ומגבשים חברות - וגם להפך. אני מאמין בזה בכל לבי.

מנקודת המבט שאני מציע בחיבור הזה, אפשר לחלק את תולדותיה של ישראל לשלושה שלבים: ימי קום המדינה בשלטון מפא"י, עידן השסע הגלוי ותקופת הגיבוש. בפרקים הבאים אתחיל בתיאור כל אחד מן השלבים הללו, ומשם אמשיך לניסיון להוכיח את הטענה המרכזית שלי: החברה הישראלית אינה חברה מתפוררת, אלא במידה רבה להפך: חברה מתגבשת.

בשנים האחרונות אנחנו חווים שסעים עזים ומריבות פנימיות קשות. אינני בא להכחיש את קיומם, וגם לא לזלזל בסכנתם. אני רוצה לטעון שהסכסוכים הפנימיים הללו אינם נובעים מתהליך של התנכרות והתרחקות, אלא קשורים דווקא בתהליך של גיבוש והתקרבות. מורי ורבי, הרב יהודה עמיטל, לימד בתחילת שנות ה-50 בישיבת קלצק ברחובות, לצדו של הרב שך, שהפך לימים למנהיג הרוחני המוביל של הציבור הליטאי. שנים רבות לאחר מכן נפגשו השניים בחתונה. הרב שך חיבק את הרב עמיטל, ואמר לו בצער: "ר' יהודה, כל כך התרחקנו, עד שאנחנו אפילו לא מתווכחים". לחברה הישראלית קרה תהליך הפוך: כל כך התקרבנו, עד שאנחנו לא מפסיקים להתווכח ולריב.

זמנים של התקרבות הם רגישים ונפיצים במיוחד, ולקראת סיומו של הספר הזה אנסה להסביר למה. בזמנים כאלה החשדנות ההדדית עולה, וכל שבט נוטה לפרש את כוונותיהם של שבטים אחרים באופן הזדוני ביותר. זה, כאמור, מאפיין דווקא תקופות של התקרבות. האבחנה הזו לא הופכת את הוויכוחים הללו לפחות מסוכנים, אך היא מצביעה גם על הפוטנציאל לאיחוי. אנחנו נמצאים ברגע רגיש, שיכול לחולל מריבות הרסניות, ואפילו - חלילה - להפוך את תהליך ההתגבשות לתהליך התפוררות; אך הרגע הזה יכול גם להיות פתח לתקווה. בזמן כתיבת הספר הזה הסכסוכים הללו חריפים מאוד. זה אומר שאנחנו לא מיטיבים להתמודד עם אתגרי הגיבוש, אך זה לא אומר שאנחנו נידונים להמשיך בדרך הזו.

תודתי לכל המסייעים הרבים לכתיבתו ולפרסומו של החיבור הזה; תודה מיוחדת לדב איכנולד, מנכ"ל הוצאת משכל, שיזם, תמך ועודד, ולעמיחי ברהולץ, עורך תחום יהדות בהוצאה. תודה לד"ר מיכה גודמן ולאריאל שנבל על העצות הטובות. תודתי לקרן תקווה, שבה אני עובד כעמית מחקר, ולעמיעד כהן העומד בראשה. ועל כולם, תודה לבורא העולם, שזיכה אותי לחיות כאן ועכשיו, במדינת ישראל המתחדשת. כי למרות הכול, אין שום תקופה אחרת ואין שום מקום אחר שהייתי רוצה לחיות בהם.

פרק א
ימי מפא"י - השסע הסמוי

1. בין שמאל לימין
קשה היום לדמיין אילו פערים עצומים היו בחברה הישראלית עם הקמת המדינה. עד לשנת תש"ך (1960) קלטה מדינת ישראל הצעירה והזעירה כמיליון עולים. למעשה, בתוך שנתיים מהקמת מדינת ישראל, היא כמעט הכפילה את גודלה. "מצב החיטה והגרעינים מיואש", כתב ב-1951 בן־גוריון הנסער, "בסוף פברואר לא יהיה לחם". שום מדינה אחרת בהיסטוריה לא קלטה הגירה בהיקף כזה במהירות כזו. הקשיים היו עצומים, וכמוהם הפערים והמתחים בין אזרחי ישראל. די אם נציין שבנקודת הזמן הזו רוב תושבי מדינת ישראל לא הבינו עברית, לפחות לא היטב, ועולים מגלויות שונות התקשו מאוד אפילו לשוחח זה עם זה.

מבחינה רעיונית, הקיטוב היה חריף עוד יותר. אחד ממנהיגי מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), יעקב חזן, הצהיר ב-1949 מעל במת הכנסת הראשונה: "בשבילנו ברית המועצות היא מצודת הסוציאליזם העולמי. היא מולדתנו השנייה, הסוציאליסטית". ב"קיבוץ הארצי" התהלכו סיפורים על חברים שביקשו לעבור לקיבוצים הצפוניים של התנועה, כדי להיות מהראשונים שיקבלו את פניהם של חיילי הצבא האדום, כשאלו יגיעו לכבוש את ארץ ישראל. לעת עתה הסתפקו בתליית תמונותיו של סטלין על קירות בית הילדים. כשמת סוף־סוף "שמש העמים" ב-1953, פרסמה מפ"ם מודעת אבל על "האסון הגדול, אשר ירד על עמי ברית המועצות, על הפרולטריון העולמי ועל כל עמי האנושות המתקדמת, בהילקח המנהיג הגדול והמצביא המהולל, יוסף ויסאריונוביץ סטאלין".

לפחות ב-50 קיבוצים הוכן מחסן נשק סודי, לשימוש בימי המהפכה הממשמשת ובאה כנגד הימין. תאים חשאיים של מפ"ם פעלו בשירות הביטחון, בממשל הצבאי, במשרד הביטחון ובצבא. זאב צחור כינה אותם "מחתרת מפ"ם במערכת הביטחון". מנהיגי מפ"ם הניחו שמלחמה עולמית עומדת בפתח, ושבן גוריון ישתף בה פעולה עם המערב. הם עצמם רצו לעמוד נגדו ולתמוך בברית המועצות בזמן המלחמה. ח"כ משה סנה, מן המנהיגים הבולטים של השמאל הקיצוני בשנים ההן, לא רק תמך בברית המועצות, אלא גם ריגל למענה. לאחר התפוררות ברית המועצות התגלו בארכיון המפלגה הקומוניסטית דיווחים על מידע ביטחוני סודי שמסר סנה לאנשי שגרירות ברית המועצות ברמת גן.

גם אחרי שנחשפו פשעיו של סטלין, הוסיפו אנשי מפ"ם לצדד בקומוניזם הסובייטי. עוד ב-1960 נכתב בשבועון הקיבוץ הארצי: "חג המהפכה האוקטוברית 1960 מוצא את ברית המועצות, כשהיא צועדת בטוחות לקראת חיזוקה בכל תחומי החיים... לקראת הגשמת הסוציאליזם... לניצחון המשטר הסוציאליסטי על הקפיטליסטי בדרכי שלום". ב-1963 עוד הזדעזע המנהיג המיתולוגי מאיר יערי לנוכח פקפוקיו של אחד החברים לגבי עיקרי האמונה הקומוניסטיים: "היה מישהו שהרחיק לכת עד כדי כך, שהציע לעשות רביזיה בגישתנו לדיקטטורה הפרולטרית ולפסול כל מה שכרוך באונס ובהפעלת כוח... אם נמשיך בקו זה הרי נגיע במישרין לחיסול הסוציאליזם המהפכני". אפילו אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר התמודדו חיילי צה"ל עם אויבים ערבים החמושים בנשק סובייטי, עדיין הצהיר יעקב (קובה) ריפתין, ממנהיגי מפ"ם, כי למרות הכול "מצפן ההיסטוריה מראה באופן חד־משמעי את כיוון ההתפתחות - הוא מראה על האוקטובר".

הימין הישראלי היה אז מושא השנאה והחרדה של השמאל. כחמישה שבועות אחרי קום המדינה הטביע צה"ל באש תותחים את אוניית הנשק שהביא האצ"ל, אלטלנה. 16 מלוחמי האצ"ל ושלושה חיילי צה"ל נהרגו בעימות הזה. "בגין על האונייה!" צעקו אנשי האצ"ל למראה אלטלנה הבוערת, ובתגובה הגבירו אנשי הפלמ"ח את האש שירו עליה. בגין לא נפגע, ובנאום מר ששידר ברדיו קרא בדמעות לאנשיו להימנע, למרות הכול, ממלחמת אחים.

לימין לא היה בשנים ההן הרבה כוח - פוליטי, חברתי או כלכלי. אך היתה לו בשפע מרירות זועמת - על קיפוחו, על דחיקתו לשוליים, על הטבעת "אלטלנה" - והיתה לו בשפע גם אידיאולוגיה. תנועת החרות, בהנהגת מנחם בגין, המשיכה לדבר על אחדות המולדת, ובכרזות הבחירות שלה הופיע סמל האצ"ל, שהבהיר מה היקפה של המולדת המדוברת: יד מניפה רובה על רקע ארץ ישראל השלמה, כולל ממלכת ירדן. חניכי תנועת בית"ר הוסיפו לשיר את שירו של זאב ז'בוטינסקי: "שתי גדות לירדן - זו שלנו, זו גם כן".

בפתח הוועידה השנייה של תנועת החרות ב-1951 נשא בגין נאום תוקפני, ובו הציע שבמקרה של מלחמה כוללת יש לפנות את כל הילדים עד גיל 15 אל מעבר לים. בהפגנה בכיכר ציון בירושלים כנגד הסכם השילומים עם גרמניה, בינואר 1952, הכריז בגין בנאום סוער: "הדבר לא יקום ולא יהיה, אלא על גופותינו, על נפשותינו ודמֵנו!" המפגינים הנסערים נהרו אל הכנסת וזרקו עליה אבנים. לרגעים נדמה היה שהדמוקרטיה הישראלית השברירית עומדת להתפרק. בחסד ה', לא כך היה.

בוועידה השלישית של תנועת החרות, שנערכה ב-1954, היה בגין כוח ממתן. הוא ריסן את חבריו, שחלקם חלמו על תפיסת השלטון בכוח. בגין הכריז שהדרך היחידה אל השלטון בישראל היא באמצעות פתק הבוחר. לנוכח המתחים העצומים שהיו אז בדמוקרטיה הישראלית הצעירה, ההכרזה הזו היתה רחוקה מלהיות מובנת מאליה. לצד זאת, בגין לא זנח את ערכיו הבסיסיים. כאשר ביקרו אותו חבריו למפלגה על ההתעקשות על רעיון "שלמות המולדת", כלומר: על השאיפה לשחרור עבר הירדן המזרחי, שלדבריהם גרמה למפלגה נזק אלקטורלי אנוש, השיב להם בגין: "בלי שלמות המולדת אין לנו שליחות". עם הקמת גוש חרות־ליברלים (גח"ל) ב-1965, שקירב מאוד את בגין ותנועתו לשלטון, הכריז מנהיג חרות: "תנועת החרות תוסיף לשאת את רעיון שלמות המולדת".

 המשך הפרק בספר המלא